ליקט וצילם אל”ם (במיל’) שאול נגר
במלחמת יום הכיפורים שימש תא”ל מוסה פלד מפקד אוגדה 146, האוגדה המטכ”לית שנשלחה לרמת הגולן לסייע בבלימת המתקפה הסורית והדיפת. במתקפת-נגד מוצלחת בפיקודו בדרום רמת הגולן, בשילוב מתקפות-נגד בגזרה המרכזית (בפיקוד האלוף דן לנר) ובגזרה הצפונית (בפיקוד תא”ל רפאל איתן – רפול) נהדפו הכוחות הסורים, וצה”ל התקרב לפאתי דמשק. לאחר המלחמה התמנה מוסה פלד למפקד גייסות השריון ועסק בשיקום חיל השריון ובהתעצמותו בהיקף ובאמצעי לחימה מתקדמים.
בשנים 2000-1986 שימש מוסה יו”ר עמותת יד לשריון.
מוסה פלד ז”ל בהיותו מפקד גייסות השריון
האזכרה לאלוף מוסה פלד ז”ל התקיימה בבית העלמין בנהלל, ביום 23 במארס 2018, בהשתתפות בני המשפחה, קצין השריון הראשי תא”ל גיא חסון, מנכ”ל עמותת יד לשריון תא”ל (במיל’) חנן ברנשטיין, אנשי רפא”ל מהתקופה שבה מוסה שימש מנכ”ל, פקודיו וחבריו מעת שירותו בצה”ל ומוקירי זכרו. הבאנו מהדברים לזכרו שנאמרו באזכרה. בסיום האזכרה הונח על קברו של מוסה זר עמותת יד לשריון.
מדברי הבת תמר עמיעד
אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים – וככה בכול יום שישי אני מדליקה נרות שבת, על יד הפמוטים ניצבת התמונה שלך, תמונה שאותה נתת לי קצת לפני מותך. אני קוראת לתמונה זו: התמונה החיה. אתה נראה קצת מחייך, מדי פעם רמז של כעס, לעתים רציני, עיניך פוגשות את עיניי בכול זווית שבה אני מתבוננת בך.
אני מקיימת איתך שיחה קלה של ערב שבת, קצת משתפת, ובין לבין שואלת: תגיד אתה כועס? ולמה אתה רציני היום? רוצה אותך מחייך. החיוך גדל ומגיע לעיניים שמחייכות ומתבוננות בי כפי שהיית.
אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים – שיחות שהיו בינינו עולות, שיחות בהן היו אמירות שהפכו למוטיבים מובילים בחיי.
פעם דיברנו על פחד במה, שיתפת ברעד הפנימי שהיה לך בעבר ואמרת לי שזה לא בא בקלות, היכולת לעמוד מול קהל, והוספת: תמר אל תוותרי, שוב ושוב, ויום אחד זה יעבור.
והייתה אמירה שחזרת ואמרת, אחרי שצחי נהרג, בהתחלה רק זה קיים ואחר כך נוספים עוד חיים, ולא מצאת משפט המגדיר כול כך מדויק את הכול והאובדן. הפכתם להורים שכולים, אתה ואימא, ולא נכנסתם למעגל השכול.
היית נכה שנים רבות ואמרת שנכות היא בהרגשה ואתה לא נכה. חלית בסרטן סופני וביקשת בלי מבטי רחמים, החיים נמשכים.
אהבתך אלינו נכחה בכול מפגש, בכול שיחה. וכפי שאהבת אותנו היית אומר שוב ושוב – אני אדם שאוהב לאהוב אנשים. אכן, אהבתך, אהבת האדם נכחה ונגעה באלו שנגעו בחייך, שנגעת בחייהם.
ואם יש או אין אלוהים – בעבורי הוא כאן בפרטים הקטנים.
מדברי קשנ”ר תא”ל גיא חסון
אנו ניצבים כאן יחד – משפחת פלד וחברים, מכרים, חברים לנשק בשנת השבעים למדינת ישאל, להיזכר במפקד ובאדם, האלוף מוסה פלד.
אתה מוסה, שהתחלת את דרכך כלוחם במלחמת העצמאות, וגורלך שזור בגורל העם הזה – מעטים הם האנשים, הלוחמים, שגורלם שזור עמוק בגורל העם. ביום הזה, שבו הרגשות מתערבבות בין צער לגאווה, אני בוחר בתחושת הגאווה שאני חש, גאווה על מה שהיית, עבורנו אנשי השריון, עבור כולנו, עבור משפחתך ועבור עם ישראל. אותו נער שקשר את גורלו בגיל 14 עם גורל עמו, בהחלטה להיות חלק משמעותי בהגנת העם והארץ.
אתה, מוסה, נמנה עם אותם גיבורים רבים אשר פיקדו על יחידות מפוארות בחיל השריון וראו בשליחות כדרך חיים. היית לוחם ומפקד שצמח מן השורות. לחמת במלחמת העצמאות, במלחמת ששת הימים, בהתשה ובמלחמת יום הכיפורים, עד היותך למפקד גייסות השריון. קצין שריון מצטיין בקנה מידה עולמי. הובלת את יחידותיך תחת אש, וכמפקד אוגדה הובלת לאחד הניצחונות הנלמדים ביותר במורשת חיל השריון וצה”ל בכלל. מוסה, לא זכיתי להכיר אותך באופן אישי. תחושתי שפספסתי. פספסתי הזדמנות להכיר אדם ומפקד, איש מקצוע למופת, אדם ישר וכן, אדם בעל תחושת אחריות לאומית שלא חושש לומר את עמדותיו תמיד.
ובכול זאת, מוסה, אם הייתי יכול לפגוש אותך רק לכמה רגעים, הייתי מבקש לדעת וללמוד ממך על אומץ לב תחת אש; על האומץ לחזור שוש ושוב לשדה הקרב; על האומץ לקבל החלטות; על האומץ לטעות. הייתי מבקש ללמוד איך מפתחים אומץ לב אזרחי לומר את אשר על לבך? איך מחנכים דורות של לוחמים לשליחות, לאהבת הארץ, לאהבת האדם, למנהיגות?
ובאופן אישי, נותרה לי עוד שאלה אחת, אולי המורכבת והקשה מכולן – איך משלבים בין קריירה צבאית, ביטחונית וציבורית כה מורכבת ומחייבת – עם משפחה. אך בשונה מהשאלות האחרות אני חושב שלזו יש לי תשובה המתבססת על השירות המבצעי שלי. אי אפשר לשרת את המדינה במסירות כה גבוהה ולאורך זמן ללא משפחה מגויסת, עם בת זוג איתנה המחליטה להיות שותפה ולהתמודד עם אתגרים לא פשוטים, עם ילדים המבינים את גודל האחריות, והאמת – לא מכירים משהו אחר. זו משפחה המאמינה בצורך, בשליחות. לעתים שליחות המשאירה לנו מעט מדי מהאבא, מהבעל, מהסבא, מהדוד, מהחבר. אתם, משפחת פלד, ראויים להערכה רבה על הדרך המשותפת לצידו של מוסה.
בשם חיל השריון ובשם צה”ל כולו, אני מצדיע לך היום, האלוף מוסה פלד, ולמשפחתך היקרה, על ההחלטה להיות חלק משמעותי בהגנת העם והארץ. השארת מורשת מפוארת. אנחנו מתחייבים לספר אותה וללמוד אותה. בזכות שכמותך – אנו מרגישים גאווה להיות שייכים, להיות שייכים לחיל השריון ולצה”ל שכאלה הם מפקדיו.
יהי זכרך ברוך.
מדברי אל”ם (במיל’) דני אבידר
(דני אבידר היה מפקד האגד הארטילרי באוגדה 146 של מוסה פלד במלחמת יום הכיפורים)
אני לא אקרא לך משה כי אתה תמיד אמרת לי לומר מוסה. אני מדבר למוסה ואני בעצם לא יודע איך להתחיל. אתה היית אחד המפקדים שלי. אני כמפקד אגד ארטילרי בפיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, זה לא פעם ראשונה שאני נפגשתי איתך, אבל אז הייתי צמוד אליך, נסעתי איתך לכול המקומות, הן לפיקוד, הן לרמטכ”ל לקבל פקודות, כי אנחנו היינו אוגדת עתודה, עתודה מטכ”לית. אני מרגיש שאני איבדתי חבר. עכשיו אדבר על החלק החברותי שלך. היו הרבה מפקדי אגדים, היו הרבה מפקדי אוגדות שבהן שירתי, אם זה היה בשריון, אם זה היה בצנחנים, גם בחי”ר – אתה עלית על כולם! אתה, באידיש הייתי אומר, היית א-מענטש. זאת אומרת החברותא, הדאגה לבן אדם הוא היה משכמו ומעלה. קצין השריון הראשי אמר איך אנחנו צריכים לחנך את השריונאים לעתיד? אני הייתי אומר דוגמה אישית, הראשון בקרב, הראשון שמתייצב לפני חיילים ומוביל אותם וכולם אחריו.
מוסה, ראיתי אותך במצבים קשים, ראיתי אותך במצבים קלים, אני אהבתי אותך ואני אוהב אותך, אתה דוגמה. הילדים שלי, הנכדים שלי – כולם יודעים עליך, יודעים על מעשיך. אתה הלכת מוקדם מדי. אבל אני רוצה עכשיו להגיד, לספר לכם סיפור מה שהיה לפני חודשיים. לפני חודשיים התקשרו אליי בטלפון מבית הספר לשריון בארצות הברית, מפורט נוקס. מפקד קורס קצינים של השריונאים דיבר איתי ואמר: אתה דניאל אבידר? אמרתי: כן. אתה היית מפקד האגד של אוגדת מוסה, 146? אמרתי: כן. אתה יודע שאנחנו מלמדים על הקרב ברמת הגולן בבית הספר לשריון? אמרתי: לא. אז תקשיב מה שאני מבקש ממך, אני מבקש ממך דבר אחד, כאשר תהיה פעם בארצות הברית, היכנס לבית הספר לשריון ותופיע בפני הקצינים, כי אנחנו מחנכים את הקצינים שלנו על הקרב הגדול שהיה ברמת הגולן. אני חושב שזה הדבר הגדול ביותר.
מוסה’לה, לא נשכח אותך. אנחנו יודעים שהתמונות שלך ישנן בפורט נוקס, אנחנו יודעים שאתה מוכר כאחד השריונאים של צה”ל, אבל אתה בן אדם! אתה אהבה שלי! תודה רבה.
מדברי תא”ל (במיל’) דני ורדי
לכול אחד יש את המוסה שלו, ואני רוצה לספר על מוסה – לא המפקד הגדול שהוביל את התקפת-הנגד ברמת הגולן, אלא על קטעי זיכרונות שלי ממנו, ומה זה השאיר בי. פגשתי את מוסה לראשונה ב-1973 במלחמת יום הכיפורים. הייתי ברמת הגולן, נפצעתי, נשרפתי, והיו צריכים קצין אג”ם לאוגדה 146 שירדה לסיני. ירדתי לסיני, הגעתי למוסה, הפנים שלי שחורות, ללא שיער, ללא גבות, הידיים עוד שרופות, והרופא אומר לי: אני יודע שאתה תלך מבית חולים, אבל אם תיחשף לשמש ולאבק – יהיו לך צלקות על הפנים שאי אפשר יהיה להסיר את זה. אני מזהיר אותך, תקבל את ההחלטות לבד. כשבאתי למוסה הוא הזדעזע, מה שלחו לו” מישהו מפוחם? מת? סיפרתי לו את שעבר עליי, ומאותו רגע אני נעשה קצין האג”ם שלו, הוא מפקד האוגדה, אבל הוא אבא שלי. הוא דואג לי לכול, איפה אתה ישן, אל תיחשף לאבק, אני אשיג לך כילה כדי לשמור עליך וכדי להגן עליך. נוצרת לי עם מוסה מערכת יחסים מיוחדת במינה. מי שהכיר אותו ידע שהוא איש שאוהב לדבר, הוא כול הזמן מספר סיפורים, משתף אותך בכול דבר. אתה מרגיש את השורשיות יוצאת ממנו ואת הדאגה, שאיננה דאגה של מפקד רגיל לחייל, היא דאגה מכול הלב.
אנחנו יושבים ומדברים, כי קצין אג”ם מבלה הרבה עם המפקד, ואני רואה שהוא מתלבט אז בקשיים שהיו ובבעיות שהיו. כולם מקבלים דרגת אלוף ורק אותו ואת אריה שחר לא מקדמים, וכול מפקדי האוגדות האחרים (ששירתו במלחמה) מועלים לדרגת אלוף, וכול אלופי המשנה של המלחמה נעשים תתי-אלופים, ורק באוגדה הזאת, שעשתה באמת את המלחמה, ואני לא צריך לא צריך להמשיך ולפאר אותה – רק שמה זה מתעכב. ומוסה באצילות נפש ולאט לאט, מקבל את זה, עד שהוא מגיע והוא מקבל את הדרגה. אז מקימים את חטיבה 500 והוא ממנה אותי למח”ט 500. חטיבה 500 באותו זמן היא בית ספר לצמ”פים, מכשירים המון שריונאים, מהחי”ר עוברים לשריון, עושים הכשרות ואני מתוסכל. זו לא חטיבה מבצעית ואני רוצה חטיבה מבצעית ואני בא וּמְתַנֶּה את צרותיי למוסה. ומוסה, בסבלנות ובאורך רוח, שומע אותי, ולאט, לאט, אנחנו מצליחים להפוך את החטיבה, בעיקר בזכותו, מעבר לבית ספר לצמ”פים – לחטיבה מבצעית. הוא כבר היה אז מפקד גייסות השריון. כעבור 11 חודשים או שנה, הוא לוקח אותי מהחטיבה, ואומרים לי אתה הולך להיות קצין אג”ם של גייסות השריון. אמרתי למוסה: שמע, לא הספקתי להיות מח”ט, בקושי עשיתי איזה חצי תרגיל, תן לי לגמור להיות מח”ט ולצבור את הניסיון הנדרש. לא, אמר לי מוסה, אני צריך עכשיו קצין אג”ם, אנחנו מכירים כבר, אתה תהיה קצין אג”ם של גייסות השריון. ואני מתוסכל בצורה קיצונית, בא אליו, ובכול ישיבת מטה מבלבל לו את המוח ומביע את התסכול שלי. והוא כמו אבא סבלן, מרגיע אותי, תעזוב, יהיה בסדר. אני אומר לו: מה יהיה בסדר? תוציא אותי מכאן כבר, תוציא אותי מכאן. ואז רצה אלוהים, חטיבה 460 מתפנה. ואני אומר למוסה, שמע, כמו שבחטיבה 460 כול המג”דים בקדנציה שנייה, אולי תמנה גם מח”ט קדנציה שנייה. הוא אומר, שמע, זה לא רעיון כול כך טוב. אני גם לא חושב שאני יכול להעביר את זה בשיבוץ בוועדת השיבוצים אצל הרמטכ”ל. הוא הולך לוועדת השיבוצים, חוזר ואומר לי: זה לא עבר, אני באמת נורא מצטער, אבל, הוא מוסיף: בשבוע הבא תארוז את הפקלאות ותרד לחטיבה 460. ככה, זו הייתה דרכו להביא ולספר את הדברים.
מוסה לאט לאט מתחיל לשקם את חיל השריון וזו תקופה קשה. זו תקופה שאנשים שיצאו מחיל השריון בזים לחיל, לא מוכנים להישמע להוראות, ומוסה מחליט שהוא רוצה לערוך הצגת שריון ברמת הגולן – לחימה בגזרה צרה. מצנע המח”ט ביצע את ההצגה ובהצלחה גדולה, ומוסה לאט לאט, בסבלנות באורך רוח מצליח לשקם את השריון. בתקופה ששימשתי מח”ט 460 מוסה ביקר המון בחטיבה, ובניגוד לכול מפקד אחר – כול ביקור היה כרוך בשיחה עם קצינים. הוא קורא לקצינים, הוא מדבר איתם, הוא שומע ומקשיב, ויש לו יכולת להקשיב למה שהם באמת אומרים, ולא רק לשמוע את הדברים מהפה ולחוץ.
בשנת 1978 התמנה מוסה למנכ”ל רפא”ל. אני חושב שאם יש דבר שבחיים האזרחיים גרם לו נחת, סיפוק וגאווה – כמו שהיה לו את הצבא בחיים הצבאיים, וכמו שהיה לו את גייסות השריון – זה רפא”ל. עבדתי כמה שנים באפריקה וחזרתי לארץ. באתי לבקר את מוסה שהיה מאושפז בבית חולים. דינקה לידו, ואני מספר לו את כול צרותיי, וכול הנושא של אפריקה והנושא של השתלבות מחדש בארץ, אחרי שלא הייתי כאן כמעט שבע שנים. ומוסה באורך רוח ובסבלנות, עוד פעם, יותר כמו חבר ואב דואג מאשר כול דבר אחר, יושב ומנחה, ומסביר ושומע. לפעמים אתה לא צריך מישהו שיגיד לך מה לעשות, כמו שאתה צריך מישהו שאתה יכול לשפוך בפניו את לבך, ולהאמין שאתה שופך את זה בלב תמים והוא מוכן והוא קולט את זה.
המוסה שלי, שאני זוכר אותו, הוא כמובן מפקד צבאי, אבל היו עוד מפקדים צבאיים. אך מעבר לזה, והכי חשוב – הוא בן אדם. הוא בן אדם שיודע להקשיב, שמבין, שרוצה לעזור, שיש בו את היכולת הזאת להבין שיש דברים שאי אפשר לשנות אותם וצריך לקבל אותם ואי אפשר להילחם נגדם, ויש דברים שאפשר לשנות אותם. אל תנסה להילחם במה שאתה לא יכול להילחם. מוסה זה אדם של מורשת, שמבין שהעתיד קשור לעבר, שמבין היטב את העבר ויודע לקשור בין השניים. עברתי מפקדים רבים, ומעולם לא מצאתי מפקד שיש לו את הדמות של האב, דמות של איש של משפחה, שגאה במשפחתו, שכול הזמן מתקשר למשפחה וגאה ומספר על הילדים, איש עם סבלנות, ואיש של אנשים. על כול אלה אני כמובן מודה למוסה.
ח”י שנים בלי האלוף מיל מוסה פלד
(דברים שכתב תא”ל (במיל’) שמעון חפץ)
מוסה ז”ל שלחם משחר נעוריו להקמה ולהגנת המולדת הינו דמות לחיקוי, בימים אלה, של מפקד, לוחם ורע, לכול לוחם ומפקד בצה”ל. כה סמלי כי נפטר בערב חג החירות ובוא האביב.
האלוף מוסה פלד היה חלק מקומץ אמיץ שנשא על עצמו את המשימה הקשה והתובענית, בעת שהצטרף ל”הגנה” שלחמה נגד השלטון הבריטי, בהיותו לוחם ומפקד בגולני במלחמת העצמאות, בהיותו סגן מפקד אוגדה במלחמת ששת הימים, ומפקד אוגדה במלחמת יום הכיפורים. בכול התפקידים הללו היה מוסה אחד מהמעטים, שניצבו מול אויב מאיים. מוסה יצא למערכה כשמאחוריו אותם הלוחמים הנכונים להשליך נפשם מנגד למען תקומת ישראל וביטחונה.
כיום אנו ניצבים, בני משפחתו, רעיו לנשק ולדרך, פקודיו, מוקירי זכרו ומפעל חייו של האלוף מוסה פלד. מוסה, גם אם לא ראה עצמו כך, היה מפקד בכל שיעור קומתו. הוא לא היסס לקרוא אחרי, גם כשידע שמעטים שומעים זאת. הוא שעט קדימה בראש טורי כוח השריון, למרות שידע שלאויב שמנגד עדיפות מספרית בהיקף הכוחות, בכלים המשוריינים ובשאר אמצעי הלחימה ובלוחמים. מוסה חש וידע שיתרונו של צה”ל טמון ברוח לוחמיו, באיכותם ובחינוכם. ללא רוח המפקד, ההקרבה והעמידה המופלאה של הלוחמים בחזית הקרבות בגולן ובסיני, לא היינו מגיעים במלחמת יום הכיפורים למרחק 101 קילומטרים מקהיר וכ-35 קילומטרים מדמשק, והופכים סכנה קיומית מוחשית – לניצחון מוחץ!
מוסה המפקד, המחנך והמצביא, ידע שהאדם שמאחורי הפלדה הוא הכוח המניע והמכריע. האדם הוא הפלדה, אך בנו גם רוח הניצחון, הצודקת, המאמינה והמנצחת. כדברי הנביא זכריה “לא בחַיִל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר השם צבאות” .מוסה ידע להעריך את רעות השריונאים ובקש להציב “יד לשריון” ולחלליו, ואכן יד לשריון היא בראש ובראשונה עדות חיה נעלה ויומיומית למורשתם של הלוחמים האמיצים שמסרו נפשם על הגנת המולדת. זו היא היד המחנכת לוחמים דור אחר דור, של מיטב בניה של הארץ הזו, הנכונים ליום פקודה.
מוסה המנהיג הטבעי, הוא האיש ששיקם את חיל השריון של צה”ל לאחר המכה הקשה שספג במלחמת יום הכיפורים. רק מצביא בעל נחישות ואמונה היה מסוגל להתמודד בהצלחה עם האתגר האדיר הזה.
זכיתי להתייצב לצדו במשך שנות דור, שהינם נצח, מאז היותו מפקד גייסות השריון – אז ולאחריו מנכ”ל רפא”ל ועוזר שר הביטחון לתעשיות הביטחון.
מוסה זכה להערכה ולהצלחה בכל תפקיד שנטל על עצמו – בזכות עוז הרוח שלו ושל אלה שהלכו אחריו.
חסרונו של מוסה בימים אלה ניכר כמו סלע קדומים מסלעי הארץ, כמו ארז וברוש שעיצבו את נוף הארץ ולפתע אינם. את מוסה נזכור כאיש חסד, איש אוהב אדם, אוהב עמל ואוהב ישראל, דמות מופלאה הקשה כפלדה. נזכור את נפשו הטובה האיתנה והרגישה לזולת. את מזגו הסוער השופע רגש וחום, את מאור פניו ואת עיניו שקרנו רוך ותבונה, את חיוכו הזך, את קולו הרועם הכובש בלבביות.
מוסה מפקדי ורעי הוא פשוט שריונר, סמל ומופת לעד ברעות השריונאים. הוא חי בליבנו, אהוב כשהיה, וכך ייזכר “כי רעות שכזאת לא תיתן את ליבנו לשכוח”. גבורתך לנו שריון, רעותך לנו נצח.
