ליקט וערך אל”ם (במיל’) שאול נגר
צילום קבוצתי של כמה מאנשי חטיבת אלכסנדרוני, 25 במאי 1949. מוקף במעגל צהוב אריאל שרון שהיה מפקד מחלקה בפלוגה ב’ בגדוד 32. בפינה שמאלית תחתונה של השלט אשר לוי שהיה מ”פ ב’
לצפייה במקבץ צילומים (צילום: עומר כ”ץ מיד לשריון), ראו כאן:
https://photos.app.goo.gl/M16sxPQx6VsvEkMo6
https://photos.app.goo.gl/theFErEkeOdzBPMq1
כמדי שנה התקיים טקס זיכרון לחללי גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני, שנפלו במלחמת העצמאות בקרב על לטרון. השתתפו בטקס ותיקי הגדוד מאותה מלחמה ובהם תא”ל (במיל’) אשר לוי שהיה מ”פ ב’ בגדוד 32 בתש”ח; מר הניו (צבי בן-משה) שהיה סמל קרבי בחטיבת אלכסנדרוני בגדוד 33 וממארגני הטקס; רס”ן (במיל’) מירון נומיס (בנו של רב-טוראי חיים [צ’רלי] נומיס מחטיבת אלכסנדרוני, שנפל ביום 8 בדצמבר 1948 בנגב המערבי); מר ניב בר-גיא, מנהל מחלקת החינוך במועצה האזורית מטה יהודה; מר מסטאי גלעד מנהל אזור שפלה ונוף של קק”ל; הגברת מלכה שמעוני, אחייניתו של החלל יוסף סוסנובסקי ז”ל; ותא”ל (במיל’) צביקה קן-תור, מנכ”ל עמותת הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, שיִיצֵג את עמותת יד לשריון.
הטקס שנערך ביום 23 במאי 2018, התקיים בחסות המועצה האזורית מטה יהודה ובסיוע חברת “נשר” – מפעלי מלט ישראליים בע”מ. את הטקס הכינו וניהלו מורי השל”ח בעזרת תלמידי השיכבה.
מהלך הטקס
הטקס נפתח בשיר “בארץ אהבתי” של לאה גולדברג, בביצוע תלמידי מגמת המוזיקה בבית הספר, לאחר מכן הדלקת משׂואה, קריאת “יזכור”, אל מלא רחמים וקדיש. נשאו דברים מנהלת בית הספר הר-טוב הגברת לימור גור; נציג קק”ל; נציגת המשפחות השכולות; תא”ל (במיל’) אשר לוי שלחם בתפקיד מ”פ ב’ בגדוד 32 בתש”ח; קריאת דברים על ערך הנתינה שכתב אריאל שרון ז”ל, שלחם בתפקיד מפקד מחלקה בגדוד 32 ולימים היה אלוף וראש הממשלה; ונציגי התלמידים. בתוך כך קראו תלמידים את שמות חללי גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני. הטקס הסתיים בהנחת זרים למרגלות האנדרטה ובשירת “התקווה”.
מדברי הגברת לימור גור, מנהלת בית הספר הר-טוב
אירועי יום הזיכרון והעצמאות השנה עומדים בסימן 70 שנים למדינה. כבר למעלה מ-70 שנים אנו נלחמים את אותה המלחמה, המלחמה על עצמאותנו. זוהי מערכה מתמשכת המשנה פנים וצורה. זוהי מערכה כואבת שמצלקת את גופו ורוחו של העם הקטן והחזק הזה. כול נופל הוא עולם ומלואו, כול גיבור הוא סיפור חיים, כול חלל הוא אישיות וגם חלומות שכבר לא יתגשמו.
לתיכון הר-טוב זיקה מיוחדת לדור לוחמי תש”ח. כחלק מן המסורת והמורשת של בית הספר, קיבלנו את הזכות להשתתף מדי שנה בטקס זה, שבו אנו מזכירים ומוקירים את לוחמי הקרב על לטרון. הסיפור ידוע, אך כבוד הוא לנו להזכירו. כדי למנוע את סכנת כיתור ירושלים החליט הפיקוד העליון של ההגנה במ לחמת העצמאות על מבצע בן-נון, מבצע זה עתיד היה להתבצע בידי חטיבה 7, וכדי לחזק את החטיבה צורף אליה גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני.
המטרה העיקרית של המבצע הייתה פתיחת הדרך לירושלים. וכך בקרב ארוך ותחת אש אויב כבדה, לחם הגדוד בנחישות אין קץ אשר העידה על רוחו האיתנה. למרות שהגדוד נפגע קשה ואיבד 54 מלוחמיו, הוא עמד בכבוד במשימה הקשה שהוטלה עליו. אהבת הארץ, הנכונות למות למענה, הגבורה, הרעות, אומץ הלב, הנחישות והאמונה – הם רק חלק מן הערכים שהיו נטועים בלבבות הלוחמים שמסרו נפשם למען המדינה ולמען אותם ערכים שבהם האמינו.
כקודמיי בתפקיד מנהלת בית ספר, אני לוקחת אחריות בכול הקשור לשימור הזיכרון ההיסטורי של תולדות המדינה, בהנצחת הנופלים, בחיזוק הערכים בם האמינו מקימי המדינה וכול לוחמיה לדורותיהם.
אני קוראת לתלמידיי להקשיב, ללמוד ולהפנים את חשיבותו של המאבק על המולדת, מאבק שלא נותן לנו רגע של שקט כבר 70 שנים. ההטמעה, הלמידה וההפנמה לא יוכלו להתקיים רק דרך הספרים, הלוח והמחברות. אין תחליף ליציאה מחוץ לכותלי הכיתה, אל השטח, תוך שימוש במראה עיניים, מגע ידיים וחיבור אל האדמה, החול, האבנים הריח והנוף של מדינתנו המיוחדת, המורכבת והיפה.
לוחמי דור תש”ח היקרים, תודעה דורית שלמה התגבשה סביב מלחמת העצמאות והפכה אתכם לדור מופת. אתם מזוהים על ידי החברה הישראלית כחלק מן הקנון הלאומי. מלחמת העצמאות היא אירוע מרכזי בהיסטוריה של העם שלנו, והיא גם חלק בלתי נפרד מסיפור חייכם. הזיכרון הביוגרפי שלכם מתמזג עם הזיכרון הקולקטיבי מכיוון שאתם הייתם שם.
אתם נושאים בגופכם את זיכרון האירוע ומסמלים את סיפור המאבק והגבורה. מסירות הנפש שלכם, האמונה בדרך, הנחישות והאומץ, הם הדוגמה להתנהגות ראויה שאותה אנו מעבירים לתלמידינו דרך תכניות הלימוד, טקסי הזיכרון, ספרות ושירה, מורשת קרב וצבא, מוזאונים ואנדרטות. זוהי המורשת שהותרתם לנו והיא בעלת חשיבות רבה עבור חיינו במדינה.
אני יכולה רק לשער עד כמה הזיכרונות והמראות הקשים מלווים אתכם כבר שנים כה רבות ואינם נותנים לכם מנוח. אולם לא לשווא היה מותם של יקיריכם. רק 70 שנים חלפו מאז הוקמה המדינה, ולמרות שלא ידענו יום של שקט ושלווה מאז, מדינת ישראל היא בית חם, אוהב ומקבל, היא דמוקרטיה נאורה ומתקדמת, היא טכנולוגיה פורצת גבולות וקידמה שאין לה מתחרים.
אנו גאים ומאושרים במדינה שלנו שעליה נלחמתם בגבורה שאין שנייה לה. תודה.
זכות גדולה נפלה בידי תלמידינו ובידינו אנו, בנטילת תפקיד כה מרכזי בהנחלת המורשת שלכם לדורות הבאים. תלמידי הר-טוב לומדים על מלחמת העצמאות, על פריצת המצור לירושלים וכיבושה ועל מורשת הקרב של חטיבת אלכסנדרוני, וכול זאת בדרך מקורית, ייחודית ומעמיקה, שחלקה כרוך גם בהפקת הטקס.
נציגי המשפחות,
זכרם של הנופלים יהיה לנו כצוואה להוסיף לעמוד על המשמר ולממש את אותן משימות שמימשו הלוחמים במותם – משימות הגנה על ארצנו, מולדתנו היקרה מכל. מותם מותיר אחריו צוואה המכוונת את כולנו להיות ערכיים ונושאי עוז וגבורה, להיות חברה בונה ונאורה, דמוקרטית וחופשית, ולהיות לעם רודף שלום.
אני מודה מקרב לב לשני טרעטגער רכזת שכבה ט’, ולמחנכות השכבה שושי שטרית, לרמה ארנן, לשרון סופר, לגליה כספי ולדקלה, כהן על ההתארגנות ליום מיוחד זה ועל הפקת הטקס. תודה נוספת לכם תלמידינו היפים על שעשיתם זאת בלב חפץ ואוהב. תמיד תוכלו להיות גאים בכך שנטלתם חלק באירוע כה משמעותי זה של הנצחת חטיבת אלכסנדרוני.
אני בוודאי גאה בכם, בכולכם.
תודה נוספת למורי השל”ח המסורים שלנו חיים חדד ויהודה שטייניץ על התמיכה, הליווי והארגון של יום זה.
יהי זכר חללי חטיבת אלכסנדרוני חקוק בלב ישראל לדור דור.
עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.
מדברי תא”ל (במיל’) אשר לוי
(אשר לוי היה מפקד פלוגה ב’ בגדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני בקרב בן-נון א’ מלחמת העצמאות)
התאספנו כאן היום לזכור את לוחמי גדוד 32 שנפלו בקרב לכיבוש לטרון במלחמת העצמאות. האנדרטה של חטיבת אלכסנדרוני שעיצב ותכנן מר יהודה יהב, הקמנו אנשי הגדוד ועמותת אלכסנדרוני בעזרתה של הקרן הקיימת ובסיועה של חברת נשר שהקימה את פינת הישיבה בחורשה, שהיא ועמותת יד לשריון עוזרות בשימורה וטיפוחה. הודות לגופים אלה, הפכה האנדרטה לאתר המושך אלפי אזרחים וחיילים במשך כול השנה, וכך תורמת האנדרטה לשימור המורשת של מלחמת העצמאות, המלחמה הארוכה, הקשה והאכזרית ביותר שגבתה למעלה מ-6000 קרבנות, מלחמת קיום שהבטיחה את הקמתה של מדינת ישראל. המועצה האזורית מטה יהודה אימצה את האנדרטה וטקס זה נערך בחסותה ובהשתתפותה. אני רוצה להודות לתלמידי שכבה ט, של בית הספר האזורי הר-טוב ולצוות המורים ובעיקר לשני טרגר, רכזת השכבה ומנחת הטקס, ולחיים חדד המורה ל-שלח, על תרומתם בארגון ובביצוע מרגש של הטקס, וכן להודות למועצה האזורית מטה יהודה ולעומד בראשה, ולכול עובדי המועצה המסורים.
אנו שמחים מאוד שאירוע זה הפך לחלק קבוע בתכנית הלימודים של בית הספר וכך תורם לקשר של בית הספר על מוריו ותלמידיו לאנדרטה ולהנחלת תולדות המלחמה על ירושלים והדרך אליה ומקרב את התלמידים למורשת מלחמת העצמאות .
קשה לדמיין כיום את המצב ששרר באותם ימים. לאחר כמה חודשים של מלחמה שנכפתה עלינו על ידי ערביי ארץ ישראל, פלשו ב-15 במאי 1948 חמישה צבאות ערביים מצוידים במיטב הנשק, בטנקים, תותחים ומטוסים, ומולם צה”ל שרק נולד, מצויד בנשק קל ונחות ומתוח עד קצה גבול יכולתו בכול החזיתות. גוש עציון כבר נפל, ירושלים הייתה נתונה במצור ומשוועת לתגבורת, למזון ולנשק ומותקפת בידי הלגיון הירדני. מבצר לטרון מהווה את המחסום העיקרי בדרך אל העיר.
המשימה לכבוש את לטרון ולפרוץ את הדרך לירושלים הוטלה על חטיבה 7 שהוקמה רק שבוע לפני כן, והייתה העתודה היחידה של המטכ״ל. גדוד 32 הוותיק והמנוסה, בפיקודו של צבי גרמן, הוכפף לחטיבה 7 כדי לתגברה, ואכן עליו הוטלה המשימה העיקרית לכבוש את הכפר לטרון ואת מבצר המשטרה. חמש פעמים ניסו חטיבות מהמובחרות של צה”ל לכבוש את לטרון וכשלו. זה ממחיש את החשיבות העצומה שיוחסה למקום ולגורל ירושלים. רק במלחמת ששת הימים נכבשה משטרת לטרון בידי חטיבה 4 בפיקוד משה יוטבת, שהיה סגני בפלוגה במלחמת העצמאות. על הקרבות בלטרון ובעיקר על הקרב הראשון נכתבו ספרים ומאמרים רבים, מיתוסים צמחו ונשברו, אך בל נשכח שתוך כדי הקרבות הקשים ולמרות הכישלונות הטקטיים האלה, נפרצה דרך בורמה והוסר המצור מעל ירושלים.
פרטי הקרב רשומים בספרי ההיסטוריה. בסופו של דבר הגענו ללחימה נגד שני גדודי לגיון ערוכים ומחופרים בלטרון רק עם שתי פלוגות מגדוד 32: פלוגה א׳ בפיקוד רם רון, ופלוגה ב’ בפיקודי, ומחלקת החבלנים בפיקוד עזרא איילון. על גדוד 72 מחטיבה 7 הוטלה המשימה לנוע בעקבות גדוד 32 ולכבוש את הכפר דיר איוב, שהיה בין לטרון לשער הגיא. הגדוד כלל מספר רב של עולים חדשים בפיקוד מפקדים ישראלים יוצאי ארגון ההגנה והצבא הבריטי. הגדוד נתקל באש למרגלות גבעה 314 ונסוג תוך אבדות.
כאשר מסתכלים כיום על הנוף הפסטורלי ועל הגבעות המיוערות, קשה לדמיין את הגבעות המסולעות החשופות והשדות הבוערים בחמסין לוהט עם שתי הפלוגות נתונות לאש תופת מול ניסיונות ההסתערות הבלתי פוסקות של האויב. פלוגה א’ הייתה על גבעה 314 שאותה כבשה עם שחר, ופלוגה ב’ הייתה בעמק שלמרגלות לטרון.
כבר עם עלות השחר והתפזרות ערפילי הבוקר היה ברור שבכוחות עצמנו לא נוכל לבצע את המשימה. הקרב נמשך עד שעות הצהרים ומספר הנפגעים הולך ורב, והתחמושת והמים אוזלים. בתנאים הקשים האלה באו לביטוי רוח הלחימה והדבקות במשימה, ויותר מכול – רוח היחידה ואחוות הלוחמים שנבעה מחברות אמיצה של אנשים שגדלו יחד במושבות השרון ופתח תקוה, התחשלו בקרבות והאמינו בחבריהם ומפקדיהם.
רבים היו גילויי הגבורה וההקרבה באותו יום. אני מבקש לציין שלושה לוחמים באופן מיוחד: החבלן שלום טישלר, המ”כ שמחה פנחסי ממחלקתו של אריק שרון, שביוזמתם נשארו לחפות במקלעיהם על נסיגת חבריהם, ואת מרדכי דוצ׳מינר, ניצול שואה, שהתנדב לרוץ תחת אש תופת לאריק כדי להביא אליי נוקר למרגמה. שלושתם נפלו בקרב.
בשעות הצהריים הועברה אלי ההודעה ממפקדת החטיבה כי כול ניסיונות הסיוע והחילוץ של החטיבה נכשלו בגלל האש הכבדה והשדות הבוערים, וכי אפעל לפי שיקול דעתי. באותה עת היו רוב אנשי הפלוגה הרוגים או פצועים ובין הפצועים גם אני ומרבית המפקדים.
אמונים על מסורת צה”ל שלא משאירים לוחמים בשדה בקרב, עמדתי בפני הדילמה הנוראה להישאר ולהילחם, עם הסיכוי שמרבית הפלוגה תושמד, ומנגד הסיכוי להציל את מי שעוד ניתן.
למזלנו המשיכה פלוגה א’ להחזיק בגבעה 314 למרות ההתקפות עליה. החלטתי להורות על נסיגה לכיוונה של פלוגה א’. הנסיגה בוצעה תחת אש קטלנית וניסיונות הסתערות של האויב, כשהבריאים והפצועים קל נושאים את הפצועים קשה. אין ספק שלולא עמידתה האיתנה של פלוגה א’ ומפקדה רם רון, גורלה של הפלוגה שלי היה הרבה יותר קשה.
54 לוחמים מגדוד 32 נפלו בקרב באותו יום. 48 מהם מפלוגה ב׳ ומהחבלנים שסופחו אליה. רק ב-1949, לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק עם ירדן, הובאו חללי הגדוד לקבורה בישראל, והם טמונים כולם, פרט לשלושה, בקבר אחים בהר הרצל. שמותיהם חקוקים על אנדרטה זו. יהי זכרם ברוך.
אינני יכול לסיים מבלי להזכיר את העובדה שאי אפשר להתחמק ממנה, שהזמן אינו עומד מלכת, ואותותיו ניכרים בשורותינו, שורות הוותיקים המתדלדלות. בשנים האחרונות הלכו לעולמם כמה חברים, לוחמים ומפקדים, ובהם צבי גרמן, רם רון, יצחק קצב, עזרא איילון וחיים עינב וכן משה יוטבת סגני וחברי הטוב. לפני 4 שנים הלכו לעולמם אריק שרון שהיה ראש הממשלה ומפקד מחלקת החוד בפלוגה, מגיבורי צה״ל שסייע רבות להקמת האנדרטה, וכן מח”ט אלכסנדרוני במלחמת העצמאות בנץ פרידן שהיה מייסד העמותה והרוח החיה בה שנים רבות, ותרם רבות להנחלת מורשת החטיבה ומלחמת העצמאות ולוחמיה.
לכן חשובה כל כך קבלת האחריות על האנדרטה ועל קיום הטקס הזה בידי המועצה האזורית מטה יהודה ובית הספר הר-טוב, לשימור סיפורה של מלחמת העצמאות, גבורתם של לוחמיה וזכרם של נופליה, בקרב התלמידים והציבור כולו. על כך אני רוצה לברך את המועצה האזורית וראשה מר ניב ויזל ובית הספר הר-טוב ומנהלתו החדשה הגב’ לימור גור, שאני בטוח שתמשיך במסורת של קודמיה.
ואחרון חביב, ברכות להניו, מזכיר העמותה על הדאגה, הארגון והמסירות ללא גבול.
על ערך הנתינה, המסירות וההקרבה
(דברים שסיפר על הקרב כאן בלטרון אריאל שרון, שהיה מפקד מחלקה תחת פיקודו של אשר לוי)
יום שרב כבד. כרם זיתים ליד חולדה העתיקה. מחלקתי ואני שרועים על הקרקע, מתחת לעצי הזית, דרוכים ומהורהרים בטרם קרב.
לפתע בסמוך לנו, עוצרת שיירת משאיות, מתוכם יורדים מגויסים חדשים. פניהם חיוורים במקצת, זרים למראה, ספרות טבועות על ידיהם.
הם החליפו את בגדיהם, ניסו להתאים מדים וקיבלו את נשקם. בשקט מופתי. בדממה כמעט.
הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה, דרך גבולות חסומים, באוניות מעפילים רעועות, ושוב למחנות ההסגר בקפריסין – ומשם באוניות – אל הארץ, לפעמים גם אל החזית.
איש מהם לא התלונן, איש מהם לא מחה בקריאה, “תנו לנו לפחות לנשום מעט אחרי השנים הנוראות שעברנו,”, כאילו הבינו שזהו עוד קרב על הקיום היהודי.
חשבתי אז ועדיין מהרהר בכך עד היום: אילו תעצומות נפש אדירות היו לאותם צעירים, אשר עברו את תופת השואה ואיבדו בה את כל עולמם, ועתה הם מתייצבים בחזית של מולדתם החדשה, נכונים להקריב את נפשם למען עצמאותה.
אלה היו אנשי הגָחָ”ל (גיוס חוץ לארץ). שירים לא שרו להם, סביב המדורה לא דיברו בהם. לא היו מושא לחיקוי. בבית לא חיכה להם איש לחלוק עמו חוויות, לא היה להם בית. אנשים מעולם אחר, עם חוויות שאנחנו לא חווינו, צעירים כמונו ומבוגרים מאיתנו באלף שנים.
אני מצדיע לאותם אלמונים במדים, שחלמו להגיע לאדמת מולדת ולחוף מבטחים, וכשזכו סוף סוף, להגשים את חלומם – נפלו בקרב.
הם באו אלמונים, נפלו כאלמונים ורבים הם נשארו באלמוניותם עד היום – אלמונים במדים. בעיניי הם הגיבורים האמיתיים, סמל לטרגדיה הנוראה שפקדה את עמנו בשואה, והחוליה הכואבת והמחברת בין דור החורבן לדור התקומה.
יהיה זכרם ברוך וחקוק על לבנו תמיד.
אחד מן הגח”ל
התלמידה מור אהרונסון קראה את שירו של נתן אלתרמן
מִסִּפּוּן אֳנִיָּה מִתְנוֹדֶדֶת
הוּא יָרַד אֶל רְצִיף הַנָּמָל.
וְחִכְּתָה בָרָצִיף לוֹ מוֹלֶדֶת
בִּדְמוּת אוֹטוֹ צְבָאִי וְסַמָּל.
הִיא אֶת שְׁמוֹ בְּחוֹתֶמֶת הִטְבִּיעָה,
הִיא הִשְׁלִיכָה בְּגָדָיו אֶל הַשַּׂק
וּשְׁבוּעָה נוֹרָאָה הִיא הִשְׁבִּיעָה
לְקוֹלוֹ שֶׁל הַגֶּשֶׁם הַדַּק.
וַנִרְאֵהוּ זוֹחֵל, אוֹ כּוֹרֵעַ,
אוֹ עוֹמֵד עִם צַלַּחַת בַּתּוֹר,
וַנֵדַע: לְלֹא בַּיִת וְרֵעַ
קַר לִלְחֹם אֶת מִלְחֶמֶת הַדּוֹר.
עוֹד הָאָרֶץ הַזֹּאת לֹא נָתְנָה לוֹ
לֹא יָדִיד, לֹא פִּנָּה לְמִקְלָט,
לֹא שָׂמְחָה מִן הָאֶלֶף הַלָּלוּ
אֲשֶׁר לָנוּ הָיוּ לַמַּתָּת.
לֹא, כִּי רַק אֶת חַיָּיו, פְּלִיטֵי חֶרֶב
הוּא קִבֵּל עַל הַחוֹף מִיָּדָהּ.
אֲבָל גַּם אֶת חַיָּיו, אֵי בָּעֶרֶב,
הוּא הֵשִׁיב בְּנָפְלוֹ בַּעֲדָהּ.
דבר נציגות התלמידים
קראו איליי וסתיו (שני)
עומדים אנחנו אתכם, כאן, בין לטרון לכרם שלום, בין גבעה 314 למנזר השותק, בין הלוחמים הגיבורים, החיים והזוכרים לבין החברים שנתנו את כול כולם בשביל ירושלים ובשביל המדינה, מדינה שהם לא זכו לראות בהגשמתה. כאן במקום הזה קוראים לנו השמות: עודד ויחיה, אַלְיָקוּם ושמשון, דוד זלמן וזְכָרְיָה – לוחמים שלחמו כתף אל כתף, מכול העדות, מכול שכבות העם, לוחמים שעלו מן השואה לצד צברים שהיו מלח הארץ. את כולם עטפה תחושת השליחות וההקרבה. היא הייתה על ליבם, פניהם העדינות.
כאן בין הכרמים אפשר לשמוע אותם מבקשים מאיתנו, תלמידי בית הספר, גם כעבור 70 שנה, לא להניח את המשא, להמשיך את המסע הכבד של המדינה, בשביל המדינה. אנו מסתכלים עליהם ורואים את החיים, בין שתיקות ההרים הם מבקשים לעורר אותנו אל השליחות והנתינה.
כאן קוראים לנו הלוחמים שכה אהבו את הארץ, להמשיך לטייל, לראות בה את היופי, להדבק בשורשיה כי אין לנו ארץ אחרת. וכאן, במקום הזה, אפשר להבין מה זו מדינה, ומה האחריות שלנו.
כן, אפשר לרטון ולכאוב, על האלונקה – המדינה, שכואבת בכתפיים והרבה פעמים בלב. הכי קל לעזוב ולצעוק, אבל בסופו של דבר זה הבית שלנו, זה החלק שלנו. ההר השותק, הכרמים הדוממים, הסלעים, המנזר, מדברים הרבה יותר מכול נאום, מכול הטפה, מכול חינוך, הם עוברים בלב ומרעידים את הנשמה. זו לא קלישאה שהטובים ביותר נופלים, כי הם המסורים ביותר, הנענים ראשונים לכול מטרה, הם הם ההולכים בראש, מובילי הדרך, והם – מובילים לנו את הדרך, את אותה דרך ישנה שאומרת להתמסר למרות הקשיים, לתת בלי תמורה, ולקחת אחריות, זו המילה הנכונה.
ולכם הלוחמים רצינו להגיד: אתם מראים לנו את התקווה; התקווה, לא רק כשיר אלא כמשהו שאנו נוטלים בו חלק. אחרי שבניתם במשך 70 שנה משהו לתפארת, אחרי שנתתם את עצמכם ואת כול היקר לכם בשביל הארץ הזו, אנו גאים בכם ויודעים שעכשיו אנו צריכים להיות שותפים ולקחת חלק: שותפים בגאווה ושותפים בעשייה, כדי להמשיך את מה שהיה ולא לעצור כאן, בין ההרים, בעמק הבָּכָא – אלא לצאת מהם ולעלות לירושלים.
אנו תלמידי ותלמידות בית ספר הר-טוב, נושאים בגאון בשם בית הספר את ההיסטוריה, את שמה של המושבה הר-טוב, על כל קשייה, נפילותיה ומלחמותיה, וגם גאים לאמץ ולהיות ממשיכי האבוקה לזיכרון חטיבת אלכסנדרוני שלחמה כאן, כדי להביא לתקומת ירושלים והמדינה.
זכות גדולה נפלה לידינו, להיות נושאי הלפיד, לזכור את הלוחמים ובמיוחד את לוחמי נצר אחרון, שתרומתם לא תסולא בפז. אנו מתכוונים להמשיך בה גם בשנים הבאות, בהנחלת המורשת, בנשיאתו ובזכירתו בליבנו לעד. תודה לכם שהייתם לנו למורי הדרך, במקום החשוב הזה. נסיים בדברי הנביא חגי: “וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם” (חגי ב ט).
