רב חטיבה 8, סגן-אלוף (מיל’) גדעון לנגמן, קיבל את פרס ראש אכ”א למפעל חיים לאחר 50 שנים של שירות בחטיבה בה החל את שירותו כחובש. הרב לנגמן הינו גם מתנדב של משטרת ישראל בדרגת ניצב משנה ומד”א בדרגת רב-נתן, ויקיר העיר ירושלים.
ליקט: סא”ל (במיל’) מיכאל מס.
דמותו של הרב לנגמן מוכרת לכול לוחמי השריון אשר עברו בסך בשירותם בחטיבה 8, או השתתפו באירועי השריון ביד לשריון בלטרון או באירועים אחרים, באימונים וכמובן גם במבצעים ובמלחמות ישראל. הרב גדעון לנגמן בעל החזות הצעירה, פעלתן ללא ליאות ומהווה דוגמא ללוחם אשר שירת כחובש בחטיבה והמשיך בה עד לימים אלה, בהם נקרא לקבל את פרס ראש אכ”א למפעל חיים.
סא”ל (במיל’) הרב גדעון לנגמן, אשר חיוכו ואהבת הזולת אינם משים ממנו
אומר הרב לנגמן:” ״הפרס מביע בעיני הכרת תודה של הצבא וזה לא ברור מאליו. התחלתי את שירותי הצבאי בחטיבה 8 לפני מלחמת ששת הימים ולחמתי בשורותיה גם במלחמת ההתשה, יום הכיפורים, לבנון הראשונה והשנייה ובצוק איתן. זו חטיבה מעולה עם חיילים מסורים ומפקדים מצוינים”.
מוסיף מפקד החטיבה בעבר, אל”ם ארז לב-רן:
“סא”ל (במיל’) הרב גדעון לנגמן, רב חטיבה 8 “הזקן”, קיבל השבוע את פרס ראש אכ”א על מפעל חיים. הרב לנגמן, בן 76 (!) משרת במילואים ברצף 50 שנה מאז שנת 1966. בשנת 1967 השתתף בקרב קלע וזעורה לכיבוש רמת הגולן כחובש צעיר במילואים בפלוגת ההנדסה. במלחמת יוה”כ היה חובש של פלוגת הסיור ואף טיפל במח”ט, אריה בירו, שנפצע בלחימה בתעלה מול הארמיה השלישית.
גדעון לא מפספס אף מופע מילואים והזדמנות להגיע אל החיילים, ולאחרונה השתתף בתעסוקה המבצעית של כל גדודי החטיבה באיו”ש.
עבורי הוא היה דוגמה ומופת ביכולת שלו לחבר ולשזור את מורשת החטיבה, ערכי הציונות, ואת הנתינה והתרומה לכלל.
סא”ל היא הדרגה הנמוכה ביותר שלו בארגונים בהם הוא מתנדב. לצד עבודתו החינוכית במהלכה ניהל בתי ספר בנתיבות ובירושלים (אוולינה דה-רוטשליד) – הוא נצ”מ (ניצב משנה) כמתנדב במשטרת הכותל, הוא עדייו כונן ומתנדב פעיל במד”א, שם דרגתו היא הדרגה הכי גבוהה שמתנדב יכול להגיע – רב-נתן. כמו כן הוא מתנדב בזק”א, מיום הקמת הארגון, ובחברה קדישא. על כל אלו קיבל גם את “יקיר העיר ירושלים”.
בעשייתו זו הוא עושה לשם שמים, ומראה מהן פניה היפות של היהדות.
חזק ואמץ !
מתוך מעריב , 11 בנובמבר 2014, כתבתו של טל אריאל אמיר:
מטקס ההוקרה השנתי למערך המילואים של צה”ל באוניברסיטת תל אביב ייעדר היום אחד המילואימניקים הוותיקים של צה”ל. זה לא שהוא ספון בביתו עם עיתון וכוס תה, כמנהגם של רבים מהפנסיונרים. סא”ל (במיל’) גדעון לנגמן נמצא בימים אלו באימון שטח עם חטיבה 8, גם בגיל 73 . כמעט חמישה עשורים מלווה לנגמן את חטיבת המילואים “הזקן”, הקרויה על שמו של מפקדה הראשון, יצחק שדה. אף על פי שבשלושת העשורים האחרונים הוא משמש רב חטיבתי, לנגמן אינו מחמיץ שום תרגיל או כינוס חברתי ונהנה לספר לחיילים הצעירים על תפקידה המרכזי של החטיבה במלחמות ישראל. פעמיים נלחם לנגמן על המשך קיומה של היחידה: הפעם הראשונה הייתה לפני כ-20 שנה, כאשר הוחלט לשנות את מספרה; הפעם השנייה הייתה לפני כעשר שנים כאשר צה”ל ניסה לסגור אותה כחלק מהליך ארגוני כולל. במכתבים נרגשים לרמטכ”לים שכיהנו בשני המקרים הצליח לנגמן לשנות את רוע הגזירה.
מאז הוא הפך לסמל החטיבה ויש המכנים אותו שר ההיסטוריה שלה, על שום בקיאותו והיכרותו עם כל מבצע או קרב שבו השתתפו חייליה. לנגמן אינו איש המילואים המבוגר ביותר בצה”ל, אך הוא המבוגר ביותר שעדיין מתרוצץ בשטח כמו חייל סדיר. הוא גויס בצו 8 למבצע צוק איתן, ובשבוע האחרון התייצב לאימון חטיבתי בצפון הארץ. לנגמן הסתובב בין חיילי הגדודים המתאמנים כמעין אנרג’ייזר אנושי עוטה מדי זית וזקן לבן. הוא בודק את תנאי הלוחמים, מתעניין בקשייהם, ובין לבין מחלק להם את הדפים הציוריים שהכין במיוחד, ובהם זמני הדלקת נרות חנוכה. “כמו החטיבה, גם בחנוכה יש משמעות למספר שמונה”, הוא אומר לחיילים ברצינות. “שמונה נרות, שמונה ימים, שמונה קרבות מכבים”.
איך מסתכלים עליך החיילים כמילואימניק בן 73 ?
“אני חושב שזה רק מגביר את המוטיבציה שלהם”.
ועד מתי תמשיך לטפס על גבעות עם הנשק על הכתף?
“כל עוד ירצו אותי וגם אני ארצה. האמת שרציתי לסיים את המילואים לפני כמה שנים, אבל בכל פעם שמגיע מח”ט חדש הוא מסרב לשחרר אותי. 18 מח”טים פיקדו עלי עד היום, ואני מבין שיום אחד צריך לסיים. עם זאת הייתי רוצה להישאר עד לציון 50 שנה למלחמת ששת הימים, ביוני 2017 . אני רואה באירוע הזה נקודת סיום יפה”.
החטיבה לא תחסר לך כשתעזוב?
“אני בחטיבה 48 שנים וצמחתי כאן מדרגת טוראי ועד סגן אלוף, כך שאין ספק שמדובר בבית שני. מנגד, צריך לפנות את המקום לצעירים יותר ואני אשאר עם המון סיפוק. למעשה כשאשתחרר לא אעזוב לחלוטין את הצבא כי אני משמש עוזר של יו”ר עמותת חטיבה 8, במסגרתה אני עוסק בין היתר בהנצחת הנופלים ובגיוס התרומות”.
“הסורים טיווחו אותנו”
לנגמן התגייס לצה”ל באוקטובר 1963, מיד לאחר לימודיו בישיבה, ושימש מורה חייל בחיל החינוך. עם סיום שירותו הסדיר בשנת 1966 שובץ למילואים כרב בחטיבה 8. אף על פי שבאותם ימים לא שירת כלוחם, נפעם לנגמן ממורשת החטיבה, שהייתה חטיבת השריון הראשונה שהוקמה בצה”ל. הוא למד בשקיקה על קרבות מלחמת השחרור, אז נטלו חייליה חלק מרכזי בבלימת מתקפת הנגד של הלגיון הירדני ואף כבשו את שדה התעופה לוד במהלך מבצע שנועד לפתוח את הדרך לירושלים. כבר בשירות המילואים הראשון סומן לנגמן כתופעה יוצאת דופן. במהלך אימון נפגע קשה אחד החיילים, אולם אף אחד לא ידע כיצד לטפל בו. לנגמן, שהתנדב למד”א מאז שחרורו מהשירות סדיר, היה היחיד שניגש אליו. באותו היום הוא מונה לחובש, תפקיד שאותו מילא במשך 15 שנות שירות המילואים הראשונות. כעבור מספר חודשים הוא צלח את הניסיון הקרבי הראשון שלו, עם פרוץ מלחמת ששת הימים. כחובש פלוגת ההנדסה התלווה לנגמן לקרבות החטיבה ברמת הגולן. במהלך הלחימה מול הסורים, בגזרת קלעה, נפצע סגן מפקד הפלוגה באורח קשה, ולנגמן חשש שלא יחזיק מעמד.
“הסורים טיווחו אותנו כל הזמן ובחוץ היה מאוד חם”, הוא מספר. “ידעתי שאם לא נכניס את הסמ”פ לבית מוצל ונטפל בו בצורה מסודרת, הוא לא ישרוד. הביאו אותי עם הזחל”ם לבית שננטש רגע לפני כן, וראיתי אוכל שמתבשל על הפתילייה. חבשתי את הסמ”פ, עשיתי לו חוסם עורקים ודאגתי שלא יתייבש. החיילים לידינו המשיכו להילחם, וראינו איך הטנקים של הגדוד נפגעים אחד אחרי השני.
רק מאוחר יותר חולצנו. לא ראיתי את הסמ”פ הרבה שנים, עד לפני מספר חודשים, כאשר כל לוחמי ששת הימים נפגשו למסע מורשת באותו הציר. פתאום שמעתי צעקות ‘גדעון, חובש, חובש’. מיהרתי לגבעה וראיתי את אותו סמ”פ מעולף. היה יום מאוד חם והוא פשוט התייבש, אז יצא לי לטפל בו פעם נוספת”.
לנגמן לחם במלחמת יום הכיפורים ושימש כחובש פלוגת הסיור בקרבות הבלימה בארמייה השלישית של הצבא המצרי בדרום תעלת סואץ. משם הוא זוכר את פציעתו של המח”ט אריה (בירו) דיין. “הוא רץ קדימה לפני הכוחות ואז נפגע בפעם הראשונה”, נזכר לנגמן. “בזמן שטיפלתי בו אמרתי לו שהוא צריך להישאר מאחור ולתת הוראות לחיילים, אבל הוא לא הקשיב לי ונפצע פעם נוספת מפגז סורי. בירו פונה לבית החולים ובשיחה בינינו הוא אמר שחבל שלא הקשיב לי כי במצבו הוא נאלץ להפסיד את רוב המלחמה”.
בכך לא הסתיימו הקרבות שבהם השתתף לנגמן, והעדות לכך מעטרת את חזהו. חמש אותות מוצמדים לחולצתו, החל מששת הימים ועד למלחמת לבנון השנייה. רק לתעודה שקיבל כקצין מצטיין אין אזכור על הבגד. “אני נראה כמו ותיקי הצבא האדום עם כל הסמלים”, הוא צוחק, “עכשיו אני מחכה לראות אם יצא גם אות למבצע צוק איתן. אבל האמת היא שהכול שטויות. מה שחשוב הוא האדם וחשובה העשייה, לא הסמלים”.
מורעל על החטיבה
לנגמן, אב לארבעה ילדים וסב ל-20 נכדים, מתייצב כל שנה ל- 30 -50 ימי מילואים. גם הרקורד האזרחי שלו מרשים, וכולל תואר של יקיר העיר ירושלים. בצעירותו התגורר בנתיבות ועבד כמורה וכסגן מנהל של ישיבה תיכונית, ולאחר מכן שימש מנהל בתיכון לבנות. לנגמן שימש מפקח על החינוך הדתי באזור הדרום, ובמקביל פעל לפתיחת סניף מד”א הראשון באזור. אחר כך הקים גם נקודת משטרה ראשונה והפך למפקד המשמר האזרחי המקומי.
לאחר שעזב את נתיבות ועבר לירושלים, ניהל לנגמן את תיכון אוולינה דה רוטשילד במשך 27 שנים. במקביל התנדב במד”א, פיקד על המשמר האזרחי בשכונת בית וגן והתקדם בסולם הדרגות עד ניצב משנה. בתקופת הפיגועים בירושלים הוא התרוצץ מזירה לזירה, לרובן הגיע עם כוחות ההצלה
הראשונים. לפני עשר שנים פרש לפנסיה מעולם החינוך, אולם סירב לוותר על שאר עיסוקיו ואף הוסיף התנדבות בארגון זק”א. במסגרת פעילותו במשמר האזרחי, ניתן לראות את לנגמן מסייר בכל יום שישי ברחבת הכותל, עם המדים הכחולים והאותות הצבאיים. גם בצוק איתן התייצב לנגמן למילואים. הוא גויס לגזרת הצפון ביחד עם חיילי החטיבה, שתפסו את מקומם של הגדודים סדירים שירדו לעזה. “ביקרתי את החיילים בעמדות ודאגתי להם לחבילות שי ולפנסים קטנים, כדי שלא ירגישו מקופחים לעומת הלוחמים בדרום”, הוא מספר. “כמובן שניצלתי את ההזדמנות כדי לספר להם על מורשת הקרב של החטיבה במהלך מלחמת יום הכיפורים”.
אתה מורעל על חטיבה 8
“אפשר להגיד ככה. אני מאמין שחשוב לשמר את העבר של היחידה, כי בלעדיו לא יהיה לנו עתיד. כל אדם צריך להכיר את המורשת שלו, את מקורותיו, את משפחתו, ואחד הדברים החדשים שאנחנו עושים עכשיו כעמותה הוא להחזיר לחטיבה גם את מספרי הגדודים שהיו בה בעבר”.
מהו הדבר החשוב ביותר שאתה מספר לחיילים כשאתה עומד מולם?
“אני מדבר על חשיבות השירות במילואים כי בלי הצבא לא תהיה לנו מדינה”
סא”ל הרב לנגמן בסביבתו הטבעית
מתוך ynet , כתבתו של קובי נחשוני מ-24 במאי 2011
הוא התגייס לפני כ-45 שנה, 17 מח”טים פיקדו עליו, וכל הרבנים הצבאיים שירתו בתקופתו – תכירו: סא”ל גדעון לנגמן, בן 70 – ועדיין עושה כ-50 ימי מילואים בשנה. למי שיחליף אותו, יהיו נעליים צבאיות מאוד גדולות להיכנס אליהן.
כשקצין המילואים סגן-אלוף גדעון לנגמן מתייצב לשירות, מפקדי חטיבה 8 של השריון נרגעים: אף חייל לא ייפקד. כי כשלנגמן בשטח, המוטיבציה בחטיבה בשמים – בלי “אני בתקופת מבחנים” או “אשתי בחודש תשיעי”. ולא, אין מדובר במפקד נערץ ורב-עיטורים, שסוחף אחריו את הלוחמים, אלא סך הכול ברב הצבאי של היחידה – אבל הוא בן 70, ועדיין עושה מילואים.
את שירותו הצבאי החל לנגמן לפני כ-45 שנה, כלוחם וחובש בפלוגת ההנדסה של חטיבה 8. הוא השתתף במלחמות ששת הימים, ההתשה ויום כיפור, ולאחר מכן פנה לקורס רבנים צבאיים.
מאז ועד היום לנגמן לא מפסיק לטפס בסולם הדרגות ותפקידי הרבנות: את שירות המילואים שלו התחיל כסמל ראשון והיום הוא כבר סגן אלוף, ולא פחות מ-17 מח”טים התחלפו ופיקדו עליו.
למרות גילו, מתעקש סא”ל הרב לנגמן להשתתף בכל אימון ובכל תעסוקה של כל אחד מגדודי החטיבה, ובסך הכול משרת במילואים במשך כ-50 יום בשנה. “אחרי שהייתי רב גדודי הציעו לי להיות רב החטיבה, אבל סירבתי”, הוא מספר, “פשוט רציתי להישאר עם החיילים בשטח”. לדבריו, רק אחרי שהמח”ט הבטיח לו שימשיך “לשמוע את מנועי הטנקים” – לקח על עצמו את התפקיד.
כל המשפחה על המדים
בזכות המילואים שלא נגמרים, שבר לנגמן כמה שיאים מעניינים, כמו למשל התקופה שנכדו שירת כקצין בגולני, בנו היה קצין בשריון והוא עצמו נקרא למילואים – וכך קרה ששלושה דורות שירתו בצבא בעת ובעונה אחת.
לאירועים מיוחדים של חטיבה 8 מופיע לנגמן כשהוא במדי א’, ואז נחשפים חמשת אותות המלחמה המעטרים את חולצתו.
בניגוד לנעשה ביחידות מסוימות בצה”ל, הרב לנגמן לא מנצל את הוותיקות” שלו כדי להתעלל בצעירים, אלא בעיקר להחדרת מוטיבציה. חיילי החטיבה נהנים בזכותו מפריווילגיה נוספת שאין לכל אחד, ושומעים את סיפורי מורשת הקרב שלה, ה”מור”קים”, כמעט מכל מלחמות ישראל – בעדות ממקור
ראשון. “זה אחרת לגמרי מאשר לשמוע על זה ממפקד כיתה צעיר או לקרוא את זה בספר”, הוא אומר.
המפקדים בחטיבה מבסוטים, כמובן. “אחד ממפקדי הפלוגות אמר לי: ‘החבר’ה שלי רואים אותך, ואף אחד כבר לא מתלונן ושואל למה הוא פה'”, מתאר לנגמן, “לאף אחד לא נעים לומר ‘אני ותיק'”.
לדבריו, הקצינים הבכירים רבים ביניהם לאיזה צוות הוא יצטרף בכל תקופת שירות, והוא מצדו מקפיד להשתתף עם החיילים בכל פעילות מבצעית.
ברוח שבוע ההוקרה למערך המילואים, הוא מבקש להעביר מסר לחיילים: “אי אפשר לסמוך על אחרים שיעשו את העבודה. כל אחד צריך לתרום כמה שהוא יכול במסירות נפש, בלי להתחמק. אני מסתכל בבוז על מה שקורה היום. פעם מי שלא שירת היה מתבייש, אבל היום הוא מרגיש גאווה שהצליח לסדר את הצבא. זו טעות חמורה ביותר. צריך לשדר את זה לצעירים”.
חנוכה בשטח
אבל לא רק במוטיבציה הוא מתעסק. “בפורים האחרון היה תרגיל חטיבתי, ואמרתי למח”ט שצריך להרגיש את החג. הזמנו קייטרינג וקיימנו סעודת פורים. הבת שלי דאגה לסלסלות משלוחי מנות לכל חייל. לפני שנתיים, התרח”ט התחיל בנר ראשון של חנוכה, אז עשינו הפסקה באמצע, כינסנו את כל הכוחות בשטח והדלקנו שם חנוכיה. הזמנו גם חב”דניקים שיעשו שמח ואני דיברתי בפני החיילים”.
על כל אלה זוכה לנגמן להוקרה מכל המח”טים. הנוכחי, למשל, אמר שהוא “הרוח החיה בכל מפגש של מפקדים וחיילים”, ואחד מקודמיו שלח אליו עם סיום התפקיד מכתב אישי ובו הגדיר אותו “קצין מוטיבציה ראשי” ו”עמוד האש לפני המחנה”.
הרב הצבאי, מצדו, לא נשאר חייב: “זה גורם לי להמשיך ולרוץ”, הוא אומר, ומפגין גם גאוות יחידה: “חטיבה 8 היא הראשונה בצה”ל. צריך לשמור עליה”.
כולם היו מפקדיו
את הקשר הישיר וההיכרות האישית עם כל קצין וחייל מביא אתו סא”ל הרב לנגמן מהאזרחות. במשך 41 שנים הוא עסק בחינוך. במשך 14 היה מנהל תיכון בנתיבות, וכמעט שלושה עשורים ניהל את תיכון “אוולינה דה-רוטשילד” בירושלים. “ראיתי את הייעוד שלי כאיש חינוך, אבל יחד עם זה רציתי לתרום לביטחון המדינה”, הוא אומר.
מה”ייעוד” הוא יצא מאז לפנסיה, ועכשיו יש לו יותר זמן לצבא. בשנות שירותו כלוחם וכרב, כיהנו כל הרבנים הצבאיים לדורותיהם – ממייסד הרבנות הצבאית הרב שלמה גורן ועד לרבצ”ר הנוכחי, רפי פרץ, והוא שומר על קשרים טובים עם מוסד זה, שתחתיו הוא פועל. את פרץ מכיר רב חטיבה 8 מהאזרחות, משיתופי פעולה בתחום החינוך, ועם קודמו, הרב אביחי רונצקי, יישם במלואה של המדיניות שהוביל – לבחור לחטיבה רבני גדודים ששירתו בה כלוחמים.
“הייתי בהכתרה של רבני פיקוד צפון והאוגדה שמעלי”, מספר לנגמן, “ובאופן כללי, למרות היותי מילואימניק, אני מרגיש גם הרב של הסדירים”.
על הקונפליקטים שצצים לעיתים בין הצבא לציבור הדתי, על רקע של פינוי יישובים, פקודות נגד ההלכה וכדומה, כשבתווך הרבנות הצבאית, הוא אומר: “אני לא מתעסק בדברים האלה. משתדלים לעשות את מה שצריך ומקווים שלא תהיינה התנגשויות”.
נעליים? מגפיים!
איפה עוד מתנדב גדעון? כשגר בנתיבות הקים וניהל את סניף מד”א שם (הגיע לדרגה הבכירה ביותר – רב-מתן בכיר), אחר כך ייסד בעיירה “משמר אזרחי” (שנתיים לפני שקם בארץ) וכיום הוא מוותיקי המתנדבים במשטרת ירושלים – כבר 33 שנה (כיהן כראש ענף המתנדבים). לקראת יום ירושלים, שיחול
בשבוע הבא, זכה לנגמן בתואר “יקיר העיר”, על פעילותו בתחום החינוך, ההתנדבות, הצדקה והחסד.
ולקראת סיום, הרב לנגמן מטיל פצצה: “אני מקווה שבקרוב אפרוש, ומעריך שזה יקרה תוך שנה”. רב-חטיבה 8 לא רוצה להגיע למצב שבו צה”ל יגיד לו “תודה, לך הביתה”, ומעדיף לעשות את זה בעצמו, מיוזמתו, כשתגיע תחושת המיצוי. בינתיים הוא מנסה להכשיר לו יורש, אבל בחטיבה 8 פסימיים. נעלי הצבא השחורות של הרב גדעון, יודעים שם כולם, גדולות מדי – לאיש אין כניסה אליהן.
לדף יקירי ירושלים, ראו כאן:
https://www.jerusalem.muni.il/City/Yakir/Notebook39459/Pages/Section39467.aspx
לכתבה במעריב, ראו כאן:
לכתבה ב-ynet:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4073251,00.html
