28 ביוני 1967. באווירה המרוממת שלאחר נצחון הבזק במלחמת ששת הימים, העניקה האוניברסיטה העברית על הר הצופים תואר דוקטור לשם כבוד בפילוסופיה, לרמטכ”ל המלחמה, שפיקד על המערכה והוביל לניצחון חסר תקדים. במעמד החגיגי אז, נשא רבין את אחד הנאומים המפורסמים בתולדותיה של מדינת ישראל. נאום שהיה לנכס צאן ברזל, דווקא משום שיש בו ראייה מפוכחת הן ביחס למלחמה עצמה והן ביחס לאויב שמנגד.
יצחק רבין נואם מול באי הטקס בהר הצופים
“כבוד נשיא המדינה, ראש הממשלה, נשיא האוניברסיטה העברית, רקטור האוניברסיטה, חבר הנאמנים, מורי ורבותי,
ביראת כבוד עומד אני לפניכם, מורי הדור, כאן, במקום הקדום ומלא ההוד הנשקף אל בירת הנצח שלנו, וצופה על פני במותיהן של קדמוניות עמנו.
יחד עם אנשים דגולים אחרים, שבוודאי ראויים הם לכך מאוד, מבקשים אתם לחלוק לי את הכבוד הגדול בהעניקכם לי את התואר “דוקטור לפילוסופיה”. הרשו לי לומר את אשר על ליבי: רואה אני את עצמי כאן, כנציגם של אלפי המפקדים ורבבות החיילים שהביאו למדינה את הניצחון במלחמת ששת הימים; הנני נציגו של צה”ל כולו.
יכולה להישאל השאלה: מה ראתה האוניברסיטה להעניק דוקטור של כבוד בפילוסופיה דווקא לחייל, כאות הוקרה על פעולותיו במלחמה? מה לאנשי הצבא ולעולמה של האקדמיה המסמלת את חיי התרבות? מה לאלו העוסקים לפי מקצועם באלימות ולערכי הרוח? אך רואה אני בכבוד הזה שהנכם חולקים באמצעותי לחברי אנשי הצבא, הכרה עמוקה שלכם בייחודו של צה”ל, שאינו אלא ביטויה לייחודו של עם ישראל כולו.
מוסכם ומקובל בעולם שצה”ל שונה מצבאות רבים אחרים. אף על פי שמשימתו הראשונה במעלה היא המשימה הצבאית והביטחונית, נוטל הוא על עצמו שורה ארוכה של משימות המכוונות לענייני שלום; לא לחורבן כי אם לבניין והאדרת כוחה התרבותי והמוסרי של האומה. מפעלנו החינוכי ידוע לשבח ואף זכה להכרת האומה כולה בהעניקה לצה”ל את פרס ישראל לחינוך לשנת תשכ”ו; הנח”ל, המשלב את עבודת הצבא עם עבודת האדמה, מורות הספר הנרתמות למפעלי פיתוח חברתי וכיוצא באלו. הללו הן רק דוגמאות מספר לייחודו של צה”ל בתחום זה.
אולם היום באה האוניברסיטה העברית ומעניקה לנו תואר של כבוד כאות הכרה ביתרונו הרוחני והמוסרי של צה”ל דווקא בלחימה עצמה, שהרי הגענו למעמד זה כתוצאה מהמערכה הכבדה, שאף כי נכפתה עלינו, יצאנו ממנה בניצחון שהפך כבר היום לפלא.
המלחמה היא עניין קשה ואכזרי בעיקרו, מלווה בהרבה דם ודמעות. אך דווקא במלחמה זו שעברה עלינו באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה, בצדם של גילויים אנושיים של אחווה ורעות ואפילו שאר רוח. מי שלא ראה אנשי צוותו של טנק הממשיכים בתקיפת הסתערות כאשר מפקדם הרוג ורכבם פגוע קשה, חבלנים שסיכנו חייהם למלט חברם הפצוע בשדה מוקשים, מי שלא ראה את הדאגה ותזזית המאמץ שמגלה חיל האוויר כולו כדי לחלץ טייס שצנח בשטח אויב – אינו יודע מסירות של חבר לחבר מהי.
העם כולו עמד נפעם ורבים אף בכו לשמע הבשורה על כיבוש העיר העתיקה. הנוער הצברי, קל וחומר החיילים, אינם נוטים לסנטימנטליות או מתביישים לגלותה ברבים. אולם מאמץ הלחימה, החרדות שקדמו לה – תחושת הישועה והנגיעה שנגעו הלוחמים הישר אל תוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית, הבקיעו את קליפת הבושה והנוקשות ועוררו מעינות של רגש והתגלות רוחנית.
הצנחנים שכבשו את הכותל עמדו נשענים עליו ובכו. וסִמלית זוהי תופעה נדירה, שספק אם יש רבים כמותה בתולדות העמים. אין מרבים בצה”ל לדבר בנוסחאות נמלצות כאלה, אך ההתגלות של השעה הזאת בהר הבית, גדולה מהרגלי הלשון, שהרי היא הבליטה אמת עמוקה זו כברק.
זאת ועוד. צהלת הניצחון אחזה בעם כולו. אף על פי כן, נתקלים אנו יותר ויותר בתופעה מוזרה בקרב עדת הלוחמים עצמם. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מקב של עצב ותדהמה נמסכים בחגיגתם, ויש אפילו שאינם חוגגים כלל. הלוחמים בקווים הקדמיים ראו במו עיניהם לא רק את תפארת הניצחון, אלא גם את מחירו – חבריהם נפלו לידם, מתבוססים בדמם. ויודע אני שהמחיר הנורא ששילם האויב נגע אף הוא עמוק בליבם של רבים מהם. יתכן שהעם היהודי לא חונך ולא הורגל לחוש את שמחת הכיבוש והמנצח. לכן מתקבל הדבר ברגשות מעורבים.
במלחמת ששת הימים היו גילויי גבורה מעבר להסתערות החד פעמית הנועזת, המתפרצת ללא הרבה חשבונות. במקומות רבים מאוד התחוללו קרבות ארוכים ונואשים. ברפיח, באל-עריש, באום כתף, בירושלים, ברמת הגולן, במקומות אלו וברבים אחרים, התגלה הלוחם של צה”ל בגבורת רוח ובאומץ שבהתמדה. אין איש שלא יעמוד משתאה מול התופעה האנושית המדהימה והמרהיבה הזו.
מרבים לדבר על מעטים מול רבים. במלחמה זו, אולי לראשונה מאז פלישת צבאות ערב באביב תש”ח ומלחמות נגבה ודגניה, עמדו יחידות צה”ל בכל הגזרות, מעטים מול רבים, ומשמעותה של עובדה זו היא שקבוצות קטנות יחסית של לוחמים נקלעו לעיתים לתוך ים של ביצורים ערוכים ועמוקים, מסובבים מאות ואלפי חיילי אויב, והיה עליהם לחזור, לחתור ולהבקיע בתוך ים הסכנות זה שעות רבות גם לאחר שתנופת ההסתערות הראשונה, התנופה המלהיבה, נפוגה. בשעות אלה נשאר רק ההכרח להאמין בכוחנו, ובלית ברירה שלפנינו, להאמין בייעודה של המלחמה, ולהערות את כל משאבי הכוח הרוחני כדי להמשיך וללחום עד סוף המסילה.
כך הבקיעו ופרצו השריונאים בכל הגזרות, כך לחמו הצנחנים ברפיח ובירושלים, כך פינו אנשי חיל ההנדסה שדות ממוקשים עמוקים תחת אש אויב. הפלוגות שבקעו את הקווים והגיעו עד לסוף הדרך, לאחר לחימה של שעות על שעות, כשהם חותרים הלאה והלאה ומימינם ומשמאלם נופלים חברים רבים והם הולכים הלאה קדימה – רק קדימה! פלוגות אלה נישאו על גבי ערכים מוסריים, על גבי מאגרים רוחניים, ולא על גבי הנשק והטכניקה הקרבית.
תמיד תבענו את הטובים ביותר לשורותיו של צה”ל, כשאמרנו “הטובים לטיס”. בביטוי זה שהפך למושג, לא התכוונו רק לבחינה הטכנית ולכישרון הכפיים. התכוונו שעל מנת שיהיו טייסנו מסוגלים להביס את כל חילות האויב של ארבע מדינות תוך שעות ספורות, חייבים הם להיות דבקים בערכים של טוב מוסרי, ערכים של טוב אנושי.
הטייסים שפגעו במטוסי האויב במידה רבה כזאת של דייקנות, עד שאין איש בעולם מבין איך זה קרה ומחפשים לדבר פירושים טכנולוגים בתחומי הנשק הסודי, השריונאים שעמדו והכו באויב אף כאשר איכות ציודם נחותה היתה, הלוחמים בזרועות האחרות של צה”ל שיכלו לאויב בכל מקום על אף עדיפותו וביצוריו – כל אלה לא רק גילו אומץ קרב וקור רוח. הם גילו גם אמונה עזה בצדקתם, ידיעה שרק היחלצותם האישית מול הגדולה שבסכנות תביא לארצם ולמשפחתם את הניצחון, שאם לא יושג, פירוש הדבר יהיה כליה.
זאת ועוד, בכל הגזרות בלטו בעדיפותם המפקדים של צה”ל בכל הדרגים על פני מפקדי האויב. התושייה, התבונה, הנכונות, כושר האלתור, הדאגה לחייל, ובעיקר ההליכה קדימה לפני פקודיהם – כל אלה אינם טכניקה או עניינים של חומר. אין להם הסבר סביר אלא במונחים של הכרה עמוקה במוסריותה של מלחמתם.
גילויים אלה ראשיתם ברוח וסופם ברוח, התעלותם של לוחמינו לא בזכות הברזל באה אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם – להבטיח קיום האומה במולדתה, לקיים, ואפילו יהיה זה במחיר חייהם, זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו בשלום ובשלווה, כעם חופשי ועצמאי.
צבא זה, שעמדה לי הזכות לעמוד בראשו במלחמה הזאת, מהעם בא ואל העם חוזר. עם המתעלה בשעת דוחק והיכול לכל אויב בזכות רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית העומדת לו בשעת מבחן. כמייצגו של צה”ל, בשם החיילים כולם, מקבל אני בגאווה את הוקרתכם.”
על הנאום
הענקת התואר לרבין נחשבה לשיאו של ערב ההוקרה ונאומו, שביטא את רוח צה”ל, עורר הד נרחב בציבור. רבין התייחס בנאומו לתפקיד צה”ל בעיצוב החינוך והתרבות של החברה הישראלית, בכך שהוא נוטל על עצמו משימות חינוך ייחודיות כמו משימתם של אנשי הנח”ל והמורות החיילות באזורי הפיתוח, אך עיקר נאומו הוא הקדיש להכרה במוסריותו של צה”ל בעת מלחמת ששת הימים, גילויים שלדבריו, “ראשיתם ברוח וסופם ברוח”. הוא הביא דוגמאות של גילויי אחווה ורעות שהתגלו במלחמה, כמו “חבלנים שסיכנו את חייהם למלט את חברם הפצוע בשדה מוקשים”. הסיבות לגילויים אלה בקרב חיילי צה”ל לא נבעו לדבריו מתוך רגשות מיליטנטיים, אלא מתוך צדקת הדרך והכרת תפקידם “להבטיח קיום האומה במולדתה” וכי הצבא “מהעם בא ואל העם חוזר”.
יצחק רבין בנאום לסיכום מלחמת ששת הימים
יצחק רבין, רמטכ”ל מלחמת ששת הימים, בנאום למצלמות הטלוויזיה החינוכית לסיכום המלחמה, סיבותיה ותוצאותיה. צולם באולפני החינוכית בשנת 1968 ומובא כעת לצפייה במסגרת פרויקט הדיגיטציות החדש שמבצעת החינוכית לארכיון הסרטים שלה.
לצפייה בסרטון, 16 דקות, ראו כאן
