כתבה זו מבוססת על תכניתו של ברור אסקרוב, “הרדיו פתוח” – כעבור 40 שנה לפטירתו של רב-אלוף דוד אלעזר (דדו), רמטכ”ל מלחמת יום הכיפורים. בכתבה מתייחס האלוף (במיל’) גרשון הכהן לשלוש סוגיות עיקריות הקשורות לדדו: אופן הכנת הצבא למלחמה; דרך הפיקוד של אלעזר (רוח הפלמ”ח) והאופן שבו באה לידי ביטוי במלחמה; ומסקנות וועדת אגרנט.
התוכנית שודרה לראשונה בקול ישראל ברשת א’ בתוכנית “הרדיו הפתוח” עם ברוך אסקרוב, בהשתתפות האלוף (במיל’) גרשון הכהן וההיסטוריון אברהם זֹהר, ביום 15 באפריל 2016. תמלול ההקלטה ועיבוד לכתבה נעשו בידי ד”ר פיני יחזקאל
רמטכ”ל מלחמת יום הכיפורים רב-אלוף דוד אלעזר
הכנת הצבא למלחמה
אל”ם ישראל טילן, המהנדס הראשי של טנק המרכבה בתקופה ספטמבר 1970 – אוגוסט 1975
בניגוד למה שהשתרש בציבוריות הישראלית, צה”ל הוכן היטב למלחמת יום הכיפורים. הקרדיט לכך הוא לרב-אלוף דוד אלעזר (דדו), לאלוף ישראל טל (טליק) ולאלוף יצחק חופי (חקה). בתוך כך, כפי שאמר לי האלוף ישראל טל, מן הראוי בראש ובראשונה להזכיר את תרומתו של ישראל טילן מהנדס הטנקים, שלימים היה המהנדס של טנק המרכבה.
מלחמות יכולות לקום וליפול על עניינים טכניים. במפגש של טנקי פנצר הגרמנים עם הטנק הסובייטי טי-34 (T-34) במלחמת העולם השנייה, גילו הגרמנים שלטנק היריב תותח טוב משלהם. הדבר יצר בסוף בעיה אופרטיבית עד כדי כישלון אסטרטגי.
מה שיצר ישראל טילן זו הסבה של טנק הסנטוריון הבריטי ממנוע בנזין למנוע דיזל של טנק מגח (פטון). זה נתן מראש לטנקים הללו – שכונו ‘שוטים’ – אורך נשימה של 18 שעות פעולה בין תדלוק לתדלוק, שזו מהפכה.
במקביל נבנו חטיבות מילואים בשריון ואליהם שובצו חיילי מילואים מהצנחנים, שעברו הסבה מגדוד 50 של הנח”ל ומהצנחנים. כך נבנו שתי חטיבות חדשות באוגדה 210. בהובלה של פיקוד הצפון הועברו ימ”חים מאזור כורדני ומנצורה בגליל המערבי לפילון וליפתח בגליל המזרחי. זה אִפשר הגעת כוחות חלוץ של חטיבות המילואים לחזית כבר בלילה הראשון, תוך 10 שעות מפתיחת המלחמה. זו הייתה ההפתעה הבסיסית ש’דפקה’ את התכנית הסורית.
בתמונה: השוט קל – הסנטוריון המוסב של ישראל טילן
גם בחזית הדרומית, במסגרת הפריסה האופרטיבית, נבנו בקדמת חזית התעלה מערכים לוגיסטיים בין רפידים לטסה. באזור סיני לא הייתה בעיה לוגיסטית, לא של דלק, לא של פגזים, לא של חלפים. זה דבר חסר תקדים ולא מובן מאליו בכלל. כל אלה נעשו על בסיס הכנות שנעשו מראש!
רוח הפלמ”ח מול רוח הצבא הבריטי
דדו פיקד ברוח הפלמ”ח. הוא היה במלחמת העצמאות סגן מפקד פלוגה של אורי בן ארי, שבנה את חיל השריון ברוח הפלמ”ח. זוהי רוח אחרת מרוח הצבא הבריטי שהביאו האלופים לסקוב וטל. בתוך חיל השריון התרוצצו שתי המגמות הללו, שהן יכולות להשלים זו את זו, אבל הן ממש שונות:
- רוח הצבא הבריטי: הקוד הבסיסי של הנעת הלוחם, במערכת המוסדית של הצבא הבריטי, היא החוק והפקודה: מרכזיות הציות והפקודה.
- רוח הפלמ”ח: כוח ההנעה העיקרי של רוח הפלמ”ח הוא תודעת השליחות, שהיא הרבה מעבר לפקודה, והנאמנות היא לרעיון ולא ממש לאיש שמפקד עליך. כולם מצייתים למשהו נשגב, שהוא הרבה מעבר לכאן ועכשיו. רוח הפלמ”ח נותנת אמון מלא בפיקוד הזוטר. הרעיון של שרביט הגנרל שנמצא בתרמיל המ”כ – הוא רעיון יסוד, וניתן לראות זאת גם בהנהגת הפיקוד של דדו במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. זהו סוג של אמון, שאם קצין זוטר מזהה קונפליקט בין פקודה לבין ההיגיון המתרחש בשדה הקרב, הוא עושה מה שהוא מוצא לנכון, ונותן הסברים אחר כך.
בחטיבה 7 שררו בעת ובעונה אחת, רוח גורודיש (רוח הצבא הבריטי) ורוח הפלמ”ח ודדו. כשאני באתי לחטיבה 7, אוֹרי אור היה מפקד החטיבה, ומפקדי הפלוגות שלו אחרי מלחמת יום כיפור היו יוני נתניהו ומאיר דגן ויצחקי חן ועוד הרבה אנשים מוסבים, אלה היו אנשים עם עוצמה אישית, והוא רתם אותם באופן פלמ”חניקי. כשהפכתי להיות מפקד חטיבה 7, ניסיתי להוביל את הדברים ברוח הזו של אוֹרי אור ודדו.
במלחמת יום כיפור, טנקיסטים מגיעים ב-6 וב-7 באוקטובר למוצבים בתעלה. הם שואלים “האם לפָנוֹת”, והפקודה היא “לא לפנות”. הם מפנים רק פצועים ולכן אנשים נפלו בשבי ואחרים נהרגו. יום טוב תמיר, שהיה מג”ד 9 – שהגדוד שלו התנפץ ב-6 באוקטובר, בחבירה אל המעוזים – נתן לי מכה במרפק שלו ואמר לי: “תראה איך יה יה (האלוף יורם יאיר) לא שאל שאלות ברמת הגולן ופינה את גדוד 50, ואנחנו שאלנו ועשינו בדיוק מה שאמרו לנו…” אמרתי לו: “הם צנחנים…”.
בתמונה: דגל מצרי מונף על אחד המעוזים בתעלה
רוח השריון של דדו הייתה צנחנות. בתוך קרב השריון של הצליחה של חטיבה 14 בפיקוד אמנון רשף, יש גילום מופלא של רוח צנחנית. אותו דבר גם בלחימת חטיבות 188 ו-7 ברמת הגולן. ‘כוח צביקה’ זה רעיון צנחני, כשאתה נכנס לכיתור, אתה בבידוד ואתה לא חושש מזה. לכן תמיד אמרתי שכדי למצות את רוח השריון, נכון קודם ללכת ברגל…
דוגמה נוספת לרוח הפלמ”ח בשריון היו של סמג”ד גדוד 53, שמוליק אסקרוב, שניצב מול אזור הפריצה הסורי העיקרי. הוא ראה את העננים האדירים של האבק שיצר השריון הסורי מאחורי קו התלים. הוא קיבל פקודה לצאת מהמיקוד של הארטילריה ולהמתין לפקודות; אבל, כשראה את ענני האבק הוא עלה על קו התלים ופתח באש, בלי לקבל על כך אישור עד היום הזה. כתוצאה מלחימת הטנקיסטים הסדירים בדרם הרמה, לפי המחקר של אל”ם (במיל’) פסח מלובני, השמידו הגדודים 82 ו-53 בימים 7-6 באוקטובר כמעט חטיבה וחצי של שריון סורי.
דוגמה אחרת הייתה החלטתו של מח”ט מילואים צעיר, חדש בתפקיד, אוֹרי אור, לא לחכות להגעת כל כוח המילואים שתחת פיקודו, אלא לטפטף את הכוחות לפי הגעתם ישר לחזית, מהר ככל האפשר. זה שיבש את התכניות הסוריות וגרם לכך שכוח צביקה לא היה בעצם לבד. היו שם כוחות גדלים והולכים מחטיבת אור, בזכות החלטה עצמאית של מח”ט.
עוד דוגמה הייתה של מפקד חטיבה 7, יאנוש בן-גל, שהודיע לפקודיו בחטיבה – בניגוד להערכות הפיקוד – שזוהי מלחמה, בעוד שבחטיבה 188 התכוננו ליום קרב בלבד.
פיקוד ומנהיגות במלחמה
הדבר המרתק בדדו הוא, שעוד בתחילת המלחמה ב-6 באוקטובר, הוא מטיל לצפון את העתודה המטכ”לית – העתודה היחידה שיש לו, אוגדת מוסה פלד – כי הוא מבין ששם נקודת התורפה ושם נדרש מאמץ עיקרי. כך הוא עושה גם עם הכוח האווירי. זה משתבש, כי בדרך משבשים את זה עוד אחרים.
האלוף מוסה פלד
את הסיפור הבא שמעתי יותר מפעם אחת מהאלוף מוסה פלד (ראו תמונה). הוא עוסק במופת של יוזמה בשדה הקרב. היציאה להתקפת-הנגד של מוסה פלד ב-8 באוקטובר. מרתק ללמוד את השוני במתקפות ה-8 באוקטובר, המתקפה המוצלחת ברמת הגולן – שיצרה תנאים למתקפת-הנגד לעומק סוריה – לבין המתקפה הכושלת בסיני.
הפקודה שקיבל מוסה פלד מאלוף פיקוד הצפון יצחק חופי (חקה), כשהוא מגיע ב-7 באוקטובר (היום השני למלחמה) לצומת צמח, הייתה לארגן קו הגנה שני ממערב לירדן. הוא ואריה שחר (הרמ”ט) ואברהם רותם (הסגן) היו משוכנעים שצריך למצות את התנאים להתקפת-נגד כמה שיותר מהר.
אז הגיע לשם רב-אלוף חיים בר-לב כשליח הרמטכ”ל, והם הצליחו לשכנע אותו. בר לב התקשר לדדו – ואת חלק מהשיחה הם דיברו בסרבו-קרואטית – ודדו אמר לו: “לך על זה”.
עכשיו מה עושים? אלוף הפיקוד אמר לעשות משהו אחר, ומוסה מספר איך בר-לב עלה איתו לפיקוד הצפון, ולפני שנכנסו לאלוף הפיקוד חופי (חקה) אמר בר-לב למוסה: “סתום את הפה, אני אדבר… אני אסדר את זה”. הם נכנסו אל האלוף. בר-לב ניגש אליו, חיבק אותו ואמר: “דיברתי עם הרמטכ”ל, הוא ממש שמח על ההחלטה הנועזת שלך לצאת מחר להתקפת הנגד. הוא מברך אותך על זה”. לפני שהם יצאו אמר חקה למוסה פלד: “תזכור: אם אתה נכשל, אני אמרתי לך להישאר בצד המערבי של הירדן, כי אין לנו כוח אחר”.
זאת הייתה החלטה דרמטית, נועזת ביותר, והיא הטתה את הכף. דיברתי על זה עם גנרלים סובייטים שבאו לבקר ברמת הגולן, התזמון היה כזה, שהשריון הסורי פשוט התקדם מהר, והחי”ר לא הגיע בעקבותיו באותו הקצב, ולא הצליח להחזיק מערכי הגנה, כפי שמלמדת הדוקטרינה הסובייטית. לכן התקפת-הנגד בשלביה הראשונים הצליחה מאוד. בסיני קרה הפוך…
זה אחד הדברים המרתקים: צורת הפיקוד שבנה דדו במלחמה. האופן שבו הוא סמך על בר-לב (שהעביר לו את שרביט הרמטכ”ל שנה וחצי לפני המלחמה), שבעצם יצר מעין שלוחה של מוסד הרמטכ”ל; נוכחות כפולה, שהרי אף אחד לא יכול להיות בו-זמנית בשני מקומות; ודדו ובר-לב יצרו את האפשרות, שרמטכ”ל יכול להימצא בו-זמנית בשני מקומות… זה משהו שמתחיל עוד בילדותם בסרייבו… אינני מכיר הרבה רמטכ”לים ובעצם גם מג”דים שהיו עושים זאת. קשה לראות מג”ד חדש שקורא לקודמו בתפקיד לעזור לו… בטח לא רמטכ”ל…
על מסקנות ועדת אגרנט
ועדת אגרנט, ועוד ועדות חקירה, מגלמות תפיסת עולם מודרנית מכניסטית, שביסודה ההנחה שהכול בידי אדם ואם משהו השתבש ויצא משליטה, בואו נבקש את נקודת הכשל שמאחוריה עומד רשלן; ואין רשלנות שלא עומד מאחוריה רשלן. כך ניגשים לוועדת חקירה כמו שניגשים לשאלה, מדוע אוטו לא הניע היום בבוקר. זה או קרבורטור או מצבר שצריך להחליף. זה מכניזם! באופן בסיסי זה מוביל לטעויות כשמדובר בחקירה של אירוע כמו מלחמה. גם בכלכלה זה ככה. דיברתי עם פרופסורים לכלכלה אחרי קריסת ליהמן ברדרז (Lehman Brothers Holdings Inc). הם מאמינים שאם רק היו עושים שם את מה שכתוב בספרים, והיו יודעים את עבודתם נאמנה, זה לא היה קורה. זו אמונה שאומרת שהידע והמדע והמומחיות אמורים להבטיח אותנו מפני קריסה. תפיסת העולם התנ”כית – שהיא תפיסת העולם שלי – שהיא לחלוטין לא לוקחת את המודרנה כהבטחה שיכולה להתממש; ואומרת: יום יום הכל יכול לקרוס. במקום הזה, דדו, ברגע הקריסה, היה – הוא וכל המערכת שאתו עד אחרון החיילים – גיבורים.
אבל מעבר לזה, יש כמה הנחות שאינני מסוגל לקבל. למשל, אחד הדברים שוועדת אגרנט מצביעה עליהם: “אם רק היו פועלים לפי תורת הלחימה…” מה, דדו לא ידע את תורת הלחימה? ברן לא ידע את תורת חיל השריון שכתב? זו התפיסההמכניסטית שאומרת: יש הוראות, ואם רק היית ממלא אחר ההוראות, זה לא היה קורה… הבת שלי הייתה בת שלוש ואימא לא הייתה בבית. החליפו את שעון החורף לשעון קיץ. לקחתי אותה בבוקר לגן ואמרתי לה: “צריך למהר, לקחו לנו בלילה שעה”. ואז היא אמרה לי: “אם אימא הייתה בבית זה לא היה קורה”… היא אדם מודרני. יש מישהו שאחראי…
ועדת אגרנט: תפיסת עולם מודרנית מכניסטית, שהכול בידי אדם…
גם בעניין של הערכת אויב לפי יכולותיו וכוונותיו – ועדת אגרנט באה בטענות עמוקות על זה, שיותר מדי התבססו על הערכת כוונות ולא על הערכת יכולות. זו טעות חמורה. במשך שנים מחזיק צה”ל ברמת הגולן, גם כשהצבא הסורי היה אמור להיות איום ממשי במלוא תפארתו, סדר כוחות קטן. אם היינו מחזיקים את סדר הכוחות הנדרש לפי הערכת יכולות, היינו אנחנו קורסים. אותו הדבר מאה אלף הרקטות של חיזבאללה. בהערכת יכולות הם יכולים עכשיו לתקוף אותנו בהפתעה. האם בשביל זה צריך להיות ערוכים עם מלוא סד”כ צה”ל עם המילואים? אין מצב. אי היכולת של הוועדה לתת קרדיט לכך שמחויבת הערכת כוונות, היא טעות מתודולוגית בסיסית בהבנת העולם האסטרטגי.
ברוך אסקרוב, עורך התוכנית
להאזנה לקובץ הראיון המלא, לחצו כאן
לצפייה והאזנה לראיון המלא בווידיאו, לחצו כאן
