ליקט וערך אל”ם (במיל’) שאול נגר
הניצחון על גרמניה הנאצית, שרצחה במכוון שישה מיליון מבני העם היהודי, הוא אכן יום ניצחון של האנושות כולה ושל העם היהודי בפרט. זה העם שמיליון וחצי מבניו התגייסו ולחמו בנאצים במסגרת צבאות בעלות הברית, ובהם הפרטיזנים היהודים באירופה ובני היישוב היהודי בארץ ישראל. ב-8 במאי 2018 התקיים ביד לשריון, ליד האנדרטה המרשימה להנצחת הפרטיזנים היהודים לוחמי המחתרות והגטאות, טקס לציון יום השנה ה-73 לניצחון על הנאצים, לציון תרומתם של הלוחמים היהודים ובהם הפרטיזנים, לניצחון במלחמה זו, ולציון 70 שנה למדינת ישראל. השתתפו בטקס חבר הכנסת ויו”ר האופוזיציה יצחק (בוז’י) הרצוג, שאביו הנשיא השישי חיים הרצוג היה לוחם במסגרת הצבא הבריטי באותה מלחמה; ותיקי הפרטיזנים ובראשם ברון שוב, יו”ר ארגון הפרטיזנים; חברי עמותת יד לשריון בראשות יו”ר העמותה האלוף (במיל’) אודי שני והמנכ”ל תא”ל (במיל’) חנן ברנשטיין; האלוף חיים ארז יו”ר עמותת הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה; חברי עמותת דור ההמשך; בני משפחת הטייס אבי לניר ז”ל שתרמה להקמת אנדרטת הפרטיזנים; תלמידות ומורות של אולפנת זבולון בראש העין; תלמידים ומורים מבית הספר התיכון בליך ברמת גן; נציגי ארגון “צוות” של גמלאי צה”ל; ואורחים נוספים.
הנחה וניהל את הטקס בחן רב ד”ר יוסי שוב, בנו של ברוך שוב יו”ר ארגון הפרטיזנים, טייס חיל האוויר בעבר ויו”ר ארגון הטייסים הישראלי.
לצפייה בצילומים מהטקס המרשים והמרגש, ראו כאן:
https://photos.app.goo.gl/YRAVP7tUJcpxaWeSA
הדלקת אבוקת הזיכרון
הטקס נפתח בהדלקת אבוקת הזיכרון, בחזית האנדרטה. האבוקה הודלקה בידי סגן רחמים מנגיסטו, יחד עם זאב פורטונוי, שהיה לוחם בן 9 בגטו טוּצִ’ין, על רקע נגינת שיר הפרטיזנים.
דברי חבר הכנסת ויו”ר האופוזיציה יצחק (בוז’י) הרצוג
מכובדיי,
היום, מדינת ישראל והעולם כולו מציינים את התאריך ההיסטורי בו הנאורות והצדק ניצחו את החושך והרוע של גרמניה הנאצית. זהו יום ניצחון של האנושות כולה ושל העם היהודי בפרט, שאיבד שישה מיליון מאחיו ואחיותיו ברצח והשמדה שיטתיים לעם שלם.
“בכול דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” נאמר בהגדה של פסח. כשאנו ניצבים כאן היום מול הדור השלישי והדור הרביעי של הניצולים ושל הלוחמים היהודיים שלחמו במלחמת העולם השנייה ומול וטרנים גיבורים, אחרוני הדור המופלא ההוא, אני אומר – “בכול דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא נלחם בנאצים במלחמה הגדולה והנוראה ההיא – מלחמת העולם השנייה.”
ולא בכדי – מיליון וחצי יהודיות ויהודים התגייסו והתייצבו לכול צבאות בעלות הברית בכול החזיתות, בכול המחתרות ובכול פלוגות הפרטיזנים, בכול היערות, באוויר, בים וביבשה בכול התפקידים, כולל הבכירים ביותר. כמעט 10 אחוזים מאוכלוסיית היהודים בעולם הצטרפו ללחימה – אחוז המתגייסים היחסי הגבוה בעולם. 10 אחוזים מהם היו נשים יהודיות – אחוז ההתגייסות הגבוה בעולם. כ-300 אלף לוחמים יהודים נהרגו בשדות הקרב ובמערכות הצבאיות השונות או הוצאו להורג בשבי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה.
כאחד מאותם מיליון וחצי בני דורו תיאר אבי, חיים הרצוג, קצין המודיעין של חטיבה ה-32 בדיוויזיה המשוריינת של ה”גארדס”, הלוא היא יחידת העילית של שומרי המלכה, רגע יהודי מרגש בקרב על הריין במארס 1945. הקרב על הריין היה קרב מכריע שזכה לתיעוד היסטורי ואף לסרטים ומחזות. אגב, שימו לב לנתון הבא: בקרב האחד הזה נהרגו 75 אלף חיילים גרמנים ו-16 אלף חיילים מצבאות בעלות הברית. אגב, כמעט אחוז ניכר ממספר חללי צה”ל בכול שנות המדינה – אלה היו ממדיה של המלחמה העצומה ההיא.
אבי כתב ביומנו על רגע מרגש במיוחד שחווה בקרב וכך כתב:
“הייתי בחוד הכוח המיועד לחצות את נהר הריין, רחוק מכדי שאוכל להשתתף בליל הסדר שהתקיים בניצוחו של רב צבאי במקום אחר. הלילה עבר עלי בחפירה צרה… בתוך רעש אדיר של ארטילריה. ידידי סרג’נט אוגוס (יהודי אף הוא) היה לצידי. הוצאתי מתרמיל הגב בקבוק יין קטן וחבילת מצות שקיבלתי לפני כן מרב צבאי. ערכתי קידוש בתוך החפירה – אף על פי שכמעט לא שמעתי את קולי – ושנינו אכלנו מהמצות וערכנו סדר מקוצר מאוד. חזרנו על התפילה הנערצה משכבר הימים “לשנה הבאה בירושלים” והתכוונו לכול מילה.”
הם לא ידעו אם ישרדו עוד דקה. לאחר חציית הריין הם שאטו במהירות להגיע למחנה הריכוז ברגן בלזן כדי לשחרר את אחיהם ואחיותיהם השרועים, שלדי אדם, בצריפים מלאי זוהמה וסירחון, שלא האמינו לאבא שלי כשאמר להם ביידיש – “אני לוחם יהודי מארץ ישראל”. אבל לכול אורך הדרך במסלול הקרבות ליוו אותם תפילת “שמע ישראל” ו”לשנה הבאה בירושלים.”
כמותם היו לוחמים מכול הצבאות: כאלה היו גיבורי הצבא האדום שנכנסו למחנה הריכוז אושוויץ – בירקנאו. כאלה היו גיבורי הצבא האמריקאי שהגיעו למחנה הריכוז בוכנוואלד. בכול מקום ומקום רָטָט ליבם היהודי, דָּפַק באותה פעימה, הפעימה היהודית שלהם. מכאן גם נוצרה השפה המדהימה של המפקדים והחיילים היהודיים בכול הצבאות מיד לאחר כניעת גרמניה. הם שסייעו למפעל “הבריחה” ולמוסד עלייה ב’ – תנועת העלייה ההמונית לארץ ישראל שפעלה מתוך אירופה. אבי תיאר ביומנו כי, “כול הלבבות היהודיים, מתחת למדים של כול הצבאות (הרוסי, האמריקאי, הבריטי ועוד ועוד), בלי הבדל דרגה ועיטור, פעמו במקצב אחד.” והוסיף כי, “מעולם לא ראיתי גילוי כה ברור של אחדות העם היהודי ושל נכונות יהודית להשקיע מאמצים ומשאבים ולהעלות קרבנות כדי להציל אחים יהודיים.”
בכול דור ודור מתעורר כוח אחר של רשע. אנחנו נמצאים פה בזכות אלו שלחמו ושחררו את העולם מכוח הרשע הנורא והאיום ההוא. אנחנו יושבים פה לבטח במדינת ישראל ופוקחים עין אל כוחות רשע שצומחים בדור הזה.
אלו שיודעים את זוועות המלחמה – יודעים גם שלעיתים אין ברירה ויש להפעיל כוח כדי להגן על המדינה ואזרחיה ולמנוע איומים גדולים יותר בעתיד. אף אחד מאיתנו לא רוצה להגיע לזה – אבל אלה שמכירים זאת, על בשרכם, יודעים שלעתים אין ברירה.
כשאנו יושבים פה ושומעים על כוחות רשע אחרים באזורנו, אנחנו יודעים שישראל תעשה כול שצריך כדי להגן על אזרחיה.
חלק מהיהודים שלחמו במלחמת העולם השנייה הגיעו מתוך מעצמה גדולה וחשובה, מרוסיה, מהצבא האדום. לרוסיה עדיין תפקיד חשוב ביותר בזירה העולמית. ראש הממשלה בנימין נתניהו ייפגש מחר עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין והם ישתתפו באירוע ההיסטורי במצעד במוסקבה ליום הניצחון. פוטין ודאי ינצל את היום הזה להצביע על הישגיה של רוסיה, שאף אחד לא שוכח את תפקידה אז ותפקידה היום כמי שיכולה להפוך את העולם לטוב יותר. 73 שנים אחרי ששחררה את העולם מהאופל, היא יכולה לעשות זאת שוב. היא יכולה לבלום את איראן ולהוביל להסדר חדש בסוריה שיאפשר שקט ובטחון. ישראל לא יכולה להתפשר על עקרונות ביטחוניים שמשמרים את יכולתה להגן על עמה וגבולותיה.
תקצר היריעה מלתאר את גבורתו של הדור המופלא ההוא שסירב להיות “קורבן מובל כצאן לטבח” שזכה והיה לדור מנצח שהכריע את הנאצים. רבים מדור זה, בוגרי כול צבאות הברית, תרמו לאחר המלחמה בבניית כוח המגן של מדינת ישראל שבדרך וכמובן להקמתו של צבא ההגנה לישראל בכול הרמות והחילות. אלפים מהם הפכו לגיבורי עמם ומולדתם וגם לגיבורי העם היהודי.
דור זה הולך ונעלם כדרך כול בשר.
חשוב שסיפוריהם יועברו לעם וסיפורו של הדור הנפלא הזה יסופר – לעם היושב בציון ולעם היהודי כולו מדור לדור.
לעד חייבים לזכור את גבורתם של מיליון וחצי היהודים שלחמו נגד הנאצים כדי להציל את אחיהם ואחיותיהם שנשחטו ללא רחמים על ידי הצורר הנאצי. נזכור לעד את גבורתם של הלוחמות והלוחמים שהתגייסו והתנדבו והקריבו קרבן עבור הצלתו של העם היהודי ועתיד האנושות כולה.
חלק מאותם גיבורים וגיבורות חיים בתוכנו ומדינת ישראל חייבת לדאוג להם, לתת להם את הכבוד הראוי ואפשרות לחיות את שארית חייהם בכבוד!
זה הציווי החל עלינו נבחרי העם כאן ובכול מקום ולעולם כולו!
אני מצדיע לכול גיבורי המלחמה ולכם הווטרנים היקרים – ס דניום פובדו!
דברי ברוך שוב, יו”ר ארגון הפרטיזנים
מלחמת העולם השנייה הסתיימה בניצחון על גרמניה הנאצית וגרורותיה, אך לנו היהודים, שרידי השואה, לא היה על מה לשמוח. מצאנו את קברי האחים, את בורות המוות, את מחנות ההשמדה ואת הגטאות ההרוסים. לבתים שלנו לא יכולנו להיכנס, הם נשדדו בידי שכנינו ובני משפחותיהם השותפים לגזל.
כאשר עשינו את חשבון הנפש התברר לנו שאנו חסרי כול. ההשכלה שלנו נקטעה, המקצוע חסר בסיס והרכוש אבד. הבנו שאת עתידנו נבנה במקום אחר. ואנחנו, שזה עתה התאוששנו מהלחימה, הן בצבאות והן ביערות, חייבים לעזוב את ארצות מולדתנו ולהתחיל את חיינו במקומות חדשים.
היינו רובנו ציונים, שבזמנים הקשים לקיומנו חלמנו על הארץ. עתה כאשר עמדנו לפני בחירת הקיום החדש, נהרנו לארץ ישראל. לא הייתה זו משימה קלה. נאלצנו לברוח ממדינות מזרח אירופה בה היה איסור לעזוב. גנבנו גבולות, סיכנו את עצמנו בהגליה לסיביר למחנות הגולאג. ללא אמצעים, ללא תמיכה וללא סיוע נדדנו בין מדינות אירופה המשוחררות, בחיפוש נמל יציאה לים התיכון ולארץ ישראל. היינו מלאי אמביציה וכוח רצון להגיע לארץ המובטחת.
אך כאשר עמדנו לפני ההכרעה בנושא הקמת מדינה יהודית, הסתגרנו במחנות ההשמדה לשעבר שהפכנו למחנות עקורים והוכחנו את נחישותנו לבריטים ולעולם. עלינו על ספינות דייג רעועות והפלגנו בים התיכון הגועש. הצלחנו לעיתים להתחמק מהמצור הבריטי, אך גם נאלצנו להיכלא שוב במחנות ההסגר של קפריסין. הגענו לארץ והתגייסנו לארגוני הלוחמים למחתרות ולצה”ל. הוספנו מהידע והניסיון שרכשנו במלחמות מול הנאצים. הקמנו משפחות ובנינו את בתינו החדשים. לרגע לא שכחנו את הציווי של יקירנו וחברינו שנרצחו או נפלו, לזכור ולא לשכוח, להנציח אותם ולהנחיל את מורשת השואה והגבורה לילדנו ולדורות הבאים.
בין היהודים שהיו תחת השלטון הנאצי, היו רבים שלקחו חלק במאבק נגד הגרמנים וקלגסיהם. במערב אירופה הכבושה, פעלה מערכת מרגלים שרובם היו יהודים. הם נקראו “התזמורת האדומה” והם גרמו נזק רב לאויב.
בצרפת, בלגיה, הולנד, דנמרק והמדינות שנכבשו, לקחו היהודים חלק בפעולות המחתרות, ויחד עם זאת, הצילו יהודים בהברחות לניכר, עזרו בזיוף מסמכים, הסתרת ילדים ועוד. ביוגוסלביה, חברו לוחמים יהודים עם הצבאות של טיטו בלוחמה כנגד גרמניה. במזרח אירופה, ביערות, בשטחים הררים ובביצות לחמו יהודים פרטיזנים ונתנו סיוע משמעותי לחיילי הצבא האדום והסבו נזק עצום לצבא הכובש. היהודים לא רק לחמו נגד הנאצים, אלא גם למען הכבוד היהודי שנרמס.
בשלהי שנת 1943 יצאה יחידה פרטיזנית יהודית בפיקודו של יוסף גלזמן, ראש בית”ר בליטא. היחידה מנתה 35 (ל”ה) לוחמים, מטובי הנוער היהודי בווילנה. היחידה יצאה מיערות קזין (בֵּלָארוּס) ליערות רודינסקי (ליטא) כדי לחזק את הפרטיזנים שם. היחידה עלתה על מארב גרמני, הלוחמים נלחמו עד הכדור האחרון ונפלו כולם. 35 (ל”ה) לוחמים אלה, לא זכו להנצחה בישראל.
היהודים לחמו בכל כוחם בגרמנים. בבלרוס היו כ-150 עיירות מאוכלסות ביהודים. קרוב ל-100 מהן הקימו מחתרות ללוחמה בכובש הנאצי. בעיירה טוצ’ין שבאוקראינה, המחתרת היהודית הציתה חלק גדול מהבתים בגטו והצליחה לפגוע בגרמנים רבים וכ-200 יהודים ניצלו וברחו ליערות.
בביקור במוזיאון הלוחם במלחמת העולם השנייה במינסק (בירת בלרוס), נתקלנו בתמונה של בחורה יהודייה בת 17 ושמה פרוסקובה. צעירה יהודייה זו נתלתה בחוצות העיר מינסק על פעילותה בסיוע לחיילים סובייטים שנפלו בשבי. כמו כן במוזאון מינסק תועד סיפורו של טייס יהודי, שריסק את מטוסו במשימת התאבדות אל תוך השריון הגרמני, ובכך סייע בעצירתו. אך במוזאון לא התייחסו לכך שהם יהודים. כששאלתי מדוע? נעניתי שזהו מוזאון בֵּלָארוּסִי וכולם היו בֵּלָארוּסִים. ומה עם הזיכרון והמורשת של הלוחמים היהודים?
מזה 20 שנה שאנו מנסים להקים ולבנות את המוזאון לזכר הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה. הבטחות רבות מהמוסדות השונים ומראש הממשלה לא הועילו, וכאן בלטרון נותר רק שלד עירום של המוזאון שבנייתו הופסקה.
אנו, ניצולי השואה, ויתרנו על מיליארדי דולרים מתשלומיי הפיצויים של הגרמנים לטובת המדינה וצרכיה השונים, ואף עשינו זאת בחפץ לב, ובמשך שנים רבות. אנו משתוממים כיצד ייתכן שמתוך כול המיליארדים, מקבלי ההחלטות לא מצאו לנכון להקציב סכום קטן מאוד, יחסית, לטובת השלמת בניית המוזאון ולהנציח כאן בארץ את מורשת הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה.
אתנחתא מוזיקלית
האקורדיוניסט קובי בר ניגן את השיר המוכר והאהוב “לילות מוסקבה”. קובי בר הוא בנו של ישראל ברסטיצקי (יליד לודג’ שבפולין, 1925) שהיה פרטיזן ולוחם ובהמשך אסיר ציון בברית המועצות ועלה לארץ בשנת 1957. ישראל כתב את הספר “ילדי, הצל את עצמך”.
דברי נציגת דורות ההמשך, ורדה בן ארצי
“השביל הזה מתחיל כאן,
לא סלול, לא תמיד מסומן,
חוצה את העיר
עולה על ההר
ממשיך על הים
ממשיך גם מחר
חותך באוויר, בין הבתים
יוצא אל האור, אל חיים חדשים.”*
אם יש מקום בו מתחיל שביל לחיים, כאן זה המקום – לטרון. המקום בו רבים נפלו בקרב, שהיה גורלי כול כך לעתידה של ירושלים, ובו תרמו לוחמי מלחמת העולם השנייה להקמתה ולביטחונה של מדינת ישאל.
כאן, במקום המחבר בין ערוצי הגבורה של עם ישראל, מונפים דגל השריון, דגל מדינת ישראל ודגל ארגון הפרטיזנים.
כאן מוצבת האנדרטה לגבורת הפרטיזנים ולוחמי המחתרות והגטאות, שפעלו ביערות ובשטחי ביצות בתנאיי מחסור ואימת מוות, שהשתתפו במבצעי סיור מסוכנים ונלחמו באויב, שנאלצו להתמודד עם הגעגועים והדאגה לגורל יקיריהם שפעלו בסביבה אנטישמית, עוינת ואלימה, שהסתכנו ונשלחו למבצעים ‘חסרי תקווה’, שבזכותם ולכבודם אנחנו כאן היום. איננו מרכינים ראש כי אם עומדים גאים בראש מורם וזקופי קומה על 70 שנות קיום בארצנו ו-73 שנים לניצחון על גרמניה הנאצית.
נרגשת ומלאת יראת כבוד ביום זה שבו אנו מעלים על נס את תרומתם של מיליון וחצי היהודים שלחמו במלחמת העולם השנייה בצבאות בעלות הברית וביחידות הפרטיזנים, ומציינים את התעוזה, ההקרבה והגבורה של הלוחמים והלוחמות היהודים במלחמת העולם השנייה. בזכות אומץ ליבם והודות למסירותם נסללה הדרך להקמת מדינת ישראל.
אני דור שני לשורדי השואה, חברה בעמותת דורות ההמשך, שנציגי הוועד המנהל שלו נמצאים כאן בקהל, יו”ר ועד ההורים בתיכון בליך ברמת גן, שתלמידיו נמצאים לראשונה כאן בקהל.
מעל 300 תלמידי תיכון בליך עומדים לצאת בקיץ למסע לא פשוט על אדמת פולין, מסע שיתחיל בארץ החיים ויגיע למקום הכי נמוך בעולם; מסע אחר, מסע שונה, מסע בעקבות הגבורה בשואה. גבורה שאינה מתבטאת רק בלחימה ובמרד אלא גם ביכולת לחיות ולשרוד יום יום ובתנאים בלתי אפשריים. מסע שיותיר אותם עם משא כבד ואחריות על הכתפיים. הם לא יחפשו עפר ואפר אלא ירימו את העיניים מעל פני האדמה ויפגשו בגיבורים לאורך כול המסע. הם לא ישכחו את המתים אלא ינציחו אותם בנטיעת עצים. הם יכאבו את ששת המיליונים שנספו בשואה ולא ישכחו את מיליון וחצי הלוחמים היהודים שהשתתפו בלחימה.
וכשיתהלכו בין ובתוך מחנות ההשמדה הם יזכרו את החיים, החיים שניתנו לנו בזכות השורדים.
אנו מצדיעים לכם, לוחמים יקרים, על תרומתכם לשחרורה של אירופה. בלי הניצחון על גרמניה הנאצית לא הייתה יכולה לקום מדינת ישראל.
* מתוך שירו של אהוד בנאי “יוצא לאור”
עוד ברכות
עוד ברכו בטקס האלוף (במיל’) אודי שני יו”ר עמותת יד לשריון, והאלוף (במיל’) חיים ארז יו”ר עמותת הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, שציין את גבורת הלוחמים היהודים במלחמה, הגבורה ששימשה השראה לגבורת לוחמי צה”ל החל במלחמת העצמאות ועד היום.
הנחת זרים
עשרה זרים הונחו למרגלות אנדרטת הפרטיזנים, ושיוו לה מראה חגיגי:
זר כנסת ישראל – הניח חבר הכנסת יצחק (בוז’י) הרצוג,
זר עמותת יד לשריון – הניח האלוף (במיל’) אודי שני, יו”ר עמותת יד לשריון,
זר עמותת הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה – הניח תא”ל (במיל’) חנן ברנשטיין, מנכ”ל עמותת יד לשריון,
זר ארגון הפרטיזנים – הניח מר ברוך שוב, יו”ר ארגון הפרטיזנים,
זר דורות ההמשך – הניחה הגברת טובה לשם,
זר ארגון צוות – הניח תא”ל (במיל’) ירמי אולמרט,
זר משפחת לניר, חיל האוויר וחברת אל-על – הניח מר אריה לוריא,
זר אולפנת זבולון ראש העין – הניחו שתים מתלמידות האולפנה,
זר ועידת התביעות ומרכז הארגונים – הניחו מר שלמה גור ומר אבי רוזנטל,
זר הדורות השלישי והרביעי – הניחו תלמידי תיכון בליך ברמת גן.
שיר הפרטיזנים היהודים
כול משתתפי הטקס, בליוון האקורדיוניסט קובי בר, שרו את שיר הפרטיזנים היהודים.
כתב את השיר הירש גליק, שהיה אסיר יהודי בגטו וילנה, לזכרם של לוחמי מרד גטו ורשה וחבריו שנרצחו. השיר נכתב במקור ביידיש במאי 1943 בידי הירש גליק (1944-1922). השיר הותאם למנגינה שחוברה במקור ב-1937 על ידי המלחינים היהודים-סובייטים, האחים דימיטרי ודניאל פוקארס. התרגום לעברית נעשה בשנת 1945 בידי אברהם שלונסקי
אַל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה,
אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,
וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!
מֵאֶרֶץ הַתָּמָר עַד יַרְכְּתֵי כְּפוֹרִים
אֲנַחְנוּ פֹּה בְּמַכְאוֹבוֹת וְיִסּוּרִים
וּבַאֲשֶׁר טִפַּת דָּמֵנוּ שָׁם נִגְּרָה
הֲלֹא יָנוּב עוֹד עֹז רוּחֵנוּ בִּגְבוּרָה.
עַמּוּד הַשַּׁחַר עַל יוֹמֵנוּ אוֹר יָהֵל.
עִם הַצּוֹרֵר יַחֲלֹף תְּמוֹלֵנוּ כְּמוֹ צֵל.
אַךְ אִם חָלִילָה יְאַחֵר לָבוֹא הָאוֹר
כְּמוֹ סִיסְמָה יְהֵא הַשִּׁיר מִדּוֹר לְדוֹר.
בִּכְתַב הַדָּם וְהָעוֹפֶרֶת הוּא נִכְתַּב;
הוּא לֹא שִׁירַת צִפּוֹר הַדְּרוֹר וְהַמֶּרְחָב,
כִּי בֵּין קִירוֹת נוֹפְלִים שָׁרוּהוּ כָּל הָעָם,
יַחְדָּיו שָׁרוּהוּ וְנאַגאַנִים בְּיָדָם.
עַל כֵּן אַל נָא תֹּאמַר: דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה
אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,
וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!
יוסי שוב, בנו של ברוך שוב יו”ר ארגון הפרטיזנים, שהנחה את הטקס, חיבר עוד שני בתים לשיר הפרטיזנים, המבטאים את גאוות דור ההמשך. הקהל שר גם בתים אלה.
עוֹד לֹא אֲמַרְתֶּם תַּ’מִלָּה הָאַחֲרוֹנָה,
כִּי אוֹר תִּקְוָה פִּזֵּר אֶת שְׁמֵי הָעֲנָנָה,
דּוֹר הַהֶמְשֵׁךְ לַזִּכָּרוֹן הַיּוֹם הֻשְׁבַּע,
זֶה יוֹם נִכְסַפְתֶּם לוֹ וְהֵנָּה הוּא כְּבָר בָּא.
כֵּן פַּרְטִיזָנִים תִּסְמְכוּ עַל זֶה הַדּוֹר,
הָיוּ גֵּאִים כִּי הֵם לָמְדוּ מֶרְחָב וּדְרוֹר,
זֶה צַו מוֹרֶשֶׁת וּתְקוּמָה זֹאת לֹא נִשְׁכַּח,
בַּיּוֹם הַזֶּה אֲנַחְנוּ כָּאן בִּשְׁנַת תַּשְׁעַ”ח.
הטקס הסתיים בשירת “התקווה”
האנדרטה לזכר הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות, בעיצובו של הפרטיזן והאמן אלכסנדר בוגן, הוקמה ב-2008 במתחם יד לשריון בלטרון. האנדרטה האבסטרקטית ניצבת על בסיס מוגבה ומסמלת שורת לוחמים, הניצבים נכונים אלי קרב לנוכח האויב. לפניהם מזדקר עמוד המסמל את גבורתם. בסמוך לאנדרטה ניצב לוח שיש ועליו רשומים לסירוגין בעברית ובאנגלית הארצות בהן לחמו פרטיזנים יהודים: אוקראינה, איטליה, אלג’יריה, בולגריה, בלרוס, הולנד, הונגריה, יוגוסלביה, יוון, לטביה, ליטא, פולין, צ’כוסלובקיה, צרפת ורוסיה.
הקמת האנדרטה התאפשרה הודות לתרומתה של משפחת לניר, לזכרו של הטייס, סא”ל אבי לניר, שעונה למוות בשבי הרוסי במלחמת יום הכיפורים, תשל”ד.
אנדרטה זו מעלה על נס את גבורת הפרטיזנים ולוחמי המחתרות והגטאות, כמייצגת דפוס התנהגות אקטיבית-לוחמת בתקופת השואה. עצם הצבת האנדרטה במתחם של חיל השריון והצבת שלושה דגלים – דגל השריון, דגל מדינת ישראל ודגל ארגון הפרטיזנים – מבטאת את הרצף ההיסטורי של הלחימה, ובכך מייצגת את המונצחים באנדרטה כמי שמסרו נפשם למען העם והמולדת.
