“…אך אם לא אשוב חלילה, ולא אוכל לחזות בניצחון, אל נא תבכו אותי. כי אֶדום בשלווה ומנוחה, אשכב לעולמים ולא אשוב עוד. כגודל הנצח בו אֶדום, כן יהיה גודל שמחתי. כי ידוֹע אֵדע, כי לא לשווא אשכבה לי. אשמע את רינתכם אשר תגיע עד אזני ואשבע נחת. לא אדרוש תפילה ותחינה, אף לא דמעה אחת למעני. כי זה יהיה חלקי, בהקריבי את דמי, את גופי, על מזבח ארצי ואדמתי, עמי ומשפחתי…”
אל”ם (במיל’) שאול נגר
“כל הלילה בערה האש” – הקרב האחרון של דודו ישראלי. סא”ל (במיל’) אברהם זהר וסא”ל (במיל’) עופר ישראלי (בנו של דודו ישראלי ז”ל). המכון לחקר מלחמות ישראל, נובמבר 2015, 241 עמודים, כריכה רכה
הערה: הספר מיועד למשפחה, לידידים ולכמה אנשי צבא, כדוגמת מפקדי חטיבה 188 ונוספים. עותקים נמסרו לספרייה הלאומית ויימסרו גם לספריות העיון באוניברסיטאות. יש מחשבות להרחיב ולהתאים את הספר לקהל הרחב, אולי גם למכירה.
סגן אלוף דוד (דודו) ישראלי ז”ל היה סגן מפקד חטיבת ברק 188 במלחמת יום הכיפורים, ונהרג ביום השני ללחימה – 7 באוקטובר 1973. חברו לכתיבת הספר שניים: ההיסטוריון הצבאי, סא”ל (במיל’) אברהם זהר – חברו של דוד מימי הגיוס והטירונות בשריון, אשר הביא את סיפורי התקופות והקרבות להם דוד היה שותף. בנו של דוד, סא”ל (במיל’) עופר ישראלי, אסף את סיפורי המשפחה ועדויות אנשי צוות הטנק ששרדו – מהקרב האחרון.
משפחתו של דוד ישראלי במחנה העולים בפרדס חנה, לאחר שלושה שבועות בארץ.
דוד בחולצת פסים (עומד שני משמאל)
דוד ישראלי – האדם והמפקד
דוד ישראלי, הבן הבכור של חנה וישראל, נולד בבצרה שבעיראק בדצמבר 1938 והתגייס לשריון בנובמבר 1957. עלה לארץ עם משפחתו – הוריו, ארבעת אחיו ושתי אחיותיו – בשנת 1950. כבר בעיראק בצעירותו נדבק ב’חיידק הציוני’ שליווה אותו מאז כל חייו, ובלט בעת שירותו הצבאי. עוד בצעירותו גיבש לעצמו מעורבות חברתית ודאגה של אח בוגר לאחיו ואחיותיו.
דוד עבר את כל המסלול והקורסים בשריון, לחם במלחמת ששת הימים, בהתשה ובמלחמת יום הכיפורים. בתוך כך שימש מאוגוסט 1971 מג”ד 77 בחטיבה 7, ובמאי 1973 התמנה לסמח”ט “ברק” 188. על לחימתו במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור העוז לאחר נפילתו.
בעת שהיה חניך בקורס קציני השריון (קק”ש) כתב הגיגים על דמות המפקד, ראו בהמשך, ובהם שרטט את דמות המפקד כפי שחשב לנכון. במהלך שירותו הוכיח בפועל את פעילותו ברוח הדברים המאלפים שכתב בהיותו צוער בקק”ש. דוד התגלה בעל נפש רגישה ומפקד בעל רגישות ודאגה לשלומם ולרווחתם של חייליו.
סא”ל דוד ישראלי בפני חייליו
על הספר “כל הלילה בערה האש”
סיפורו של דוּדוּ ישראלי הוא סיפור של דור לוחמים שהיו ילדים במלחמת העצמאות, בארץ או בחו”ל ותלמידי “שמיניות” במערכת סיני. דודו היה דמות של ספרא וסיפא, ואלמלא נפל במלחמת יום הכיפורים והוא בן 35, מן הסתם היה כותב ספר ובו מבחר משיריו ודברי ההגות שלו.
הספר “כל הלילה בערה האש, איננו בבחינת ספר זיכרון על מי שנפל, אלא סיפור של לוחם ומפקד אופייני בדורו של דודו, וסיפורה של המדינה ומלחמותיה בשנים 1957 – 1973. הספר מתאר את ילדותו בבצרה שבעיראק עד לעליית משפחתו ארצה בשנת 1950. פרק זה גם הוא סיפור הקהילה היהודית בעיראק. סיפורו של דודו נמשך בארץ עם קשיי הקליטה, וזה למעשה סיפור מופת של משפחה אופיינית החוזרת לארץ האבות לאחר גלות של אלפי שנים.
סיפור הילדות והעלייה למדינת ישראל – מעלה זיכרונות, אך גם את החוזקות עליהן גדל דוד ישראלי. כך חינך את בני משפחתו ואת חייליו, תוך העברת המסרים הללו גם למכריו; אהבת האדם, אהבת המשפחה, דאגה ואחריות לסביבותיו, פעילות למען הציונות והיהדות, חתירה לשלמות הביצוע ולמקצוענות, אומץ ועוד.
במרכז הספר עומד דודו, השריונאי והמפקד, סיפור “דור האספרסו” שמצאו עצמם לוחמים של הקו הראשון בשלוש מלחמות. זה למעשה גם סיפורו של חיל השריון, ובעיקר במלחמת יום הכיפורים, שעליה אמר האלוף ישראל טל: “טנקים איימו על קיומה של ישראל וטנקים הצילו את עם ישראל”. בפרק זה משולבת גם משפחתו של דודו: אתי והילדים עופר, לימור ועוז.
הפרקים האחרונים של הספר מתארים את המלחמות שבהן לחם דודו. הפרקים משקפים את סיפורה של המדינה בשנים שבהן דודו שירת בצה”ל. הפרק האחרון הוא “הקרב האחרון של דודו”, המתאר את הלחימה ברמת הגולן ואת הקרב האחרון שבו נפל.
הפרקים על חטיבה 7 במלחמת ששת הימים, על מלחמת ההתשה (1970-1967) וקרב ההגנה בפיקוד הצפון (בימים 7-6 באוקטובר 1973) ארוכים מדי לטעמי, ואף כי הם פרקים מצוינים לתולדות השריון ומלחמות ישראל, אין הם תורמים ישירות להכרת דמותו המיוחדת של דודו ישראלי ז”ל.
צוואת לוחם
חמש עשרה שנים לפני מלחמת יום הכיפורים, כתב דוד ישראלי על דף נייר מעין צוואה, כפי שכתב את הגיגיו ושיריו. להלן הדברים:
“דבר לי אליכם – היוצא אלי קרב:
בשם צורי וצורכם, צור ישראל, עוזו ומעוזו, יוצא אני היום לקראת אויב איום, אשר צחצח חרבות ללא ספור למען השמד עמנו והרוס לאום, יוצא אני ובני עמי להגן על ארצי ואדמתי, להבטיח שלום נשים וטף, להבטיח דור איתן אשר יכה שורשים בארצו, צור מחצבתו, מולדתו וביתו.
וכי אשוב אליכם בשלום, לאחר הבסת אויבינו, אחלוק אך אני עמכם, בעמלכם ושמחתכם, שממות ארצנו.
וכי אשוב (אך אם אשוב) ולא כשם שיצאתי, אם תאבד לי רגלי או ידי, אראכם ואחלוק בשלוותכם ואהנה, ויהי זה שכרי וחלקי בעולמי, בארצי מכורתי. לא אצטער על כי לא אדמה לכם, לא יפחת מגודל שמחתי אך לא כנימה, עת אראה אחָי, בחורי ירושלים ובתולותיה מהלכים ברחובותיה, כרמיה ושדותיה, פוצחים פיהם בשירה וחולקים באושר ובאהבה. אך כי אשב בצד ערירי, אשמח אך אני, את אראה ואדע כי למענכם, אושרכם ושלוותכם, עשיתי את אשר הוטל עלי והקרבתי את אשר נדרש ממני להקריב.
אך אם לא אשוב חלילה, ולא אוכל לחזות בניצחון, אל נא תבכו אותי, כי אֶדום בשלווה ומנוחה, אשכב לעולמים ולא אשוב עוד. כגודל הנצח בו אֶדום, כן יהיה גודל שמחתי. כי ידוע אדע, כי לא לשווא אשכבה לי. אשמע את רינתכם אשר תגיע עד אוזני ואשבע נחת. לא אדרוש תפילה ותחינה, אף לא דמעה אחת למעני. כי זה יהיה חלקי, בהקריבי את דמי, את גופי, על מזבח ארצי ואדמתי, עמי ומשפחתי.
אך אם חלילה לא ינוצח האויב, לא אנוח ולא אשקוט. לא תפילה ולא תחינה, בכי ונהרי דמעות, לא ישקיטוני. דמי יצעק ויזעק מתוך שאול אלי שמים, עד אשר יקום העם, עמי, עם ישראל, ויגאל שמי וינקום את נקמתי, את נקמת בניו ואחיו, ארצו משכן-מבטחו עלי אדמות. אז, ורק אז, אני אשקוט, ועם ישראל לבטח ישכון”.
“אי שם במחנה צה”ל”
אתר מורשת משותף למשפחות ברקאי וישראלי – הוקם במקום הנפילה, סמוך למחנה ‘נפח’ על “ציר הנפט”. מפקד מחלקת טנקים במילואים, סגן במיל’ יואב ברקאי ז”ל, הגיע אל דוד הסמח”ט עם מחלקתו מחטיבת המילואים 179 – לסייע בבלימת האויב. יחדיו היו בטנק ונהרגו בקרב הקשה. האתר שהוקם, מייחד ציון מורשת – לאחוות האנשים שלא הכירו זה את זה, כי באו מיחידות שונות בסדיר ובמילואים, אך יחדיו לחמו באמונה עד כלות – למען הגנת העם והארץ.
אבן המורשת ברמת הגולן, לזכרם של סא”ל דוד ישראלי ז”ל, סמח”ט “ברק” 188,
וסגן יואב ברקאי, מ”מ בחטיבת “ראם” 179
סא”ל דוד ישראלי ז”ל
‘עיטור העוז’ הוענק לדוד בחודש אייר תשל”ה (מאי 1975), על גילוי גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש. בתארו את מעשיו, אמר הרמטכ”ל דאז רב-אלוף מרדכי גור: “עם פרוץ הקרבות שימש סא”ל דוד ישראלי ז”ל כסגן מפקד חטיבה ברמת הגולן. ב-7 באוקטובר 1973, תחת לחץ סורי כבד, לחם עד כלות נשמתו באומץ לב, אגב חירוף נפש וגילוי כושר מנהיגות, כשהוא משמש דוגמה אישית לחייליו – עד שנפל בקרב. במעשיו אלה תרם לבלימת ההתקפה הסורית ב’נפח’.”
הגיגים על דמות המפקד
(דברים שכתב דוד ישראלי בהיותו חניך קורס קציני שריון, 1959)
בקורס קציני השריון , נהוג היה לכתוב מאמרים על ספרי קרבות שריון. כמה כאלה, כתב דודו במסגרת הקורסים וכשרצה להביע את הגיגיו. כזה היה מאמר על “דמות המפקד”, שטיוטה שלו נמצאה בעיזבונו העשיר שכלל דברי הגות ושירה.
“כיום, כאשר המלחמה המודרנית מורכבת ממערכות-בזק, דבר המבליט את חשיבות הזמן כפל-כפליים מכפי שהיה אי-פעם, מחייבת היא דברים רבים שאליהם ועליהם לא נתנו מעיינם ומחשבתם בתקופות קודמות, אותם עושי מלחמה.
בהיות הכלים כלי-משחית, כה הרסניים וכה מהירים בפעולתם זו, בהפלטת אשם, בדהרתם וכן בהשמדתם על ידי כלי-אויביהם, חייב המחזיק בהם להיות מהיר מחשבה והחלטה, וכגודל תכונותיהם המהירות צריכים להיות מהירים שיקוליו וביצועיו של הנלחם באמצעותם. כן מחייבים הם תכונות, הליכות ומנהגים מצד עושה המלחמה, המתאימים לכל אלה.
כיום, כאשר צוות של 3 עד 5 אנשים מחזיקים ונלחמים בטנק אחד, כאשר צוות דומה מבטיח שחקים בפני כנפי אויב, כאשר מספר עשרות-איש מהווה ציוותה של צוללת שאליה נשואות עיני צבא ועם – כל אלה מחייבים פעולה הדוקה ומשותפת של הצוות בפני עצמו ושל הצוותים ביניהם.
וכל איש בתוך אותה חבורת מפעילי-הכלי ערך וחשיבות רבה לו, שכן בלעדיו פעולת אותו כלי-זין אינה כתיקונה, או שקשה מאוד או שאינה ניתנת לביצוע כלל. לכן, כיום, כאשר איש איש וערכו בצדו בעת מלחמה, מחייב כל איש טיפול מיוחד, וזאת חייב מפקד לדעת ולהבין. וטיפול מיוחד זה מובנו היכרות ויחס אישי הדוקים יותר, הבנה נרחבת, השתתפות בסבלו ושמחתו של החייל שאתה מפקד עליו, ונלחם איתו או עתיד להילחם באויב שיעמוד מנגד.
כל אלה מחד. מאידך, על המפקד לא לוותר על ביצוע פקודותיו והוראותיו השונות, אלא יש לשלב את כל אלה וליצור את ההרמוניה הרצויה של היחס הידידותי והמשותף עם ביצוע מושלם על ידי הפקודים, לפי רוח המפקד ושיקולו. וכאשר כולם נתונים במצב קשה, פיסית ונפשית, בשעת לחץ המלחמה ונטלה הכבד, חייב המפקד להבין את פקודיו משני מובנים אלה.
אמנם כן, עבודתו של המפקד קשה שבעתיים משל פקודיו, שכן עליו מוטלות ההחלטות הגורליות, השיקולים השונים בנוסף לעבודתו הפיסית, השחורה, שהיא מנת חלקם של הפקודים. אך בהיותו המפקד, בהינתן לו זכות גדולה זו לעמוד בראש מספר החיילים, ולא משנה מה גודלו, חייב הוא לדעת כי עם זכות זאת יש חובה ונטל שהם גדולים משל פקודיו. וכך, בשעה שכולם רעבים, עייפים וצמאים, חייב אותו מפקד להתחלק עם פקודיו, רעיו למלחמה ולקרב, בכל אשר ימצא, ואם זה בשעת מילוי בטן הטנק, לדוגמא תדלוק הטנק או התקנתו מחדש לאחר פגיעה או קלקול, חייב הוא, גם הוא, להושיט יד-עוזרת לצוותו. בשעת חנייה או חניון, לאחר קרב קשה ומר, חייב הוא ליטול לו, גם לו עצמו, חלק בשמירה או דבר מה דומה.
אך כל אלה אין מובנם כי ישפיעו על מילוי חובתו ותפקידיו כמפקד. הוא ימלא בראש ובראשונה את חובותיו כמפקד וכל הכרוך בהן, ורק אז, ייתן את אשר יוכל לתת להקלת מצב פקודיו מבחינה פיסית, כאמור גם אם זה בעבודות או בשמירה וכו’. ואוי לו למפקד אשר יראה את פקודיו בעמלם וסבלם ויעמוד מנגד. כי אז יראו בו גוף זר ומתנכר להם, אשר כל דאגתו לעצמו ולמצבו, וכל רגש השותפות, אשר בלעדיו לא תיתכן עבודת צוות יעילה, שהיא כה נחוצה ומכרעת בימינו אלה – יֵרֵד לטמיון.
בנוסף לכל אלה, וכדי שהמכונה האדם יעשו את המוטל עליהם, חייב המפקד לסייע לפקודיו לא רק פיסית – כ אם גם נפשית-מורלית. בהיות היחידה נתונה במצב נחות משל היריב ממול, עת אנשיה מוכנים או נאבקים על קיומם, בהיות אש האויב רבה ותכליתית, וכאשר הכול שרויים תחת אש ולחץ מתמיד, לא מעטה עזרתו של המפקד שהוא יכול להושיט להטבת המצב ולהפחתת התוהו-ובוהו השרוי ביחידתו. בנותנו פקודות ברורות, בטון שקול ובוטח, באומרו למפקד-משנה זה או אחר היאך לנהוג ואנה לפנות, בהשמיעו את קולו, בהעירו הערותיו אך לא בחופזה ופזיזות יתרה, הוא עשוי לתקן את הרושם, האמיתי או המוטעה, שפקודיו באשר הם, נתונים בו. ולא רק בשעת לחץ מעין זו כי אם גם לפני פעולה או אחריה, עת מדבר הוא עם חייליו, יכול הוא להוסיף רבות להעלאת המורל שלהם ולהפחתת המורא מפני הקרב שהם עתידים להשתתף בו. וזאת בהראותו את שליטתו במצב, את עדכנותו וביטחונו בהצלחת המשימה – אך לא בטחון מופרז הבנוי על מעשי נסים ונפלאות, כי בזאת ישיג את ההיפך ממה שרצה ויעשה את הניגוד מהנדרש ממנו. וכמפקד חייב הוא לדייק בדבריו, בהבטחותיו ובניתוח המצבים השונים שהוא נתקל בהם בקרב ומשמיעם באזני פקודיו. דבריו אלה צריכים להיות דברי אמת או לפחות קרובים לאמת; שכן בעת מלחמה, כאשר הכול נע, מתקדם או נסוג, אי-אפשר לראות את כל ההתפתחות כפי שתהייה, היינו את האמת לאמיתה. ואל לו לספר בדותות, להבטיח הבטחות-שווא, או להגזים בהערכותיו השונות, שכן בזה רק ימוטט את האמון שרוחשים ונותנים בו נתיניו. וללא אמון זה, הביטחון במפקד ובדבריו, לא יישמע איש להוראותיו ולא יסור תחת מרותו, ועל אחת כמה וכמה בשעת דחק ומצוקה, כאשר יד היריב על העליונה.
על המפקד לחנך את פקודיו ואת מפקדי-המשנה שלו לבצע הוראותיו השונות כלשונן ולא לסור מהן ימין או שמאל. וזאת ישיג אך-ורק על ידי האמון והבטחה שנותנים בו ובשיקוליו; שכן, כיום, כאשר בחיל-השריון, למשל, ניתנות רוב הפקודות, אם לא כולן, באמצעות הרדיו, לא יקשה על מפקד-משנה, מפקד מחלקה או טנק יחיד להתעלם ממנה ולבצע את היפוכה מבלי שיצטרך לתת את הדין על הפרת פקודה, ואף החמורה והחיונית ביותר, שכן תמיד יוכל לטעון שהמקלט שלו לא תקין או שבדיוק ברגע הינתן הפקודה חלה תקלה כל-שהיא; ולכן, על מפקד יחידה להרגיל את אנשיו להישמע לו ולבצע הוראותיו, אפילו נראות הן בעיני זה או אחר כבלתי שקולות אומתאימות למצב שהם נתונים בו.
וזאת יוכל מפקד להשיג על ידי דרישתו בתוקף לבצע את הוראותיו, וכן על ידי מתן הסבר לאותה הוראה אך לאחר ביצועה, כדי להביא את החייל או את מפקד-המשנה להכרה בנחיצותה ובחשיבותה הרבה ולהעמידו על שיקול המפקד בעת נתינת אותה פקודה. אך אין לפסוח בשום פנים ואופן על אי מילוי הוראה, ואף אם טמונות בה הכוונות הטובות ביותר; ואם לא בשעת מעשה, הרי בהזדמנות הראשונה יש להעמיד את המפר או הלא-מבצע על חומרת מעשיו ועל הנזק שגרם בפעולתו זו.
כל זאת ישיג הצבא על ידי טיפוח היחסים בין הלוחמים, חיילים ומפקדים, על ידי האמון ההדדי, האמונה של האחד בזולתו, ההכרה במעשיהם וחשיבותם, דבר המוביל אל האחווה, אחוות הלוחמים, ולנכונות ההקרבה העצמית למען הזולת. שכן לא יפסוק איש כנגד מפקד טנק, לדוגמא, אשר בלהט הקרב ועיצומו התעלם מטנק אחר שנפגע ולא ניגש להציל את צוותו. שכן תותחו ומקלעו של הטנק השלם, זה שלא נפגע, חשובים לא מעט בהכרעת הקרב, אותו קרב שידידו נפגע בו. אך אותה שותפות לנשק מדריכה את הניצול השלם להחיש לעזרת רעיו, ואף רק שעות קודם-לכן חשב כי בהיות שניהם תחת אישו היעילה והמדויקת של האויב, לא ייחלץ האחד לעזרת השני, ידידו, אם נפגע! כי בזאת רק יחרוץ גורלו שלו כגורל שכנו.
וברוח זו על המפקד לחנך את פקודיו, רוח של עזרה והסתכנות למען הזולת, גם אם ברגעים קשים במיוחד, כאשר הסכנה נשקפת לנפגע ולניצול כאחד, יש להפנות תשומת לב לראשון ואין להתעלם ממנו. יש לטפל בו ולנסות להצילו. וחינוך חיילים ברוח זו אך ברכה בצדה; שכן יצא החייל למלחמה ורוחו איתנה, בוטח ברעיו שיחלצוהו כאשר גורלו יבגוד בו, כאשר ייפגע הוא ראשון מאש האויב. אך כל אלה אין מובנם הפקרת קרב שלם למען נפגע אחד או אחדים.
ואחרון אחרון, על המפקד בכלל ומפקד יחידת שריון בפרט, לברור לו את המקום המתאים ברגע הקרב; שלא יהיה בעורף יחידתו, יאזין לדיווח פקודיו וממקומו ייתן הוראותיו להמשך הקרב (שהוא בגדר האפשר מבחינה טכנית, אך טכנית בלבד!…), כי אם עליו להיות בקו יחידתו, לראות ולקרוא את הקרב במו-עיניו, להיות ראשון החוזים בהתפתחותו כדי להחליט היכן להוסיף והיכן לגרוע, מתי לעצור ומתי להתקדם, ובנוסף לכל אלה, לתת ההרגשה לחייליו, למפקדי מחלקותיו, בהיותו מ”פ, ול”גוריו” בהיותו מ”מ, כי אכן עימם הוא ובמצבם הוא חי, נלחם לידם, וכל מעיינו הוא הניצחון והדיפת היריב.
מפקד אשר ינהג בכל אלה, אך יוסיף לבניית יחידתו וצורתו, יגביר את האמון של פקודיו ומפקדיו בו כאחת, יוכל להישען על יחידתו ולצפות ממנה כי תביע את כל אשר יידרש ממנה, ואף מפקדיו יבטחו בו בנותנם לו משימה או תפקיד”.
מח”ט 188 אל”ם ניר בן דוד ‘בנדה’ עם הבן עופר והבת לימור, ילדיו של הסמח”ט סא”ל דוד ישראלי ז”ל. משמאל, הנכד תומר. צילום: חטיבה 188
