11 ביוני 2018: תא"ל (במיל') ששון יצחקי ז"ל - עדכון אלבום צילומים

ליקט וערך אל”ם (במיל’) שאול נגר

תא"ל ששון יצחקי ז"ל — **תא”ל ששון יצחקי ז”ל**

האלוף אריאל שרון (מימין) וששון יצחקי בסיום הקרב על נח’ל במלחמת ששת הימים

דברי רעייתו רותי בהלוויה

יקר שלי,

לאחר מאבק ממושך ואכזרי עצרת כאילו אמרת לי: לא עוד! כבר לפני זמן אמרת לי: “רותי, אני נעלם”. מתאים לך כול כך, בשקט הסטואי שלך לומר על עצמך צמד מילים, מדויקות וחכמות – אני נעלם.

הפעם אני לא מסכימה איתך. שלושת ילדינו, מיכל, מירב ואורן ואך אני, נושאים בתוכנו את טביעת האצבעות שלך שהענקת לנו במשך השנים. אתה לעולם לא תוכל להיעלם.

חברים, פְּקוּדים ומפקדים, אנשים מאמצע הדרך, שחוו מפגש איתך, מציינים את השפעתך המתמשכת לאורך השנים.

“בניגוד לאחרים” אמר לי גבי סגל, קצין אחד, “בניגוד לאחרים, המפקדים הגדולים שעושים הצגות, ששון לא עשה אף פעם הצגה, וזו הייתה ההצגה שלו“.

מוטקה ציפורי כתב לי בזמנו: “שירתי בצבא כ-40 שנה ותחת פיקודי ובעבודה משותפת היו מפקדים רבים, אין לי ספק ששון היה אחד המעולים שבהם”.

האלוף ג’קי אבן אמר: “תמיד, אבל תמיד ביצעת את המשימות שהוטלו עליך כמפקד ערכי, מוסרי, שפיו וליבו שווים”.

אריק שרון אמר עליך פעם, במפגש מנהלים: “הבחור הזה הוא סולידי, דיסקרטי, אמין ושקול”.

האלוף עמרם מצנע כתב לי: “הוא עשה מה שעשה במנהיגות שקטה, מחבקת ומשלבת, דמותו לא רק זכורה לי כול כך לטובה, אלא גם ליוותה אותי, השפיעה עליי וסייעה בתפקידי, שנים רבות אחר כך”.

תת-אלוף אהוד גרוס כתב לי: “ששון, איש של אנשים, בעל כושר מנהיגות המושך אליו אנשים לתת בו אמון ולהיות נכונים ללכת איתו ואחריו באש ובמים”.

האלוף יוסי בן חנן כתב לי: “הייתה לו מנהיגות רגועה, תומכת, שקטה. גם ברגעי לחץ ומתח מעולם לא ראיתי אותך מתפרץ או יוצא מן הכלים. תמיד אני מציין אותך בין המרשימים, המעולים ונותני הדוגמה האישית והאנושית שבין מפקדי.

אל”ם אריה וינברג (ז”ל), מי שגמא עמו במלחמת ההתשה חולות מדבר רבים, כתב בשעתו לששון: “בתקופה זו בלטו בעיניי כישורי הפיקוד שלך, המחשבה הצבאית, החוכמה העמוקה, מיחסי האנוש הנפלאים שלך עם הפקודים ומשיטת הפיקוד שלך בתקופה קשה במיוחד”.

אחד מקצינך בחטיבה, רונלד, שפגש אותך בהיותו חניך בקורס לפיקוד ומטה, כותב לי: “אהבתי את האיש הזה, את הפשטות, הענווה, את העממיות שהוא הסתיר תחת ארשת פנים רצינית. שימשת לי דוגמה במשך שנים. חניכי פו”ם ב-1972 העריכו אותך כאדם מבריק, וחניכים אינם טועים בהערכת מדריכים”.

אסיים במה שאמר לי פעם האלוף מוסה פלד, כשביקשתי ממנו, כמו כול אישה, קצת פחות גבולות ויותר קל”ב (קרוב לבית). והוא ענה לי: “רותי, את לא יודעת מי זה ששון, אם אומר לך שבוא היום ונִקָּרֵא לדגל, אני מאחל לעצמי שבני יקירי יהיה תחת פיקודו של ששון”.

באתר השריון בפייסבוק, מישהו כתב: “איפה ישנם אנשים כמו האיש ההוא”.

ששון, אתה כבר לא תדע, אבל אני אמשיך לספר לך, לדבר איתך, להתייעץ איתך. אתה איתי ועם הילדים.

**ששון יצחקי (מימין) ושר הביטחון משה דיין (שוכב עם משקפת) במוצב המזח במלחמת ההתשה**

סיפורי ותיקי השריון – תא”ל (במיל’) ששון יצחקי – יומן מלחמות

כתב סא”ל (במיל’) אברהם זהר [בעקבות תחקירי סא”ל במיל’ עמיעד ברזנר (חליל) ז”ל]

“ששון”, בהגייה מלעילית, היה בין מקימי חיל השריון אחרי מלחמת העצמאות. ששון בגר ולחם במלחמות צה”ל, עד לאחר מלחמת יום הכיפורים, והיה בן הדור שהתאמן ולחם עם כול סוגי הטנקים עד לכניסת טנק ה”מרכבה” לשירות פעיל.

למרות עדויות מוסמכות של חבריו לדרך, שהיה שובב לא קטן בצעירותו, הייתה לו תדמית בעיני צעירים ממנו, כבעל מזג נוח ולא מתנשא, מפקד מקצוען, רציני ומשקיע, בבחינת “יקה עיראקי” שמקפיד על קטנות כגדולות ומישהו שאפשר לסמוך עליו וטוב להיות איתו בקרב.

ששון יצחקי, נולד בעיראק בשנת 1932. בהיותו בן 17, כאשר בישראל ניטשה מלחמת העצמאות, לחם הוא את מלחמתו הפרטית, כאשר בבריחתו מעראק חצה את גבול עיראק – איראן. שם נתפס והיה זמן מה בכלא. הוא המשיך את דרכו לישראל, ובשנת 1951, התגייס לצה”ל. ששון נשלח לקורס קציני חרמ”ש, ובסיום הקורס הוצב בחיל השריון, בחטיבה 7, ובה שימש מפקד מחלקה בגדוד החרמ”ש 79 ובהמשך סמ”פ; היה מ”פ בגדוד 9 ומפקד קורס מ”כים.

ששון השתתף בתקריות גבול שהיו בצפון, במלחמה על המים עם הסורים ובפעולות תגמול בגבול עם רצועת עזה. בשנת 1956, היה מ”פ חרמ”ש בגדוד 52, שהוסב מגדוד חי”ר בחטיבת גבעתי לגדוד חרמ”ש בחטיבה 7.

במערכת “סיני”, השתתף ששון עם פלוגתו בקרב סכר הרואיפה, תחת פיקוד מג”ד 82, אברהם אדן (ברן). חטיבה 7 בפיקוד אל”ם אורי בן-ארי הגיעה ב-30 באוקטובר, דרך ציר הדייקה, לעורף מתחם אום-כתף. למחרת בשעה 17:00 הותקף מערך אום-כתף ממזרח ומערב, באמצעות כוחות של חטיבה 37 וחטיבה 7. כבר בתחילת הקרב של גדוד 82 חלו שיבושים. פלוגת הטנקים של משה בריל (בר-כוכבא), שהייתה אמורה לחדור לאגף הצפוני של המערך המצרי, פנתה לאגף הדרומי של המצרים והשאירה את פלוגת החרמ”ש ללא טנקים. למרות שנשארה ללא טנקים, המשיכה פלוגת החרמ”ש בפיקוד ששון יצחקי להתקדם מזרחה לעבר המחנה, כמתוכנן. בהסתערות על המחנה, שהייתה רכובה ונערכה בכיוון דרום-מזרח, נתקלה באגפה המזרחי באש נ”ט ממשחיתי טנקים נסוג ארצ’ר שהיו ממוקמים באזור נקודת גובה 145 משני צידי הכביש. (התקפת פלוגת הטנקים, שנערכה שלא לפי התכנית, היתה אמורה למנוע את הפעלתם המתוכננת של משחיתי טנקים אלה). מאש זו נפגע זחל”ם נוסף וכול אנשיו נהרגו. המ”פ הפעיל חוליות בזוקה קרקעיות ואש מקלעים כנגד ארבעת הארצ’רים. ירי הבזוקות החטיא אותם אך הארצ’רים נסוגו מזרחה. הפלוגה המשיכה בהסתערות הרכובה אל תוך המחנה, דרומה, תוך שהיא משמידה כוחות אויב ומטהרת את המחנה עד למרכזו.

לאחר מערכת “קדש” היה ששון מ”פ בגדוד 52 שהפך לגדוד טנקי “סופר שרמן”, והמשיך במסלול הפיקוד שלו, בתפקיד מפקד קורס מפקדי טנקים, קצין האג”ם החטיבתי, סמג”ד 9, מפקד קורס קציני שריון. בשנת 1965 מונה ששון להיות מג”ד 52. הגדוד תחת פיקודו השתתף בקרב על המים, בגבול סוריה ובמבצע “מגרסה” (סמוע), שבו פשטו כוחות של גדוד 52 על משטרת רוג’ם אל-מדפע, בדרום הר חברון.

במלחמת ששת הימים, השתתף גדוד 52, שהיה גדוד של טנקי שרמן אם-50, בקרב אום-כתף, באוגדתו של אריאל שרון. ב-5 ביוני בשעה 08:15 החלה חטיבה 14 בפיקוד אל”ם מוטקה ציפורי לנוע וחצתה את קו הגבול הבין-לאומי מערבה. גדוד 52 תקף תחילה את מוצב החוץ בעוג’ה אל-מצרי, וכבש אותו באמצעות פלוגת הטנקים. היעד הבא היה מוצב תרת אום-בסיס. גם מוצב זה נכבש באמצעות פלוגת טנקים ופלוגת חרמ”ש. בשעה 10:00 תקף הגדוד את מוצב אום-טרפה, מאחר וגדוד החרמ”ש 83 בושש לבוא בשל הדיונות. לאחר קרב של שעתיים נכבש המוצב. עד ללילה ניהל ששון קרבות אש טנקים עם המערך העיקרי, תוך שהוא מופגז בידי ארטילריה מצרית. בשעה 22:40 חדרה חטיבת חי”ר שלנו למערך באום כתף ממזרח, בסיוע טנקי גדוד 52. סמוך לאחר חצות נכנס הגדוד למתחם, אך לאחר מעבר 4 טנקים, עלה טנק על מוקש. לאחר ניקוי שדה המוקשים המשיך גדוד 52 להתקדם ובשעה 01:20 היה בלב במערך המצרי. מולו חדר גדוד 63 בפיקוד נתקה ניר מכיוון מזרח. שני הגדודים חברו, תוך שחילקו את הירי לכיוונים שונים, כדי לא לפגוע זה בזה. תוך הקרב נכנסה חטיבת הטנקים 520 על ציר הכביש והמשיכה לעבר ג’בל ליבני. הגדוד המשיך לנוע דרומה והשתתף בקרב נח’ל ב-8 ביוני, שבו הושמדו כוחות מצריים נסוגים.

במלחמת ההתשה, בשלהי שנת 1968, מונה ששון למח”ט 401. הייתה זו חטיבה של טנקי פטון. חטיבה זו וחטיבה 14, החליפו זו את זו בהחזקת הקו, כול שלשה חדשים. בתפקידו זה, עסק ששון בהקמת קו המעוזים ובלחימה מתמשכת, עד לסיום המלחמה, בה היו אבדות רבות לחטיבה. בתוך המלחמה טבע ששון את הכינוי “נמר” למפקדי מילואים שהתנדבו לפקד על המעוזים.

לאחר מלחמת ההתשה, היה ששון ראש המטה (רמ”ט) של אוגדה 146. בשנת 1971 למד בקורס פיקוד ומטה בארצות הברית, ולאחר מכן הדריך במכללה לפיקוד ולמטה של צה”ל.

במלחמת יום הכיפורים, היה ששון רמ”ט פיקוד הדרום. בימים הראשונים עסק ששון בגיוס המילואים והזרמתם לתעלה. בפועל הצליח הפיקוד להביא את אוגדות המילואים לתעלה במחצית הזמן שתוכנן. ב-13 באוקטובר 1973, בעקבות נפילתו של אלוף אלברט מנדלר ז”ל, היה ששון מפקד הגזרה הצפונית של קו התעלה, כמפקד כוח “נמר” שנקרא גם “כוח ששון”.

קרבות קשים היו מול המצרים, בהם גם מניעת נפילת מוצב “בודפסט” שעל חוף הים. במשך כמה ימים מנע ששון את התקדמות המצרים, כאשר החרמ”ש נשאר בלילה בקו המגע וביום הצטרפו הטנקים. בקרב השריון הגדול ב-14 אוקטובר, השמיד כוח ששון 40 טנקים מצרים, חלקם טנקי טי-62 החמושים בתותח 115 מ”מ, באמצעות טנקי שרמן מ-51 בעלי תותח צרפתי 105 מ”מ.