בחלוף 16 שנים לפטירתו של האלוף (במיל’) משה (מוסה) פלד ז”ל באו לאזכרה בנהלל כמאה איש, ובהם בני משפחתו, פקודיו הרבים, חברי עמותת יד לשריון, חבריו מכל תקופות חייו ומוקירי זכרו. הוא היה נער שהתגייס להגנה לפני קום המדינה, לחם כבר במלחמת העצמאות ולחם כמפקד אוגדה במלחמת יום הכיפורים. איש ממוקד מטרה ומסור לה בכל לב שהעיד על עצמו ‘אוהב לאהוב אנשים’ ואנשים אהבו אותו והלכו אחריו
ליקט, ערך וצילם אל”ם (במיל) שאול נגר
אלוף מוסה פלד מפקד גייסות השריון, 1978. צילום: אבי שמחוני
מדברי האלוף (במיל’) יוסי פלד
האלוף יוסי פלד היה מפקד חטיבת השריון 205 במלחמת יום הכיפורים, שלחמה ברמת הגולן במסגרת אוגדה 146 שבפיקוד מוסה פלד. עוד שירת תחת פיקודו של מוסה בתפקידים אחרים במסגרת השריון.
בדבריו גולל האלוף יוסי פלד את קשריו רבי השנים עם מוסה, את החברות בשעות הקשות של מלחמת יום הכיפורים ואף את היותו סנדק בברית המילה של בנו לפני 39 שנים. הוא סיים באומרו כי מוסה חרות בליבו והיה משענת לעת צרה.
האלוף (במיל’) יוסי פלד מספר על מוסה ז”ל
מדברי האלוף (במיל’) חיים ארז
16 שנה חלפו מאז שמוסה הלך לדרכו האחרונה. כל שנה אנו, משפחתו, וחבריו שליוו אותו לאורך חייו, נפגשים כאן, נזכרים ומזכירים את תרומתו של מוסה לצה”ל, לחיל השריון, לביטחונה ולכלכלתה של מדינת ישראל. כול חייו ובכול התחומים שבחר לעסוק בהם נתן מוסה עדיפות עליונה לצורכי המדינה, וזאת על חשבון המשפחה והמשק.
האלוף מוסה פלד. צילום המערכת
מול המורשת של מוסה
אנו רואים ושומעים כיצד מנהיגי ישראל והפוליטיקאים, בכנסת בממשלה, בתקשורת ובשיח הציבורי, מתייחסים האחד לשני; את תרבות הדיבור, האגו, השחצנות והרוע המאפיינים חלק מהם, את חוסר היכולת והפחד להחליט ולקחת אחריות, את השחיתות שפשטה בחלק ממשרתי הציבור. והמסקנה – שהאינטרס האישי או המפלגתי של אותם נבחרי ציבור גובר על טובת המדינה שאותה הם אמורים לשרת. כל אלה יוצרים תחושה אצל רבים מהאזרחים, של חוסר אמון במנהיגות ושל אובדן דרך.
על רקע הדברים האלה, כשמזכירים את מוסה, אנו מתגעגעים לא רק אליו כאדם וחבר אלא גם לערכים ולעקרונות שאפיינו אותו באורח חייו ובכל תפקידיו.
התנדבות למימוש מטרות היישוב והמדינה
תוך כדי לימודיו בעודו נער, שירת בהגנה. בשנת 1943 כשהוא בן 17, השתתף בהקמת 11 היישובים בנגב וחי כשנה בבית אשל.
במלחמת העצמאות היה מ”מ בגולני ולחם בגליל ובעמק הירדן, ושימש מ”פ סיור במבצע עובדה לכיבוש אילת. במהלך המלחמה נפצע פעמיים, וגם הספיק להתחתן עם דינקה. ב-1954 עזב את המשק בנהלל, ולקול קריאתו של בן גוריון הלך למושב יכיני במערב הנגב.
אנחנו שומעים לעיתיים קרובות את האמרה ‘הוא הלך לעשות לביתו’. מוסה עשה תמיד על חשבון ביתו.
האלוף (במיל’) חיים ארז נושא דברים לזכרו של מוסה ז”ל
חברות ויחס לזולת
על מוסה נאמר שהוא ‘אוהב לאהוב אנשים’. הוא האמין ש”האדם הוא טוב מנעוריו”. אמונה זו הדריכה אותו בכול יחסיו ומגעיו עם פקודיו וחבריו. מוסה היה מפקד ומנהל קשוח שדרש עמידה בסטנדרטים גבוהים, הוא ידע לנזוף ולהעניש כשצריך, אבל נתן גם גיבוי כשהגיע. תמיד הצליח ליצור אווירה של שיתוף פעולה וחברות עם פקודיו ועובדיו, ורבים מהעומדים פה עדים לכך.
ביתו של מוסה בנהלל ש’מש כמפקדה ומקום עבודה נוסף שבו החתים קצינים צעירים לקבע, או קיים פגישות עבודה, או מסיבות ומפגשים חברתיים. לדינקה היה חלק חשוב ומרכזי ביחסי הידידות והחברות שנוצרו בין מוסה לאנשים שאיתם הוא עבד, וגם בכל הישגיו במהלר חייו.
מפקד ומנהיג
חשיבה ותכנון קדמו לכול פעולה, היה מקצוען ודרש זאת מפקודיו. ידע לקבל החלטות קשות בשדה הקרב, בעבודה ובחייו האישיים. להוביל ולתת דוגמה אישית בכול תפקידיו.
מוסה היה אדם אמיץ בשדה הקרב, בחייו ובסוף דרכו.
אם מנהיגי ישראל היו ניחנים בחלק מתכונותיו – זו הייתה מדינה טובה יותר, חזקה יותר, ומדינה שאזרחיה היו שמחים לחיות בה.
מדברי אל”ם (במיל’) שאול נגר
(מכתב שנשלח לדינקה רעייתו של מוסה, בשלושים לפטירתו במאי 2000 והוקרא באזכרה זו)
לדינקה, למשפחה ולרעיי השריונאים,
מוסה פלד – מופת של אנושיות ואהבת אדם
סיפור העץ הנדיב מאת שֶל סילברשטיין אותו קראתי לראשונה בהיותי אב, וקראתי אותו בפני ילדיי, היה בעיני מופת להורה העושה הכול למען ילדיו, מעבר להורה סביר. כשנודע לי על פטירתו של מוסה, עלה במוחי הדימוי של העץ הנדיב.
- מוסה אשר במשך שנות דור חינך מפקדים וחיילים באהבה, בעידוד רב, בטפיחה אבהית על השכם, בהצבת אתגרים חיוניים ורבי עניין;
- מוסה אשר נתן מעצמו כל שאפשר, כמו אותו העץ הנדיב, לטובת חיל השריון, חייליו ומפקדיו;
- מוסה אשר כבש לבבות רבים בשיחתו הישירה ואשר גם הפקודות שנתן מולאו מתוך הבנה והערכה לתבונה ולשיקול הדעת;
- מוסה אשר הצליח בקלות לרתום כל אחד למשימות ולאתגרים שחולל במוחו הפורה והיצירתי;
- מוסה אשר עמד מאחורי המפעל האדיר של הקמת אתר הזיכרון וההנצחה לנופלים במערכות השריון – הלך מאיתנו לאחר שנאבק במחלה הממארת, למעלה מעשר שנים.
אל מוסה התוודעתי מקרוב לראשונה ב-1965 בהיותו מח”ט 14 ואני סרן צעיר במפקדת גייסות השריון, שזה עתה סיים את לימודיו בטכניון. קרא לי למפקדתו, שטח בפני איזה נושא של עזרי פיקוד ותאר אותו בפירוט ובהתלהבות רבה, כפי שהצטייר במוחו, וסחף אותי איתו לעניין. בתוך כשבועיים, בסיוע סדנה וגורמים נוספים, הצגתי לו דגם שמצא חן בעיניו. הוא קרא לקציני המטה שלו וציין בפניהם את מעלות האמצעי שהומחש ואת התועלת שתצמח מאמצעי זה בעת פרישת המפקדה בשטח, וכמובן שזרק מילות שבח ועידוד לעברי על המאמץ. כשהתפזרו, הציג בפני, טירון שכמוני בעבודת מטה של יחידה במלחמה, את דרישותיו ל”מקצה שיפורים” ואת נימוקיו המשכנעים. אהבתי את מוסה על דרכו ועל הקרדיט שהקדים ונתן לי, תוך שהוא יוצר אצלי מחויבות בלתי כתובה ומחייבת הרבה יותר מחוזה חתום, שלא להכזיב.
היכרותנו העמיקה עד מאוד מאז התמנה למפקד גייסות השריון לאחר מלחמת יום הכיפורים. בשנים הדחוסות והאתגריות ההן עסקתי במפקדה זו, במסגרת תח”ש, בפיתוח אמצעי לחימה ובתורת התותחנות והיה לי קשר ישיר וכמעט יומיומי למוסה. הוא הציב לעצמו ולקציני המטה העוסקים בכך יעדים בתחום פיתוח אמצעי לחימה אשר נדרשו במסגרת לקחי המלחמה, ולא היה נמרץ ממנו בקידום הפיתוח וההצטיידות בהם. היו אז חמישה נושאים שהגדיר כבעלי השפעה חיונית על איכות הטנקים וכל בוקר היינו נדרשים לדווח לו מה שלום “חמשת הגדולים” עד שהתממשו והפכו לחלק בלתי נפרד של הטנקים המשופרים שלאחר המלחמה. במאמץ זה של פיתוח והצטיידות הייתה ידו בכל, הוא ביקר במפקדת חיל החימוש, הוא ביקר במטכ”ל, הוא ביקר בתעשיות הנוגעות בעניין, הוא קרא אליו גורמים שונים ואנשים שונים והטיף להם “ציונות שריונאית” של צו השעה שלאחר המלחמה הקשה, ולא היה מי שעמד בפניו ולא נסחף והפך לתומך נלהב. הוא הפריח חיים חדשים בכינוסים התכופים של “ועידת מח”טים” שבהם היה תמיד מוקדש חלק כלשהו ל”חידושים והמצאות” שאותם הציגו אנשי התעשייה ולאחריו נפנו המפקדים לדיונים והחלטות בנושאים חיוניים.
שיקום חיל השריון והגברת עוצמתו לאחר המלחמה בערו בעצמותיו. במסגרת השיקום, החיל קלט מפקדים רבים מחילות אחרים שנדרשו להסבה מקצועית. מוסה ראה לחיוני להביא את כולם למכנה משותף מקצועי ויזם השתלמויות רבות-ממדים בירי טנקים. לא נמצא מפקד, מרמת מ”פ עד וכולל אוגדונר, שלא חזר למושב התותחן בטנק, צפה בכוונת ותִרגל ירי. היה זה מאמץ חֵילי בקנה מידה שלא נודע בעבר. אהבתי את מוסה על דרכו ועל אישיותו הקורנת והלבבית. לימים החל לקרוא לי בחיבה בשיבוש מכוון נָאוּל שָגָר. זמנו היה מוקדש לחיל השריון בלבד. היה מזמין אליו לביתו בשבתות מפקדים רבים לשיחות ודיונים בענייני החַיִל. ביתו היה מעין מרכז קהילתי של אנשי השריון. אי אפשר היה שלא להעריך ולהעריץ אותו על המסירות וההתמסרות הטוטלית לנושא שראה בו צו השעה.
קשרינו הקרובים נמשכו עד שהלך מאיתנו. זוכר אני כי בכל מפגש איתו, בין שהיה בקבוצת אנשים או בארבע עיניים, תמיד היה לו מסר כלשהו בעבור הנושא שבו היה עוסק באותו זמן; כך בענייני השריון, כך בענייני רפא”ל עת כיהן כמנכ”ל, וכך בענייני עמותת השריון ויד לשריון בלטרון. ותמיד בכל פגישה לא שכח גם את הצד האישי והיה שואל ומתעניין. הייתה בו דמות אב של מסירה ונתינה ללא גבול וללא סייג, והייתי תוהה לעצמי מניין הכוחות הבלתי נדלים האלה. בחיי רבים מאיתנו, גם כאבות לילדים ואולי אף כסבים לנכדים, יש רגעים שבהם אנחנו רוצים להיות אלה המטופלים והמפונקים בידי אחרים, אך לא ראיתי אצל מוסה רגע אחד כזה. תמיד היה הוא זה המטפח, המעודד, המטפל והמאתגר את אנשיו.
זכה מוסה וראה בהתגשמות מאמציו הרבים בשיקום והגדלת עוצמתו של חיל השריון; זכה מוסה וראה את התגשמות חזונו הגדול להקים יד לשריון בלטרון וזכה מוסה לראות את “ילדיו”, מפקדי השריון שגידל וטיפח, ממשיכים בדרך שהתווה.
ולצידו של איש גדול זה עמדה כל חייו אישה גדולה, דינקה. דינקה היתה שותפה למאמץ רב השנים של העשייה הממלכתית של מוסה. דינקה אשר וודאי ויתרה על דברים רבים בחייה לנוכח עשייתו של מוסה. דינקה אשר האירה פניה לכל באי הבית הרבים ולכל מטלפן בכל שעה. דינקה אשר ללא תרומתה שלה ובדרכה, במתכונת העץ הנדיב, לא היה מוסה בדמות שהיכרנו.
מעבר לכל פן אחר של חייו מרובי המעש, מוסה נטוע בלבי ובזיכרוני כמופת של אנושיות ואהבת אדם וכך אזכור אותו.
ציור של האלוף משה (מוסה) פלד) במוזאון השריון בפורט נוקס שבארצות הברית
מדברי הבת תמר
לזכרו של אבי, מוסה פלד
כתבתי ומחקתי, ושוב כתבתי ושוב קראתי באוזניים [וספות כדי לקבל פידבק, ושוב כתבתו ומחקתי.
עתה בוקר יום חמישי – יום לפני האזכרה של אבא – מקיימת שיחה קצרה עם עצמי, ומבינה ומחליטה לכתוב על מוסה הגיבור, לא במלחמות ישראל, לא, הקצין והג’נטלמן שהיה, לא האבא שהיה לי בילדותי, אלא על מוסה הגיבור מרגע שחלה ויצא אל הקרב הגדול, הקרב על חייו.
חש משפט האומר: אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו. ואני מוסיפה, אדם ניכר גם במחלתו.
בכיסו, היה נדיב מאין כמוהו. בכוסו יעידו חבריו. בכעסו, על סעיף זה מדלגת. במחלתו היה מהמשובחים שבאדם.
אנו מזכירה, אבא חלה לפגי עשרים ושש שנים. כל תפיסות העולם אז היו שונות מהיום. כשאמרו לאדם סרטן היה זה גזר דין מוות. הרופאים הוו הקובעים והמחליטים והם שניהלו את המחלה.
אבא קובל את בשורת הסרטן שלו עם אמירה שנשארו לו ארבעה חודשי חיים. הוא לקח יומיים על מנת להכריע לאן פניו – לגזר הדין של מוות הקרב ובא וויתור על טיפולים, או יציאה לקרב.
והוא יצא! באותם ימים יצא לאור הספר: אהבה, רפואה ונסים שכתב ברני סיגל. ספר שעמו היתה בשורה גדולה: החולים המנהלים את מחלתם יחד עם הרופאים הם השורדניים ומאריכי חיים. כולנו קראנו את הספר חוץ ממנו. והוא, הוא שמימש כל עמוד, כל פסקה מספר זה. ועם מחלתו ועם הטיפולים הכימיים ועם הכאבים הבלתי נסבלים, ומחלתו שהייתה לחלק מחייו, אבל באיזשהו אופן לא הפכה אותו לאדם חולה. הרופאים אמרו רק חודשים ספורים, והוא חי עוד עשר שנים. באותן שנים המשיך במלוא עוצמתו, להוביל, להשפיע, לעשות, לשים מטרות גדולות וקטנות ולממש כל שבחר.
אלו השנים בהן מערכת היחסים שלי איתו השתנתה, התפתחה לשיחות בנושאים רבים ושונים, בהן חשף בפניי חלקים שלא הכרתי עד אז. אלו שנות החסד שלי עמו.
וככל שנחלש כר התעצמה רוחו. וככל שעבר הזמן והגוף בגד – יופיו, גדולתו, נוכחותו התעצמו. חשף עצמו בפנינו אחרת, חשף חולשות במירכאות, חשף וסיפר גם על חלקים שלא דיבר שנים קודם.
לילה קשה ובלתי נסבל שעברתי, בו סבלתי מדלקת אוזניים, מסוג הכאבים האלו שהייתי מוכנה לתלוש את אוזניי ובלבד שהכאב יחלוף, קלטתי מה אבא עובר – לילה ועוד לילה, יום אחרי יום, ועוד ועוד.
ובבוקר עם שיחת הטלפון הקבועה בה היה מצלצל שיתפתי אותו בהבלחה זו שבאה לי, שרק כשכאב לי כל כך – פתאום הבנתי ולו בקמצוץ מה עובר. כי כשלא כואב כלום, האחר אומר ‘כואב לי’, אני מהנהנת בראש, אבל זה לא ממש נוגע. אצלי – לילה אחד בלתי נשכח, אצלו – בכל הלילות.
עם הסבל הפיזי, ועם מחלתו שהשתרשה עד לנכות קשה, המחלה הייתה לחלק מחייו, Part of him, אבל לא הוא.
בתוכנית ‘חיים שכאלו’ עליו, אמר פרופסור ברזילי: מוסה לימד אותי שהרוח היא המובילה, הקובעת והמנצחת. אותה רוח שהובילה בכל מערכות חייו, הובילה בשנות מחלתו והכרנו אדם שהינו השראה בהתמודדותו. השראה בעוצמות הנפש שלו, בבחירות החיים שעשה, באדם שבו. אמרתו השראה? – סימן שאלה, מחליפה את זה בהשראה! סימן קריאה!
תמר בתו של מוסה נושאת דברה
הבן תדהר פלד קורא קדיש
רב צבאי מנהל את טקס האזכרה לאלוף מוסה פלד ז”ל
קורות חייו של מוסה פלד
תאריך לידה – 1926
נולד בארץ ישראל
נפטר באפריל 2000
דרגה אחרונה – אלוף
מפקד גי”ש: ינואר 1974 – ינואר 1979
יו”ר עמותת יד לשריון בלטרון בשנים 1984 – 2000.
אלוף משה פלד היה המפקד התשיעי של גייסות השריון, בתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים.
מוסה נולד בעין גנים שליד פתח תקווה, המושב הראשון בא”י, בשנת 1926. גדל בבית הוריו החקלאים, אנשי העלייה השנייה. התחנך במושב ולאחר מכן בתיכון בפ”ת. במהלך לימודיו שילב פעילות כקשר בהגנה, ומאוחר יותר כמפקד כיתה. בשנת 1943 השתתף בהתנדבות בהקמת 11 הנקודות (היישובים) בנגב וחי כשנה בבית-אשל.
במלחמת העצמאות שירת בגדודים 19, 15, 14, של חטיבת גולני והיה מפקד פלוגת הג’יפים של החטיבה. במהלך המלחמה השתתף בקרבות בצפון, בעמק הירדן ובנגב. נפצע פעמיים תוך כדי המלחמה. במבצע עובדה וכיבוש אילת, היה מפקד הכוח שהוביל את כוחות גולני. בתום מלחמת העצמאות השתחרר מצה”ל ושב למשק שהקים קודם לכן בנהלל. בשנת 1954, כאשר בן גוריון קרא לבני המושבים להיחלץ ולסייע לקליטת העולים, הלך מוסה למושב יכיני שבנגב, חי בקרב תושבי המקום והדריכם כשנה וחצי. בשנת 1958 נקרא על ידי מפקד גייסות השריון, האלוף בר לב, לשירות פעיל והתמנה למדריך בקורס מפקדי פלוגות שריון. בשנת 1960 סיים לימודיו במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה (פו”ם), ובתום לימודיו התמנה כמפקד גדוד טנקים סדיר.
כשנתיים לאחר מכן השתלם בקורס שריון מתקדם בפורט נוקס שבארה”ב. ב-1963 קיבל את הפיקוד על קורס מפקדי פלוגות השריון, וב-1964 קיבל את הפיקוד על חטיבת שריון סדירה. במלחמת ששת הימים, התמנה לסגן מפקד אוגדתו של האלוף אלעד פלד, שלחמה ביהודה ושומרון וברמת הגולן. בתחילת מלחמת ההתשה (1968) מונה לסגן מפקד הכוחות המשוריינים בסיני. בשנים 1970 – 1972 פיקד על מכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה בדרגת תא”ל ובמינוי חירום כמח”ט, ולאחר מכן מונה למפקד אוגדה משוריינת שאותה הכין למלחמה. במלחמת יום הכיפורים היה מפקד אוגדת שריון בגזרה הדרומית ברמת הגולן שהדפה את הכוחות הסורים אל מעבר לרמת הגולן. האוגדה הייתה עתודה מטכ”לית במלחמה זו ו עלתה לרמת הגולן ביום א’ 7 באוקטובר 1973 בשעה 08:10 בבוקר והיתה הכוח העיקרי בהתקפת הנגד. לאחר מכן הועברה לסיני. ב-1974, בתום מלחמת יום הכיפורים, מונה למפקד גייסות השריון.
בתקופת כהונתו של האלוף משה (“מוסה”) פלד כמפקד גייסות השריון, הוחל והושלם שיקומו המהיר של חיל השריון אחרי המלחמה. היה זה תהליך התעצמות כמותי ואיכותי חסר תקדים שעבר חיל השריון. המשבר שאירע במלחמה השפיע על מידת ההתנדבות לשריון. למרות זאת הצליחה מפקדת גייסות השריון לשקם את הכוחות במהירות בצוותי טנקים ובציוד. עוצבות שריון חדשות הוקמו, עוצבות שריון קיימות שוקמו, ונמשך קצב קליטתם של טנקים מדגם אם-60 ונגמ”שים מדגם אם-113. כן הוחל בייצורו של טנק “המרכבה”, שאמור היה להיכנס לשירות מבצעי לקראת סוף שנות ה-70. גובשו תורות לחימה שבהן יושמו לקחי המלחמה והושם דגש על אימונים משותפים כלל-חיילים בשיתוף כל הזרועות. אלוף מוסה פלד השתחרר מצה”ל ב-1980.
לאחר סיום שירותו הצבאי, שימש כראש חטיבת יבשה בחברת “אלול טכנולוגיות” בשנים 1980 – 1982. הצטרף לחברת כור ב-1982 ושימש כמנכ”ל קבוצת “מכניקה ומערכות”. מאוחר יותר הקים את קבוצת ה”גומי והפלסטיקה”. בהמשך מונה למנכ”ל רפא”ל.
אלוף הוא בוגר (בהצטיינות)של הפקולטה להיסטוריה. למד כלכלה באוניברסיטת ת”א ומינהל מתקדם בטכניון. מוסה שכל את בנו בכורו, שנפל כטייס בתאונת מטוס בחו”ל. חבר מושב נהלל.
מוסה שימש כיו”ר והרוח החיה של עמותת יד לשריון שהקימה את האתר בלטרון, מיולי 1986 ועד יום מותו באפריל 2000, בנוסף לתפקידו כעוזר שר הביטחון לתעשיות.
האלוף פלד זכה להנצחה על כותל “חמשת מצביאי השריון הטובים בהיסטוריה” (יחד עם האלוף ישראל טל, הגנרל ג’ורג’ פטון, קרייטון אברהמס, והפילדמרשל הגרמני ארווין רומל) במוזיאון השריון בפורט נוקס.
למידע אודות האנדרטה לזכרו ביד לשריון – לחץ כאן!
עמדת הכניסה ליד לשריון, אנדרטה לזכרו של האלוף משה (מוסה) פלד ז”ל
האנדרטה ממוקמת בציר הפותח וסוגר את הסיור ביד לשריון.
היא כוללת את מפת האתר, שמתווה את המסלול הטבעי והשלם למיצוי הסיור.
האלוף משה (מוסה) פלד ז”ל נולד בשנת 1926. במלחמת העצמאות היה מ”מ חי”ר והשתתף בקרבות עמק הירדן. בהמשך התמנה למפקד פלוגת ג’יפים בגדוד 19 והשתתף במבצעים “חורב” ו”עובדה”. לאחר מכן היה מפקד גש”פ. ב-1959 חזר לשירות קבע. היה מג”ד 52 הסדיר וב-1964 מפקד חטיבה 14.
במלחמת ששת הימים היה ראש מטה (רמ”ט) אוגדה 36, שפעלה בצפון השומרון ובדרום רמת הגולן. במלחמת ההתשה שימש סגן מפקד אוגדה 252 בסיני. במלחמת יום הכיפורים היה מפקד אוגדה משוריינת 146 ברמת הגולן. בשנים 1974 – 1979 שימש מפקד גייסות השריון. החל מ-1980 היה מנכ”ל רפאל ועוזר שר הביטחון לתעשיות.
בתודעתם של רבים מזוהה האלוף משה (מוסה) פלד עם הגשמתו של חזון הקמת אתר יד לשריון. מאז שהתמנה בשנת 1986 ליו”ר עמותת יד לשריון הוביל את תנופת ההקמה של האתר במתכונתו המוכרת כיום. במשך 16 שנות כהונתו בתפקיד היו”ר פעל ללא ליאות להגשים את החזון וזכה לראות את הגשמתו צעד אחר צעד, תוך שהוא מארח מדינאים ומפקדים לצורך קידום אתר ההנצחה והמורשת של חיל השריון ומלווה באופן אישי מנהיגים ומצביאים מרחבי העולם.
פארק על שם מוסה פלד ברמלה, לעיון ראו כאן
רחוב על שם מוסה פלד בירושלים, לעיון ראו כאן
