מעשה מרכבה
הטנק כמרכיב עיקרי בכוחות היבשה
מלחמת העצמאות הייתה ביסודה מלחמת חי”ר. המבצעים של האויב ושל ישראל התבססו על יחידות ועוצבות חי”ר. ברוב הקרבות הטנקים לא מילאו תפקיד מכריע, בשל מספרם המועט. לישראל היו 15 טנקים ולערבים היו 45 טנקים. הכוחות הניידים והמשוריינים במלחמת העצמאות התבססו על זחל”מים, נושאי גייסות משוריינים ומשוריינים עם תותחים קלים. לישראל היו 280 זחל”מים ו-20 משוריינים עם תותחים. לערבים היו 620 משוריינים ונגמ”שים, 180 מתוכם עם תותחים.
מלחמת קדש בשנת 1956, בה פרץ השריון לקדמת הבמה של צה”ל ביבשה, הייתה מלחמה ניידת ומשוריינת. אנחנו הפעלנו בסיני 200 טנקים, ולמצרים היו 150 טנקים.
מאז מלחמת קדש הייתה המלחמה ביבשה בין ישראל לבין מדינות ערב למלחמה ניידת ומשוריינת. במלחמת ששת הימים השתתפו בקרבות 2,500 טנקים שלנו ושל האויב. במלחמת יום הכיפורים השתתפו 6,200 טנקים של כל הצדדים. מאז מלחמת קדש הושמדו אלפי טנקים במלחמות ישראל-ערב.
במרכזה של אמנות המלחמה ביבשה ניצב היום הטנק והוא נחשב לנשק ההכרעה העיקרי במלחמה המודרנית.
מרוץ החימוש והשבחת הטנקים
לפני מבצע קדש, בשנת 1956, קיבלה מצרים, במסגרת ה”עסקה הצ’כית”, 300 טנקים ומשחיתי טנקים סובייטים מעולים מסוגים שונים (“סטאלין 3”, -34T ומשחיתי טנקים 100 – SU). הייתה זאת תוספת מרשימה לצי טנקים ומשחיתי הטנקים המצרי הקיים, שמנה 430 כלים מערביים מסוגים שונים.
במרוץ החימוש הזה במזרח-התיכון, הייתה ידנו על התחתונה, גם מבחינה כמותית וגם מבחינה איכותית. רכשנו בצרפת טנקים, מסוג “שרמן” וכן טנקי 13 – AMX (שהיו מעין משחיתי טנקים קלים). הערבים השיגו ללא בעיות, טנקים חדשים וחדישים גם מן המזרח וגם מן המערב, ואילו אנחנו נאלצנו להסתפק בגרוטאות, בטנקים ישנים ולא כשירים, “שרמנים” ממלחמת העולם השנייה, “סנטוריונים” בריטים וטנקי 48-M אמריקאים שיצאו משימוש.
אף מדינה בעולם לא הסכימה למכור לנו טנקים חדשים. עד היום לא ברור מדוע הסכימו מדינות שונות למכור לנו, מפעם לפעם, אמצעי לחימה חדשים וחדישים כגון מטוסי סילון, אך סרבו בהתמדה ובעקשנות למכור לישראל טנקים חדשים.
בכוח ההכרח, אפוא, הצלחנו להשתלט על טכנולוגיות השריון ולשקם את גרוטאות הטנקים שהשגנו ולשכלל אותם ע”י השתלת מנועים ותותחים חדשים. התחרות בינינו ובין הערבים בתחום איכות הטנקים הייתה, למעשה, תחרות בין טנקים מערביים וסובייטיים חדשים, בידי הערבים, ובין טנקים ישנים, משוקמים ומאולתרים, של ישראל.
בשנות שישים עמדו הערבים לקבל מרוסיה את טנק ה-62-T. היה זה הטנק המבצעי החדיש ביותר בעולם באותה עת, בעל תותח רב עוצמה בקוטר 115 מ”מ. ניצבנו חסרי אונים מול התפתחות הזאת. היה ברור, שבעתיד לא ניתן יהיה עוד להמשיך ולקיים, באמצעות אלתורים ו”חידוש נעורים” של טנקי שנות ה-40 וה-50, יחסי כוחות איכותיים נסבלים.
פרשת ה”צ’יפטיין”
ואז, לשמחתנו, הציעה לנו אנגליה, בשנת 1966, הצעה היסטורית דרמטית. האנגלים היו זקוקים לכסף, כדי להשלים את פיתוח טנק העתיד החדיש שלהם, ה”צ’יפטיין”, בעל תותח 120 מ”מ. טנק זה אמור היה להיות הטנק החזק והחדיש ביותר של המערב. נוכח מצוקתם הכספית, הם הציעו לנו “עסקת חבילה”, אנחנו נרכוש מהם מאות טנקי “צנטוריון” ישנים (ה”גרוטאות” המסורתיות), ובתמורה, הם ישתפו אותנו בשלבי הסיום של פיתוח טנק ה”ציפטיין”, ימכרו לנו “ציפטנים” ואף יעזרו לנו להקים בארץ קו הרכבה לייצור טנקים אלה. קפצנו על ההצעה בשמחה, כמוצאי שלל רב, שכן היה בכך משום פתרון אידיאלי לחזות הקודרת של יחסי הכוחות, הבלתי נסבלים, הכמותיים ובעיקר האיכותיים הצפויים בעתיד.
שתוף הפעולה עם אנגלים נמשך כשלוש שנים. שני אבות טיפוס של טנקי “צ’יפטיין” הועברו לישראל, ואנו שקדנו על שכלולם וגמר פיתוחם יחד עם קצינים ומהנדסים אנגלים, שפעלו איתנו בארץ.
אולם מדינות ערב הכשילו את העסקה. הן איימו על אנגליה בהטלת סנקציות, כמו משיכת הרזרבות הכספיות שלהן מן הבנקים האנגליים ועוד. בכמה בירות ערביות היו גם הפגנות, ואספסוף תקף שגרירויות. ואז, בחודש נובמבר 1969, נוכח הלחץ הערבי, נסוגה אנגליה מעסקת ה”צ’יפטנים” עם ישראל.
מאמצי פיתוח, תכנון והכנות שנמשכו שלוש שנים, ירדו לטמיון – חזרנו לנקודת ההתחלה ואת הזמן האבוד לא ניתן היה להשיב.
מאוחר יותר, בשנת 1977, כאשר פרסם ריצ’רד קרוסמן, שהיה שר בממשלת בריטניה, את זיכרונותיו, נודע לנו, שממשלת אנגליה, בנוסף להפרת מחויבותה כלפינו, בגלל סיבות אובייקטיביות, לא נרתעה גם מלהוליך אותנו שולל במשך שנה בערך. הממשלה הבריטית הסתירה מאתנו במזיד את העובדה שהיא לא מתכוונת למלא את חלקה בעסקת ה”צ’יפטנים”. זאת ועוד, היא גם לחצה על ממשלת ארצות הברית, והשיגה את הסכמתה למנוע מאיתנו טנקים אמריקאיים, אם נפנה אליה בנדון.
ההחלטה על פיתוח טנק המרכבה
נוכח ההתפתחות הזאת, שקלנו את האפשרות לפתח ולייצר טנקים בישראל. פנינו לעקרונות שצריכים להנחות אותנו, בדרך כלל, בבואנו להחליט על פיתוח וייצור עצמי של אמצעי לחימה מסוים בישראל:
האמנו, שעלינו לפתח ולייצור בעצמנו, כאשר מדובר ברעיון מקורי ובאמצעי ייחודי, שלא קיים במקומות אחרים, או כאשר חשוב להסתיר, אם מסיבות מדיניות ואם מסיבות אופרטיביות, את העובדה שיש ברשותנו אמצעי מסוג מסוים.
גם במקרים, שאמצעים אוניברסאליים וסטנדרטיים לא מתאימים לצרכים הביטחוניים הספציפיים שלנו, בגלל תנאי הזירה למשל, יש הצדקה לפתרונות מקומיים.
צידוק נוסף לפיתוח עצמי נובע, כמובן, מסירוב המעצמות לספק לנו אמצעי לחימה חיוני ואז, בלית ברירה, אנו נאלצים לגשת לפיתוח עצמי תוך התעלמות משיקולים כלכליים.
וכמובן, אנחנו שואפים לפתח ולייצר בעצמנו, בכל מקרה שקיימת כדאיות כלכלית בעליל, כך שבנוסף להצטיידות באמצעים שדרושים לנו, הדבר מקדם את התעשייה המקומית ומבסס את כלכלת ישראל.
במקרה של טנק חדיש כמו ה”צ’יפטיין” היה ברור, כשמש בצהרים, שמדובר במערכת נשק ראשית, חיונית מאין כמוה, שהמעצמות מסרבות בכל תוקף ובשיטתיות לספק לנו אותה. יתר על כן, לא נראה גם כל סיכוי שבעתיד יחול שינוי בעמדת המעצמות.
השאלה הייתה, אפוא, לא האם מוצדק לפתח וליצור טנק בישראל אלא האם ביכולתנו, מבחינה טכנולוגית ותעשייתית, להוציא לפועל תכנית כה יומרנית. ולכך, נוספה גם השאלה האם ניתן לעשות זאת במחיר סביר ומבלי לפגוע בכלכלת ישראל.
כדי להשיב על שאלות אלה הוחלט לערוך מחקר בראשות האלוף טל. את המחקר עשו מומחי משרד ביטחון ומהנדסי חיל החימוש. מטרתו הייתה לענות על שתי שאלות עיקריות:
א. האם מבחינת הידע הטכנולוגי והתשתית התעשייתית יש בכוחה של ישראל לתכנן, לפתח ולייצר טנק.
ב. האם יש הגיון כלכלי בכך – האם מובטחת כדאיות כלכלית בראיה כוללת של כלכלת ישראל.
האלטרנטיבות המעשיות באותה עת היו:
– רכש טנקים מיושנים (“פאטון” או “צנטוריון”) ושכלולם בארץ.
– פתוח וייצור טנק ישראלי.
המחקר עסק בתחומים הבאים:
א. בדיקת כושר הטכנולוגי והתעשייתי של מדינת ישראל באותה עת, בכל הנוגע לפיתוח וייצור טנקים. הבדיקה כללה סקר תעשייתי של עשרות מפעלים, שיועדו להשתתף בפיתוח ובייצור וכן הערכת ההשקעות הדרושות לרכישת ידע, הרחבת מפעלים והקמת קווי ייצור, שלא היו קיימים.
ב. בחינת האלטרנטיבות מהאספקטים של מענה לצרכי האיכות, לצרכים הכמותיים ולצמצום התלות המדינית.
ג. בדיקה כלכלית, שכללה בחינת העומס התקציבי של תכנית לייצור טנק ישראלי בהשוואה לרכש טנקים בדרך אחרת, וכן בחינת הכדאיות הכלכלית הכוללת למשק, של ייצור טנק ישראלי, בהשוואה לאלטרנטיבה הנ”ל ובהשוואה כלכלית, תיאורטית בלבד, לרכש טנקים מודרניים וחדישים (שכאמור לא היו אז בהישג ידנו).
הממצאים העיקריים של הניתוח שנערך הצביעו, בראש ובראשונה, כי הפתרון של פיתוח וייצור טנק ישראלי ייתן מענה כולל לבעיות הכמות, האיכות ואי התלות. הוכח, כי בהתבסס על תעשיות הקיימות בארץ ועל הידע הטכנולוגי והניסיון המצטבר של חיל החימוש, ובתוספת השקעה נוספת ברכישת ידע והרחבת תשתית קיימת במפעלים מסוימים, ניתן לבסס תעשיית טנקים בארץ.
נבחנו אספקטים משקיים נוספים בהקשר לערך מוסף, עובדים ותעסוקה במשק, העומס התקציבי ועוד.
הממצאים של המחקר היו, אפוא, חיוביים. ישראל מסוגלת לפתח ולהקים תעשיית טנקים, אשר תהיה כדאית כלכלית בראיה כוללת של המשק הישראלי, והטנק הישראלי יהיה טנק טוב ויתאים לצרכים הצבאיים שלנו, ולתנאי זירת המלחמה המודרנית.
הנהלת משרד הביטחון והמטה הכללי למדו את הנתונים, דנו בהם, והחליטו להמליץ על ביצוע התכנית. משה דיין, שהיה אז שר בטחון, רצה שההחלטה הסופית תתקבל על בסיס ראיה לאומית כוללת. הוא ביקש שצורכי המשק יובאו בחשבון, ושההחלטה על ביצוע הפרויקט תתבסס על שיקול הכדאיות הכלכלית בלבד. הוא העביר, לכן, את האחריות ואת סמכות ההחלטה למשרד האוצר. לאחר שלושה חודשי לימוד כינס שר האוצר, פנחס ספיר, דיון בראשותו, בהשתתפות שר הביטחון דיין, הרמטכ”ל חיים בר-לב, אנשי הנהלת משרד הביטחון, חברי המטה הכללי והנהלת ומומחי משרד האוצר. כל המשתתפים בדיון תמכו בתוכנית ושר האוצר החליט בחיוב, לאמור: מדינת ישראל תפתח טנק ותקים תעשיית טנקים, שתייצר טנקים עבור צה”ל וברבות הימים תייצר גם לצורכי ייצוא – היה זה חודש אוגוסט 1970.
ההתארגנות ושיטת הפיתוח והייצור
מיד עם קבלת ההחלטה באוגוסט 1970, פורסמה על ידי הנהלת משרד הביטחון הוראת יסוד, ששימשה מאז כבסיס על פיו התנהלה תכנית ה”מרכבה”. הוקמה מנהלת תוכנית טנק (מנת”ק), בכפיפות לעוזר שר הביטחון. מנת”ק נושאת באחריות כוללת לפיתוח, ליצור הטנק, ולהקמת והרחבת התעשיות. במפקדת חיל חימוש הוקמה, בכפיפות למנת”ק, רשות פרויקט טנק (רפ”ט), שעוסקת בתכנון ההנדסי של הטנק.
מיד בתחילת הפעילות של מנת”ק הוחלט להכין, על פי מסגרת המחקר, שבוצע לבחינת הכדאיות הכלכלית, תכנית מחשב מיוחדת – “דגם עלויות” – שהייתה ייחודית מסוגה. מטרת התכנית הייתה, להציג כמה יעלה יצורו של הטנק בכל עת, וכן להציג את פריסת ההשקעות לפיתוח ולהרחבת התשתית על פני שנים ולפי הנושאים השונים. “דגם עלויות” הכלכלי, שהציג את כל הנתונים והתחשיבים הכלכליים, הפך לכלי בקרה חשוב של מנת”ק. הוא מספק נתונים לצרכי ההחלטות בכל הדרגים במהלך ביצוע התכנית, ולצורך בדיקות חוזרות ונישנות של הכדאיות הכלכלית, כל אימת שמשתנים מחירים של חומרי גלם וחלקים ובכל פעם שעולה הצורך, תוך כדי תהליך הפיתוח של הטנק, לסטות מהתכנון המקורי.
התוכנית המקורית הייתה לפתח טנק שמבוסס בעיקרו על מערכות ומכללים קיימים. אולם כבר בשנות הפיתוח הראשונות עברה מנת”ק, בגלל אילוצי ידע, סיבות טכנולוגיות ודרישות מבצעיות, אשר התפתחו עם הזמן, לתכנון טנק חדיש, שהתבסס על מכללים מקוריים וחדישים. משימת הפיתוח עודכנה בהתאם, תוך בקרה כלכלית קפדנית.
המגמה לקצר את זמן הפיתוח של הטנק יצרה שיטה מקורית של תהליך פיתוח מקוצר, תוך נטילת סיכונים מחושבים, שכונה בהמשך “פיתוח טלסקופי”. שיטה זו מתאפיינת בהתחלת ייצור סדרתי לפני השלמת כל שלבי הפיתוח והניסויים, לפני השלמת כל תיקי הייצור ותוך התבססות על דגמים.
במטרה להקטין את ההשקעות הדרושות לייסוד ולניהול תעשיית הטנקים, החלטנו לא להקים ארגון חדש וגדול, שיכלול את כל שירותי התקורה הנדרשים בפרויקט כגון זה (עיתוד, רכש, שירותים משפטיים וכלכליים וכו’). נקבע, כי מנהלת התכנית תשתמש בתשתית הקיימת של משרד הביטחון וצה”ל כגון מרכז ציוד וחלפים, מנהל ההרכשה והייצור, יחידת היועץ המשפטי, יחידת היועץ הכלכלי וכו’.
וכך גם הוחלט להתבסס על התשתית התעשייתית של צה”ל, ועל התעשייה הביטחונית והאזרחית בישראל ולהרחיב תעשיות קיימות, ולהשתדל ככל האפשר לא להקים מנגנונים מנופחים, תקורות ותעשיות חדשות. במסגרת זו נקבע כי המרכז לשיקום ואחזקה של הטנקים בצה”ל ישמש כמפעל ההרכבה של הטנק ומאתיים מפעלי תעשיה, ביטחונית ואזרחית, אחרים יקלטו ידע חדש, יוסבו ויתאימו עצמם לייצור אלפי החלקים, המכללים והמערכות של טנק ה”מרכבה”.
נקבעה מדיניות של פריסת הייצור המקומי על פני כל הארץ, כולל אזורי פיתוח, תוך שיתוף מרבי של התעשייה האזרחית וללא מונופול לתעשייה הביטחונית.
נקבע כי הידע הטכנולוגי החסר יירכש בחלקו מחוברות זרות, ובחלקו יפותח על ידנו במערכת הביטחון, במפעלי התעשייה ובמוסדות המחקר בארץ.
במבט לאחור מדובר במהפכה של ממש בתעשייה הישראלית ומקור לגאווה לאומית. ממדינה שעסקה בהסבה (עמוקה ככל שהייתה) של טנקים קיימים, הפכה מדינת ישראל לבעלת תעשייה מיומנת וענפה, הכוללת את כל המגוון המקצועי הנדרש ומסוגלת להוציא לפועל ייצור מערכת מורכבת כטנק מודרני, תוך אינטגרציה ושילוב בין-תעשייתי ובין-תחומי מסועף. לתעשייה הזאת יצאו מוניטין רבים בעולם, והתפתחותה המקצועית והעסקית היא רצופה ורבת משמעות.
עוד בנושא:
סקירה על המרכבה מתוך אינציקלופדיה של YNET
על דגם העץ של המרכבה לחץ כאן
