סא”ל (במיל’) מיכאל מס
מלחמת העצמאות קיבצה לזירת המזרח-התיכון את עודפי מלחמת העולם ה-2 לשירות בארצות ערב וגם בשורות צה”ל שזה עתה נולד. מרבית הטנקים היו מתכנון ישן ומייצור שנות השלושים, בעלי מיגון שריון דל וכוח אש מוגבל. בין הטנקים האלה נמצאו טנק הוויקרס סימן 6B הבריטי בצבא המצרי, יחד עם טנק קל יביל-אוויר מסוג לוקסט M22 וכן טנקים מסוג רנו R35 בשירות הצבא הסורי. רק הלגיון הירדני, שאומן על-ידי הצבא הבריטי, התבסס על שריוניות סיור. גם ישראל אשר חיפשה ברחבי העולם רק”ם עבור צה”ל מצאה לבסוף בצרפת טנקים קלים מסוג הוצ’קיס H-39, רכשה אותם והעבירה אותם ארצה בעזרת קניינים מסורים שפעלו ללא ליאות.
הטנק הצרפתי – פיתוח, ייצור ושירות
בשנת 1935 הציגה חברת הוצ’קיס בצרפת אבטיפוס שהיה אמור להתאים לדרישת הצבא משנת 1933 לרכב קרבי משוריין לחיל הרגלים (באותה עת הוזמן ייצור טנקים דומים מסוג R-35 מחברת “רנו” והדגם של חברת הוצ’קיס נדחה על-ידי הצבא). אולם, לאחר הצגת דגם מתקדם יותר מסוג סומואה S-35, העדיפו בחיל הפרשים (השריון) את ההוצ’קיס בגלל מהירותו הגבוהה, יחסית, על-אף טווח הפעולה הקצר (כ-130 ק”מ).
מבנה טנק ההוצ’קיס H-35, כפי שסומן הדגם הראשון, התבסס על 6 חלקים מיציקת פלדה שחוברו יחד ומזקו”ם בן 6 גלגלי מרכוב בכל צד שהותקנו בשלושה זוגות. עם מנוע הבנזין שהיה בהספק של 75 כ”ס הגיעה מהירות הטנק עד 28 קמ”ש. הצריח ומערכת ההיגוי, התותח הקצר בקוטר 37 מ”מ ורכיבים רבים אחרים היו זהים לאלה של רנו R-35. שינוי משמעותי נעשה בתכנון הדגם המתקדם יותר של ההוצ’קיס H-39 אשר התאפיין בשריון עבה יותר, מנוע בהספק של 120 כ”ס שהביא לשינוי בצורת התובה, ובתותח בקוטר זהה אך עם קנה ארוך יותר (33 קטרים לעומת 21 קטרים בדגמים המוקדמים) ומהירות לוע של 700 מ’ בשנייה. המנוע החזק יותר העלה את המהירות המרבית ל-36 קמ”ש וטווח הפעולה גדל ל-150 ק”מ. תכונותיו של ההוצ’קיס, כמו של טנקים קלים אחרים בני אותה תקופה, הינם מגוחכים אף ביחס לטנקים אחרים ממלחמת העולם ה-2, אך מימדיו וביצועיו היו תולדה של הדרישות המוגבלות ויכולת התכנון, כמו גם כושר הייצור המוגבל. הצרפתים יצרו כ-1000 טנקי הוצ’קיס מהסוגים H-35 ו- H-39 שהוכנסו לשימוש בחטיבות הרגלים והחטיבות הממוכנות. בלחימה מול דיוויזיות הפנצר הגרמניות במלחמת העולם ה-2 הובסו יחידות השריון הצרפתיות שלקו גם בקשיי תפעול וקשר (בטנקי ההוצ’קיס לא היו אז מערכות קשר ומפקד הטנק היה גם התותחן).
שירות בצבא הנאצי
עם נפילתם של טנקים רבים מסוג זה בידי הגרמנים הם החלו להכניס את דגמי H-35 ו-H-39 לשירות כפיצוי על האבידות בקרבות בצרפת בשנת 1942. צבא הוורמאכט הכניס בהם מספר שינויים ובעיקר מערכת קשר בתובה ופתיחת כיפת המפקד המקורית דמוית חצי כדור שבצריח, כדי לאפשר למפקד להוציא את ראשו מחוץ לצריח לשיפור התצפית. כינוים של טנקי ההוצ’קיס בצבא הגרמני היה PzKpfw 39-H 735(f), כלומר רכב קרבי משוריין, לשעבר H-39 וכיום 735f.
טנקי הוצ’קיס גרמניים היו הראשונים שנפלו שלל בידי הפרטיזנים היוגוסלביים בפיקודו של טיטו, ואשר הקימו לראשונה את יחידות המשוריינים שלהם. תובות של טנקי רנו והוצ’קיס שימשו לצרכים רבים אחרים של הצבא הגרמני, כמו: גוררי תותחים ונושאי תחמושת בחזית המזרחית ברוסיה וכן הוסבו לשאת תותחים מסוג FH-18 בקוטר 105 מ”מ. כדרכם, בוצעו הסבות אלה על-ידי הגרמנים במפעלים מתמחים תוך שמירה על צורה אחידה.
ההוצ’קיס בשירות צה”ל
יהודה ארזי, הקניין של ארגון “ההגנה”, נחל אכזבות רבות במסגרת מאמצי רכש טנקים בראשית 1948, בחיפושיו אחר טנקים קלים בארה”ב (ביניהם תרו אחרי טנקים קלים מסוג סטיוארט M5), ופנה לכן לחיפושים נמרצים גם באירופה. במסווה של דיפלומט הנושא דרכון של ניקרגואה הצליח ארזי לסכם בצרפת עסקת רכש שכללה 10 טנקי הוצ’קיס מדגם H-39. ד”ר עמיעד ברזנר ז”ל (חליל), היסטוריון עמותת יד לשריון, בספרו המצוין “ניצני שריון” (ראה סקירת הספר בגיליון שריון 1 יולי 1998) מספר שעם הטנקים נרכשו גם 2000 כדורי תותח בקוטר 37 מ”מ ו-15,000 כדורי מקלע לכל טנק. מחירו של טנק אחד על תחמושתו היה כ-41,000 דולר ומחיר זה היה גבוה מאוד בהשוואה למחירים שסוכמו ברכש שנכשל בארה”ב (כ-6,600 דולר לטנק סטיוארט).
התותח בקוטר 37 מ”מ ושריון החזית בעובי של 40 מ”מ, המלצותיהם החמות של המוכרים הצרפתיים והזמן האוזל, שכנעו את יהודה ארזי להסכים לרכש על אף מחירו הגבוה, מתוך ביטחון שלא יחולו עיכובים בצרפת בשליחתם לארץ.
10 טנקי ההוצ’קיס H-39 הגיעו לארץ ב-15 ביוני 1948, ארבעה ימים לאחר תחילת ההפוגה בקרבות, בסבב הפלגה השני של האונייה להובלת רכש “בוריאה” שהחלה להפליג בקו צרפת-ישראל ואשר הייתה מצוידת בפתחים גדולים המתאימים לטעינה ופריקה של טנקים. בהפלגתה הראשונה היא הגיעה לנמל תל-אביב ב-15 במאי 1948, יום פלישת צבאות ערב לארץ, כשעל סיפונה 5 תותחי 65 מ”מ שהספיקו להשתתף בקרבות הראשונים לסיכול הפלישה ואף השפיעו על תוצאותיהם. ההפניה של הטנקים לנמל ת”א נעשתה כי נמל חיפה המשוכלל שימש עדיין את הצבא הבריטי המתפנה מן הארץ. פריקת 10 הטנקים הייתה קשה והצריכה שימוש במנופים של אונייה אחרת שעגנה בנמל (זאת כיוון שהמנוף הצף שתוכנן להעברה מחיפה לת”א נקלע לסערה וחלקו העליון נשבר). סכנת גילוי פריקת הטנקים על-ידי פקחי האו”ם סוכלה בערמומיות כאשר הפקחים “זומנו” לפקח על פריקת מכוניות מאונייה אחרת בנמל ת”א.
הגעת הטנקים נטעה ביצחק שדה ובקרב ההנהגה בארץ תחושה של תגבורת משמעותית לכוחות השריון, אך הייתה אכזבה לנוכח מימדיו הקטנים של הטנק, העדר מערכת קשר פנים, ניידות נמוכה ומצב טכני ירוד, בעיקר של המנועים ומערכות ההיגוי. מיד הועלתה דרישה להצטייד בטנקים כבדים יותר שיהיו מסוגלים להתמודד בהצלחה רבה יותר עם שריון האויב.
טנקי ההוצ’קיס שהגיעו ארצה הועברו לבדיקה בסדנה של חטיבה 8 בתל-ליטווינסקי (תל-השומר) בסדנה אובחנה דחיסה נמוכה בכל המנועים, שפגמה ביכולת התנועה של הטנק והחלה עבודת שיפוץ המנועים. בשלב זה התברר שמערכת הקירור אינה מתאימה לתנאי הארץ ובימי הקיץ החמים התחממו המנועים באופן חריג. מאמץ רב הושקע בהחזרה לכשירות של מרבית הטנקים לפני סיום ההפוגה הראשונה בקרבות, כדי שיוכלו להשתתף במערכה הצפויה ולמרות זאת, עם פתיחת מבצע “דני” (מבצע לרל”ר – לוד, רמלה, לטרון, רמאללה) עמדו לרשות גדוד 82 רק 5 טנקי הוצ’קיס שמישים ובמשך ‘קרבות עשרת הימים’ נוסף רק עוד טנק אחד. יתרה מזו, כל 10,000 כדורי התותח להוצ’קיס שהגיעו באותה הפלגה התגלו ככדורי נפיץ. אנשי תעש, הסירו את קלעי הח”ש שהיו מותקנים בכדורים אמריקאיים בקוטר 37 מ”מ שהיו בצה”ל בעלי תרמיל אחר והתקינו אותם בתרמילי תחמושת הנפיץ של ההוצ’קיס.
עם הקמת גדוד 82 בחטיבה 8 הממוכנת שובצו טנקי ההוצ’קיס באחת משתי פלוגות הטנקים. בפלוגה ב’ היו טנק שרמן אחד שהורכב מגרוטאות ו2- טנקי קרומוול – כולם נגנבו מהצבא הבריטי, ובפלוגה ו’ היו טנקי ההוצ’קיס. היו כמובן בעיות בהכשרת הצוותים. בתוך כך בפלוגה ב’ (שרמן וקרומוולים) שובצו אנשי הצוות שערקו מהצבא הבריטי ומתנדבים יהודים ששירתו בצבאות בעלות הברית ובפלוגת ההוצ’קיסים שובצו אנשי צוות שהפעילו בעבר טנקים של הצבא הסובייטי. בפלוגה ב’ שלטה השפה האנגלית והיא זכתה לכינוי הפלוגה האנגלו-סכסית ופלוגה ו’ כונתה הפלוגה הסלבית שבה שלטה השפה הרוסית.
בגדוד 82 נוצר גם מפגש מעניין בין טנקי ההוצ’קיס הצרפתיים ואחיהם טנקי רנו R-35 שנלקחו שלל מהסורים בקרבות הצפון. שיתוף פעולה מוגבל זה היה במסגרת כיבוש שדה התעופה לוד והקרב על יהודיה הסמוכה (יהוד כיום). שבועיים לאחר מכן נערכה הפגנת כוח של גדוד 82 עם 2 טנקי קרומוול ו-4 טנקי הוצ’קיס ליד שדה התעופה של פלוג’ה (פלוגות כיום) שגרמה לבהלה בקרב הכוחות המצריים והכפריים הערבים שנמלטו מהמקום. ב-16 באוקטובר 1948 השתתפו 7 טנקי הוצ’קיס ו2- טנקי הקרומוול בהתקפה על עיראק-אל-מנשייה שהסתיימה בכישלון צורב עקב סיוע ארטילרי מועט, תיאום לקוי בין הטנקים לחי”ר ומספר האבידות הגבוה. תוצאה נוספת – אובדן ההפתעה שבהופעת הטנקים בחזית הדרום. 4 טנקי הוצ’קיס הושארו בשטח בקרבת קווי הצבא המצרי כשאחד מהם פגוע מפצצה של מטול פּיאט והאחר פגוע בזחל (גם טנקי הקרומוול נפגעו באותו קרב שבו הפגינו המצרים יכולת נ”ט טובה). לאחר כישלון הקרב בעיראק-אל-מנשייה נותרו בחטיבה 8 רק 5 טנקים שגם הם הוגדרו בלתי כשירים, לאחר שמערך החימוש נואש מלהשמיש את המנועים. עקב מצב הכשירות הוחלט להוציא זמנית את טנקי ההוצ’קיס מהסד”כ עד שיימצא פיתרון למנועיהם. הועלה רעיון להוציא את תותחי ה-37 מ”מ מצריחי הטנקים ולהתקינם בצריחי השריוניות, וכך בוצע גם בשריונית אחת מדגם “מרמון-הרינגטון” שנלקחה שלל מהלגיון הירדני. בדצמבר 1948, וללא קשר עם הוצאת ההוצ’קיסים מהשירות, הגיעו ארצה 10 מנועי הוצ’קיס חדשים שניתנו בצרפת ליהודה ארזי כפיצוי על מצבם הירוד של מנועי הטנקים שנרכשו. אולם, לא הייתה לכך השפעה על כשירותם של ההוצ’קיסים שכן המאמץ הופנה לשיקום טנקי השרמן שהגיעו ארצה. טנקי ההוצ’קיס המשיכו להופיע במשך תקופה ארוכה ברישומים ובדיווחי סד”כ הטנקים של צה”ל כטנקים לא כשירים, על אף שלא נפלה במהלך המלחמה החלטה להוציאם מהשירות. תרמה לכך העובדה ש-6 מתוך 10 התותחים הורכבו בצריחי שריוניות.
ההוצ’קיס של צה”ל בלטרון שירת בוורמאכט!
בחודש אוקטובר 2000 ביקר באתר יד לשריון בלטרון מר הילארי לואיס דוייל, חוקר היסטוריה וטנקים ידוע. מר דוייל היסב את תשומת לבנו לעובדה שעל פי כיפת המפקד הקטומה של הטנק אפשר להסיק את עברו הגרמני, כלומר שזהו טנק צרפתי שנפל לידי הוורמכט הגרמני והוכנס לשימוש בדיוויזיות הפנצר לאחר ביצוע שינויים בליין קליטה מקוצר. מר דוייל הצביע על נקודה מסוימת בחזית התובה וביקש לקלף שם את הצבע. הסימן שהתגלה טבוע בפלדת הטנק, בגודל של גרגר אפונה, כלל את סמל הנשר הנאצי, נושא צלב קרס ברגליו, ומתחתיו רשום מספר 431 של הבוחן הגרמני שסימן את הטנק במספר 17 בליין הקליטה! מנתונים אלה אנו יודעים שמדובר בטנק מדגם H.35,M.39 שיוצר עבור הצבא הצרפתי עוד לפני פלישת הצבא הגרמני לצרפת, ומספר הייצור שלו מוטבע גם בחזית הטנק 1569# (מס’ 169 בליין). הטנק הוסב כאמור לפי המפרט הגרמני וקיבל את המספר 17#. הצריח נושא את המספר 2301#. בין 10 הטנקים שהיו בשירות בצה”ל היו גם טנקי הוצ’קיס מקוריים (עם כיפת מפקד כדורית) וגם טנקים עם עבר גרמני (כיפת מפקד עם מדפים). הטנק שבלטרון היה מוצב המשך שנים רבות בביה”ס לשריון והיה בעל יכולת נסיעה. לפני שנים אחדות שוחזר הטנק במש”א על-ידי רנ”ג חיים שור מביה”ס לשריון אשר יצר והשלים את כל פרטי הטנק שהיו חסרים, כמו כנפיים, תותח, דוד עמם (שבצינור המפלט), חרכי תצפית, כלי עבודה ועוד.
מקורות:
- ניצני שריון – עמיעד ברזנר
- WORLD WAR II TANKS – ERIC GROVE
- PANZER COLORS III – BRUCE CULVER/SQUADRON
