מאת: עפר דרורי
צה”ל פרסם לאחרונה נתונים על ירידה מתמשכת במוטיבציה להתגייסות ליחידות קרביות ועל כך שהמטה הכללי מודאג מהתופעה. עוד מנסים במטכ”ל להתמודד עם התופעה בהעלאת שכר ללוחמים ובדרכים נוספות. התופעה של מלש”בים המעדיפים שלא לשרת ביחידות קרביות די ברורה והיא נובעת ממספר סיבות:
- החברה שלנו משתנה ומעמידה את “האני” האישי לפני הצורך הלאומי,
- לחץ משפחתי של הורים על ילדיהם להישאר קרוב לבית, וברמת סיכון נמוכה,
- ירידה מתמשכת במספר המתגייסים לצבא כך, שעצם הגיוס לצבא נחשב כתרומה ופחות בודקים בציציות היחידה שבה משרת הבן או הבת,
- מסע מתוזמן של שנים בדבר החשיבות של יחידות מודיעין וטכנולוגיה, כמו 8200 ואחרות, דבר שיצר הילה ליחידות אלה ובו בזמן פגע בהילה של המשרתים ביחידות הקרביות,
- מתן הילה מלאכותית ליחידות עורפיות, תהליך שפגע ביחידות הלוחמות. הכינוי “לוחמים”, שהוצמד לתוכניתנים המשרתים במרכז הארץ ועובדים משעה שמונה עד חמש, הוא רק ביטוי חיצוני לתופעה.
לפני כתשע שנים מחיתי על תחילתה של התופעה. בשנת 2008 בראיון לעיתון דה מרקר הצהיר מנכ”ל דפי זהב כי בגיוס עובדים לחברתו הוא נותן עדיפות לחיילים ששירתו ב-8200. כתב העיתון עידו סלומון כתב כי הרצוג, בראל ובוכריס, יוצאי 8200, גאים לספר איך הם דאגו כל העת לקדם את “אחיהם לנשק”, ואני הוספתי כי ראוי היה לכתוב “אחיהם לעבודה”, כי הביטוי “אחים לנשק” לגבי משרתים ביחידות אלו הוא מופרז מילולית וגם מנותק מהמציאות. על הדברים שכתבתי זכיתי לדברי ביקורת רבים מיוצאי 8200 (אלא מה?). התהליך המתמשך שעוברת החברה שלנו הגיע למצב שבו הרמטכ”ל אישית נאלץ לייצר פתרונות ולייחד את הלוחמים משאר יחידות צה”ל.
לשינויים שהחברה עוברת אין פתרון מידי, יתכן שחינוך ערכי הוא הפתרון, כך גם הרצון הטבעי של הורים שילדיהם לא יפגעו. מצד שני ההסכמה שכולם “לוחמים” מחזקת את התחושה של המשרתים העורפיים (מבלי קשר לחשיבות עשייתם בצבא) כי הם שווי-ערך ללוחמים המסכנים את חייהם. נקודה זו חייבת להשתנות קודם כל בהיבט הערכי ולאחר מכן בהיבטים הטכניים, כמו שכר גבוה יותר ועוד, שאיני מזלזל בו כלל ועיקר.
הייתי מתחיל בשימוש במילה “לוחם”. הצבא הוא גוף היררכי והחלטה לעשות שימוש בטרמינולוגיה אחת ולא אחרת יכולה להתבצע תוך ימים. אין לחשוש ואין להלך בין הטיפות. לוחמים הם רק אלו מהחיילים המסכנים את חייהם בקוו המגע מול אויב המייצר אש.
חייל קרבי הוא חייל שפועל במרחב הלחימה ולא רק בקוו הראשון ומסייע ליחידות הלוחמות. הקטגוריה השלישית שכבר מוגדרת כזו הם מפעילי אמצעים התקפיים שהם יכולים להיות אנשי סייבר או אנשי יחידות נ”מ. הם חשובים והם פועלים היטב אבל הם אינם לוחמים! המדרגה הרביעית הם חיילים עורפיים שגם עבודתם חשובה וחיונית אבל הם אינם לוחמים. הקפדה על ההגדרות תייצר, לדעתי, גם את האבחנה הן בבית בתוך צה”ל והן בציבור, ובעיקר תצמצם את התופעה של חוסר מוטיבציה להתגייס ליחידות לוחמות, כי במצב הקיים היום שירות בהרצליה נותן את הזכות להיקרא “לוחם”.
לצד הטרמינולוגיה החשובה מאוד צריך לייצר הטבות מיוחדות ללוחמים במהלך שירותם ובעת שחרורם, כמו למשל מימון מלא ללימודים לתואר ראשון לאחר השחרור. הלוחמים בצבא בדרך כלל משרתים רחוק מהערים ואין הם פנויים להעשרה עצמית כמו אחיהם המשרתים בעורף. מתן השכלה גבוהה מלאה ללוחמים לאחר שחרורם תייצר שיווין הזדמנויות בינם ובין החיילים העורפים ועדיין לא תהווה העדפה. העלאת השכר במהלך השירות היא רעיון טוב אף שלפי פרסומים צה”ל מתכוון לבצע זאת רק בשנת השירות האחרונה. ראוי היה שלוחם ייהנה מההטבות האלה כבר ממועד התגייסותו. אם חלילה יפלט מיחידה קרבית ואין חשיבות לסיבה, ההטבה הזו תוסר.
צריך להבין שהדורות הקודמים הונעו מתוך תחושת שליחות ומוטיבציה לתרומה למדינה. העולם משתנה ויש למצוא חלופות כדי שלא נאבד את ליבת העשייה של הצבא שהיא היחידות הלוחמות.
