לרגל פרסום הספר “סדין אדום” שכתב האלוף (במיל’) שייקה גביש, מפקד פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים, התקיים יום עיון של הבמה להיסטוריה צבאית על ספר זה. הבאנו לעיונכם דברים על הספר המרתק ועל יום העיון, וכן שתי כתבות של שייקה גביש עצמו על מלחמת ששת הימים, שהתפרסמו בגיליון “שריון” במלאות 40 שנה למלחמה
אל”ם (במיל’) שאול נגר
כריכת הספר “סדין אדום”. הוצאת כנרת זמורה-דביר, ינואר 2016. 287 עמודים. כריכה רכה
“בשעה 07:45, 5 ביוני 1967, נתתי את הפקודה ‘סדין אדום’ לכל מפקדי האוגדות והכוחות העצמאיים, פקודה שנתנה את האות לתחילת המלחמה על עצם קיומה של מדינת ישראל…”
כך נפתח ספרו האוטוביוגרפי של אלוף פיקוד הדרום שייקה גביש, מפקד החזית במלחמת ששת הימים בסיני.
סדין אדום היה שם הקוד לתחילת המתקפה בדרום ולמהלכי הקרב, שהפתיע את הדיוויזיות של הצבא המצרי שנערכו במדבר סיני. בתום ארבעה ימי לחימה חנו כוחות צה”ל על גדות תעלת סואץ, ומברק זה נשלח על ידי מפקד החזית, האלוף גביש, אל הרמטכ”ל יצחק רבין:
מאושר להודיע כי כל כוחותינו חונים על גדות תעלת סואץ וים סוף.
ברכותי לך ולצה”ל.
סדין אדום הוא סיפור חייו של אחד מבכירי המפקדים בפלמ”ח ובצה”ל, סיפור חיים שבמידה רבה הוא גם סיפורם של המדינה הצעירה ושל הנערים הצעירים שהתגייסו להגן עליה בגופם. בכל תחנות חייו של שייקה גביש הוא נשאר פלמ”חניק. איש ערכים, רעות, נתינה והקרבה, תכונות שמלוות אותו מאז התנדב בגיל 18 לפלמ”ח ועד ימים אלו, כשהוא סוגר מעגל כיו”ר עמותת הפלמ”ח ועושה להנצחת הפלמ”ח, אחד המפעלים הגדולים והחשובים ביותר בתולדות המדינה.
אלוף שייקה גביש, האיש שפיקד על המערכה, צמח מהפלמ”ח, שבו החל כחניך ועם הזמן הפך למפקד כיתה, מפקד מחלקה, מפקד פלוגה, קצין מבצעים ומפקד גדוד. גביש בחר להישאר בצבא גם לאחר המלחמה, ובשנת 1965, לאחר שורה של תפקידים, התמנה לאלוף פיקוד הדרום ופיקד עליו עד שפשט את המדים בשנת 1970. לאחר שחרורו שימש כמנכ”ל חטיבת המתכת ב”כור” ובהמשך כמנכ”ל החברה. כיום, בגיל 90, הוא מכהן כיו”ר עמותת הפלמ”ח, והוא הרוח החיה בבית הפלמ״ח שמושך אליו עשרות אלפי מבקרים מדי שנה.
שייקה גביש ביום העיון
יום עיון לרגל פרסום הספר סדין אדום של שייקה גביש
יום העיון התקיים מטעם העמותה להיסטוריה צבאית, ב-21 בפברואר 2016, ביד טבנקין שבסמינר אפעל ברמת אפעל, בהשתתפות כמאה וחמישים איש ובראשם האלוף (במיל’) שייקה גביש, וכן שר הביטחון לשעבר האלוף (במיל’) יצחק מרדכי.
יום העיון נפתח בסקירה מאלפת של אל”ם (במיל’) ד”ר עמי גלוסקא (מחבר הספר “אשכול, תן פקודה!”), על הפיקוד הצבאי וההנהגה המדינית של ישראל לנוכח בעיות הביטחון 1967-1963, על מערכת היחסים בין הדרג הצבאי והדרג המדיני והשפעתם על כישלון מדיניות הביטחון של ישראל וההידרדרות למלחמת ששת הימים, בניגוד למגמת קברניטי המדינה.
אחריו הציג אל”ם (במיל’) בני מיכלסון, יו”ר העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, את המלחמה בחזית סיני, ובתוך כך ציין כי הכרעת הצבא המצרי בסיני במלחמת ששת הימים היא דוגמה קלסית למתקפה מוצלחת. כללי היסוד המערכתיים, שבאו לידי ביטוי במערכה זו קיבלו חיזוק ואישוש מהתפתחות האירועים. אולם מעל לכל אפשר לציין את מנהיגותו של אלוף הפיקוד – ישעיהו (שייק’ה) גביש – שתכנן את המערכה וניהל אותה באופן הראוי ללימוד במוסדות המחקר וההוראה הצבאיים בעולם כולו. עם זה יש להתבונן באופן מעמיק ביחסי הגומלין בין בניין הכוח להפעלתו בשדה הקרב, הן במצרים והן בישראל. נראה כי בניין כוח נכון בתחומי תורת הלחימה, הארגון, עבודת המטה, האימונים וההצטיידות, המשולבים במציאות השראתית בשדה הקרב, הם הגורמים המרכזיים לניצחון בסיני במלחמת ששת הימים.
הדובר המרכזי היה האלוף (במיל’) שייקה גביש, שתיאר את המסקנות, הלקחים ותורת הלחימה במלחמת ששת הימים.
אחר כך נשא דברים תא”ל (במיל’) אפרים לפיד, דובר צה”ל בעבר ואיש אמ”ן במקורו, על ההיבט המודיעיני של המלחמה. בתוך כך ציין כי בהערכת המודיעין השנתית בינואר 1967 ציין ראש אמ”ן דאז, האלוף אהרון יריב, כי לא צפויה מלחמה באותה שנה, בעיקר בהסתמך על כך שצבא מצרים היה עסוק בין השאר במלחמה בתימן, אך שינה את חוות הדעת בעקבות האירועים הדרמטיים בחודש מאי 1967 והדגיש כי תהיה מלחמה.
דברים של אפרים לפיד על הספר, ראו בהמשך.
אחר כך נשא דברים שר הביטחון לשעבר האלוף (במיל’) איציק מרדכי, שציין את ההיבט המערכתי של המלחמה מנקודת הראות של שר ביטחון ואלוף פיקוד.
עיון ראשון בספר
אין ספק שגולת הכותרת בחייו של שיקה גביש היא שירותו בתפקיד אלוף פיקוד הדרום, והפיקוד על חזית הדרום במלחמת ששת הימים. כמעט חמישים שנה הוא אצר את סיפור חייו המופלאים עד שכתב את הספר האוטוביוגרפי המרתק, המוביל את הקורא בכל תחנות חייו, מלידתו וילדותו בצריף, עבור דרך שירותו בפלמ”ח ובצה”ל ותפקידו לאחר מכן בחברת “כור”, וכלה בהקמת בית הפלמ”ח. כותרת המשנה לשם הספר היא: סיפור חיי: מהפלמ”ח עד בית הפלמ”ח. בשפה קולחת וישירה הוא מציג את פרקי חייו, תוך שהוא משלב את תחושותיו ומחשבותיו על האנשים והמפקדים שנקרו בדרכו. החלק העיקרי של הספר עוסק בתפקידו כאלוף פיקוד הדרום. בפרקים אלה הוא פורס יריעה רחבה של שיקולים, מחשבות ותובנות, על בסיס ניסיונו האישי והצבאי, שבאו לביטוי מהתמנותו לתפקיד ועד סיום המלחמה.
הגיבורים האחרים של מלחמת ששת הימים, ובהם משה דיין שהתמנה לתפקיד שר הביטחון רק כמה ימים לפניה, הרמטכ”ליצחק רבין ומפקדי שלוש האוגדות האלופים אריק שרון, ישראל טל ואברהם יפה, כבר אינם איתנו. חבל שלא התקיים רב-שיח גלוי בהשתתפותם.
שייקה מיטיב לתאר את שיקוליו בתפקיד מפקד חזית הדרום בתקופת הכוננות וההמתנה מורטות העצבים שלפניה, ובמהלך המלחמה הקצרה, ובעיקר את ראייתו המקיפה של תפקידו מאלוף הפיקוד מול שלושה מפקדי אוגדות שכולם אלופים ובה בעת גם חברי המטה הכללי, שלכל אחד מהם הסגנון והאישיות שלו. גם בסקירה שנתן ביום העיון הוא פירט את חופש הפעולה שנתן להם במימוש התוכניות, לאחר שאושרו, ואת ההחלטות החשובות הלא רבות שנדרש להן במהלך המלחמה.
פקודת היום המיוחדת ערב היציאה לקרב, שניתנה ביום 5 ביוני 1967:
“עלו והצליחו, ויהי ה’ עמכם”
אפרים לפיד על הספר “סדין אדום”
כמעט חמישים שנה עברו מאז שודרה ברשתות הקשר בצה”ל מילת הקוד “סדין אדום”, שהייתה אות הפתיחה למלחמת ששת הימים בחזית הדרום. אלוף הפיקוד אז, שייקה גביש, מצא לנכון לפרסם בימים אלה את זיכרונותיו והתובנות מהמלחמה.
בכל תחנות חייו נשאר שייקה גביש פלמ”חניק, איש ערכים, רעות ונתינה, תכונות המלוות אותו ופלמחניקים רבים מאז התנדב ב-1943 בגיל 18 לפלמ”ח. בימים אלה, כשהוא חוגג תשעים, הוא שמח בחלקת אלוהים הקטנה שטיפח – מוזיאון הפלמ”ח ועמותת דור פלמ”ח, המשמרים באדיקות, ובשילוב מוצלח של דורות המשך, את הרוח המיוחדת של “מגש הכסף” של המדינה בדרך.
על סף המלחמה ב-1967 פיטר הרמטכ”ל רבין את אלוף גביש ליום אחד, כדי להעביר את התפקיד למשה דיין, שהיה אז ללא תפקיד ממלכתי. דיין הסתובב במחנות צה”ל, במדים ובלי דרגות וחיפש להיות מעורב. מצד שני ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, טיפח בשקט את יגאל אלון כיורשו האפשרי בביטחון. “אתה תנצח, אבל יהיו המון הרוגים ויושמדו הרבה טנקים”, אמר דיין לגביש. לגביש יש הערכה לדרך שבה אשכול הכין את הצבא בשלש השנים בהם היה גם שר הביטחון, ומאידך הוא קובע כי “לאשכול לא היו מושג והבנה בביטחון”. לגבי יצחק רבין משוכנע גביש כי הסיבה האמיתית להתמוטטותו היתה חוסר יכולתו להתמודד נפשית עם הסיטואציה החדשה.
גביש מתאר את המלחמה מהיבט אלוף הפיקוד, מזכיר את השתלשלות תקופת ההמתנה וקבלת ההחלטות; את הדומיננטיות של האלוף עזר וייצמן, אך גם את פזיזותו. בעקבות זאת צרף גביש את המלצתו כי חיים בר-לב ימונה לסגן הרמטכ”ל מעל וייצמן. הספר כולל גם את תיאור העימות של אלופים נגד שרים ומזכיר ביטוי, שלא זכור כי פורסם קודם, כי אשכול אמר בסיום אחד הדיונים הטעונים הללו “אתם בלתי מוסריים אם אתם תובעים לתקוף צבא שלא תקף אותנו”. גביש מזכיר רגעי מנהיגות במלחמה כמו הצורך “לרסן” את אלוף אריק שרון, אחד משלושת מפקדי האוגדות בפיקוד. בספר יש תיאור נרחב של מהלך הונאה צה”לית שיזם הפיקוד ליצירת רושם על המצרים כי יש סד”כ מוגבר בגזרה מסוימת. הספר שזור בתיאורים מפורטים של מהלכי הקרבות וההחלטות המרכזיות וכן תמונות רבות עם מפקדי המלחמה. משום-מה יש אזכור דליל מאד על מקומו של המודיעין במטה הכללי ובפיקוד דרום במלחמה זו, לאחר שגביש מזכיר כי המודיעין נכשל בהערכה לגבי סיכויי מלחמה עם מצרים. שמו של ראש אמ”ן יריב נעדר מאינדקס השמות בסוף הספר.
גביש סיים את תפקידו בינואר 1970 והעביר את הפיקוד לאלוף שרון, עליו יש לו ביקורת בעניין תפיסת הביטחון בסיני. עם שחרורו הצטרף גביש לקונצרן “כור” ובמלחמת יום הכיפורים נקרא לפקד על אזור מרחב שלמה בדרום סיני. זה ספר זיכרונות אישיים מעניין המוסיף עדות ישירה חדשה ליחסי דרג צבאי ומדיני ולניהול מלחמה בדרג הפיקוד המרחבי בחזית מרכזית.
פרקים מתוך הספר
התחלת נספר
“בשעה 07:45, 5 ביוני 1967, נתתי את הפקודה ‘סדין אדום’ לכל מפקדי האוגדות והכוחות העצמאיים, פקודה שנתנה את האות לתחילת המלחמה על עצם קיומה של מדינת ישראל…” כך נפתח ספרו האוטוביוגרפי של אלוף פיקוד הדרום שייקה גביש, מפקד החזית במלחמת ששת הימים בסיני. סדין אדום היה שם הקוד לתחילת המתקפה בדרום ולמהלכי הקרב, שהפתיע את הדיוויזיות של הצבא המצרי שנערכו במדבר סיני. בתום ארבעה ימי לחימה חנו כוחות צה”ל על גדות תעלת סואץ, ומברק זה נשלח על ידי מפקד החזית, האלוף גביש, אל הרמטכ”ל יצחק רבין: מאושר להודיע כי כל כוחותינו חונים על גדות תעלת סואץ וים סוף. ברכותי לך ולצה”ל. סדין אדום הוא סיפור חייו של אחד מבכירי המפקדים בפלמ”ח ובצה”ל, סיפור חיים שבמידה רבה הוא גם סיפורם של המדינה הצעירה ושל הנערים הצעירים שהתגייסו להגן עליה בגופם. בכל תחנות חייו של שייקה גביש הוא נשאר פלמ”חניק, איש ערכים, רעות, נתינה והקרבה, תכונות שמלוות אותו מאז התנדב בגיל 18 לפלמ”ח ועד ימים אלו, כשהוא סוגר מעגל כיו”ר עמותת הפלמ”ח ועושה להנצחת הפלמ”ח, אחד המפעלים הגדולים והחשובים ביותר בתולדות המדינה.
פרק ראשון – עגלה וצריף בחוף תל אביב
שני הורי נולדו והתבגרו בעיירה ריבנשיק, מדרום לעיר ריגה שבלטביה. עיירה יהודית טיפוסית, שרוב תושביה היהודים, כמה עשרות משפחות, התפרנסו ממסחר. לאחר מאות שנות כיבוש רוסי קיבלה לטביה את עצמאותה אחרי מלחמת העולם הראשונה, תקופת עצמאות קצרה שהסתיימה בשנת 1941. משפחת רובין, משפחתה של אמי, היתה אמידה למדי במושגים של אותה תקופה, ומשפחת אבי, משפחת שקליאר, היתה הרבה פחות אמידה, התפרנסה מסחר בעצים ובמוצרים אחרים והשתדלה לקיים את 13 הילדים שנולדו בעיירה.
אבי ואמי הכירו עוד כשהיו צעירים מאוד, היכרות שהפכה עם השנים לחברות. שניהם ידעו שיינשאו זה לזה בעתיד, אבל לא תיארו לעצמם שזה יקרה דווקא בפלשתינה, מרחק אלפי קילומטרים מריבנשיק.
בשנת 1923, זמן קצר לפני שהיה אמור להתגייס לצבא הלטבי, החליט אבי לברוח מהמדינה כדי להשתמט מהשירות הצבאי. הבית שבו גדל לא היה בית ציוני, אך עובדה היא שאבי, שהיה יכול לברוח למקומות אחרים, העדיף את פלשתינה. ילדי המשפחה, אגב, התפזרו לימים במקומות שונים בעולם. בני משפחה אחרים שנותרו בלטביה לא שרדו את הכיבוש הנאצי החל ביוני 1941, ונספו בשואה. אבי היה היחיד מכל הילדים שהגיע לארץ ישראל. אמי נשארה בעיירה עוד כשנה, עד שבעלה לעתיד הודיע לה שיש לה לאן לבוא. עד בואה הוא גר בביתם של חברים בראשון לציון. הוא ידע עברית עוד לפני שהגיע לכאן, שפה שלמד בחדר בעיירה.
זמן קצר לאחר שאמי עלתה גם היא, נישאו שניהם.
לאחר החתונה הוא החל לעבוד בתל אביב. עגלון. אבי קנה גמל והוביל עליו חול משפך הירקון לאתרי בנייה בתל אביב. באותן שנים החלה תנופת בנייה גדולה בעיר, ואבי עשה כמה פעמים ביום את הדרך משפך הירקון עם הגמל ועליו שקי החול לאתרי הבנייה בעיר. כעבור זמן, לאחר שהגמל מת, כבר היו לו שתי פרדות ועגלה, שעליה הוביל לבני סיליקט לאתרי הבנייה. אני זוכר את עצמי כילד נוסע איתו בעגלה, מעמיס לבני סיליקט במפעל ופורק אותן באתרים. מאז שאני זוכר את אבי, הוא תמיד עבד. איש עבודה. אמי היתה עקרת בית.
הבית הראשון של הורי בתל אביב היה בשכונת מחלול, בקצה המערבי של רחוב קרן קיימת, שלימים שונה שמו לשדרות בן גוריון. היה זה צריף קטן ודל, ממש על שפת הים. במקום היה בית חרושת גדול לעורות, ומתחתיו כמה צריפים. הצריף של הורי היה הקרוב ביותר לים, ואני זוכר חורף אחד וסערה גדולה, שבמהלכה שטפו גלי הים את הצריף ואת כל הרכוש שהיה בתוכו.
אני נולדתי עוד לפני שהצריף הוקם. להורי היה אוהל ברחוב טבריה, ושם נולדתי בשנת 1925. הבן הבכור של משפחתשקליאר. אמי לא הספיקה להגיע לבית החולים, וילדה אותי בתוך האוהל שלנו, אבל זיכרונות הילדות שלי החלו בצריף בשכונת מחלול. אני זוכר את הבניין הגדול, בית החרושת לעורות, שהיה בצדה הדרומי של השכונה. אני זוכר את הריחות, ובעיקר את המים האדומים שזרמו בתעלה פתוחה מבית החרושת לים, מי השטיפה והעיבוד של העורות. לימים הפך בית החרושת לעורות למפעל תע”ש במחתרת של ההגנה.
הצריף היה קטן, חסר כל תנאים בסיסיים למגורים, ואני לא יכול לשכוח את המראה של אמי סוחבת דליים של מי ים אל אמבטיית פח, שבה רחצה אותי מדי יום. אמבטיה יומית עם מי ים מלוחים וקרים.
לאחר זמן, ולאחר שהצליח לחסוך כסף, קנה אבי שטח אדמה קטן בשדרות קק”ל בתל אביב ובנה עליו, בשתי ידיו, את הבית שלנו. בתחילה היו בו שני חדרים גדולים ומרפסת ארוכה בכניסה, בהמשך הוסיף אבא חדר ועוד חדר. בבית הזה נולד אחי אברהם, צעיר ממני בשלוש שנים.
הבית שבו גדלנו היה בקצה הצפוני של תל אביב הקטנה של אותם ימים, ליד שטחי חולות וכרמים, שהיו מגרש המשחקים של כל ילדי האזור. הבית עצמו הפך בתוך זמן קצר למרכז, ששאב אליו את העולים הצעירים שהגיעו מלטביה. רבים מהם לנו אצלנו בימיהם הראשונים בארץ ישראל, עד שהתארגנו במקומות מגורים משלהם, והביאו איתם מסרים וסיפורים על העיירה שהורי עזבו, על בני המשפחה ועל החיים בלטביה. אבא ואימא היו להם כזקני העדה, ובעצם “הורים” לכולם.
אסטרטגיה במיטבה
לא בכל יום מזדמן לקבל ממקור ראשון מבט על השיקולים לתכנון וניהול אחת המערכות המוצלחות והנודעות בעולם בלוחמת היבשה – הכרעת הצבא המצרי וכיבוש סיני במלחמת ששת הימים. אלוף (במיל’) שייקה (ישעיהו) גביש, ששימש אלוף פיקוד הדרום באותה מלחמה, הציג בפני חברי עמותת “יד לשריון” את שיקולי התכנון, את עיקרי התכנית ואת ניהול הקרב מזווית הראייה של אלוף הפיקוד. הכותרת היא של עורך הביטאון שהביא את הדברים*
אלוף (במיל’) שייקה גביש
(הכתבה התפרסמה לראשונה בביטאון “שריון” גיליון 26 בחודש יולי 2007)
ברצוני להציג רק את הרמה הפיקודית ובתוך כך להדגיש שלושה חלקים. האחד – השיקולים העיקריים בעת שיצאנו לקרב; השני – עיקרי התכנית; והשלישי – ניהול הקרב.
כרגיל בהערכת מצב אנחנו היינו מנתחים את הקרקע, האויב, כוחותינו ועוד. שטח סיני מוכר לכולם. הקרקע מוכרת. היו אז בסיני שני כבישים, אחד בצפון המוביל לקנטרה, השני שבמרכז המוביל לאיסמעיליה, אחר כך המדבר הגדול שבסיני. מבחינה קרקעית הדילמה הייתה האם אנחנו הולכים בעת ובעונה אחת גם לדרום וגם לצפון או נשענים על שני כבישים, לוקחים כיוון, מבקיעים וממשיכים ישר. מבחינה לוגיסטית זה היה כמעט בלתי אפשרי להניע אוגדה או יותר בחלק הדרומי שאין בו כבישים, אף כי הציר בו הוביל ישר לדיוויזיה 4, שנחשבה לכוח המצרי העיקרי. ויתרנו על המהלך הזה והמשכנו עם שני הצירים העיקריים שהם כבישים. השאלה השנייה הייתה לא רק הקרקע אלא האויב ואיפה הוא יושב. האויב ישב בשלושה קווים. קו קדמי של רפיח – אל-עריש – אבו-עגילה ודרומה עד כונתילה. הקו השני היה אל-עריש דרומה לג’בל-ליבני, לביר-חסנה עדנח’ל. הקו השלישי הוא ואדי המלז שם ישבה דיוויזיה 4 הגדולה והחזקה. שלושת הקווים היו מוחזקים רצינית והקו השלישי האחורי הוא עתודה משוריינת. האויב הזה יושב על הקרקע במקום שאנחנו מחליטים ללכת, בשני הכבישים. הוא יושב גם בקו הקדמי וגם בקו השני ומחזיק עתודות בעומק. לפי יחסי הכוחות הכלליים אנחנו פעלנו עם 500-450 טנקים בשלוש אוגדות מול שבע דיוויזיות מצריות עם כמעט 1000 טנקים. צריך היה ליצור מצב שבו תהיה לנו עדיפות מקומית בכל מקום שתופסים, על אף הנחיתות הכמותית הכללי. כדי ליצור את העדיפות המקומית צריך היה לרכז את הכוח המתאים שלנו להבקעה, אך גם להבטיח שעתודות האויב של הקו השני והשלישי לא יתערבו בשלב ההבקעה, כי אם הן יתערבו – אז יחסי הכוחות הם מאוד ברורים במקומות ההבקעה. לכן הופעלה מצדנו אוגדה שלישית. התוכנית הייתה לנצל את נחל החרידין בין אוגדה 84 (של טליק) בצפון לבין אוגדה 38 (של אריק שרון) במרכז. והאוגדה השלישית הייתה צריכה לנצל את נחל החרידין, לחדור פנימה ולהוות כוח המבודד את אזור המערכה ומקטין את אפשרויות האויב לתקוף-נגד את המאמץ שיהיה בצפון או את המאמץ שיהיה במרכז.
האויב כפי שהוא ישב, והקרקע כפי שהיא נראית, הביאו יחד ובאופן טבעי לתכנית שבה שלוש האוגדות תוקפות, כשהמרחק בין הגבול ליעדים של כל אוגדה הוא שונה. ברפיח אפשר לתקוף מיד כי ישבנו ליד הגבול, לעומת זאת כדי לתקוף את אבו עגילה יש צורך להתגלגל יום שלם מניצנה ורק בערב אפשר להגיע להתקפה על אבו עגילה. כלומר, למרות ששתי אוגדות תוקפות במקביל, אחת תתקוף מיד והשנייה תתקוף בדירוג של מספר שעות. זאת ועוד, האוגדה שנעה בנחל החרידין – האויב לא תפס אותה להפתעתנו. המעבר היה מעבר צפוי והאוגדה הזו הגיעה עם חטיבה לביר לחפן ללא אויב עד הבוקר. זו הייתה החטיבה של ישכה שדמי. צריך להזכיר כי שלושת המאמצים האלה נעשו חצי שעה אחרי תקיפת חיל האוויר, והתקיפה של חיל האוויר הייתה מכרעת מבחינת העליונות האווירית, אך גם הייתה מכרעת מסיבה של חופש פעולה על הקרקע לכוחות היבשה.
אני חייב לציין שהיה צורך לקבל החלטה מוקדמת עוד לפני תחילת המתקפה, מפני שבציר הצפוני החזיקו המצרים נוסף לדיוויזיה 7 שישבה שם עם שאזלי עם הטנקים שלו, עם הסטלין שלו, עוצמה שהייתה כמעט דיוויזיה, ואם הם היו נשארים שם, אז האוגדה של טליק הייתה בבעיה קשה מאוד ברפיח ובאל עריש. צריך היה להוריד כוח זה דרומה ולשם כך הייתה פעולת הונאה גדולה. אוגדת הונאה נעה סביב באר שבע, הגיעה עד לאזורי מצפה רמון ומשם לגבול מצרים מול כונתילה. אוגדת ההונאה פרסה רשתות, פרסה קומנדקרים, ושאר האמצעים למיניהם. יום לאחר מכן שאזלי ירד מרפיח והתייצב מול מעברי כונתילה, ועקב כך דיללנו באופן משמעותי את הכוח שלנו שהיה בדרום והמשכנו עם התכנית כמו שדיברנו עליה.
לאחר מכן עלתה השאלה מה יקרה במהלך הפעולה. המשימה הייתה השמדה ולא כיבוש שטח, והיינו צריכים להביא לכך שהצבא המצרי יושמד. גם השאלה הזו דרשה הבהרה, מה פירוש השמדה. התרגום היה די ממשי וקונקרטי. השמדת חיל האוויר והשמדת השריון של המצרים – פירושם השמדת הצבא המצרי. וכיוון שאלה שני הנושאים – הם אלה שהיוו לנו המטרה העיקרית במילוי המשימה הזו. לכוחות היבשה בדרום – 3 האוגדות, זו הייתה המשימה – השמדת השריון. וכדי להשיג מטרה זו היה צריך לאחר ההבקעה, שהיא השלב הראשון, להביא לידי ריכוז כוחות במרחב שייתן אפשרות לחשוב על השלב השלישי, איפה יימצא האויב, ואנחנו לא ידענו. אי אפשר לצפות מראש. מדבר סיני זה הריבוע או המשולש התחום בין ג’בל ליבני – ביר חסנה – קסיימה – אבו עגילה. המרחב הזה הוא מרחב שמאפשר תמרון. הוא מרחב שאליו אפשר להגיע על ידי ההבקעות החזיתיות וממנו אפשר לפתח מתקפה או מתקפות על פי התנהגות האויב. היה צפוי שהעוצמה המשוריינת כפי שציינתי קודם, דיוויזיה 4 ועוד דיוויזיה משוריינת, לא כדיוויזיה אבל כחטיבות ותחת דיוויזיה אחרת באזור ג’בל ליבני ודרומה, שתי העוצבות האלה יחד, לא כולל מה שנקרא כוח שאזלי ויקוט במרכז השטח – זוהי מסה בסדר גודל של 500 טנקים מצריים, שהם היו הבעיה; מה הם יעשו אחרי שלב ההבקעה, או יותר נכון ב-6 בחודש יום אחד בהבקעה, מ-5 ביוני עד 6 ביוני בבוקר. ב-6 ביוני, היום השני למלחמה, אנחנו כבר פורצים לסיני וכל התכנית מתבצעת. מה עושה המסה הזו שהיא מסתובבת במרחב התמרון העצום הזה? האם היא תוקפת נגד, האם היא יוצרת קווי הגנה משניים, האם היא נסוגה? כדי להיות מוכנים לשלב הזה צריך היה לרכז עוצמה מינימלית. השיקול היה להביא ארבע חטיבות טנקים שלנו למרחב גזרת סיני, לשלב השני באותו שטח מרובע שציינתי, כשכל אוגדה שמגיעה לשם באה עם שתי חטיבות טנקים. טליק מגיע עם שתי חטיבות מהצפון ואברהם יפה מגיע עם שתי חטיבות מאזור החרידין ועוד חטיבה שצריכה לעבור דרך אבו עגילה אצל אריק. אריק קיבל פקודה שגם אם הקרב שלו לא נגמר בלילה, הוא מפנה את הכביש ונותן לחטיבה 520 שנמצאת באיזה שהוא מקום בבאר שבע לעבור דרכו, והיא עתודת מטכ”ל בכלל. אבל היא תצטרף אלינו אם היא תתפנה. אנחנו נמצאים, אם זה מתבצע, בשלב השני. יש לנו ארבע חטיבות טנקים בסדר גודל של 400 טנקים מול אותה מסה גדולה שאנחנו לא יודעים איך היא תפעל.
ואז מגיע השלב השלישי שאני קורא לו השמדה. זה השלב שבו צריך להתמודד במסת השריון המצרי. עמדה בפני דילמה רצינית למדי, ואני איש חי”ר. האם לנהל קרב שריון בשריון תורתי או כיתור. אני חשבתי כל הזמן שכיתור עדיף על קרבות שריון בשריון או קרבות שריון בהתנגשות חזיתית. נוצרה הזדמנות לעשות כיתור טוטלי לכל הצבא המצרי, כלומר, לכתר את 500-400 הטנקים שהסתתרו במרחב הזה, על ידי מהלך של שלוש האוגדות שלנו. אוגדה אחת של טליק רצה לביר גפגפהוחוסמת את המוצא ההוא מוואדי מלז או מכל מקומותיו. באוגדה של אברהם יפה, ישכה וג’קי אבן (המח”ט החדש של 520) – 2 החטיבות האלה רצות וחוסמות את הגידי ואת המיתלה, גם אם הדהירה לשם הוא דרך גייסות מצריים, דרך טנקים שנמלטים ורכב שמסתובב – וחוסמות את שני המעברים האלה.
האוגדה של אריק עושה מהלך מדברי מכיוון ביר חסנה – קסיימה עד נח’ל, מרחב עצום עם שטח כמעט בלתי עביר, עוקף את הכוחות של שאזלי ויקוט, מתיישב בנח’ל כדי למנוע מחטיבת שריון של דיוויזיה 6 להצטרף לאותה מסה שמסתובבת שם במרחב.
בתנועת הכיתור הזו אני רואה את ההצלחה של ההשמדה ללא קרבות ישירים. יותר נכון יש חסימות על ידי העמדת האויב בפני דילמה מאוד רצינית איך יוצאים משם. והמצרים לא יכלו לצאת משם. אנחנו זוכרים את כל מה שקרה לטנקים השרופים ואת הרכב השרוף על הצירים השונים, בכל הצירים. בעצם הייתה פה פעולה שבאה במהלך מהיר. היו גם מקרים שבתנועה המהירה לחסימה גררו טנקים בלי דלק כי העיקר היה להגיע למִתלה ולגידי ולהעמיד שם טנקים עם קנים למזרח, למנוע את היציאה של המצרים. השלב הזה, שהוא שלב ההשמדה, היה השלב המכריע. אין ספק שאפשר היה לבצע אותו בקלות יחסית כיוון שהאויב היה בתנאי נסיגה. למשל, כל הטנקים של שאזלי נשארו תחת רשתות. הוא עצמו אפילו לא הוציא אותם ובעצמו ברח בג’יפ, אבל הטנקים נשארו שם.
בכל המהלך הזה בתנאים האלה, היה חשש משילוב חיל האוויר. דיברנו על חיל האוויר אבל היה חשש גדול להביא את חיל האוויר לסיוע ישיר ולפעולה משותפת כי אנחנו יודעים מה קורה במהלכים כאלה. העדפנו לכן להגדיר קו הפצצה של האויב מכאן ואילך שממנו והלאה חיל האוויר יוכל לפעול החופשיות, אך לא יתערב בתוך שטח הפעולה. התוצאה הייתה שאפשר היה לפעול ללא חשש מינימלי לכוחותינו מחיל האוויר שלנו. מהלך זה לקח עוד יום ונשאר לנו רק להגיע אל התעלה.
אפשר לומר שבכל זאת היו מגבלות מהמטה הכללי על תכנית זו. שתי מגבלות הוטלו על ידי שר הביטחון: האחת שלא כובשים את הרצועה ולא מגיעים לתעלה בלי המפות; והמגבלה השנייה – חטיבה משוריינת תישאר בבאר שבע כעתודה להר חברון. היה פה חשש שחטיבה שריון אחת לא תשתתף במערכה בסיני וזה לא היה פשוט. לשמחתי, החטיבה ניתנה לנו בזמן ויכולנו להעביר אותה. שתי המגבלות האחרות נפלו מעצמן, כי מהרצועה הפגיזו את הישובים ולא הייתה ברירה אלא לכבוש את הרצועה. וכמו כן לא הייתה ברירה אלא להגיע אל התעלה כי אחרת שוב היו בורחים 100 טנקים ויותר ולא ראיתי בכך שום היגיון ואכן קיבלנו גם אישור לזה.
מתוך ארבעת השלבים האלה – שניים תוכננו, השלישי היה תוצאה של ניהול הקרב, והרביעי היה כבר מצב שבו צריך היה לתת פקודות ולרוץ קדימה.
אני חושב שממלחמה זו אפשר ללמוד כמה דברים הנכונים גם כיום: האחד – אי אפשר לנהל מערכה ולהביס אויב עם חיל רגלים בלבד, זה ברור לגמרי. לפי המלחמה האחרונה בלבנון – לקח זה לא נלמד. דבר שני, שבכוחות היבשה הכוח המוביל הוא הכוח המשוריין, וזה נכון גם כיום. אינני מדבר על כלי נשק נוספים, אבל הכוח המשוריין הוא הכוח העיקרי של כוחות היבשה והוא המפתח.
השילוב אוויר ויבשה הוא תנאי ובעניין זה אני רוצה לומר כי עד מלחמת ששת הימים היה נהוג שלכוחות היבשה אין עדיפות בעניין ההפתעה. הם התוקפים ראשונה ואחר כך חיל האוויר. ופה במלחמת ששת הימים, בפעם הראשונה ראו בצדק את העדיפות לחיל האוויר, אמנם הם רצו 3 שעות הבדל בין האוויר ליבשה, אבל התפשרנו על חצי שעה. אבל העדיפות הזו הייתה בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה להצלחתו של חיל האוויר, לא רק לטובת הבטחת שמי המדינה, אלא גם לטובת כוחות היבשה. והדבר האחרון שברצוני לומר ושאפשר ללמוד ממנו – לא היו מלחמות גנרלים. ועשינו את הכל בתיאום מלא בין כל מפקדי האוגדות והחטיבות. לא רק בתיאום – אלא בהתייעצות, ויצאנו עם טעם טוב.
* הדברים נאמרו בערב רֵעוּת שהתקיים ב”יד לשריון” ביוני השנה (2007) שהוקדש למלאות ארבעים שנה למלחמת ששת הימים
ארבעת המצביאים של המלחמה בסיני. מימין: אלוף אברהם יפה, אלוף שייקה גביש, אלוף אריק שרון ואלוף ישראל טל (טליק)
כיצד ניצחנו במלחמת ששת הימים בסיני
גם לאחר שחילות האוויר הערביים הושמדו בשעות הראשונות, עדיין היו בסיני 1,000 טנקים מצריים, מאה אלף חיילים ואלפי תותחים, ביצורים ושדות מוקשים. צה”ל מאומן ומיומן, פיקוד צבאי מנוסה, חשיבה אסטרטגית מרחיקת לכת וגמישות מחשבתית ונחישותם של הלוחמים הם רק חלק מסוד הניצחון הגדול. אלוף שייקה גביש שהיה אלוף פיקוד הדרום במלחמה והוביל את גייסותיו לניצחון המבריק – פותח לנו צוהר לאותה מלחמה
עיבוד מראיון עם האלוף (במיל’) ישעיהו (שייק’ה) גביש שקיים אל”ם (במיל’) בני מיכלסון
(הכתבה התפרסמה לראשונה בביטאון “שריון” בגיליון 26 בחודש יולי 2007)
המלחמה בסיני הייתה מלחמה רצינית. לאחר שלוש שעות שבהן תקף חיל האוויר, עוד מצאנו 1,000 טנקים בסיני. צה”ל של 1967 היה צבא מעולה. אין משמעות הדבר שלא היו בעיות, אלא שהצבא היה מוכן ומתורגל. הוא ידע לקראת מה הוא הולך בביטחון עצמי מעולה אך לא מופרז. הייתה תחושה שהיחידות העומדות לרשותנו יכולות ללא ספק לבצע את משימותיהן בהצלחה, גם אם השלבים עדיין לא מתוכננים עד תום. יצחק רבין הוא האיש שהכין את הצבא למלחמה ועובדה זו נזקפת לזכותו.
הנסיבות שבהן שנקלענו למלחמה
- הצבא המצרי היה שקוע בתימן. בגבול עם סוריה אמנם היו התכתשויות במאמץ למנוע את הטית מי הירדן, אך ההערכה הייתה שאין בהן כדי לגרום למלחמה בין מדינות ערב למדינת ישראל. מתוך זה העריך המודיעין שלא תפרוץ מלחמה. כיוון שכך, מדובר למעשה במפנה שחל בצה”ל בזמן קצר מאוד, מ-15 במאי או יומיים אחר כך. בתוך שלושה שבועות נעשה שינוי קיצוני – החל בחיים האזרחיים, דרך איוש הצבא בכוחות מילואים, אימונים בתקופת כוננות, משבר באווירה הכללית בשל המתרחש בעולם ובשל שינוי קיצוני בהערכת המודיעין, וכלה בידיעות מודיעין מסוג א’. הכוחות הלוחמים ידעו מיהו האויב, היכן הוא ולאן הוא נע בכל יום. לפעמים ידענו עוד בטרם ביצעו המצרים את התזוזות.
- היו אז לצה”ל כמה הנחות יסוד או קווים מנחים אסטרטגיים. שני מושגים הכיר הדור הזה: האחד נקרא “מקרה הכל” והשני – סגירת המְצרים. ידענו שמדינת ישראל חסרת עומק טריטוריאלי, גבולותיה בלתי מבוצרים, וריכוז כלל כוחות האויב הסדירים לאורך גבולותיה פירושו איום מידי על לב המדינה ועל עצם קיומה. אין ספק שבמקרה כזה מדינת ישראל יוצאת למלחמה – זו הייתה הנחיה אסטרטגית ברורה. לא ממשלת ישראל החליטה על כך, אלא הצבא הוא שניתח והגיע לכלל מסקנה והגיש אותה לממשלת ישראל. סגירת המְצרים הייתה מעשה בלתי נסבל וידענו בבירור שיוצאים למלחמה בשל כך.
סביבנו נאספו מצרים וסוריה, ואחר כך גם ירדן, בברית הגנה; גייסות עיראקיים – צבאות סדירים בעוצמה ענקית – היו בדרכם, ומעבר לכל הודיע נאצר שהוא הולך למלחמה. למרות זאת נאמר לנו שלא לפתוח במלחמה אלא להמתין, אך “מקרה הכל” היה מצדנו בלתי נסבל. הערכנו שבגלל חוסר העומק ובגלל העוצמה הנוראית סביבנו ויחסי הכוחות הגרועים, אין בידינו ברירה אלא לתקוף מעבר לקו הגבול, בשטח האויב. במקביל עלתה עוד שאלה אחת והיא האם יניב המהלך דיווידנדים פוליטיים אחר כך? וזאת מבלי להיכנס לשיקוליה של ממשלת ישראל אם היה טעם להמתין אם לאו.
לא יכולנו להסתכן בכך שהאויב ינחית עלינו את המכה הראשונה – מכה אווירית או יבשתית. במלחמת יום הכיפורים כבר חשנו על בשרנו את משמעותה של המכה הראשונה, ואל נשכח שביום הכיפורים ישבנו הרחק מהקו הירוק; קל וחומר אז – כשהגבול הוא 40 ק”מ מבאר שבע ושני קילומטרים מאילת. לא יכולנו אפוא להסתכן, ולמרות זאת המתנו ולא יצאנו למלחמה. לא מכבר קראתי ספר על נאצר ובו אומר הכותב: “ישבתי עם נאצר כמעט בכל יום בתקופת הכוננות, ושאלתי אותו ‘מה אתה הולך לעשות?’, והוא ענה: ‘אני לא אתקוף’. אומר לו עמאר (שהיה הרמטכ”ל המצרי): ‘אם אתה לא תוקף, אנחנו נחטוף את המכה הראשונה’. ונאצר ענה: ‘אני לא תוקף, היהודים יתקפו את סוריה ואנחנו נכניס להם מאחור…'”. זו הייתה הקונצפציה, אבל עמאר הבחין בסיכון שבמכה הראשונה. אנחנו לא ראינו לעצמנו לקבל את המכה הראשונה, שכן ידענו שמחירה יקר ביותר, לפיכך לחצנו שיתנו לנו לצאת למלחמה.
ידענו שצה”ל מסוגל להפעיל מאמץ עיקרי בזירה אחת בלבד. עוד זכורה לכל הקמת כוח יקוט והאמונה באוגדות הונאה. אוגדת הונאה נסעה בקומנדקרים, התייצבה שם וגם סימנה פסים בשני טנקים, כדי שייראו בצילום. בצד עמדה ותמרנה חטיבה 8. לאחר התמקמות אוגדת ההונאה החל שאזלי לרדת. משיכה של 150-100 טנקים דרומה היא הצלחה בלתי רגילה. כיום במבט היסטורי נראה שזו הצלחה, ואילו אז זו הייתה תכנית אופרטיבית – שלחנו וחיכינו לראות מה יקרה, ועוד אמרנו להם שייסעו ביום ויגרמו לאבק, כדי שיראו אותם.
בכל התכניות האלה, חשוב מאוד שיהיה צה”ל גמיש ומסוגל להתאים את עצמו לזמן הפעלתן. למשל תכנית פיקוד דרום הגדולה ותכנית הפיקוד הקטנה – אני עוד זוכר את הוויכוח במטה הכללי. אני הצעתי שאוגדה 84 [של טליק] תפעל בציר הצפוני, ואילו חיים בר לב אמר: “לא, שתפעל שם אוגדה 31 [של יפה]”. וביום האחרון עשו את השינוי לפי הצעתי. התכנית הזאת תרמה תרומה ניכרת לתוצאה הסופית.
התכניות בחלקן הושפעו מן המהלכים הפוליטיים. יש לזכור שזה חלק מהחיים, כי התכניות שהיו מחטף הרי הן פטנטים צבאיים כדי לתת תשובה למחשבות הפוליטיות – חששו מפני מלחמה ולכן חיפשו אחר פתרונות. למשל תכננו לכבוש את הרצועה, כדי שתהיה קלף מיקוח ליציאת המצרים משארם א-שיח’. הצבא נדרש לתת תשובות כאלה, גם אם אינן עולות בקנה אחד עם תפיסתו.
בסופו של דבר אי אפשר להתחמק מן השאלה: כיצד פותרים את הבעיה? האם יש להשמיד את האויב, ושמא יש לאגוף אותו? האם אין להשמידו אלא רק לכבוש שטח? לכל השאלות האלה התשובה מותנית. אי אפשר להיכנס לסיני בלי לפתוח צירים ולכבוש אזורים ברורים. כיבוש אזורים הוא בלתי אפשרי בלא השמדת הכוחות שמגינים עליהם ותוקפים התקפת נגד. התשובה הנכונה היא אפוא להשמיד את הכוחות ולכבוש את השטח, ורק אחר כך לטפל במטרה. ההשמדה אינה בהכרח פיזית וסופית, אבל היא מחסלת צבא. הצבא המצרי שיקם את עצמו בתוך שנה. אמנם נכון, היה מי שסיפק לו נשק, אבל לאחר שנה לא ניכר בו שהובס והושמד. לפיכך גם בעניין ההשמדה יש לתהות אם זו התשובה הסופית.
ויש שהמטרה היא להשיג שלום. אריק שרון חתם בזמנו על הסכם שלום בלבנון, אולם הרגו את האיש שחתם. נראה כי התיזה שהדיפלומטיה היא המשך המלחמה והמלחמה היא המשך הדיפלומטיה עברה כיום מן העולם, ותשובה חד משמעית אין.
חיל האוויר
במהלך השנים הובנה וגם הוטמעה בצה”ל התפיסה שלהשגת עדיפות אווירית או להשמדת חילות האוויר של האויב, יש חשיבות כפולה. תחילה חיוני להשיג שליטה אווירית וביטחון למדינת ישראל, כדי שלא תותקף מן האוויר, ושליטה זו היא כמובן גם תנאי למטרה השנייה הברורה לחלוטין, וזו השתתפות חיל האוויר במערכה ולא רק סיוע. על חיל האוויר להיות חלק מהמערכה היבשתית. כאן צצו מדי פעם הדילמות – מה תהיה שעת ההתקפה של כוחות היבשה ומה תהיה זו של כוחות האוויר? מה יהיה פער הזמן ביניהן? פעם שאל אותי אלוף מוטי הוד: “האם הייתם מסכימים שיהיה פער זמן של 12 שעות ולא של חצי שעה?”. והנה תשובתי: לכוחות היבשה יש תפקיד מרכזי בקרב היבשה. אם הם ייאבדו את אפקט ההפתעה באופן טוטלי כי אז ייגרם נזק ממשי גם לכוחות היבשה, בעיקר בבואם לתקוף מערכים מבוצרים. כשמדובר בכוחות יבשה, אז חצי שעה אינה משמעותית כל כך, שכן לכל היותר עוד שני מסדרים מחלקתיים במוצבי האויב יגלו שהטנקים מתחילים לנוע או שנפתחה אש ארטילריה. אבל יום שלם הוא מרחב התרעה גדול מספיק כדי שהאויב יקשה על התכנון שנעשה מראש לקרב ההבקעה. לפיכך אינני ממליץ לתת לחיל האוויר פער זמן כזה של 12 שעות.
יש להדגיש שראינו בחיל האוויר חיל שיוצר עדיפות אווירית ומסייע, ולא זו בלבד אלא גם ובעיקר חיל שמשתתף במערכה.
האויב
צה”ל והמטה הכללי אחזו בתפיסה שלפיה הוצאת האויב העיקרי מן המערכה מאפשרת להשיג חופש פעולה כללי. ידענו בבירור שהאויב העיקרי הוא מצרים, ואם תוכרע מצרים הרי הדרך להכרעת הזירות האחרות סלולה לפנינו, שכן הן חלשות יותר מהכוח המצרי. מתוך תפיסה זו הבינו צה”ל והמטה הכללי שבמלחמה זו יש לרכז את הכוח הלוחם העיקרי בזירה הדרומית, אפילו במחיר של סיכונים אפשריים בזירות האחרות. אילולא כן, אפשר שצה”ל היה נלחם כפי שלחמו הצרפתים במלחמת העולם הראשונה – אז הצרפתים פרשו את 4,000 הטנקים שלהם בכל החזיתות, וכל מקום שתקפו אותו הגרמנים היה פרוץ.
יחסי הכוחות
מדינת ישראל העמידה לפיקוד הדרום את כל כוחותיה – שלוש אוגדות, וזה היה כמעט כל כוח השריון. לפיקודים האחרים נשארו כוחות מועטים, אם כי אחר כך הועברו אליהם כוחות (גם הם לא רבים) מפיקוד הדרום. למרות כל הריכוז הזה היו יחסי הכוחות 500-400 טנקים שלנו מול 1,000 טנקים מצריים. יחסי כוחות אלה מדגישים עוד יותר את ההסתכנות באי יציאה למלחמה – להניח לאויב לעמוד מולנו מי יודע כמה זמן, בעוד הוא יכול להשיג הישגים אפילו בלי מלחמה – על כל הכרוך בכך. יחסי כוחות אלה הם העומדים ביסוד התפיסה האסטרטגית הזו: יחסי הכוחות הכוללים שליליים, לפיכך עלינו ליצור לנו את עדיפות הכוחות במקום ובזמן שנחליט שבהם תיערך המערכה. לא ויתרנו על יצירת העדיפות במקום שהקרב התנהל בו, ויש מקום להניח שעוד הרבה זמן יהיו יחסי הכוחות הכוללים לרעתנו.
שינוי ההיערכות של האויב
ידענו שהצבא המצרי הוסיף את הדרג של מורתג’י, אך לא ידענו שהחליפו את כל מפקדי הדיוויזיות שלהם. בשבילנו זה יתרון גדול – לצאת למלחמה מול 10-8 מפקדי דיוויזיות שלא הכירו את העניין מקרוב, ולא זו בלבד אלא שמפקד החזית הגיע מתימן ולא הכיר את סיני. ואצלנו, יומיים לפני המלחמה מינו את משה דיין לתפקיד אלוף פיקוד הדרום, כי הוא ביקש תפקיד, ואני פוטרתי. אמרו לי: ‘תהיה סגנו’; אמרתי: ‘השתגעתם? פוטרתי – פוטרתי’. ובכן, כיצד הוא ימלא את תפקידו, שהרי הוא לא מכיר את העניין מקרוב?! אכן, במידת מה זה נכון, וכמו כן המצרים לא היו יכולים להיכנס למערכה של מאה אלף איש ואלף טנקים ושבע דיוויזיות, בעוד מפקד החזית ומפקדי הדיוויזיות מונו לתפקידם לא מכבר.
לאחר כל אלה, האומנם התכוון הצבא המצרי לתקוף? אנו יודעים שבתכנונים האופרטיביים שלהם תכננו המצרים לפחות לנתק את הנגב, ממצפה רמון דרומה, והיו להם תכניות להתקדם לכיוון באר שבע גם מניצנה וגם מרפיח. נאצר לא נתן פקודה כזו משום שהניח כנראה שיש לו זמן לקבל את ההחלטה. גם אנחנו, בסוף חודש מאי, בתקופת הכוננות, קיבלנו פקודות להתארגן להגנה. איננו יודעים בוודאות אם האויב רצה לתקוף, אולם ודאי היו לו תכניות לתקוף וודאי שהיה לו גם הכוח לתקוף. אילו הנחית עלינו האויב את המכה הראשונה, אין ספק שלא היינו יוצאים בלא פגע. אולם אין משמעות הדבר שהם היו מנצחים במלחמה, כי עוצמתו של צה”ל הייתה בכל זאת גדולה מאוד.
להילחם “לבד”
במבצע “קדש” לחמנו לצד כמה שותפים – הבריטים והצרפתים. מהמערכה הזאת למד בן גוריון שמדינת ישראל לא יכולה לסכן את עצמה אלא אם תישען על עוד גורמים, כי זה נותן ביטחון גם לעורף וגם לצבא. היה לו חלק לא קטן בערעור הביטחון של גורמים במדינת ישראל אז, ששאלו האם מותר לצאת לבדנו למלחמה? ואולם צה”ל (במסגרתו המצומצמת) מעולם לא חשב שהתנאי למלחמה הוא שיתוף צבאות אחרים. היה עלינו להניח, ואכן הנחנו, שלא ניוושע מסיועם של צבאות אחרים. לא האמנו בשיירת אוניות ולא בארמדות ואף לא בכל ההצעות שעלו אז לפתור את הבעיה בלי להיכנס למלחמה.
ארגון הכוחות
באותה התקופה היה הכוח היבשתי בנוי על אוגדות משימתיות. רק במלחמת יום הכיפורים הפכו אותן לאוגדות קבועות. יש כמובן שיקולים לכאן ולכאן – מה יותר טוב, אוגדה קבועה או אוגדה משימתית. בכל תקופת הכוננות נעו כוחות האויב, וכך גם אנחנו – הרבה פעמים נסעו החטיבות הלוך ושוב לכל הכיוונים. הגמישות של האוגדה הלא קבועה אפשרה לנו להרכיב כוחות על פי המשימה ולא רק לקרב האחרון, וכך לא הייתה אוגדה אחת שדמתה לאחרת. האוגדה הצפונית 84 של טליק הייתה בנויה משתי חטיבות שריון וחטיבה ממוכנת אחת; האוגדה המרכזית 31 של אברהם יפה הייתה בנויה משתי חטיבות טנקים; אוגדה 38 של אריק שרון הייתה בנויה מחטיבת צנחנים, חטיבת חי”ר, חטיבה ממוכנת ועוד גדוד טנקים. בדרך זו לא היה כל דמיון בין שלושת הכוחות האלה, ולא זו בלבד אלא שגם בהמשך הקרב היה אפשר להוציא חטיבה מאוגדה אחת ולהעבירה לאוגדה אחרת. מתוך הגמישות הזאת הייתה העברת הכוחות בין האוגדות מובנת מאליה, והיא לא הייתה כרוכה בוויכוחים ובשכנוע כגון “אני לוקח לך” ו”זה שלי מימים ימימה ולא תוציא ממני”. וזה יתרון חשוב מאוד לניהול הקרב וגם לתכנון.
הממד השלישי – הצנחת כוחות והנחתה מהים
בתכניות אופרטיביות של צה”ל דומה שהכל אפשרי, שכן הנייר “סובל” הכל. בתכנון משרטטים מפה ובודקים אם התכנית פועלת, כמה אבדות עשויות להיות בה וכיוצא באלה. במבצע קדש תוכנן לשלוח 12 מטוסי דקוטה למתלה, ואני זוכר שמשה דיין קרא לדן טולקובסקי [מפקד חיל האוויר אז] ושאל אותו: “כמה יופלו?”; ענה דן טולקובסקי: “שניים”; אמר דיין: “נו, אם כך אז סע.”. לדעתי וגם לדעת אחרים הצנחת כוחות והנחתתם מהים מול מערכים מבוצרים או לא מבוצרים, שמחכים שם חיילים, אפילו יש להם “מכונות ירייה בלבד”, כפי שאמר בגין, היא מסוכנת. אם אפשר לפתור את העניין בלעדיה, כן ייטב. במלחמת יום הכיפורים הייתי בשארם א-שיח’, וראיתי את המצרים מנחיתים כוחות בכל הגזרה הזאת. הכוחות האלה הושמדו, בחלקםכשרק הגיעו המסוקים עמוסי החיילים ובחלקם לאחר שהורדו לקרקע. אלה מבצעים מסוכנים מאוד.
צירי התנועה
בתכנונים האופרטיביים ראינו בציר הדרומי – תמד ונח’ל – ציר פתוח שאין בו אויב ואף לא ביצורים, ציר זה אינו אבו עגילה ואינו רפיח. הכל נראה פשוט כל כך – לחצות את שטח המדבר, להגיע לביר תמדה ולעלות על היעד המרכזי – דיוויזיה 4 של האויב על 400 הטנקים שלה. חשבנו אפוא שנגיע מיד אל המטרה הסופית, נשמיד את דיוויזיה 4 ובכך נגמור את העניין. ואולם כשמבצעים את התכנית נוכחים לדעת שלא פשוט כלל להעביר אוגדה משוריינת 200 ק”מ במדבר כזה. עוד זכור כיצד הגיעה חטיבה 202 למתלה וכמה כלי רכב וטנקים השאירה מאחוריה בדרך ומה לא?! וכאן יש להביא לקרב 300-200 טנקים. היה בזה סיכון עצום.
לא תכננו את המהלכים האלה, ואני חושב שזה היה מאוד הגיוני שלא להסתבך במלחמת שריון בחול במקום בגייסות שריון אחרים. החלטנו שלא לפעול שם גם משום שראינו את הקרב העיקרי בקדמת סיני, וגם משום שנמנענו מלהסתכן במעבר כוחות גדולים בשטח הזה. הסיכון אולי מחושב מראש, אבל בסופו של דבר הכוח לא יגיע למקום בזמן. כשקיבל אריק שרון פקודה לרדת מביר חסנה לכיוון נח’ל כדי לנתק את כל הכוחות שהיו בין נח’ל לגבול אילת, רוב הזמן הוא נלחם בקשיי חציית המדבר. דומני שעד היום הוא כועס על הפקודה הזאת. ההיתקלות עם דיוויזיה 6 הייתה ממש ברגע האחרון, והקרב הזה התנהל בדקות האחרונות בגלל חציית שטח קשה מאוד, כמעט בלתי עביר.
גם הבאנו בחשבון שלנהל מערכה של כמה מאות טנקים, דרושים לנו כמה כבישים טובים, שאם לא כן נשוב להילחם כבמלחמות קודמות – ג’יפים, דרך בורמה וכיוצא באלה. אי אפשר להניע צבא של 40-30 אלף איש עם 500-400 טנקים ואלפי משאיות או כלי רכב אחרים, בלי שיהיו צירים. והצירים, לרוע המזל, היו חסומים במבצרים או במערכי הגנה. המשמעות היא שאי אפשר לצאת למלחמה בלי להבקיע. אמנם היו שאמרו ‘בתחבולות תעשה לך מלחמה’, אבל תחבולות כוחן יפה בתחומים מוגבלים, ובסופו של דבר אין מנוס מלהבקיע 3-2 מקומות ולוודא שיש צירי הספקה. זו אחת הבעיות היותר קשות שאיתן התמודדנו בתקופת הכוננות, שכן ידענו שהמערכים המצרים האלה נבנו במשך שנים – עמדות בטון, ארטילריה, תותחים אנטי-טנקים וטנקים ממוקמים בעמדות. אף שצה”ל התכונן יפה מאוד למלחמה במקומות מבוצרים, חששנו מאוד שמא לא יצליח להתגבר עליהם במלחמה זו. גם זאת היה אפוא צורך להביא בחשבון בתכנון.
עתודות
במאמרו אומר בני מיכלסון שההחלטה הכי חשובה של אלוף פיקוד הדרום הייתה להכניס את חטיבה 520. ובכן, החלטה זו לא היה חשובה ולא הייתה בה התלבטות כלל. עוד בערב הראשון אישר המטה הכללי: ‘קחו את החטיבה, אנחנו לא צריכים אותה בהר חברון.’, ואני לא ראיתי בכך חשיבות מיוחדת. ידעתי בבירור שאם תהיה בגדה המערבית מלחמה, ייקחו אותה, ואם לא תהיה שם מלחמה היא תופעל בגזרת ירדן. זו לא הייתה העתודה היחידה. הייתה עתודה אחרת – חטיבה 60 של מן, והיא הייתה גם עתודה פיקודית והיא הוכנסה. ועדיין אין בכך כדי ללמד על מחשבת העתודות.
יחסי הכוחות היו כאלה שאם אנחנו, המפקדים, נחזיק עתודות מאחור, לא יהיה אפשר לנהל קרב כשלמפקדי המשנה יש אפשרות להכריע את הקרב. ברמה האופרטיבית הגבוהה, אילו החזיק הפיקוד שתי חטיבות טנקים מאחור, אז יותר משליש השריון שלו לא היה משתתף בקרב. פיקוד לא מחזיק עתודות בצמוד לזנב של מפקד האוגדה, אלא מעמיד לרשותו את החטיבה ושומר לעצמו את הזכות לקחתה כשיצטרך אותה, למקום שבו הכוח הכי צמוד לאזור המערכה. העתודות אינן אלא מקומיות בגייסות, והן נקבעות מתוך שלבי הפעולה של הכוח – אין צבירת עתודות בדרג הגבוה. חטיבה שאינה נלחמת בשלב א’ היא כמובן עתודה לאותה אוגדה בשלב זה, ונכנסת לקרב בשלב ב’. אי שמירת עתודות מאחור הוא יתרון המאפשר לנו לרכז את הכוחות במקום ובזמן וליצור את העדיפות הנכונה. לפיכך כמעט שלא ראיתי חשיבות בעתודות כלל. עובדה שגם חטיבה 520 וגם חטיבה 60 הוכנסו לקרב.
ההחלטה לנהל קרב באבו עגילה
זו הייתה החלטה יותר חשובה. לפניה ניהל אריק שרון מערכה באום כתף, והיו שם מוצבי חוץ שנדרש לתקוף ולקפל אותם וזה ארך יום שלם, ולכן רק בלילה הוא הגיע להתקפה באבו עגילה. זו הייתה התקפה של צנחנים משולבת במסוקים ובכל האמצעים, שכן הקרב על אבו עגילה היה אחד הקרבות הקשים. ידענו שהמקום מבוצר היטב והערכנו שהמצרים לא ייכנעו בקלות. ואז הציע המטה הכללי: ‘דחה את ההתקפה עד הבוקר ונעמיד לרשותך את כל חיל האוויר. חיל האוויר יעלה על אבו עגילה ולא תישאר שם אבן על אבן, ואחר כך אתם יכולים לנסוע’. אכן, הצעה מפתה מאוד. ביושבי מאחורי מפקד האוגדה שאלתי אותו: ‘מה דעתך על ההצעה?’ והוא ענה: ‘תן לי עשר דקות לחשוב’.
אולם היו כאן שני מניעים שנפגשו באופן בלתי רגיל. אני רציתי שיתקפו עוד בלילה, כי חשבתי שאם איני פותח את החסימה באבו עגילה בלילה, אז חטיבה 520 לא משתתפת בקרב ורק בבוקר לאחר פתיחת החסימה תיכנס חטיבה 520. כיוון שריכוז שלוש האוגדות היה חשוב ביותר להפעלת השלבים הבאים בקרב הזה, ראיתי חשיבות בהכנסת 100 הטנקים של חטיבה 520 מהר ככל האפשר. אריק שרון אמנם ביקש אף הוא לתקוף בלילה, אבל מתוך שיקול אחר. אריק לא ראה לעצמו להפסיק התקפה שכבר החלה; כבר ירדו המסוקים, הארטילריה כבר מפגיזה, חטיבת הנח”ל כבר החלה מגיעה לתעלות, וכך פתאום הוא יפסיק את ההתקפה באמצע הלילה? מובן שלא, ולכן תוקפים! לפיכך משיקולים שונים – אריק משיקולי ארגון ההתקפה האוגדתית ואני משיקול הבאתה של עוד חטיבת שריון לפיקוד – הגענו לכלל מסקנה אחת. והתשובה שניתנה למטה הכללי הייתה: ‘לא מסכימים לדחות, אלא תוקפים!’. ואכן פעולה זו הצליחה.
מכאן אפשר לראות שעניין העתודות אינו בעיה שלא היה אפשר להתגבר עליה, ותוך כדי ניהול הקרב אכן הועברו חטיבות ממקום למקום.
ניהול הקרב עצמו
הייתה עוד החלטה חשובה בכל המערכה הזאת. במלחמת ששת הימים, אם הכל פעל לפי התכנית, המטה הכללי לא ממש התערב בפיקוד ובצדק. לפיקוד היו שלוש אוגדות ואם הן פעלו לפי התכנית אז די היה לעקוב אחר הנעשה ולנסות להתאים את המצב למטרות הסופיות. התכנון היה למעשה רק לשלב הראשון – הוא היה מפורט מאוד, ברור מאוד ולכל כוח הייתה משימה מוגדרת. קרב ההבקעה של היום הראשון היה אפוא ברור לכולם – הוא תורגל, נלמד ונבדק. כל מה שיקרה אחר כך נשאר פתוח. אמנם לפי הפקודות הכלליות יש כמובן להיות בכוננות ולהגיע לתעלה, אבל מה עושים משם ועד התעלה ומי עושה מה? גם מעולם לא הגדרנו בתכנון הזה שלציר הצפוני יש להפנות את עיקר המאמץ, וגם אינני חושב שהוא היה העיקרי. הוגדר בבירור שהשלב הראשון פירושו קדמת סיני, ומכאן ואילך תיקבע הפעילות לפי הנסיבות.
קדמת סיני נבחרה גם משום ששני הכבישים – כביש ניצנה וכביש רפיח – מגיעים פחות או יותר למקום אחד, לאל ערישודרומה, וגם משום שאזורי השריון היו במרחבים לכיוון דרום ומערב – ביר חסנה וכל היתר. אין משמעות הדבר שפה בקדמת סיני אי אפשר לנהל קרבות שריון, אבל השריון העיקרי היה באזור הזה. יתרה מזו, כדי לתמרן כמה אוגדות יחד, היה צריך לכוון למקום שיהיה בו האויב ושם נפעיל את כל הכוחות במשותף. כאמור לא ראינו בציר הצפוני מקום עיקרי, אף שיוחדו לו החטיבות הכי טובות של צה”ל – חטיבה 7 וחטיבה 35. אולם אין בכך כדי למצות את הכול; חטיבה 35 הייתה חטיבת צנחנים מעולה והיא נעשתה לחטיבה ממוכנת ברגע האחרון. ניתן לה גדוד טנקים, ונדמה לי שהגדוד נפרד מהחטיבה והיה צריך לחפש אותו במקומות שונים אחר כך. עוצמת השריון הגדולה הייתה דווקא באוגדה שלא לחמה כביכול בשלב הראשון, היא אוגדה 31 [של אברהם יפה]. ישכה שדמי וחטיבתו המשוריינת נכנסו קדימה בלי להילחם, אבל נלחמו מלחמה קשה במעבר, וחטיבה שנייה, 520, עברה דרך אריק והצטרפה לג’בל ליבני, מקום שם הייתה אוגדה של 200 טנקים ושתי חטיבות טובות מאוד שעברו אימונים שבועיים בתקופת הכוננות. זה דבר לא מבוטל, ואכן עוצמת השריון הגדולה הייתה במרכז דווקא.
אשר לאויב, אינני חושב שהיה מקום אחד שבו נלחם בנו עם יותר מ-200 טנקים, אף שהיה לו צי של 1,000 טנקים. ואילו אנחנו, כנגד 200 טנקי האויב הצלחנו להגיע לכל מקום לפחות עם 400-350 טנקים. אם כן, לא ראינו בציר הצפוני ציר עיקרי, אבל ראינו בריכוז שלוש אוגדות שריון במרכז את המפתח לשלב השני – ראינו בו למעשה פתרון שיש בו תשובות לשאלות האסטרטגיות הבסיסיות של יחסי כוחות לא טובים וזיהוי האויב העיקרי. בהחלטה הזאת אני רואה חשיבות רבה יותר מאשר שמירת עתודה או אי שמירת עתודה, והכניסה המהירה היא החשובה.
כיצד בכל זאת מצליחים להפעיל שלוש אוגדות?
הפיקוד הנייד היה מאורגן היטב. המפקדה העיקרית הייתה בבאר שבע והיו שני חפ”קים ניידים, בזחל”מים וטנקים. האחד נסע אחרי האוגדה הצפונית והאחד נסע אחרי האוגדה המרכזית, בצמוד למסוקים. זה נתן לנו כלים למפגש עם מפקדים, וגם כלים לשליטה במערכה ולניהולה. אולם היה צריך לבחור את המקום ואת הזמן ואיזה כוחות ישתתפו במערכה הכוללת. כבר קודם לכן נאמר שהאוגדה המרכזית היא הייתה העיקרית, לא מבחינת המאמץ העיקרי אלא שהיא נתנה אפשרות לשתי האוגדות – הצפונית והדרומית – להילחם בלי התערבות כוחות אחרים. היא למעשה גרמה לבידוד שדה המערכה.
מי שתוקף בקדמת סיני, צריך לדאוג לכך שכוחות נוספים – בין שהם דיוויזיה 4, בין שהם כוחות שריון מג’בל ליבני ובין שהם כוחות שריון מביר חסנה – לא יתערבו במערכה הזאת. את בידוד שדה המערכה הזה עשתה אוגדה 31. חטיבת שריון 200 כבר לחמה בשריון שמיהר לסייע לאויב שישב בציר הצפוני, ועצם המהלך הזה כבר מנע תנועות של העתודות המצריות. דיוויזיה 4 עדיין לא זזה, ואת אזור המערכה הזה בודדה חטיבת שריון שנכנסה ואחרת שהייתה בדרך. נלחמנו במערכים מבוצרים עם אויב עיקש מאוד, גם בגזרה הצפונית וגם באבו עגילה מספר האבדות הכי גדול היה ביום הראשון, בקרבות ההבקעה האלה, אבל את אזור המערכה בודדה אוגדה משוריינת שלא לחמה ביום הראשון אלא ביום השני בג’בל ליבני, והיא למעשה אפשרה לנו לבנות סביבה את כל הכוחות בשביל לנהל את קרב השריון הגדול או את השלב השני של המערכה.
השלב השני של המערכה
קודם לכן תואר האויב פורס את כוחותיו דרומה והלאה לכיוון אילת. יותר מ-150 טנקים דוללו מהמערכת הזאת ונפרסו אצליקוט ואצל שאזלי, בדרום, ודיוויזיה 4 שלחה חטיבה אחת ונשארה עם שתיים. פה, כלומר בכל גזרה עמדנו מול אויב לא ממש גדול במספר הטנקים, אבל ריכוז השריון העיקרי שנותר היה דיוויזיה 4 עם שאזלי ויקוט. זו הייתה עוצמה של 600-500 טנקים, וכנגדה היה צריך לרכז את הכוח. ההחלטה הפיקודית כאן היא שהייתה החשובה, גם מצד מערכת השליטה או אפשרות השליטה וגם מצד מערכת המועדים.
האוגדה הצפונית: גורודיש תקף בכל מיני דרכים את ביר לחפן מצפון ועבר מערבה, חטיבה 200 כבר הייתה בסמוך לג’בלליבני ואבו עגילה פתוחה, חטיבה 520 נסעה והיה אפשר לעבור לקסיימה. כעת כבר היינו מסוגלים להפעיל שלוש אוגדות – אוגדה 84 [של טליק] הצטרפה מצפון, אוגדה 31 [של יפה] ממזרח ואוגדה 38 [של אריק] הייתה בביר חסנה. אנו, המפקדים, החלטנו על השיטה בעודנו מרוכזים בקדמת סיני באזור הזה. ההחלטה על השיטה הייתה למעשה כרוכה בדילמה. תרגלנו קרבות שריון בשריון, אך בקרב כזה, כמו בקרב ימי, יש יריות הדדיות ואפשר להיפגע משני הצדדים. שיטה אחרת היא של כיתור – במקומות שהאויב נאלץ לעבור בהם אנו נהיה על הקרקע וגם חיל האוויר ישתתף, וכשינסה האויב לעבור הוא ייפגע. ואולם זה עניין תיאורטי. למעשה היה אפשר לתפוס את השריון הענקי שהסתובב בשטח בחסימת היציאות במתלה, בג’ידיובמקום כלשהו בדרך ביר גפגפה. אבל בשביל להגיע לשם יש לחצות כוחות שמסתובבים בשטח או למנוע את תנועתם.
ביום השני למלחמה בשעה 16:30 הורה עאמר לכוחות המצריים לסגת. הפקודה בוצעה בעצלתיים וגם בצה”ל לא כולם קיבלו את הידיעה שהמצרים נסוגים, שכן אימות הידיעה בין המקורות אורך זמן. בעודנו עומדים מול הטנקים היורים שאלנו האומנם הם בורחים, שכן קרבות רבים נערכו ביומיים האלה כשלכאורה הם קיבלו פקודה לסגת במהירות האפשרית ולהגיע בתוך יום לתעלת סואץ. חטיבה 60 ניהלה קרב קשה מאוד בלילה בביר גפגפה. ישכה שדמי ביקש להגיע למתלה וחטיבה 520 ביקשה להגיע לג’ידי, והיה עליהם לחצות טנקים מצריים שיורים ולא יורים – מהומה אחת גדולה. לא הערכנו ששאזלי ויקוט ישאירו את הטנקים מתחת לרשתות ויברחו ברגל, אבל זה קרה – הם היו היחידים שעשו זאת והשאר נסעו בכליהם במיטב יכולתם.
הקרב ברצועת עזה: ברצועת עזה לחמו עד הרגע האחרון ועוד אחר כך. זאת על אף שהמצרים קיבלו פקודות ועל אף שחיל האוויר המצרי כבר לא היה קיים. היה עלינו לקבל החלטה על דרך הפעולה שם והעדפנו לנסות להימנע מקרבות שריון בשריון, אם כי היו גם קרבות כאלה. קרב השריון בשריון מדרום לביר לחפן התנהל בערך לפי הכתוב בספרים, וכמוהו ההבקעה בציר הצפוני. אינני חושב שהם היו קרבות שריון בשריון, אלא קרבות תנועה חזקים בקווי הגנה שהיה על השריון להבקיעםולהתקדם.
החלטנו אפוא ששלוש אוגדות ישתתפו בקרב של ניתוק האויב הענקי הזה. האוגדה של טליק (84) קיבלה פקודה לרוץ בציר ג’בל ליבני ולחסום במהירות את ציר ביר גפגפה, האוגדה של יפה (31) קיבלה פקודה לרוץ לשני המעברים הגידי והמיתלהולחסום את היציאה בג’ידי ובמתלה, והאוגדה של אריק (38) קיבלה פקודה לחצות את המדבר ולמנוע את דיוויזיה 6 מלצאת לכיוון המתלה. שלוש האוגדות האלה יצאו וביצעו את משימתן – חלקן נסעו כמעט בלי דלק ולא כל הטנקים הגיעו למעברים וחלקם גררו טנקים אחרים. וכל זאת כדי שיהיו טנקים במעברים וכדי שהדיוויזיה שהייתה בנח’ל לא תצא ולא תצטרף לקרב העיקרי ודיוויזיה 4 תיחסם גם בצפון. ואכן כמעט שלא יצאו טנקים מצריים מסיני. שילוב שלוש האוגדות המשוריינות במקום ובזמן והשגת העדיפות – כל אלו אפשרו לנוע בתנועת הכיתור הענקית הזו. כאן לדעתי הייתה ההחלטה החשובה – בשלב השני שהיה בלתי מתוכנן בתחילת המלחמה.
ושוב לעניין התכנון
אפשר להכין תכנית שהיא מסגרת להתאמה למה שיקרה אחר כך בשטח. עניין ההתאמה הוא למעשה הבעיה העיקרית – מידת הקריאה המהירה של הקרב, מידת היכולת להפעיל את הכוחות בהסכמה ובהבנה, ולהשיג מיצוי הכוח הזה בהשגת המטרות. למרות התנאים החיוביים – בלי חיל אוויר מצרי ואויב שנתון בסבך – נמנענו מקרבות גדולים מתוך התפישה שהם יישחקו ואילו אנו נחסוך את השחיקה מקרבות “ראש בראש”. יתרה מזו, ידענו שגם אם מישהו קיבל פקודת נסיגה – עדיין לא נגמר העניין ויש לבצע את המלחמה.
הצבא המצרי הושמד. בכך נפתחה לצה”ל האופציה לפעול בזירות האחרות כמעט בחופשיות. לא מעט כוחות הועברו מזירת הדרום – גם חטיבת צנחנים של מוטה, גם חטיבה 8 בחלקה הגדול, גם החטיבה של דני מט ועוד. היה אפשר להשלים את המשימה בכוחות שנשארו. הנה דוגמה המתמצתת את העניין: באמצע הקרב הייתי באיזה מקום מאחורי האוגדה בג’בל ליבניוהודיעו ברשת: “העיר העתיקה בידינו”. אני התיישבתי ואמרתי: ‘זה לא רגיל, אבל גנבו לנו את ההצגה’. וזה בדיוק העניין. זו המלחמה בגזרת ירדן שהכריעה את המלחמה הכוללת, כמו שחיל האוויר אומר שהמלחמה האווירית הכריעה את המלחמה הכוללת, וגם זה נכון. זו המלחמה שאפשרה להרחיב את מלחמת ששת הימים, אבל לב העניין הוא ירושלים – מגיעים אליה וכל היתר הוא רק סיוע.
שנים עשה צה”ל תרגילים מתרגילים שונים – תרגילי מלחמה ותרגילי מפקדות וגייסות – ואני עצמי תורגלתי בהיותי מפקד אוגדה. יומיים נסענו בטנקים ואני זוכר שאהוד אלעד ז”ל אמר לי: “שמע, אתה עומד להיות מפקד אוגדה, אין לך בעיה. אבל יש לך בעיה חמורה מאוד, אתה לא יודע להגיד בקשר ‘נוע נוע סוף’, ואם כך יהיה סופך מר. מנה אותי לקצין המבצעים שלך בזחל”ם ותראה שכל פקודה תהיה מנוסחת כמו שצריך”. אם כן, תרגלו והכינו אותנו למלחמה, והיו תכניות מכל הסוגים. עצם העובדה שצבא יכול לשנות תכנית היערכות בכל יום או בכל יומיים, והוא כל הזמן יכול לשקול את שיקוליו לפי ההתפתחות ותנועות האויב. כשאוגדת ההונאה נסעה להר צניפים…
מילה טובה למפקדת הפיקוד
יש מוסד ושמו מפקדת פיקוד והוא לא זוכה לשום קומפלימנטים. הייתה לנו מפקדת פיקוד שפעלה מצוין – היה עם מי לעבוד ויכולנו להיות בטוחים שהמפקדה העיקרית תעשה את עבודתה כראוי. המפקדה עבדה ונתנה את כל ההוראות הדרושות והזרימה הספקה וכל מה שנדרשה לעשות. החפ”קים נעו קדימה, כשפיקוד מרחבי יכול לנוע קדימה ולשלוט על מפקדות קדימה בשדה ולקבל החלטות כפי שהן נקרות בשטח. בזאת יש יתרון גדול, ואני חושב שהיא ראויה שילמדו ממנה.
היערכות הצבא המצרי בסיני עד 24 במאי 1967 (מתוך הספר “לא על מגש של כסף” בעריכת יהודה ואלך)
המערכה בסיני בימים 5 עד 9 ביוני 1967 (מתוך הספר “לא על מגש של כסף” בעריכת יהודה ואלך)
שייקה גביש אלוף פיקוד הדרום במלחמה
סָדִין אָדֹם
מילים: תלמה אליגון רוז
לחן: יוריק בן דוד
סָדִין אָדֹם נִפְרָשׂ עַל פְּנֵי מִדְבָּר
וְהוּא פָּרַץ וְהוּא הִפְגִּיז וְהוּא דָּהַר
וְטַלִיק וְאַבְרָם עִם טַנְקִים דּוֹהֲרִים
לְעֵבֶר הַתְּעָלָה בִּשְׁנֵי צִירִים
סָדִין אָדֹם חָצוּף הוּא וְנוֹעָז
גְּדוּדָיו שֶׁל אָרִיק מְפַלְּחִים אֶת הַמֶּרְכָּז
סָדִין אָדֹם שֶׁל אֵשׁ צוֹנֵחַ עַל מִדְבָּר
וְכָל הָאֲדָמָה כֻּלָּהּ תִּבְעַר
סָדִין אָדֹם
מָתַי נוּכַל לִפְרֹשׁ סָדִין לָבָן?
סָדִין אָדֹם
מָתַי נִפְרֹשׂ סָדִין שֶׁל אַהֲבָה?
סָדִין אָדֹם
הָבֵא אִתְּךָ סְדִין שָׁלוֹם שָׁלוֹם
הָבֵא אִתְּךָ סְדִין שָׁלוֹם
סָדִין אָדֹם זֶה תֹּפֶת בִּשְׂדֵה
סָדִין אָדֹם שֶׁמִּתְפַּשֵּׁט עַל הֶחָזֶה
עֶמְדָּה אַחַר עֶמְדָּה, מֻצָּב אַחַר מֻצָּב
וְעוֹד זַחְלָ”ם שֶׁלֹּא יַמְשִׁיךְ בַּקְּרָב
סָדִין אָדֹם זֶה מָוֶת שֶׁל חָבֵר
וְטַנְק שָׁסוּעַ שֶׁחוֹרֵק לוֹ וּבוֹעֵר
חַיָּל שֶׁמִּסְתַּעֵר עַל טַנְק עִם הָרַרְנָ”ט
זַחְלָ”ם בַּדְּיוּנוֹת מִתְקַדֵּם לְבַד
סָדִין אָדֹם…
סָדִין אָדֹם כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד
צַנְחָן, טַנְקִיסְט, חַבְּלָן וְגַם תּוֹתְחָן
קִוִּינוּ שֶׁהִגִּיעַ סוֹף סָדִין אָדֹם
חָשַׁבְנוּ שֶׁהֵבֵאנוּ הַשָּׁלוֹם
סָדִין אָדֹם, הִמְשַׁכְתָּ לֶאֱסֹף
מִסִּים כְּבֵדִים שֶׁאֵין לָהֶם אַף סוֹף
אַךְ לָנוּ בְּאָרוֹן שָׁמוּר סָדִין לָבָן
מְלֵא תִּקְוָה, שַׁלְוָה וְאָהֲבָה
סָדִין אָדֹם…
בחזית התמונה, מימין לשמאל: האלוף ישעיהו גביש, האלוף ישראל טל, השר יגאל אלון, ראש הממשלה לוי אשכול, בסיור בנגב, 25 במאי 1967
מלחמת ששת הימים – המערכה בחזית הדרום
אל”ם (מיל’) בני מיכלסון
(כתבה שהתפרסמה בגיליון “שריון, 26 ביולי 2007)
מבוא
…”מלחמת 1967 היא באמת מלחמת בזק מהסוג שבהשפעותיה התנסינו בכל מקום ב-1940, אלא שהפעם הזאת מסגרת הזמן שבה הוכרעה המלחמה הייתה לחוצה מכל שידענו בעבר”.
השנים שבין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים היו עבור צה”ל תקופה מהפכנית שהתאפיינה בשינויים משמעותיים בתו”ל, בפיקוד ושליטה (פו”ש), בארגון, בחשיבה המבצעית ובאימונים. השפעתו המצטברת של תהליך זה הייתה בהפיכת צה”ל למכונת לחימה מודרנית המסוגלת לנהל לחימה מהירה וניידת לעורפו של האויב באמצעות עוצבות שריון גדולות המסתייעות בחיל-אוויר. התפתחות זו מסבירה את התבוסה המהירה והמכרעת שהיכה צה”ל בשלושת צבאות ערב ב-1967, והיא פרספקטיבה לניתוח הגורמים שהשפיעו על המערכה, כמו לדוגמה כיבוש סיני והשמדת הצבא המצרי בחצי האי ב-1967.
לקריאת הכתבה המלאה, ראו כאן
