ב-30 בדצמבר פרסמנו על ערב רעות שהתקיים ביד לשריון, ובו סיפר תא”ל (במיל’) אשר לוי על מבצע ירקון, שבו שימש מפקד הסיור. לפניכם הסיפור המלא שהופיע בכתבה בעיתון “במחנה”, בגיליון 253 מיום 17 ביוני 2005. שישה סיירים מגבעתי יצאו ביוני 1955 אל שארם א-שייח’. פרטי המשימה נודעו להם רק ביום הפעולה: למצוא נתיבי מעבר שיאפשרו את כיבוש סיני. לאחר הפלגה קשה בים וימים לוהטים במדבר, חיכה להם משה דיין עם מיץ אשכוליות. 50 שנה אחרי חוזר נקדימון רוגל אל פרטיו של מבצע ירקון, ששילב לראשונה כוחות חי”ר, ים ואוויר.
נקדימון רוגל
חדי עין במליאת ועדת החוץ והביטחון הבחינו ברמטכ”ל משה דיין קורע פיסה מעמוד של פרוטוקול ישן, משרבט במהירות מספר משפטים, ומעביר את הכתוב לשר הביטחון דוד בן גוריון היושב לצידו. וכך כתב:
|
בן גוריון, אני מציע כי תאשר את יציאת הסיור בחצי האי סיני. הסיור צריך לצאת ביום ה’ זה ולחזור בשבת. נעשו הכנות רבות ומסובכות. נוכל במשך ימים אלה להימנע ככל האפשר, ממגע עם המשמרות המצריים ברצועת עזה. לא נראית אפשרות דחיית הסיור לחודש. אם תחליט שלא לבצעו עכשיו מוטב לבטלו כליל. משה דיין |
שר הביטחון קיבל את הפתק ומיהר להשיב:
| טוב האחריות על השורות המודגשות – עליך. |
צילום הפתק של דיין עם תשובתו של של דוד בן גוריון
דוד בן גוריון ומשה דיין לאחר מבצע קדש. “אני מציע כי תאשר את יציאת הסיור בחצי האי סיני”, כתב דיין
הסיור יצא לדרך יום אחד לאחר מכן. ביום שישי, 9 ביוני 1955. סיור עם ניחוח בראשיתי, ראשון מסוגו בצה”ל – בשלבו יחדיו כוחות יבשה, ים ואוויר – שנערך בשטח אויב, מלווה בסיכון גדול ובידיעה שחיוניותו מחייב את נטילתו.
שם הקוד שלו היה “מבצע ירקון”. רגישותו המיוחדת באה לביטוי בחילופי הדברים בין הרמטכ”ל לשר הביטחון. חוליות רצח פלסטיניות (“פידאיון”) גויסו לשירות המודיעין המצרי, פשטו מרצועת עזה לתוך ישראל וביצעו מעשי חבלה והרג. ישראל הגיבה בפעולת גמול גדולה בפברואר 1955 (“חץ שחור”), וכדי שהסיור הקצר והמרוכז בשטחה של מצרים יתבצע בהצלחה היה צורך בשקט יחסי בגבול עזה.
וזה סיפור המבצע.
ב-1951 חייבה מועצת הביטחון של האו”ם את קיומו של חופש שיט לכל האומות בתעלת סואץ. מצרים קיימה כלל זה, אך ישראל לא נהנתה מפירותיו. מצרים, על אף שחתמה על הסכם שביתת נשק אחרי מלחמת העצמאות, חסמה את המעבר לאניותיה של מדינת ישראל. כך הטילה מצור על נמלה הדרומי, שיתקה את נמל אילת ולמעשה מנעה באמצעים שהחמירו והלכו את קיומו של שיט חופשי בין ישראל לבין אפריקה, האוקיינוס ההודי, המפרץ הפרסי והמזרח הרחוק. ישראל שיגרה אניות – “אניות מבחן” – דרך תעלת סואץ שהובילו מטענים לאילת, אך הן נעצרו והוחרמו. מצרים אף החילה את המצור על טיסת מטוסי “אל על” בשמי מיצרי טיראן.
בראשית 1955 נתגבשה אצל הדרג המדיני מסקנה כי יש להפעיל אופציה צבאית שתתמקד בכיבוש מְצָרֵי טיראן, שנודעו גם כמְצָרֵי אילת, המחברים את פִּתחו של מפרץ סואץ עם הים האדום. כבר בינואר 1955 הוחל בתכנון מבצע לכיבוש המְצָרים על ידי כוח המשלב חי”ר, צנחנים, ויחידות ים ואוויר. הפיקוד על המבצע הוטל על מפקד חטיבת גבעתי, אל”ם חיים ברלב (מינוי שהוציא מכליו את סא”ל אריאל שרון, מפקד גדוד הצנחנים 890, באותם ימים הכוח הצבאי היחיד שקיים מבצעי לוחמה, שביקש לפקד על המבצע). ברלב זיכה את בנו הקטן עומר בקריאת המבצע על שמו “מבצע עומר”, אך בסופו של דבר הוא לא הוצא לפועל. תכנונים אלה הולידו את הצורך באיתור דרך מעבר לכוח ממונע שייצא אל שארם א-שייח’. באופן עקרוני היה ידוע דבר קיומן של שתי דרכים אפשריות. האחת, שיצאה מבקעת הירח ופנתה מערבה באזור נואיבה; האחרת, יצאה משארם א-שייח’ לכיוון צפון ופונה מערבה. המשימה הייתה לאתר את החיבור שבין שתי דרכים אלה.
סיני, 1956. מבצע ירקון אפשר את תכנון וכיבוש שארם א-שייח’
אתה מפקד הסיור
בשבת קיצית אחת באפריל 1955 הגיע לביתו של סא”ל אשר לוי, מפקד גדוד 51 בחטיבת גבעתי, חברו הקרוב מנחם אבירם, ראש ענף מבצעים באג”ם מבצעים, ולחש על אוזנו אמירה מעורפלת. “עומד להתקיים איזשהו סיור בסיני, האם אתה מוכן להצטרף?”. הוא הבין שאין המדובר בעוד סיור מהסוג שהוא להם לחם חוק, ועל המקום השיב בחיוב. כעבור ימים ספורים, בעת חניית החטיבה במסע מסורתי למצדה, הודיע לו מפקד גבעתי ברלב, “אתה המפקד”, של הסיור. לוי כמובן העמיד פני תם, לא גילה שהסוד ידוע לו, והשניים דנו בהרכב משתתפי הסיור. ללוי לא הייתה בעיה לבחור במועמדים. רובם היו בסביבתו הקרובה. כסגנו בחר ברס”ן עמנואל שקד, עוד מעט קט סגנו בגדוד. קצין הקשר הגדודי סגן יגאל תלמי. סמל סיירים דב שמחוני, היחיד בחבורה שעדיין היה בשירות חובה. מגדוד מקביל, 52, בחר לוי בסמ”פ סגן אהרון לברן (לובלינר) ומ”מ של מקלעים בינוניים – סג”ם יורם לפסקי. אף שהיו בחירתו של לוי, הוגדרו מתנדבים. הם לא ידעו מאומה על היעד, אבל כן ידעו שמדובר במשימה בשטח אויב.
ששת אנשי ירקון השתלמו לקראת המשימה במגוון תחומים. ברפואה מונעת ובעזרה ראשונה, שימוש בקשר – מ”ק 300, בסימני זיהוי ובקודים, בהנדסה, ובהכשרת שדה תעופה לפייפרים ולדקוטות שיבואו להחזירם לישראל. כך למדו שמשקיעים עקב נעל בחול ואם אינו יוצר עומק יוכל מטוס לנחות על קרקע זו. בנוסף, יש לנקות את הקרקע מאבנים שהיקפן כגודל אגרוף. הם למדו גם ליצור קשר עם מטוסים באמצעות מקלות שבחודם אבוקות סימון.
הצנחת ציוד, כמו מים, הייתה מבצע בפני עצמו. התוואי בו יטוס המטוס שיצניח את הג’ריקנים עבר מעל רכסי הרים. את מטעני הג’ריקנים היה צורך לזרוק גבוה מהרגיל. לכן היה הכרח להשתמש במנגנוני השהיה ארוכה מהמקובל בפתיחת המצנחים כדי שלא ייסחבו עם הרוח. צה”ל לא היה ערוך לסוג הצנחה כזה וניסה להפעילו בראשונה באמצעות מנגנוני השהיה שהוזמנו בבית מלאכה. הם נוסו בהצלחה. בנושאי חיל הים נבדקו ואומנו צורות נחיתה שונות.
טיב המזון נקבע על ידי חיל הרפואה ונבחר מתוך מנות המזון הצה”ליות בכמות מספיקה לשתי יממות. לצד המזון הצה”לי, הם קיבלו 300 לירות כדי לקנות “כל מיני קונסרבים בחנות דליקטסים”. נבדקו סוגים שונים של חגור, ולבסוף התברר כי החגור הסטנדרטי של צה”ל הוא היעיל ביותר.
חוסר במפות עדכניות של שטח הסיור אילץ לקיים סיור אווירי מקדים. הוא נעשה על ידי קצין המבצעים של טייסת “הגמל המעופף”, הטייסת הקלה, חנוך קרת (קרטר), עליו נאמר כי מעולם לא נזקק למפה. הסיור המקדים נועד לצלם ולאתר את מקומות ההצנחה והנחתת מטוסי החילוץ בסוף המשימה. גם החילוץ בפייפרים לא היה תעודת ביטוח. היו אלה מטוסים ישנים, בעלי סבולת טיסה של חמש שעות וחצי, שהתחממו “בצורה זוועתית”.
ההנחתה נועדה להתבצע בספינת דייגים, בעלת מנוע אחד ואמצעי ניווט מזעריים אם בכלל, שכונתה באירוניה “פיילה”. למעשה, אזור ים סוף לא היה מוכר דיו לחיל הים, והתוואי הימי נבחן בסיור ימי מקדים בפיקודו של סא”ל עזרא קרשינסקי (כריש), מפקד בשייטת 5 בחיל הים (שעסקה במבצעים מודיעיניים מיוחדים). בסיור השתתפו מפקד השייטת, סא”ל נפתלי רוזן, ברלב, לוי ושקד. קרשינסקי הגדיר את תוצאותיו כ”בלבול פר-אקסלנס”.
חיים ברלב, המינוי שהוציא את שרון מכליו
קצינים, לא מרגלים
הנוסחה הראשונה של סיפור הכיסוי הפכה את ששת אנשי הסיור לדייגים, שהרכיבו להם זהויות חדשות מעוגנות בתעודות זהות תואמות. יום לפני היציאה לדרך הציגו את תכנית הסיור לרמטכ”ל דיין. כאשר הוצג לפניו סיפור הכיסוי, השיב, “קשקוש, לא שווה כלום, לא יעמוד במבחן המציאות”. הוא סבר כי אם ייתפסו כדייגים יואשמו בריגול. לכן הורה “הולכים במדים. כל אחד עונד את דרגתו. אם ניתפס, אנו שבויים ולא מרגלים”. הסיפור שנתפר עבורם הציג אותם כחבורה של קצינים שיצאה לטיול בספינה שהתקלקלה ליד דהב. החוליה ירדה לחוף מתוך סקרנות. לאחר שהתברר כי לא ניתן להתקינה לשיט בזמן סביר, החליטה לצעוד רגלי צפונה, לעבר הבית, עם זאת ניתנו בידיהם לירות מצריות, ואף תודרכו מה מותר להם לספר כדי להקל על לחץ החקירה.
רק על סף היציאה לדרך נתפענחה להם משימתם המפורטת. מפקדת המבצע התמקמה באילת בביתו של מנהל מחצבות תמנע. זו הייתה מפקדה בין-זרועית שמנתה כוחות חי”ר, ים ואוויר. בראשה עמד ברלב ואנשיה היו קצין הקשר של פיקוד המרכז (פיקוד הדרום לא היה קיים), סא”ל משה גדרון, קצין המודיעין של פיקוד המרכז, רס”ן צבי לדרמן, נציג טייסת תובלה, רס”ן יעקב סלומון, ונציג חיל הים, קצין רב-גוני, סא”ל קרשינסקי. עכשיו, באילת, ראו אנשי הסיור בראשונה את תצלומי האוויר וקיבלו תיאור של המשימה.
במשימה משולבת זו היה לחיל האוויר תפקיד מכריע. מעבר לאספקת תצלומי אוויר, נקבע מטוס התובלה דקוטה – שהופקר בידי הקברניט אורי יפה ולצידו הטייס יוסי עופר – למפקדה מעופפת, מפקדת המבצע בראשות ברלב. חילוצם של ששת אנשי מבצע ירקון נועד להתבצע על ידי שישה פייפרים. כל אחד נועד לשאת רק נוסע אחד, שכן עם שני נוסעים המטוס לא ימריא.
החבורה חומשה בשלושה רובי קרבין אמריקאים, שני רובים אנגליים, תמ”ק עוזי, שני רימונים וסכין קומנדו, בנוסף על ציוד אישי, ציוד קשר, משקפת, מצפן וכד’. ביום הסיור, 9 ביוני 1955, עלתה החבורה בשעה 10:30 על הספינה, אותה פיילה, כדי להגיע לדהב כעבור 12 שעות. בטרם ההפלגה הגיע ברלב ובירך את אנשיו בהצלחה. מפקד שייטת 5, נפתלי רוזן, פיקד על הספינה.
אגף המודיעין ידע כי ספינת תותחים מצרית, אבו קציר, מספקת ציוד ומזון לכוחות מצריים בנקודות משמר לאורך החופים. עליו היה לספק מידע על תנועותיה ומועדי הפלגותיה כרי להימנע מ”חפיפה” בעת ההפלגה לדהב. כל האמצעים ננקטו כדי לוודא עניין זה עד כדי דחיית מבצע ירקון. אלא ש”אירעה תקלה בהעברת חומר מודיעין 2 אשר יכלה לקבוע את גורל והצלחת הפעולה, וכתוצאה מכך לא הופעל מטוס סיור לעקוב אחריה”.
וכך קרה שב-14:15 עברה אבו קציר על פני הפיילה. רק שלושת רבעי שעה לאחר מכן דיווח מטוס מוסקיטו של חיל האוויר על תנועתה של האנייה המצרית. אף על פי כן הוחלט להמשיך בהפלגה בציפייה לעליית הירח. בינתיים הפך הים להיות גלי, ואנשי המבצע החלו לחוש ברע. הזלילה שקדמה להפלגה גרמה להם להקיא את נשמתם. בשל ההקאה ועוד בטרם ההל המסע הרגלי כבר היו תשושים. גם החוסר באמצעי ניווט (“פרט למצפן מסכן שלא היה לו ערך”), היה בעוכריהם.
הספינה המשיכה לשוט דרומה. לפתע, בשעה 20:20, נתגלה כלי שיט חדש, לא מזוהה, שנע צפונה באיטיות. היה חשש שזוהי ספינת התותחים אבו קציר והופנתה שאלה למפקדה. ברלב השיב; המשך במשימה, ושלח פרטים. התברר כי הדיווח מהספינה הישראלית הובן שלא כהלכה. נוצר סיפור דמוני על אניית מלחמה, פצועים ומעורבות של מטוסי פייפר. במפקדת המבצע התעוררה כמובן מהומה ורוזן ניווט את הפיילה לעבר החוף המזרחי עד עבור כלי השיט הגדול, וחיפש את אזור הנחיתה. הים הסוער, ההתחמקויות והערפילים עוררו קשיים באיתור אזור הנחיתה. כל אלה גרמו לכך שהספינה הגיעה באיחור לחוף למרחק של כארבעה קילומטרים צפונית מהמקום המתוכנן. השעה הייתה 23:30 והספינה הסתובבה כדי להגיע למקום הנחיתה המדויק. ב-00:30, אור ל-10 ביוני, ביקש ברלב הגדרת מצב. ב-1:05 דיווח לוי כי הנחיתה צפויה כעבור 30 דקות.
“יבש”, קרי נחיתה, “עד 1:45, באם לא – חזור”, הורה ברלב.
משעה זו ניסה ברלב לשווא ליצור קשר עם הפיילה. בשעה 1:52 הוא המריא בדקוטה לעבר מקום הנחיתה. הספינה נמצאה במרחק של 900 מטר מהחוף. בטרם ירדו לסירת גומי שתשיטם לחוף, ערך לוי משאל פרטני בין חבריו – להמשיך או לוותר. כולם צדדו בהמשך המסע. הם ירדו לתוך סירת גומי ובשעה 2:05 עלו על החוף. כעבור עשר דקות דיווח לוי לברלב: “יבש”.
החום גובר
חרף עייפותם פתחו אנשי הסיור בצעדה מהירה. בראש הטור צעד הסייר שמחוני, לוי ושקד התחלפו לצדו כמובילים, אחריהם צעד הקשר תלמי. הסייר ליפסקי ולברן, היו המאספים.
הסייר שמחוני גילה על החוף נתיב של מכוניות, והצמיר את חבריו למורדות ההרים כדי להיכנס בחסותם לוואדי. ב-2:45 חצו את פתח הכניסה לוואדי ודווחו לברלב “פֶּתַח”. סירת הגומי נפרדה מהחוף. נפתלי רוזן וארבעה מאנשי השייטת שלו חזרו לספינתם כרי לחזור לנמל המוצא.
מאחר וכל ואדי נראה לבן בלילה, היה קושי בזיהוי עומקו. “יכול להיות חמישה מטר ויכול להיות מאתיים”, דברי שמחוני. תלמי הקשר, ושמחוני, פסעו קדימה. “חכה רגע”, אמר שמחוני לתלמי, ופתאום נשמעה חבטה עזה. תלמי נפל עם מכשיר הקשר הכבד. למרבה המזל הוא לא נפגע, אחרי שבעת הקילומטרים הראשונים דווחו לדקוטה שריחף מעל, ” פֶּתַח”, רוצה לומר הכל כשורה. המשיכו ללכת מהר כדי להיכנס לוואדי. כאן, בנקודת ציון שכונתה דרקון, נשלח הדיווח השני, אך הוא לא נקלט כמפקדת המבצע. ב-5:40, עם הזריחה, גילו נקיק בצד המזרחי והסתתרו בו עד 17.30.
5:40 הייתה שעה שלכל הדעות לא ניתן היה להמשיך ולצעוד. גם חום היום, 45 מעלות, וגם החשש מפני התגלות. הם מצאו נקיק מספיק גדול כדי לאכלס את כולם. השתדלו לתפוס את מרב הצל. אף אחד לא עצם עין. גם האוכל, ה”דליקטסים” שקנו, לא נאכל בגלל החום ולהטו. גם המים להטו. הטמינו את המימיות בתוך האדמה בהנחה שישמרו על טמפרטורה סבירה. ללא הועיל. זה היה דינם של הג’ריקנים.
בתוך הוואדי הבחינו הסיירים בעקבות של גמל, הנפש היחידה שיכולה כנראה לחיות בגיהינום רותח זה. גמל יכול גם לסמל אפשרות של הימצאות עקבות בן אנוש. טייסי הדקוטה ראו מדורות שהבעירו הבדואים בהרים ובעין פורטוגה – מקום שנמצא על נתיב החזרה המתוכנן. הטייסים אף הבחינו בבדואי שראה את השישייה כשהיא יורדת מסירת הגומי לחוף. הוא המתין עד להסתלקותם. או אז הגיע למקום, בדק עקבות והודיע למצרים. כוח מצרי הגיע למקום במגמה לקיים מרדף, אבל הוא איתר עקבות רק ארבע שעות לאחר שנבלעו בוואדי. מידע זה לא נחשף משום מה לסיירים.
לעומת זאת לסיירים הייתה נכונות מבחינה נפשית להיתקל בצבא מצרי, אבל הסכנה הגדולה נבעה מאפשרות של היתקלות בבדואים, למשל ארבעה או חמישה בדואים ממוקמים בראשי צוקים וצולפים עליהם. עם אלה היו אמורים לנהל “משא ומתן” בדורון (למשל, מטבעות זהב) ובמלחמה (אמיתית).
הסכנה הבדואית נראתה מוחשית יותר מזו המצרית, או כהגדרת ברלב: “אם יש תקלה העסק אבוד. הם מחוסלים”. ברלב אילחט אל לוי, איך אתם מרגישים, שאל. לוי השיב: “עייפים מאוד, אבל אם יהיה צורך נמשיך עד נואיבה”, כדי להתפנות בדרך הים. עייפות האנשים וסכנת ההיתקלות הביאו את דיין לחזור בו מהתנגדותו לחילוץ במטוסים בתוך סיני. ההגעה לנואיבה הייתה מאריכה את המבצע ביומיים נוספים.
איפה המים?
יומם בנקיק היה קשה. החום איום, המחנק כבד, התיאבון נעלם, השינה בלתי אפשרית, והמוח והלב התאחדו בשקיקה לבוא הערב. בשעה 17:30 עזבו את הנקיק, וצעדו כתשעים דקות, עד לרדת החשיכה. כמות הקילומטראז’ תפחה בחמישה נוספים. הפסקת המתנה למטוס. בשעה 19:45 הופיע מעליהם, קלטו מידע, ובתום מנוחה של שעה המשיכו בדרכם. עכשיו צעדו ללא הרף עד 2:30, אור ל-11 ביוני.
הצועדים חשו במסעם תחושה של שאננות לאור העובדה שלא פגשו במישרין בנפש חיה, מעייניהם היו נתונים בבדיקת הדרך. הם התאימו למראה עיניהם את הנתונים שרכשו בהשתלמויות והתרשמו כי הדרך עבירה לרכב. הם נעצרו במרחק של קילומטרים דרומית לנ”צ לויתן, מקום שנקבע להצנחת המים. מקום ההצנחה הוכן, והעיניים נשאו לשמים. הדקוטה הגיע בדייקנות, אבל ההצנחה כשלה.
שתי החבילות הראשונות של ג’ריקנים עם מים הושלכו מהמטוס, אך מנגנוני ההשהיה לא פעלו, והמטען התרסק. הג’ריקנים התפוצצו. ברלב שהיה במטוס, החליט להשליך את החבילה השלישית ללא הפעלת מנגנון ההשהיה. המצנח נפתח אבל הרוח סחפה אותו דרומה ומטענו נפל על הר. החבילה הרביעית נסחפה למרחק של 600 מטרים דרומה ונחתה על המדרון הצפוני של הוואדי, בגובה של 50 מטר. עתה אימצו את כוחותיהם המעטים כדי לאסוף את המצנחים ולקבור אותם באדמה כדי שלא ישמשו מורי דרך לכוחות עוינים. הם חיפשו אחרי הנצנצים המאפשרים את גילוי המטענים מרחוק וסיימו את מלאכתם לאחר כארבע שעות – ב-6:30. החבילה הראשונה לא אותרה, והיא התרסקה כנראה באחד הנקיקים. את החבילה השנייה איתרו. שתי החבילות האחרונות אותרו בשלמותן. את המצנחים קברו בסיוע אתי חפירה שהיו מחוברות לחבילות למעט מצנח אחד, שבו השתמשו כמטריית צל. הייתה בכך חריגה ביטחונית אבל בחסותו אכלו בכפייה ארוחת בוקר.
לקראת סיום היום השני, בשעה 19:45, הופיע מטוס הפיקוד וקלט דיווח עדכני. השישייה יצאה לדרך ב-21:30. היה עור זמן עד לעליית הירח. השעה – 23:45. בינתיים צעדו בחושך, ההליכה אינה נוחה וגם איטית, זוהי דרך המטפסת מעלה, וגם חולית משהו. לוי חש עייפות רבה. באופק גילו חירבה. לוי ולברן הלכו לבדוק את טיבה. חששם התפוגג לאחר שמצאו כי המדובר במצוק דמוי חירבה. הם נמצאו עתה על הנתיב לשדה הנחיתה ממנו יילקחו במטוסים. המוח התמקד בשאלת השאלות – עבירותה של הדרך. הדרך הייתה מייגעת, העיד הסייר שמחוני, שכושרו היה גדול משל חבריו, שלושה קילומטרים קשים מאוד.
למטוס דיווחו כי מתקרבים אל יעד ההיחלצות. במקום זה מצאו מחבוא והחלו בהכשרת שדה התעופה. כמצווה, הם סימנו כל אבן הגדולה מאגרוף. ב-4:25, עם אור ראשון, נחת תחילה מטוס לייזי, פייפר במבנה מיוחד לחול ולאדמה חרושה, בן ארבעה גלגלים. אחריו נחתו מטוסי החילוץ שיצאו מאילת בשתי שלשות. בדרך נעלם אחד ממטוסי השלישייה השנייה. הסתבר כי הם המריאו באורות כבויים והפעילו אורות ניווט בזנבותיהם בלבד, מה שאפשר להם לשמור על האיחוד. אבל באחת הפניות התחלף לטייס המטוס האחרון האור של המטוס שלפניו בנצנוץ אחר כלשהו, ורק המפה שהייתה עמו סייעה לו לחבור לעמיתיו.
סיירי מבצע ירקון (בשורה התחתונה) והטייסים שהטיסו אותם חזרה (בשורה העליונה). על הקומנדקר משמאל: הרמטכ”ל משה דיין
דיין מחכה עם מיץ
חרף הכשרת השטח ההמראה הייתה קשה. כדרך כלל המראה היא נגד הרוח, אבל כאן נאלצו להמריא עם הרוח. לכן ניתנה הוראה לגמוא על הקרקע את המרחק עד לקצה השדה, לאסוף מה שיותר מהירות ואז להמריא, ממש ברגע האחרון. הבעיה הקשה הייתה עם המטוס הגדול, הלייזי, אשר בשל כובדו מנתק את עצמו בקושי מן הקרקע. הסייר ליפסקי, שהמריא בו, צפה כחרדה כיצד המטוס מגיע לסוף המסלול שאורכו 1,591 מטר ואינו מצליח להתרומם. לפניהם היו בורות והטייס לשווא ניסה להעלותו לאוויר. הוא פלט קללה ואמר “נכנסנו לתוך בור, אני לא מתרומם”. ואז המטוס “נתן קפיצה והתרומם”.
מטוסי חיל האוויר, מוסטנגים ומטאורים, חיפו על מבצע החילוץ. בניגוד לפקודות, הטייסים לא שמרו על דממת אלחוט, ודבריהם, לא תמיד מחמיאים, נקלטו במפקדה באילת, גם באוזני הרמטכ”ל דיין.
באילת המתין הרמטכ”ל דיין לבאים כשבידו בקבוק מיץ אשכוליות. אחר כך נאספו בבית קפה ששימש מרכז לתושבי העיר, לחגוג את השיבה. הוא גם ערך להם קבלת פנים בביתו. אבל בספרו האוטוביוגרפי, מה לעשות, הקדיש למבצע ירקון שמונה שורות. עם זאת העניק לששת אנשי המבצע ציון לשבח “על גילויי דבקות למשימה שקיבלו על עצמם בהתנדבות, לנוכח קשיים יוצאים מגדר הרגיל”. תיאור המעשה נשאר סודי במשך 13 שנים ובציון לשבח צוין רק כי “סיימוה (את המשימה) בהצלחה”.
במבצע קדש, כעבור 14 חודשים, רק שניים מבין השישה השתתפו במסע של חטיבה 9, בפיקודו של אלוף אברהם יפה, לכיבוש שארם א-שייח’, שפסע בנתיב מבצע ירקון. אשר לוי, מפקד הסיור נלקה מקורס מ”פים שעליו פיקד כדי להקים ולעמוד בראש “משמר קדמי” של החטיבה שתלווה אותה בדרך לשארם א-שייח’. המשמר מנה פלוגת סיור בפיקודו של אריק נחמקין, פלוגת זחל”מים בפיקודו של אורי מן, ופלוגה של רגמים 120 מ”מ. לצידו של לוי היה הסייר דב שמחוני. יתר ארבעת אנשי הסיור נלחמו במסגרת יחידותיהם אליהם שובצו אחרי הסיור.
חיים ברלב, כבר רמטכ”ל, סיכם כי מבצע ירקון השיג את מטרתו בכך שאפשר את תכנון וכיבוש שארם א-שייח’.
מכתב הציון לשבח
* הכתבה מבוססת על מסמכי מבצע ירקון בארכיון צה”ל, על שיחה עם מפקד הסיור תא”ל (מיל’) אשר לוי, על התחקיר והשחזור של ראש ענף היסטוריה, סא”ל אברהם אילון (לנץ’), ועל ספריהם של אריאל שרון (לוחם), אליעזר צ’יטה כהן (השמים אינם הגבול) וכרמית גיא (ברלב)
תא”ל (במיל’) אשר לוי מספר על מבצע ירקון, בערב רעות בלטרון ביום 23 בדצמבר 2010
