סא”ל אהוד אלעד היה מג”ד 79 בחטיבה 7 במלחמת ששל הימים. אהוד נפל בקרב בקרבות ההבקעה של הג’ירדי בציר הצפוני בסיני, בשלהי היום הראשון למלחמת ששת הימים, ב-5 ביוני 1967. את הפיקוד על הגדוד בקרב נטל סגנו חיים ארז (לימים אלוף ומפקד פיקוד הדרום ויו”ר עמותת יד לשריון).
ליקט וערך אל”ם במיל’) שאול נגר
כריכת הספר. הוצאת הקרן להנצחת זכרו של סא”ל אהוד אלעד, 1977, 240 עמודים, כריכה רכה
איש השריון
(ההקדמה שכתב האלוף ישראל טל (טליק) שפיקד על אוגדת הפלדה בקרבות מלחמת ששת הימים בחזית הדרום, לספר “אהוד אחי, שריונר”, שליקט וערך אחיו הבכור גדעון אלעד (ז”ל), שהיה חבר קיבוץ חצרים)
אהוד מפקד גדוד הטנקים, אהוד מהג’יראדי, אהוד של ששת הימים, שיחד עם חבריו, לוחמי חטיבה 7, “הישיר מבט אל המוות…”, אשר ניצב בעמדת המפקד ונפל חשוף בצריח, אהוד, של חיל השריון –
החַיִל, אשר תנופת לחימתו נמשכת ברציפות מן ההתחלה וער הסוף, ואשר לוחמיו מתמידים בקרב ללא הפסקה, גם כאשר הטנקים שלהם בוערים ומתפוצצים תחתיהם, עד שהם מכריעים את האויב.
החַיִל הרב-חילי, אשר מקפל בתוך עוצבותיו את כל חילות היבשה ומעניק להם ניידות, תעוזה, כוח הלם וקצב שריון.
החַיִל המאציל את תודעת התמרון ואת רוח השריון לשאר החילות הלוחמים תחת דגלו.
החַיִל, שעושה את מלחמות ישראל, “חיל של החשופים בצריח – בקדש, בששת הימים, ביום הכיפורים ובמלחמת ההתשה.
החַיִל הלוחם לחיים ולמוות ותור שהוא שועי ונשחק, הוא מרסק את מכונת המלחמה של האויב ומושיע את ישראל.
החַיִל המהלך אימים ואשר את ערכו המלא מכיר, אל נכון, רק האויב החוזה אותו על בשרו – חיל החילות!
אהוד, יותר משעוצב על ידי החיל המופלא הזה, עיצב אותו. הוא נמנה על בוניו והיה חלק מנשמתו. הוא לא החסיר אפילו אחת ממלחמות השריון. בכולן נטל חלק מיום שגויס ועד אשר נפל במלחמתו האחרונה – מלחמת ששת הימים. הוא לחם בפעולות התגמול, בקדש, בקרבות על שמירת הריבונות בין המלחמות ובקרבות על המים.
אידיאליסט ופטריוט, מסור ללא גבול, מחונן ומקורי ועשוי ללא חת – הנהיג, תרם וחידש בכל התחומים. הוא חישל והכין את הקפיץ האדיר שנדרך ערב מלחמת ששת הימים ודמותו רבת ההשראה הקרינה והתפשטה על פני מרחבי הפריסה והכוננות של תקופת ההמתנה והשפיעה גם על המנהיגות הלאומית, המדינית והצבאית.
משניתן האות, היה אהוד עצמו קפיץ פלדה משתחרר, שזינק עם גדודו בראש אוגדת הפלדה לאסור את קרב האיתנים המכריע של המלחמה.
הקפיץ קרס, אפס תנופתו לא נעצרה מאז והיא אצורה במסורת השריון וממשיכה להניע אותו.
סא”ל אהוד אלעד ז”ל, בן 31 בנופלו
ישראל טל
מִזְמוֹר לְאֵהוּד
(לזכרו אל סא”ל אהוד אלעד ז”ל,
מג”ד 79 שנפל במלחמת ששת הימים)
כתב: גִּדְעוֹן אֶלְעָד (אחיו הבכור)
הָלַךְ אָחִי
כְּמוֹ יָם וּכְמוֹ שָׁמַיִם
אֶל מֶרְחָבִים אֵין-סוֹף
בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה
וּכְמוֹ כּוֹכָב
אֲנִי נִרְמָז אֶל גַּל וְחוֹף,
מִן הַבְּרוֹשִׁים שֶׁלְּרֹאשׁוֹ
אֶשְׁאַל בְּרָכָה.
הָלַךְ אָחִי
כְּמוֹ פֶּרַח וּכְמוֹ נֶבֶט
לִהְיוֹת אַחֵר הָלַךְ
בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה
וּכְמוֹ גִּבְעוֹל אֲנִי
שֶׁמֵּיתָרוֹ נִדְרַךְ,
מִשָּׁרָשִׁים שֶׁלְּקִבְרוֹ
אֶגְמַע שִׁירָה.
הָלַךְ אָחִי
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ כְּמוֹ יָרֵחַ
לָסֹב לָסֹב הָלַךְ
בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה
וּכְמוֹ צַפְרִיר אֲנִי
שֶׁאֵגֶל טַל יַחְשֹׂף,
מֵאֶבֶן מַצֵּבָתוֹ
אֶרְוֶה תּוּגָה.
הָלַךְ אָחִי
כְּשִׁיר וְאַגָּדָה לוֹ
לַחְבֹּק עוֹלָם יָצָא
בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה
וּכְמוֹ מִזְמוֹר אֲנִי
שֶׁמִּפְּלָדוֹת נוֹצַק,
עִם שַׁלְשְׁלוֹת רִכְבּוֹ
אֶזְעַק שְׁתִיקָה.
הָלַךְ אָחִי
כְּנַחַל הַגִּ’ירָאדִי
כְּבֹקֶר אֶל יוֹמוֹ
כְּשִׁיר אֱלֵי בְּרָכָה
וּכְמוֹ אֵהוּד
אֲנִי אֶקְרַע גִּבְעוֹת הַחוֹל,
תּוּגַת שְׁתִיקָה תִּחְיֶה
תִּהְיֶה אָז אַגָּדָה.
להמשיך וללכת…
(פסקה מהספר שכתב המחבר גדעון אלעד על אחיו)
ללכת בשבילים, לומר שלום, לחייך, לשוחח, לאכול, לאהוב, לשנוא, להתעורר אל יום של שמש, לעבוד, להתפעל מן הירח העולה ומן הירח השוקע, לחיות את הקטנות שבחיים ואת הגדולות שבהם ולהיות תמיד תמיד שרוי בתוך אדוות התוגה הגדולה.
יש שהיא כְּסוּפָה, יש שצהובה היא; פעמים היא מתלהטת באש משטמה קשה כשאוֹל; אהוד איננו – ואנו פשוט חיים? אבא נשבר. שנים נשא את כאבו בדומייה עד שמחלה קשה הכריעתו. אימא עוצרת סבלה ומתמרדת כל יום מחדש. לא תניח לדמעות לכתותה. עליזה אחותנו נושאת אותו כצרור חיים בדמות בכורה אהוד; וכולנו בתוך האדווה.
על לחימתו במלחמת ששת הימים זכה אהוד לאחר נפילתו לצל”ש הרמטכ”ל יצחק רבין,
שהומר לאחר מכן לעיטור העוז.
לדף גלעד לזכרו של אהוד אלעד ז”ל, ראו כאן:
https://www.yadlashiryon.com/show_item.asp?itemId=2421&levelId=63832&itemType=10&template=2
לכתבה “מזמור לאהוד” – שיר להנצחת חייל שנפל, ראו כאן:
המג”ד אהוד אלעד ז”ל, בעת קבלת גדוד 79
“מזמור לאהוד” – שיר להנצחת חייל שנפל
חיבר את השיר אחין של קצין-שריון שנפל על כיבוש מוצבי הג’יראדי. רן אלירן הוזמן להשמיעו בטקס ההנצחה. “צו הקריאה” לאמן היה יוצא דופן הפעם. היה עליו להתייצב לפני קבוצה של קציני שריון בכירים, ובהם מי שהיה מפקד הגיסות, אלוף ישראל טל.
יעקב העליון (מעריב, 10 באוגוסט 1969)
סא”ל אהוד אלעד ז”ל. האח כתב מזמור
המשימה אשר לשמה התכנסו לא הייתה שריונאית-טיפוסית, אם גם אופיינית לרוח השריון: הנצחת אחד מקציניו שמעללי גבורתו הגיעו לכל אוזן ולכל לב בישראל. הדרך – לא מקובלת: לא אנדרטה, לא “מלגה על שם…”, לא ספר בנוסח “חברים מספרים על…” שיר.
שיר שנכתב בדם הלב, על ידי מקור בלתי אמצעי, אח מבכה – בלי דמעות – את אחיו: מזמור לאהוד”. זמן רב התאבל – כפי שהסתבר – גדעון אלעד, על אחיו אהוד, אשר היה מפקד גדוד ב”ששת הימים” ונפל על כיבוש מוצבי הג’יראדי, התאבל ולא מצא פורקן לכאבו, עד שנולדו מעטו שורות השיר.
ואיך שונה שירו של גדעון, איש קיבוץ חצרים, מכמה וכמה שירי שמאלץ על המלחמה, אלה שפורטים בגסות על הרגשות העדינים ביותר, כדי להפיק – ויהי מה – דמעות מכיסי הדמע הגדושים שלנו.
שירו – שיר הנצחה. אין בו נקמה, אין9 בו דם, אין בו זעקות, אין בו מלחמה! יש כאב אבל הוא חבוי בין השיטין, יש זעקה אבל היא כמעט אילמת. במקום תיאורי העשן וסערת הקרב – ניתנים תיאורי טבע בנדיבות: הטבע – הנוף שבו שעטו שרשראות הטנק של אהוד בדרך-המלחמה.
בהתאפקות כזו יכול לכתוב רק אח, היודע להוקיר את כאבו ולהוקיר את אחיו.
“הָלַךְ אָחִי
כְּמוֹ פֶּרַח וּכְמוֹ נֶבֶט
לִהְיוֹת אַחֵר הָלַךְ
בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה
וּכְמוֹ גִּבְעוֹל אֲנִי
שֶׁמֵּיתָרוֹ נִדְרַךְ,
מִשָּׁרָשִׁים שֶׁלְּקִבְרוֹ
אֶגְמַע שִׁירָה.”
באותה פגישה של קציני שריון, שנערכה לפני שלושה שבועות, לא השתתף האח גדעון, אבל זומנו אליה יוחנן זראימי שהן את השיר ורן אלירן, מי שהועידוהו להיות מבצעו.
“לא ידעתי לשם מה קראו לי. הוזמנתי לשבת, נתנו לי לקרוא את המילים – ונכבשתי. הבחנתי מיד שאין זה שיר רגיל, אלא יצירה כנה ואמיתית, רוויה באצילות מאופקת: וידוי אישי שרק אוהב יכול לכתוב כמותו. חוסר השלמה של מי שנשאר עם המציאות – אובדן האח. הגורם של גלגול נשמות בולט בשיר. שהרי לגבי גדעון מחברו לא אבד אהוד. אהוד – ‘להיות אחר הלך… כמו שמש, כמו ירח לסוב לסוב הלך… לחבוק עולם יצא'” אומר רן אלירן.
זמן קצר אחרי פגישה זו, הוזמן אלירן להופיע בתוכנית שירים בטלוויזיה (שבוצעה בשבוע שעבר). ביקשו ממנו להגיש אחד מן השלאגרים הישנים שלו. “אבל הדבר האחרון שרציתי לעשות – היה לתת משהו בשביל החבר’ה. השתוקקתי להגיש משהו יותר מעמיק, יותר רציני. ולא היה גבר מתאים יותר משירו של גדעון אלעד, ‘מזמור לאהוד’. זו הייתה השמעת הבכורה של השיר, ואני מקווה שהצלחתי להעביר למאזינים, קצת מן ההתרגשות שאחזה בי, כששרתי את המזמור”.
הייתה זו דרך נאה לרן אלירן, להכריז, כי שב לארץ. אלירן הנמצא במצב דילוגים מתמיד בין הארץ לבין אמריקה וקנדה, חזר לפני חודש וחצי, אך איננו מופיע כאן, אלא לפני הצבא (“מרקו תורג’מן התלבש עליי ודואג לי שלא אתבטל, אחת לימים אחדים הוא מודיע לי כי עליי להופיע לפני חיילים, ללא תשלום. אני מקבל עליי את הדין – ומרקו מקבל עשרה אחוזים…”).
אלירן עוסק עתה בהכנת חומר לתוכנית חדשה. מה פנים יהיו לתוכנית זי? עדיין לא החליט – או שירכיב ממנה “הצגת יחיד” או שיסתפק בשלב זה בהפקת תקליט מחומר זה.
הוא מצהיר כי בגר וגמר עם שירי ה”הו הו” – והאחרים בנוסח ‘שארם-א-שייך” ו”החזיקי לנו אצבעות”. מה שמצוי באמתחתו הם שירים מן החוץ, תוצרת דור המשוררים הצעיר, שרובם מתרכזים בארצות הברית.
על כן ההתלבטות בקשר להצגת יחיד כאן. “איני בטוח שהמצב בארץ מתאים לשירים מסוג זה, ואיני רוצה להסתכן בכישלון ובאכזבה”.
אלירן, ששהה שנים אחדות בארצות הברית, הופיע בה בהצלחה (בין השאר, גם בטלוויזיה, אומר, כי השירה בארצות הברית סיגלה לעצמה דמות אחרת. תקופת שירי המחאה דועכת. במקום המחאה הקולנית – באה הסתגרות, הניסיון לחפש את האמת הפנימית. התוצאה – שירה טהורה. אפילו שמקצת המשוררים החדשים, הם אלו שנשאו את נס שירי המרד, מָרַד.
ביניהם: בוב דילן (שהוא, אגב, בחור יהודי טוב שנקרא פעם צימרמן) הכותב עתה שירים ליריים, ליאונרד קנדי ואחרים מארצות הברית, שירי ז’אק ברל הצרפתי ועוד. “כשאני בוחר שיר, איני מחפש סממנים סנסציוניים. אמת המידה היחידה היא – יופיו”, אומר רן.
ובכן – נחיה ונראה.
