17 בדצמבר 2009: הקרב שלא נגמר
“אחרי שנירה פגז אחד הסורים יברחו רק מהרעש של הפגז…” אמר חייל בפלוגת המילואים של סרן אמנון שרון, בשעה שהכניסו מעט תחמושת לטנקים חסרי הציוד, במחנה פילון, במוצאי יום הכיפורים תשל”ד. בבוקר שלמחרת מצא עצמו אמנון שבוי בידי צוות טנק סורי על ציר הנפט, לאחר שטנקים רבים מפלוגתו הושמדו, והתותחן הבוער שלו, שלמה טובי, שאותו חילץ מהטנק הפגוע והבוער, נהרג בידיו המחלצות של אמנון על צריח הטנק מצרור של מקלע סורי. שמונה חודשים היה אמנון בשבי הסורי הקשה, רובם בבידוד ובצינוק. הטראומה היא לכל החיים.
אל”ם (במיל’) אמנון שרון
לאחר שחרורי מהשירות הסדיר בגדוד 82 של חטיבה 7, הוצבתי כמ”פ שוט (סנטוריון) בגדוד 266 בחטיבת מילואים 179. הימ”ח נמצא בפילון ואנחנו בשגרת מילואים של אימונים ותעסוקות. למחרת ראש השנה, ביום א’, 30 בספטמבר 1973, מגיעים אלי הביתה עם צו גיוס לתרגיל מלא עד הימ”ח. בשעות הערב המאוחרות הגענו לפילון וכל הלילה זיוודנו וחימשנו את הטנקים. למחרת המשכנו לטפל בטנקים וכעבור יום נוסף הודיעו לנו שאנחנו משתחררים, אבל משאירים את הטנקים כמו שהם. כשאומרים ללכת הביתה, אנו כאנשי מילואים מנוסים לא שואלים שאלות ומיד טסים… באוטובוס דיברנו בינינו, מי יחזיר את הזיוודים והתחמושת למחסנים וחשבנו שאנשי הימ”ח הסדירים יעשו זאת.
בערב יום שישי של אותו שבוע, ערב יום הכיפורים, אצלנו בשכונת נחלת יצחק, אווירת קרנבל, הילדים על אופניים וסקטים, הרחובות מלאים באנשים, חלקם יצאו מבית הכנסת באווירה רגועה, אבל אנחנו שומעים כלי רכב נוסעים על כביש ת”א – חיפה העובר לא רחוק מהשכונה, ואני זוכר איך אמרנו אחד לשני, איך משנה לשנה יום כיפור מתחיל לאבד מערכו, אנשים נוסעים ולא איכפת להם מהיום הקדוש. הלכנו לישון באווירה רגועה.
אמנון שרון נפגש עם משפחתו ביום שובו לארץ
גיוס פתע
למחרת, בשבת, ביום כיפור עצמו, בסביבות שעה 10:00 בבוקר, אני שומע משאית נוסעת ברחוב שלנו, הצצתי מהחלון וראיתי שזוהי משאית צבאית. היה ברור לי שביום כיפור אין שום פעילות צבאית ולכן זהו כנראה מצב חירום. התקשרתי לימ”ח והפקידה אמרה לי, אל תשאל שאלות ותגיע מיד לימ”ח. ברוך הסמג”ד התקשר אלי ואמר לי שהוא בא לאסוף אותי מהבית. נפרדתי מהבן רביב שהיה בן 3 ומאשתי בלה שהייתה בחודש השלישי להריונה. בלה, בעלת החושים החדים, אמרה לי, אם קוראים לך ביום כיפור זוהי מלחמה. ואני, לא כל כך כדי להרגיע אותה אלא בגלל הביטחון הרב שהיה לי, אמרתי, שטויות, השארנו כמה טנקים מוכנים ומצוידים, אנחנו רק נניע מנועים והסורים יברחו… זאת הייתה התחושה האמיתית כי הרי מאז תום מלחמת ששת הימים כל המדינה הייתה באופוריה ובתחושה שאנחנו “סופרמנים” וכל יכולים והערבים הם אפסים גמורים ומצבנו מעולם לא היה טוב יותר ובטוח יותר כמו עכשיו.
ברוך הגיע אלי בסביבות 10:30 בבוקר. חיבוק אחרון לבלה אשתי ולבני רביב ואנחנו יוצאים לדרך. אנחנו נוסעים תחילה לחניון האוטובוסים בשיכון דן, ברוך מוודא שמספר אוטובוסים של החטיבה יגיעו לנקודת המפגש ברמת גן ומשם אנחנו ממשיכים צפונה. נוסעים בכביש החוף, מכוניות רבות נוסעות צפונה ודרומה. משאיות, שורת מובילים עולה צפונה עם תומ”תים, רכבי קשר, מעט אוטובוסים עם ראשוני חיילי מילואים נוסעים בכבישים. פתחנו את הרדיו לנסות לשמוע ולהבין מה קורה, אבל ב”קול ישראל” הייתה דממת שידור. שמענו תחנות ערביות אבל לא הבנו כלום. במחלף קיסריה אספנו חייל סדיר, צנחן מגדוד 50 שסיפר לנו שהזעיקו אותו מהבית חזרה למוצב ברמת הגולן.
חשרת הסופה
דיברנו בינינו מה יכול להיות, האם אנחנו הולכים למלחמה, הרי כמה ימים לפני ראש השנה חיל-האוויר שלנו הפיל לסורים בקרב אווירי 13 מיגים. אנחנו היינו חדורי ביטחון עצמי גבוה, לנו הצבא הכי חזק באזור ולא יכול להיות שהסורים ינסו להתחיל במלחמה. אולי זה איזה יום-קרב גדול שאנחנו נשמש גיבוי לסדירים…
סמוך לשעה 14:00 הגענו למחנה פילון. כבר בכניסה הייתה מהומה רבה. רכבי המילואים יוצרים פקק גדול, אוטובוסים פורקים חיילים, יש התרוצצות של קצינים שמכוונים את התנועה. אני ניגש לסככות הטנקים שלי כשאני מקווה שהטנקים נשארו מוכנים כמו שהשארנו אותם לפני מספר ימים בתום תרגיל הגיוס. אבל, הסככות ריקות, אין בהן אף טנק! אני פוגש את מפקד הגדוד סא”ל עוזי מור, ועוזי מעדכן אותי במצב: “…עד אתמול, יום שישי, ברמת הגולן פרוסה רק חטיבת “ברק” – 188 עם שני גדודים סדירים. הגדוד השלישי שלה הוא גדוד מילואים לא מגויס. בהנחה שכל הטנקים תקינים וכל אנשי הצוות קיימים, עשויים להימצא לכל היותר 75 טנקים. מנגד, לסורים 1500 טנקים בפריסה קרבית. הקו השני שלנו – אוגדות המילואים – עדיין לא מגויסות. בקו הסורי השני, כ-30 ק”מ צפונה, לכיוון דמשק, יש למעלה מ-1000 טנקים נוספים, מאוישים באנשי מילואים שלהם. במוצבי החי”ר שלנו לאורך הרמה, נמצא גדוד צנחנים סדיר שחלק מחייליו בחופשת יום הכיפורים. מנגד, לסורים דיוויזיית חי”ר מלאה. סוללות ארטילריה בודדות מוצבות בשטחנו בעוד שלסורים עשרות סוללות פרוסות ומכוונות על כוחותינו.” עוזי ממשיך ומעדכן, שמערכת הביטחון מבינה שכנראה הולכת להיות מלחמה ונעשו הפעולות הבאות: החל מיום שישי חיל האוויר נמצא בכוננות עליונה, החיילים הסדירים קיבלו פקודה לחזור מחופשתם בבית. ביום שישי הוטסו חיילי חטיבה 7, שהייתה בדרום, לראש פינה, ובלילה של יום שישי חטיבה 7 לקחה את הטנקים שלנו מהימ”ח בפילון, וכל הלילה עד שבת בבוקר, טיפסו עם הטנקים לרמת הגולן, כך שבשבת בבוקר יש ברמה כ-160 טנקים שלנו מול 1500 הטנקים הסורים. עוזי ממשיך ואומר שיש ידיעות שקומנדו סורי נחת עם מסוקים על החרמון, ואנחנו שנינו אמרנו שזו בעיה של גולני והצנחנים, ולא שלנו כטנקיסטים, והם יפתרו אותה.
עוזי אמר לי: אמנון, אתה מ”פ ג’, תהיה המ”פ המוביל והפלוגה שלך תעלה ראשונה לרמת הגולן, ואני, עוזי המג”ד, עולה איתך. אתה לוקח את החיילים הראשונים שיגיעו, גם אם הם לא אורגנים שלך. כשנדברנו בינינו השעה הייתה סביב 14:00 בצהריים. בדיעבד נודע שבדיוק בשעה זו נפתחה המלחמה, גם בדרום וגם בצפון וכאמור אנחנו לא יודעים על כך דבר.
אמנון שרון כפי שצולם על-ידי הסורים ביום הראשון לשביו. הזקן על לחייו מסתיר את הדם שעל פניו
היערכות חפוזה
אני שואל את עוזי עם איזה טנקים אני עולה לרמה”ג, ועוזי עונה לי שכרגע מארגנים את הטנקים בימ”ח. תוך זמן קצר הגיעו לסככה עשרה טנקי סנטוריון שהיו מיועדים לרדת לשיקום טיפול ד’, חלקם היו עם תקלות שהחוליות הטכניות ניסו לתקן. טנק אחד היה ללא בסיסי אנטנות, רובם ללא פלטות בזוקה (פלטות מיגון ממטענים חלולים), כנפיים חסרות. הטנקים היו עם מעט דלק בבטן, וקיבלנו הנחייה שכל משך הזיווד והחימוש של הטנקים ייעשה ללא הפעלת מנועים כדי לחסוך בדלק, ולכן צידדנו בצידוד ידני. אחד הטנקים היה מונע כל הזמן. קיבלתי מספר ג’ריקנים של סולר ונאמר לי לא לדומם את הטנק אחרת לא יצליחו להניע אותו.
ארגנתי את אנשי הצוות על הטנקים, תשעה טנקים של הפלוגה והטנק העשירי היה של עוזי המג”ד. הזיוודים לא היו מושלמים והשתדלנו להרכיב סטים עם כלים ייעודיים, שיהיו לפחות לכל מחלקה, אם לא לכל טנק. סרבלי הטנקיסטים שקיבלנו היו במידה ק’ (קטן) בשעה שחיילי הפלוגה, מילואימניקים דשנים, היו בעלי מידות ב’ – ג’. לבשנו את הסרבלים והיינו חייבים ללכת כפופים כמו גורילות, מי שהתיישר קיבל צביטה במפשעה. בהתחלה צחקנו והתבדחנו, בהמשך זה הפריע, ומצאנו את עצמנו מפשילים את החלק העליון של הסרבל וכך עובדים על הטנקים. ולהזכיר, באוקטובר בערב כבר קר בצפון… לפתע מגיעות לסככות שתי משאיות פתוחות מלאות בחיילים מזוקנים, שהגיעו בשירה אדירה, אלה היו חיילי נח”ל מישיבת הסדר שהגיעו אלינו ככוח עזר להכנת הטנקים.
סביב השעה 20:00 קורא לי מפקד החטיבה, אל”ם רן שריג, ללשכתו ואומר לי ולעוזי המג”ד, עלו עם הטנקים לנפח. אני אומר למח”ט שלמעט מספר סרטי מקלע 0.3 אין לי תחמושת והמח”ט עונה לי: לא חשוב, בנפח תקבל הכל. עוד אנו מתדיינים בינינו הגיע קצין ואומר שהגיעו משאיות התחמושת. קיבלנו חצי שעה זמן לתחמש והכנסנו 12 פגזים מסוג מעיך לכל טנק. אצלי בטנק היו בנוסף עוד 4 פגזי חלול. אני זוכר את אחד החיילים אומר שזה מספיק פגזים, כי אחרי שנירה פגז אחד הסורים יברחו רק מהרעש של הפגז… כולנו צחקנו והיינו חדורי ביטחון שהסורים ייעלמו ברגע שנגיע.
סביב השעה 21:00 אני מכוון את הטנק שלי החוצה מהסככה, בחושך הטנק הופך למפלצת אדירה, ואני חושב בליבי, איזה מסכנים הסורים, אני ממש מרחם עליהם על מה שאנחנו הולכים לעשות להם על כך שגרמו לנו לחלל את יום הכיפורים הקדוש. עליתי על הצריח והתחלתי להוביל את שדרת הטנקים. בשער המחנה, אני רואה את אִיזוֹ רייבנבן מ”פ ב’, הוא בדיוק הגיע מהבית עם מזוודה ביד לבוש מדים מגוהצים. בחיוך הגדול שלו הוא מנופף לי ואומר: “ניפגש אחרי המלחמה”. אני מוביל את שדרת הטנקים על הכביש לכיוון רמת הגולן, לפני נוסע ג’יפ של משטרה צבאית. כבר ביציאה מן המחנה, נתקע אחד הטנקים ואנחנו ממשיכים עם תשעה.
באותה תקופה, כדי למדוד טווח למטרות, נעזרנו במשקפת שדה עם שנתות בשדה הראייה, וידענו עם שנתות אלו לאמוד טווח. אני פוקד בקשר לכל המפקדים: כולם שמים משקפת על הצוואר למרות החושך. בקשר פנים אני מבקש מהתותחן להגיש לי את המשקפת שנמצאת בדרך-כלל ליד הרגל של המפקד. עד היום אני מרגיש ברגל את התחושה של ידו של התותחן שמחפש את המשקפת, והוא אומר לי: אמנון אין משקפת. אני שואל את הטען-קשר ואת הנהג אם ראו איפה המשקפת והם השיבו בשלילה. המפקדים בכל הטנקים מודיעים לי שאין משקפת. ללא משקפות, אנחנו המפקדים כמו עיוורים. הרי אנחנו מחפשים מטרות בטווחים ארוכים. אני מתקשר לימ”ח ומודיע שאין לי משקפות ועונים לי לעצור היכן שאני נמצא ומייד יביאו לי משקפות. אני עוצר את שדרת הטנקים במרכז ראש פינה. שדרת הטנקים עם הפנים צפונה, משמאלי תחנת משטרה אזרחית, מימיני קנטינה של השקם ותחנת דלק עם מסעדה עגולה. האזור שוקק אזרחים ואזרחיות, חיילים וחיילות, כולם עומדים מסביבנו. ואני, צעיר מהיום ב-30 שנה, שיער שחור, עומד גבוה בצריח ואת כל “הדאווינים והאוונטות” שידעתי – עשיתי. נופפתי בידיים, עשיתי סימני V עם האצבעות, שלחתי נשיקות לבנות ואז מגיע ג’יפ סיור מהימ”ח וזורק משקפת לכל טנק, גם המשקפות יצאו מארגזי הבלאי. אני מוציא שרוך שהיה לי במעיל רוח, קושר את המשקפת ושם על הצוואר. אנחנו ממשיכים לנוע.
עולים לרמת-הגולן
השרשראות קורעות את הכביש וחתיכות זפת עפות עלי. רוח קרה נושבת ואני נכנס פנימה לטנק ורק עיני מציצות החוצה. הנהג נוסע באורות מלאים, מכיר את הדרך. לפני הירידות לכיוון גדות, אני רואה בשער של היישוב משמר הירדן תושבים מהמושב מנופפים לנו. אני מתרומם גבוה בצריח מנופף להם חזרה ומסמן להם סימן של ‘תסמכו עלי, אני שומר עליכם’. מנגד רמת-הגולן חשוכה. בראשי אני יודע על קומנדו סורי בחרמון, אך אני בטוח בעצמי, ואני ממשיך להוביל את שדרת הטנקים. אנחנו עוברים את גשר בנות-יעקב ומתחילים לטפס בפיתולים העולים לרמה. אחד הטנקים מאבד את ההיגוי ואנחנו ממשיכים לנוע עם שמונה טנקים. באזור בית-המכס העליון מתקלקל לי הקשר בטנק ואני יורד ומחליף טנק. השארתי את טכנאי הקשר שוקי, שלקחתי כאיש חמישי בטנק, ולקחתי איתי את קרסנטי הנהג, שהיה נהג הטנק האורגני שלי. אני זוכר שלפני שעליתי על הטנק החדש, קרסנטי נתן לי סנדוויץ’ שאמא שלו הכינה מחלה של שבת. טרפתי אותו ולא ידעתי שיעברו כמה ימים עד שאזכה לאכול משהו נוסף. המשכנו לנוע במהירות לכיוון נפח.
לפני הכניסה לנפח עלינו על ציר המוביל צפונה לכיוון העמדות הקבועות שלנו ואז נכנס לי לרשת הרדיו מפקד האוגדה רפול (רפאל איתן), ואומר לי בקשר: “גיסון” (זה היה שם הקוד שלי), “עצור במקום, עבור לרשת תופי, סוף”. עצרתי את הטנקים, הוצאתי את הניירת שהייתה לי בכיס הסרבל והתחלתי לחפש את הוראות הקשר. הטען-קשר מאיר לי עם פנס. לבסוף אני מוצא פתק מפנקס קוהינור כתוב בכתב-יד. הוראות קשר חטיבה 179, וכל מה שרשום זה תדר הפלוגה, הגדוד והימ”ח. עוד אני מחפש, נכנס רפול לקשר, ובקולו העצבני צועק עלי מדוע אני מתמזמז ולא עובר תדר. ואני, כאיש מילואים מסודר שהגיע מהבית ושומר על ביטחון קשר עונה לו: אין לי את הנייר המתאים. והוא צועק חזרה “עבור לתדר 38.20 רשת תופי סוף”.
התותחן אומר, איך מפקד האוגדה מדבר ככה ברדיו, אם אני הייתי אומר את המילה ‘תדר’, היית מכניס אותי לכלא. ואני עונה לו חזרה, עזוב זה רפול, הברדקיסט שבא מהצנחנים, בטח הוא לא מכיר את ההוראות של השריון.
מכתב מהשלישות הראשית המודיע למשפחתו של אמנון שרון כי הוא נמצא ברשימת השבויים וכי נציג הצלב האדום הבין-לאומי ביקר אותו (עם שאר השבויים), ביום 1 במארס 1974 (כ-5 חודשים לאחר הנפילה בשבי, ומצא אותו “במצב גופני ומורלי טוב”
עברנו תדר. זה היה התדר של חטיבת ברק. ברגע שעברתי תדר, התקשר אלי סגן מפקד חטיבת ברק ושואל אותי : “גיסון, כמה טנקים אתה?” ואני כבר לא מבין מה קורה פה, מה זה כולם התחרפנו פה, לא שומרים על ביטחון קשר? מה פתאום שאני אגיד לו כמה טנקים אני. אנחנו בקשר לא מזכירים את המילה טנקים. אנחנו אומרים : “כבדים, גדולים, שחורים” ובוודאי שלא אגיד ברדיו כמה טנקים יש לי. אני עונה לו חזרה ואומר שלו שאני עם מסגרת. הוא אומר לי קח את המסגרת ותגיע לציר ‘מחזה’. אני פותח מפה. מכל הפלוגה רק לי הייתה מפה. אני מאיר עם פנס, מחפש את ציר ‘מחזה’ ומגלה שאין לי קודים על המפה. אני מעדכן את הסמח”ט והוא אומר לי לא חשוב, תגיע לציר הנפט…
אני מסובב בזהירות את הטנקים ומגיע איתם ליד מחנה נפח, אני עומד בכניסה לציר הנפט עם שמונה טנקים. עוזי מדבר עם המח”ט של ‘ברק’ וכעבור כמה דקות אני מקבל ממנו את הפקודה הבאה: “בצע ‘היכון לירי’ ונוע על ציר הנפט ללא אורות, בחושך מוחלט, ובהמשך נקבל את המשימה”. פקדתי על הפלוגה לבצע ‘היכון לירי’. הטען-קשר מכניס פגז לקנה וסרט כדורים למקלע המקביל. אני טוען את מקלע-המפקד בסרט כדורים. בעודי עסוק במקלע, חולף ליד ראשי צרור כדורים שנפלט מאחד הטנקים שמאחורי. אני מתכופף וקורא בקשר: רבותי המפקדים לאט, עוד לא התחילה המלחמה… בדיעבד הסתבר שבטנק שמאחור, המקלע לא היה מתואם ואיך שהכניסו סרט המקלע ירה לבד.
הטנקים נפגעים ובוערים בציר הנפט
בחשיכה מוחלטת נכנסנו לציר הנפט באזור נפח – סינדיאנה לכיוון דרום. הציר נבנה בזמנו ככביש לצורך טיפול בצינור הנפט של חברת טפליין. הצינור עצמו קבור באדמה, מערבית לציר. בין הצינור לכביש מפרידה גדר רשת. הציר עצמו צר מאוד, ברוחב הטנק בדיוק, עם עליות ומורדות כשבקושי אפשר לראות קטעי כביש של כ-100 מ’ קדימה. מצידו המזרחי של הכביש חפורה תעלה. הציר עצמו עובר קילומטרים ספורים מהגבול הסורי. בין הציר והגבול משתרעים היישובים הישראלים.
נשכבתי כולי על הצריח מחפש את הדרך, וכיוונתי את הנהג, “קדימה, יותר מהר, יותר לאט, תיזהר, ימינה, שמאלה. כל הזמן פחדתי שהטנק ירד מהכביש לתעלה, לא חשבתי על הסורים, רק איך אני מכוון את הטנק. לא פחדתי שנתהפך אלא שנפרוש זחל, כי בחושך, בלי כלים, זה יכול להיות גרוע מאוד אם אפרוש זחל. ואז מודיעים לי שחובר אלי “כוח צביקה”. אני הייתי פלוגה ג’ “כוח גיסון”, חשבתי שכוח צביקה זו פלוגה צ’ של הסדירים. צביקה מתקשר אלי ואני אומר לו שאני בדרך על הציר ושיאותת לי עם נורית הטלפון האחורי. השיחה עם צביקה מתנהלת תוך כדי כיוון הנהג. אחרי כמה מאות מטרים אני יורד בתחתית הציר ומזהה את “כוח צביקה” עומד מעבר לגדר מערבית לציר. כל הכוח זהו טנק אחד בודד. אני מודיע לו שיצטרף אלי והוא עונה לי שאין לו תחמושת, אמרתי לו שזה בסדר, גם לי אין.
אנחנו ממשיכים לנוע, אני מוביל את פלוגת הטנקים שלי על ציר הנפט, שוכב כולי על הצריח ומאתר בחושך את הדרך, מכוון את הנהג. צביקה נוסע עם הטנק שלו במקביל אלי מערבית לגדר. לפתע אני מבחין בכדור אש שמגיע מולי לאורך הציר. עד שאני קולט מה זה, מתפוצץ לי לפני הטנק הפגז. אני נכנס לתוך הצריח מכוון את התותח לאורך הציר ופוקד על הצוות לירות פגז בטווח קרבי. עד היום מציק לי מצפוני על הבעיטה שבעטתי בגב התותחן. אני צורח עליו שכיוונתי אותו לאזור המטרה והוא יורה הצידה, הוא צועק לי חזרה שיש בעיה, המוט שמקשר את כוונת התותחן עם התותח, שבור, והתותח יורה ללא קשר לכוונת.
בשלב זה נפתחת אש תופת מכיוון מזרח ועשרות פגזים עפים לעברנו. אני מצדד שמאלה ופוקד על הפלוגה לפתוח באש מזרחה. הטנק שאחרי מתפוצץ ונדלק, הטנק שלי חוטף פגז שיוצר שריפה קטנה שהטען-קשר השתלט עליה וכיבה אותה.
לי, שמתחילת הטירונות שלי בשריון שירתתי על טנקי סנטוריון, עברתי את מלחמת-ההתשה, את מלחמת ששת-הימים והרבה ימי-קרב אחרי מלחמת ששת-הימים, היה אמון מלא בטנק הסנטוריון. נפגעתי 5 פעמים, אבל אף פעם הטנק לא נדלק לחלוטין, לעומת טנקי הפטון האמריקאים, שחטפו פגזים והפכו מיד ללפידים בוערים. ולכן, כשכיבינו את השריפה, המשכנו לירות לכיוון מזרח ואז… חטפנו פגיעה ישירה והמיתוס שלי התנפץ. אש אדירה יצאה מהפתח שלי ומהפתח של הטען-קשר. ריח חריף של אבק שריפה ואש, צעקות אימים של הצוות. אני נותן פקודה לצוות לנטוש את הטנק. מההתפוצצויות כל השמיים היו מוארים כאילו הרימו פצצת תאורה. הסורים, שהיו במרחק של כ- 150 מ’ מאיתנו, ראו אותנו היטב. הם היו מצוידים גם באמצעי ראית לילה של תת-אדום והחלו לפזר צרורות מקלעים על הטנקיסטים שנוטשים את הטנקים.
הטען-קשר שלי, דעבול אברהם, קפץ מהטנק. התותחן צועק לי שאוציא אותו כי הוא בוער. אני מתכופף פנימה ורואה רק אש כמו בטבון של פיתות, אני מושיט את הידיים ותופס את התותחן הבוער ומושך אותו החוצה. שנינו עומדים על הצריח ובוערים. הסורים צולפים עלינו באש מקלעים. אני סופג בקסדה צרור, וצרורות נוספים פולחים את גופו של התותחן שלמה טובי שנהרג בידיים שלי. אני קופץ למטה, פותח את מדפי הנהג ומחלץ את משה קרסנטי הנהג, שבער גם הוא. שנינו מתגלגלים על תלולית עפר, מכבים את האש שאחזה בסרבלים.
אני נפרד מקרסנטי, והולך לכיוון הטנק השני. הטנק עלה בלהבות. אני עוקף אותו ומתחיל לטפס על הטנק השלישי, ואז אני שומע חבטה עזה, הטנק חוטף פגיעה של פגז סורי חודר-שריון ומתחיל לבעור. עלי הסורים יורים צרורות מקלעים. אני מזנק לתוך החשיכה ובזווית העין אני מספיק לראות את הטנק האחרון שלי מסתובב חזרה לכיוון נפח. הספקתי לראות ששני חיילים מועמסים על הסיפון של הטנק והוא נוסע ונעלם מעיני. אני הולך בין הטנקים הפגועים שלי ורואה מספר חיילים שוכבים בצד התעלה, חלקם פצועים. ראיתי את מיכאל נאור, אחד המ”מים שלי, שהייתה לו שריטה על המצח. הוצאתי תחבושת אישית, חבשתי אותו ואמרתי לו לאסוף את החיילים הפצועים וללכת לכיוון נפח ולהזעיק תגבורת. אמרתי לו שאני חושב שהקומנדו הסורי מהחרמון הגיע אלינו ועשה לנו מארב. אמרתי לו שאני נשאר לאסוף את חיילי הפלוגה ואנחנו נלך לאורך הגדר, וכשהוא מגיע עם התגבורת שישים לב שלא יירו בטעות עלינו. כך נפרדנו, לא הרגשתי שום פחד או לחץ, הבנתי שנפגענו ואני צריך לאסוף את שאר החיילים ולהגיע חזרה לאזור נפח.
בדקתי את הנשק האישי שלי, תמ”ק עוזי שהיה תלוי על כתפי וגיליתי שאין לו קנה, זרקתי אותו, ונזכרתי בסרט שראיתי על מלחמת העולם השנייה בו הטנקיסט לוקח מקלע 0.3 עם סרט כדורים על הצוואר, והחלטתי שאני אעשה כמו בסרט. רצתי אל הטנק שלי שבער. לא אוכל לשכוח את התמונה. הטנק עומד עם קנה-התותח שמוט, הלהבות מרצדות ויוצרות צורות שונות ומשונות על הרקע החשוך. מתוך הטנק עולים קולות נפץ ופצפוצים של כדורי המקלע שהתפוצצו בשריפה, זה הזכיר לי רעש של פופקורן שעושים לבד בבית. עמדתי כמה שניות משתהה ומתפעל מהתמונה המיוחדת הזו, ומייד התעשתתי והתחלתי לטפס על הטנק כדי להגיע למקלע המפקד ולהורידו. ברגע שעמדתי על הסיפון אירעה התפוצצות אדירה, או שהטנק ספג פגיעת פגז נוספת או שמעט התחמושת שנותרה בו התפוצצה. מה שאני זוכר זו “בומבה” אדירה, פטריית אש יוצאת מהצריח. גל חום מציף אותי וכשאני פוקח את העיניים, אני מוצא את עצמי, שוכב לצידי הטנק, הגוף שלי כאילו ממוסמר לאדמה ואני מרגיש רחש נוראי באוזן, רחש שלא רק שהציק לאוזן אלא חדר גם לתוך המוח. נתתי מכות על האוזן, צרחתי, לקחתי גבעול קטן וניסיתי לדקור את האוזן, אך כלום לא עזר. הרחש הטריף אותי. תוך כדי כך אני שומע את הפגזים מתפוצצים בטנק, ונזכרתי בתמונות מששת-הימים שכשהטנק מתפוצץ הצריח עף הצידה ונשכב הפוך לצד הטנק. חישבתי שהצריח ששוקל 14 טון ייפול בדיוק עלי ולמרות שאני חזק, לא נראה לי שאחזיק מעמד. במאמצים אדירים זחלתי מאזור הטנק לכיוון תלולית עפר מסולעת.
התעוררתי מרעש של פיצוץ, כנראה התעלפתי או איבדתי את ההכרה. הפיצוץ שהעיר אותי היה ירי של טנק סורי שעמד לידי וירה לכיוון נפח. אני מביט בשעון, השעה 3:30 אבל השעון עצר מלכת, הבנתי שהשעה היא שעת בוקר מוקדמת. השחר התחיל להאיר באור אפור, אני מביט לפנים ורואה עשרות טנקים סורים עומדים ויורים לכיוון נפח. צבטתי את עצמי, חשבתי שאולי אני חולם, חשבתי שבכלל פישלתי שנסעתי בלילה לתוך סוריה במקום לציר הנפט…
נפילה בשבי הסורי
אני מביט צפונה ואני רואה את הבתים של נפח, ממזרח אני רואה את המסגד של חושנייה, מאחור אני רואה את משתא. אני לא מבין מה קורה, איך יתכן שכל הסורים אצלנו? איפה כל השריון האדיר שלנו? איפה חיל האוויר? הכוחות הסורים יורים צפונה, מכיוון נפח כוחותינו משיבים אש. ארטילריה מתחילה ליפול, מטוסים מתפוצצים באוויר וטייסים צונחים מהם, ובתוך כל המהומה, אני עם שיח באוזן מנסה להשתחרר מהרחש הנורא שמטריף לי את המוח. ואז אני מבחין בטורי טנקים סורים נעים מערבה לכיוון הכנרת ואף אחד לא עוצר אותם. הטנק הסורי שלידי העיף עלי חתיכות אבנים בכל ירי. לאחר זמן מסוים, הוא שיפר עמדה קדימה וקצת רווח לי. ראיתי סביבי את הכוחות הסורים, ניסיתי להסתיר את עצמי בין הסלעים ואת כל החומר הכתוב שקיבלתי מהחטיבה, כולל מסמכים אישיים, קברתי באדמה.
לפתע טור של טנקים סורים נע על ציר הנפט בין הטנקים השרופים שלי שעדיין היתמרו מהם להבות של אש ועשן שחור. הטנקים הסורים המשיכו לכיוון נפח ולאחד מהם כבה המנוע. שמעתי את “הסטרטרים” של ניסיון ההנעה של הטנק. פלטות המנוע נפתחו, אני מהדק בחוזקה את האוזן הרוחשת ואז אני שומע קול דשדוש אבנים, אני מרים את הראש ורואה חייל סורי לבוש סוודר צבאי, דרגת רב”ט, פניו מפויחים בפיח טנקיסטים ובחגורתו אקדח בתוך נרתיק.
החייל מסתכל אלי, אני רואה את עיניו גדלות, שפמו מתחיל לרעוד, הוא מסתכל עלי ומרים ידיים גבוה, נכנע, ואני שוכב עם שיח באוזן לא יודע מילה בערבית, חושב על הסורי שמרים ידיים. עוד מעט הסורים יכניסו פגז על שנינו ואני מנסה להוציא את היד מהאוזן ולסמן לו לשכב לידי ואחר כך אני אחליט מה לעשות איתו. הוא הבין שאני פצוע ללא נשק, הוא הוריד את ידיו שלף את האקדח הכניס מחסנית וכיוון מולי, כולו רועד מהתרגשות. ואני לרגע איבדתי קשר עם המציאות וצעקתי לו בעברית: השתגעת! תזיז את האקדח, אתה לא יודע שאסור לכוון, אתה עוד תפלוט כדור ויקרה פה אסון! הוא לא הבין מה אני צועק והוא התחיל לצרוח בערבית. בתוך בליל המשפטים שהוא צרח קלטתי את המילים אנואר וקלצ’ניקוב, ותוך שניות כל הצוות הסורי הקיף אותי עם רובי קלצ’ניקוב ומיד עשו עלי חיפוש. מצאו אצלי צרור מפתחות של הבית בתוך נרתיק פלסטיק ואני זוכר איך העיפו את זה בבעיטה. אנואר, שהיה נהג הטנק, ידע כמה מילים באנגלית ולמזלי אלו היו המילים שגם אני ידעתי וכך איכשהו התפתחה התקשורת בינינו. הצוות הסורי הרים אותי מהקרקע וגרר אותי לכיוון הטנק שעמד בתחילה לידי.
עלי לציין שהתנהגות הצוות הסורי כלפי הייתה למופת. הם התקרבו לטנק וסימנו למפקד הטנק שפתח מדף ויצא עם ראשו החוצה. הוא סימן להם להעלות אותי לטנק, וכמו שק תפוחי אדמה זרקו אותי על הצריח. הסורי שהיה קצין צעיר (הכותפות של הדרגות היו הפוכות כך שאינני יודע את דרגתו) הסתכל עלי, לא אמר מילה ונכנס פנימה לצריח שלו ותוך דקה יצא עם מיכל אלומיניום. הוא פתח את המכסה של המיכל ומילא אותו במים. שכשוך המים במכסה הזכיר לי שאני צמא מאוד, על אוכל לא חשבתי, והסורי, שואל אותי באנגלית אם אני רוצה לשתות. אמרתי לו כן בבקשה, ובשתי ידיים אחזתי את הספל ושתיתי. כשסיימתי הוא שאל אם אני רוצה עוד ואמרתי לו כן. הוא מילא שנית את הספל עד גדותיו ונתן לי לשתות. תוך כדי שתייה מתרוצצות לי בראש המחשבות, ואולי זה נשמע תמים וילדותי, אבל אני הטנקיסט הגדול והחזק שוכב כמו שק תפוחי אדמה חסר יכולת, אני לא יכול להילחם בו אבל אני יכול לגמור לו את המים… וכשסיימתי לשתות ביקשתי כוס שלישית שבקושי הצלחתי לגמור. תוך כדי שתיית הכוס השלישית הסורי מדבר בקשר בערבית, לא הבנתי כלום למעט שאני נושא השיחה. כעבור מספר דקות הוא אומר לי באנגלית הכל בסדר, אתה יכול ללכת. כנראה לא הבנתי אותו טוב ואמרתי לו שאני הולך לכיוון נפח ושיגיד לחיילים שלו שלא ירו בי. הוא צחק ואמר לי לא לדאוג הצוות של הטנק שהביא אותי, ייקח אותי. הוא תדרך בערבית את אנשי הצוות, הראה להם כיוון כללי מזרחה והם התחילו להוליך אותי. אנחנו מגיעים לקבוצת חיילים, הם שואלים אותם לכיוון מסוים וכך אנחנו הולכים ממקום למקום. אני בהלם מכמות הכוחות הסורים ששוהה במקום, נראה לי שזה לא יכול להיות שכבר יש בשטח כוחות מנהלה. ואני שואל את אנואר איזה יום היום, חשבתי שאולי ישנתי כמה ימים. אנואר ענה לי שהיום יום א’ שעה 9:30 בבוקר. אני נתקל בסלע ונופל. הצוות הסורי מרים אותי בדאגה ובודקים שלא נפגעתי ברגל. אנחנו מגיעים לתאג”ד סורי הפרוס בשטח, מלא אלונקות עם פצועים, צעקות ונאקות, ולפתע מתוך הפצועים מתרומם וקם סורי גבה קומה, קלצ’ניקוב תלוי על כתפו, דרגת סמל ראשון מעטרת את זרועותיו. הוא מתקרב אלי ואני עומד מולו, הצוות הסורי מאחורי והוא מתחיל לדבר אלי בערבית. אני לא מגיב כי אני לא מבין מה הוא אומר ואז הוא מוריד את הקלצ’ניקוב ועם הקת נותן לי מכה בזרוע. אני מסתובב אל אנואר ואומר לו שיגיד לו להפסיק להכות אותי כי אני קצין, הסמל-ראשון נתן לי עוד מכה, הפעם הרובה פגע בשרשרת השעון שלי שהייתה ממתכת וכמו קפיץ השעון ניתר לרצפה. הסמ”ר הסורי לקח אותו לכיסו, ואני, שכנראה איבדתי קשר עם המציאות, צעקתי לו בעברית, אני מצטער, את השעון תחזיר לי, זו מתנה מההורים לבר-מצווה אני לא מוכן שתיקח את השעון. הסורי התרחק שני צעדים אחורה, טען ודרך את הקלצ’ניקוב והתחיל לפזר צרורות לפני הרגליים שלי. פחד נורא אחז בי. אף פעם לא חוויתי יריות מטווח כזה קרוב. הדבר המדהים שקרה הוא שמרגע שהוא פתח באש, זינק עלי הצוות הסורי, אפף ועטף אותי והרחיקו אותי מהאזור תוך שהם צועקים משפטים בערבית.
הענק התעצבן עלי
לאחר דקות ארוכות של הליכה וחיפושים, הגענו לאזור חושנייה, לטנק סורי שעמד בעמדת תצפית לכיוון מערב ועליו כחמישה חיילים עם משקפות עומדים על קצות האצבעות ומשקיפים מערבה. הצוות שליווה אותי צעק להם משהו בערבית וכעבור מספר דקות ירדו מהטנק שניים, אחד ענק, שמן, אדיר-ממדים, גבוה מאוד עם פנים גדולות, השני שירד היה ממוצע קומה אבל לידי האיש הענק הוא נראה ממש צוציק. האיש המגודל שלח את הצוות חזרה, עמד מולי, הסתכל בי בעיניים מפחידות והוריד עלי מה שהם קוראים “וואחד כאף”, הוא הנחית עלי סטירה אימתנית, זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את המושג לראות כוכבים, ראיתי מיליוני כוכבים קטנים ועפתי בחבטה אדירה לקרקע. אני לא יודע אם מהסטירה או מהנפילה על הקרקע, השתחרר לי ונעלם הרחש באוזן! הכל נשמע צלול וברור. אולי חייכתי, כי הענק התעצבן, תפס אותי בשיירי הסרבל והניף אותי אל-על ממש הרגשתי כמו נוצה.
הוא העמיד אותי מולו, הוציא את אקדחו האישי, הכניס מחסנית, דרך את האקדח ותקע את הקנה ברקה הימנית שלי. עד היום אני מרגיש את האקדח ברקה. הוא דוחף את הקנה בכוח, מוציא מפיו בליל משפטים בערבית מתובלים ב’אללה אכבר’. עצמתי את העיניים, הבנתי שהוא מספיד אותי וקיוויתי שהוא אומר עלי רק דברים טובים… נפרדתי מבלה אשתי, איחלתי שהתינוקת שתיוולד תקרא על שמי. נפרדתי מרביב בני, מהורי, מחברים. הרבה תמונות, מגן-הילדים ועד הצבא, עברו בראשי, עיני עצומות ואני מחכה לשמוע את קול הירייה. ואז אני חש מכה קלה על זרועי, אני פותח את העיניים ושומע את האיש הקטן אומר לי בעברית עילגת: המפקד אמר שתתפלל. במצבי, כשאקדח תקוע ברקתי, לא היה לי איכפת מכלום, ואמרתי לו: “תגיד לו שזה לא פייר” ועצמתי חזרה את העיניים מחכה לירייה, ואז אני שומע לחשושים אני מרגיש את קנה האקדח מוסט מראשי, אני פוקח את העיניים והאיש הגדול מחייך אלי תוך כדי פריקת האקדח שלו.
ואז האיש הקטן, ששימש כחוקר שבויים או כמתורגמן, שואל כך: “אמור נא לי, מהי הדרגה אותה אתה נושא על כתפייך?” הכותפות היו קרועות ושרופות ולא היה אפשר לראות את הדרגה. אני סרן, ואני מראה עם שלוש אצבעות, סרן. האיש מנענע בראשו ואומר לי: “אמור נא לי ומהו זה הסרן אותו אתה נושא על כתפייך?” ואני אומר לו סרן , סרן, שלשה פסים. ואז נזכרתי שבאנגלית אומרים קפטן. אני קפטן, קפטן. האיש הגדול מחייך אלי העיניים שלו מבריקות והוא מתחיל לפתוח את הכפתורים במעיל הרוח שלו וממלמל לעברי: קפטן, קפטן. הוא פותח את כל הכפתורים, מוריד את המעיל ונותן לאיש הקטן שלידו ואני לא מבין מדוע הוא מתפשט באמצע המלחמה?!
האיש הגדול נשאר עם סוודר צבאי וממשיך למלמל קפטן, אה, קפטן, ומתחיל להוריד את הסוודר. כשהסוודר כיסה את פניו העזתי לפנות אל המתורגמן ואני שואל אותו בעברית, מה זה? למה הוא מתפשט? זו מלחמה! והוא מצביע לעברי ומשמיע קול אוסס… ואני חושב שאני הולך לעבור חוויה נוראית ועוד עם שמן גדול, ואז כשהוא מוריד את הסוודר הוא נשאר עם חולצת דקרון בהירה ובכותפות שלשה כוכבים קטנים מכל צד ואני חשבתי שלפני עומד אלוף-משנה סורי.
האיש הגדול טופח לעצמו בגאווה על החזה וצועק: “ואנא קמן קפטן”. אני שלא מבין ערבית, חשבתי שהוא קצין המודיעין של האזור כי שמעתי אותו אומר קמן… לא הכרתי את הדרגות הסוריות. בסה”כ הוא היה גם סרן ורצה להגיד לי שגם הוא קפטן. הייתי בטוח שמיד יתחילו בחקירות, ואכן, שניהם התלחששו ואז המתורגמן פונה אלי ואומר לי: “אמור לי מהי מסמכתך”. אני אומר לו שלא הבנתי את השאלה והוא חוזר, דיר באלאק, תענה לי, מהי מסמכתך. אמרתי לו שאין לי מסמכים. ניסיתי את כל מה שעבר לי בראש, משימתי, סיסמתי, סמכותי, עד היום אני לא יודע למה הוא התכוון, גם כשסיפרתי על כך למודיעין שלנו הם לא הבינו מה רצה ומהי מסמכתי… לאחר מספר דקות קשרו את ידי מאחור בחוט טלפון. האיש הגדול סימן למישהו מהטנק לרדת, תידרך אותו ושלח אותי כפות מאחור עם המלווה החדש.
המלווה החדש היה בחור צנום ורזה, ללא סימני דרגות. האנגלית שלו הייתה מעולה והוא כנראה היה קצין תעמולה. כל חייל סורי שעבר לפנינו עצר מולי והצדיע ואני שהייתי כפות הנהנתי עם הראש. המלווה, מוביל אותי לכיוון התאג”ד הסורי ואני מספר לו על החייל הסורי שירה עלי והוא אמר לי לא לדאוג. הגענו לתאג”ד, הוא מושיב אותי על הרצפה ושואל אותי מי ירה עלי. ואז הוא ניגש אליו, ואני רואה שכולם מצדיעים לו ורק אז הבנתי שבשטח בכלל לא הצדיעו לי.
פתאום שניהם מתקרבים אלי, המלווה אומר לי שהסורי שירה עלי מבקש סליחה ואני אומר לו שאני סולח ואנחנו מדברים עוד קצת והסורי מוציא מכיסו את השעון ומחזיר לי אותו. המלווה החדש לקח את השעון אליו, אבל לי זה החזיר את הביטחון ואת התקווה שהנה הם בכל זאת קצת אנושיים. כעבור מספר שעות הגיע נגמ”ש סורי, קשרו את עיני באיזה סמרטוט שמצאו בשטח, העלו אותי על הנגמ”ש שהחל לדהור לכיוון סוריה. לפתע נפתחה אש מקלעים אל הנגמ”ש, שהגביר את מהירותו. אחד החיילים הסורים שהיה על הנגמ”ש נפל, אני חשבתי שיעצרו ויאספו אותו, אבל מפקד הנגמ”ש האיץ בנהג ורק אמר “חארם חארם”.
החוקר “התימני” בכלא הסורי
עברנו את הגבול ואז הורידו אותי מהנגמ”ש, חבורה של סורים התקבצה סביבי, פה ושם נתנו מכה בראש, ברזל בכתף, מישהו משך לי את הדיסקית ושאל אותי : “אינגלזי? אמריקאי?”. הספרות בערבית שונות משלנו ומשום מה הם חשבו שאני אולי אנגלי או אמריקאי. כל הזמן גם שאלו אותי “תייר או מלח?” , “תייר או מלח?” ואני לא מבין, מה הם חושבים שאני תייר? אבל, חשבתי שאולי תייר זה בא מהמילה תייארה, שבילדותי קראנו כך לעפיפון. ואם זה טייס אז בטח כל הכוחות הסורים שראיתי נוסעים מערבה הגיעו כבר עד חיפה ונהרייה ולקחו את חיילי חיל הים וזה כנראה המלח שהם שואלים. לימים כשלמדתי ערבית הבנתי שתייר זה אכן טייס ומלח זה נווט.
במהלך היום החלפנו מספר כלי רכב ולקראת ערב הגענו למחנה צבאי בדמשק. הורידו אותי מהרכב, שחררו אותי מהכבלים בידיים, הסירו לי את הכיסוי מהעיניים וההרגשה של הידיים המשוחררות מהכבילה הייתה כל כך טובה ונעימה. הוליכו אותי בעדינות על מדרכה לאורך גדר עם אפונה ריחנית והכניסו אותי לאולם צר, מואר כולו עם אורות ניאון חזקים. סגרו את הדלת מאחורי והובילו אותי לקצה האולם, שם הושיבו אותי על כסא, לפני שולחן מלבני מכוסה מפה לבנה ומעבר לשולחן 2 כסאות ריקים. בכל פינה של החדר עומד חייל סורי עם כומתה אדומה וביד כל אחד מהם רובה קלצ’ניקוב. הם עומדים מתוחים כמו משמר-המלכה באנגליה. חשבתי, כמה אני חשוב, צנחנים שומרים עלי, אך מהר למדתי שבצבא הסורי כומתות אדומות זה משטרה צבאית. אני יושב ומביט סביבי, מביט עלי, מקלף חתיכות עור שרופות מהידיים. לאורך הקיר הייתה שידת מגירות ארוכה ועליה מונחים ספלוני קפה קטנטנים וצלחות קרטון עם שיירים של לחם.
פתאום נפתחת הדלת מולי ובפתח עומדים שני אנשים לבושים בחליפות אזרחיות – ז’קטים כהים, חולצות לבנות, עניבות ובידיהם תיקי עור. האחד יחסית מבוגר כבן 40 (אני הייתי בן 25), נראה ערבי, והשני בחור צעיר, גבוה, נראה כמו בחור ישראלי תימני עם חיוך מקסים, חיוך תימני שכשרואים את החיוך אי-אפשר שלא להצטרף…
“התימני” פונה אלי בעברית כמו של צבר, שלום, איך קוראים לך. אני עונה לו ‘אמנון’ והוא אומר לי אמנון אני רואה שאתה פצוע, האם לא טיפלו בך? ואני עונה לו: לא, לא קיבלתי שום טיפול. האיש פותח את הדלת, משוחח עם מישהו במסדרון ותוך מספר שניות מביאים לו קערית מפלסטיק, ושניהם מתקדמים מכיוון הדלת אלי. הערבי המבוגר לא מוציא הגה מפיו אבל מבטו החד והקר חודר לי אל תוך המוח. הצעיר ניגש עם הקערית אלי, טובל סמרטוט מטונף בדם בתוך מים עכורים ומתחיל לנגב לי את הפנים והצוואר. הפצעים התחילו לכאוב ולשרוף ואני, מסיט את ידו ואומר לו, די זה בסדר אני מרגיש טוב. הוא חייך אלי את חיוכו המקסים והתיישב מולי. הערבי המבוגר יותר התיישב לצידו. אני מסתכל עליהם בדריכות ואז “התימני” פונה אלי בנימת התנצלות ושואל האם הציעו לי לשתות? אני, שכבר תפסתי ביטחון שאלתי אותו מה יש לו להציע לי לשתות, והוא ענה לי יש לנו קפה, תה, שאלתי אותו האם הקפה יגיע בספלונים קטנטנים כמו על השידה ממול והוא ענה לי בקול מתנצל שככה הם שותים קפה, אז אמרתי, אם כך, אני רוצה תה. בכל אותו דו-שיח אני לא מסוגל להסתכל אל הערבי המבוגר שבחן אותי בצורה מיוחדת ומפחידה. “התימני” קרא משהו בערבית ותוך דקות הגיע חייל סורי עם כוס תה. הכוס קטנה כמו כוסית של יין , אני לוגם מהתה וכמעט נחנק. התה היה ממש מתוק! הוא שואל אותי מה קרה? ואני אומר לו, תשמע בטח הטבח שלכם מאוהב, כל הסוכר בעולם נמצא בתה. הוא עונה לי שככה זה צ’אי, אמרתי לו שאני מתכוון לתה ואז הוא אומר לי, תלמד, בערבית תה זה צ’אי. זה היה השיעור הראשון שלי בערבית מדוברת.
עוד אנחנו מתקשקשים, הערבי המבוגר דופק עם היד על השולחן, צועק ‘בס’ ופולט מספר משפטים בערבית. פניו של המתורגמן מרצינות, הוא מתכופף לתיק שלו ומוציא תיק קרטון, פותח אותו ואומר לי שהוא צריך למלא מספר פרטים.
מה שמך? אמנון שרון אני עונה, מספר אישי 964508, דרגה סרן, גר בתל אביב. לאיזה חטיבה אתה שייך? אני עונה לו שעל צבא אני לא מדבר, אני טנקיסט במילואים ואני מסרתי את פרטי האישיים ושלא ישאל אותי יותר. “התימני” מתרגם לערבית את דברי, הערבי המבוגר מדבר אליו בערבית והוא חוזר אלי ואומר שהצבא לא מעניין אותם הם רק צריכים כמה פרטים טכניים לתיק האישי. אני ממשיך ומתעקש שאני לא מוסר יותר שום פרטים. אני כטנקיסט לא קיבלתי שום הדרכה או אימון לנפילה בשבי. רק מהעיתונים והסרטים זכרתי שאם נופלים בשבי צריך לבקש פגישה עם אנשי הצלב-האדום. מה זה צלב-אדום, איך זה עובד, מה הם עושים – לא ידעתי, אבל אמרתי לחוקרים שבגלל שהם חוקרים אותי על צבא אני מבקש מייד להיפגש עם הצלב-האדום. המתורגמן תרגם ומייד כשסיים את המשפט “סאליב אל אחמר” שניהם פרצו בצחוק רועם ומתגלגל ואני נסחפתי איתם ואמרתי לו, תגיד לי דוגרי, אם קצין שלכם נופל אצלנו בשבי הוא אומר פרטים על הצבא? איך ש”התימני” תרגם את הדברים, שניהם השתתקו הסתכלו אחד על השני, הערבי המבוגר לחש ל”תימני” משהו באוזן ואז “התימני” פונה אלי בערבית שוטפת. הייתי בטוח שהוא ממשיך את השיחה עם חברו אבל הוא עובר לעברית ואומר לי, אני מדבר אליך, למה אתה לא עונה לי? ואני, עדיין מבודר, אומר לו, תשמע אתה טעית ודברת אלי בערבית. החיוך הטוב נעלם מפניו והוא נראה פתאום מבעית עם רוע בעיניים והוא אומר לי, תוך שהוא מצביע עלי עם האצבע, אתה שקרן, אתה שקרן, אני יודע שאתה קצין מודיעין ואתה יודע ערבית ודבר עכשיו ערבית! אני מזועזע מהמחשבות שלהם עלי, צועק אליו שאני לא יודע מילה בערבית ואני טנקיסט במילואים ולא יודע אפילו מה זה קצין מודיעין, והוא אומר לי, אתה נפלת בפח, תפסנו אותך במילים, אתה אמרת דוגרי…
מייד עניתי לו שדוגרי זו מילה בעברית ואני לא מדבר שום מילה בערבית. כאן התחיל לחץ נוראי של שני החוקרים, הם קמים וצורחים עלי ואני צורח חזרה שאני לא מדבר ערבית. כל הגוף שלי התחיל לרעוד, הרגליים נקשו אחת בשנייה. הם צועקים, אני עונה בצעקה, ובסוף נשברתי ולא היה איכפת לי כבר מכלום, אמרתי להם, טוב אני אגיד לכם את כל מה שאני יודע בערבית, והחוקר הצעיר אמר לי כן, תגיד תגיד, והוא מתכופף לעבר החוקר הבכיר ולוחש לו משהו בערבית. אני רועד כולי ויודע ומרגיש שמשהו לא טוב הולך לקרות. אני אומר לו כל מה שאני יודע בערבית זה… ואם זה משהו לא טוב זה לא נגדך ולא נגדו. כן, תגיד, תגיד, מעודד אותי החוקר ואני אומר לו שכל מה שאני יודע זה “כוס אומק וכוס אוחתק” ואני לא יודע מה זה בכלל…
את אשר יגורתי בא לי, החוקר הבכיר קם צרח משהו בערבית, שני חיילים סורים רצו אלי, שמו שק שחור על ראשי, תפסו אותי בזרועותיי והקימו אותי מהכסא. מהרעש ששמעתי אני חושב שהשולחן נפל. הם משכו אותי כשכפות רגלי בקושי נוגעות ברצפה. לא שמעתי את הדלת נפתחת, אבל משב רוח קר היה באוויר וריח חזק של אפונה ריחנית, כך שהבנתי שהוציאו אותי מהחדר, ואני מובל אל הלא נודע.
ומכאן מתחיל פרק סוריה. במשך חמישה חודשים אני בצינוק, שלוש פעמים ביום מוציאים אותי לשירותים, שלוש פעמים ביום אני מקבל ארוחות. בארוחת בוקר 2 “חובזים” (סוג פיתה עבה) וצלחת פלסטיק מלאה בתה. בכל ארוחת בוקר הייתה תוספת, פעם של זיתים שחורים, פעם של ריבה, פעם זיתים ירוקים ופעם גבינה צהובה, פעם חלבה ופעם גבינה לבנה. טעמתי את הגבינה הלבנה והיא הייתה לי מאוד חמוצה. חשבתי שנותנים לי משהו מקולקל ולא נגעתי בזה. כשהשומר בא להוציא את הצלחת וראה שלא אכלתי, שאל אותי בתנועות פנטומימה למה לא אכלתי את הגבינה ואני הצבעתי על הבטן. השומר הסתכל החוצה, הסתכל אלי, סימן לי שאהיה בשקט ואשמור סוד וטרף את הגבינה. החלטתי שאני עוקב אחריו עד הערב ואם הוא נראה לי בריא אני אתחיל לאכול את הגבינה. והיום, אני מה זה אוהב לבנה… בצהריים הביאו אורז או צ’ורבה עם חצי פרי ובערב פעם בטטה מבושלת עם הקליפה ופעם עלי תרד.
כאמור אני בצינוק 5 חודשים, החוקרים “קורעים” אותי לגזרים בזמן החקירות ושאני חוזר מרוסק ומעולף לצינוק. אני מנסה לשמור על שפיות, אני לא דתי אבל חיברתי תפילה לאלוהים שבאדיקות התפללתי אותה שלוש פעמים ביום. התא אפלולי וקר ואני לא מצליח להירדם. בין נמנום לנמנום השומרים נכנסים לתא ומכסחים לי את הצורה. כעבור חודש בצינוק, הגיע ספר וגילח לי את הפנים והראש בעזרת מקצצת ספרים ידנית. כעבור חודשיים הובילו אותי למקלחת ושם שטפתי את עצמי תוך דקה.
באחת החקירות שאלו אותי מה זה “מרכבה” ולא ידעתי. הפעילו עלי לחץ פיסי כבד וכשהעירו אותי מהעילפון שאל אותי החוקר: אתה לא יודע שיש טנק ישראלי חדש שנקרא “מרכבה”? עניתי לו שאין כזה דבר. בצינוק חשבתי שאולי בכל זאת יש טנק כזה, אני הרי איש מילואים ואולי הסדירים מצוידים בטנק מרכבה ואני לא יודע. דמיינתי את עצמי אל”ם ולא סרן, עומד על גבעה בנגב ולפני ה”מרכבה” – קופסת גפרורים עם סיגריה כמו קנה ואני עולה צפונה לרמת הגולן עם מאה “מרכבות” כאלה וכובש בחלום בהקיץ חזרה את הצפון…
כעבור חמישה חודשים קשים בתא הצינוק, מבודד, חבול, מוכה, הוציאו אותי מהצינוק והעבירו אותי לתא גדול שמצאתי בו חברים חדשים. עשרים ואחד אנשי צוות אוויר – טייסים ונווטים, עוד קצין שריון, רופא וקצין מודיעין מהחרמון. שלושה חודשים היינו יחד, יום ולילה. היה לנו ועד, ועדת תרבות, ועדת ספורט, ועדת מזון. בנינו שיגרה יומית ושבועית. התחילו ביקורים של אנשי הצלב האדום שהביאו מכתבים וחבילות מהבית. בכל יום שישי ערכנו קבלת שבת, הדלקנו נרות שעשינו מפתילים שלקחנו מהשמיכות ומשמן שאגרנו מפחי האורז. חגים שהגיעו חגגנו יחד.
בראשון למאי בביקור הצלב האדום, מקריא לי איש הצלב האדום מברק: “אמנון שרון, מזל טוב, נולד לך בן!” בסיומו של הביקור אספתי את כל חברי לתא הרמנו כוסות של מים ואמרתי: “אני מאוד מאושר ואני קורא לתינוק בשם דרור. בבית חשבו על אותו השם, הרי דרור מסמל חופש וחירות.
ודרור שאת שירותו הצבאי עשה ביחידה קרבית ברמה”ג ובלבנון הספיק להילחם גם מול הסורים בלבנון.
אמנון שרון כיום
מעגל שנסגר
ב-6 ביוני התבצעה החלפת שבויים בין סוריה וישראל וחזרנו ארצה. מספר שבועות עברתי תחקירים ביטחוניים, בדיקות רפואיות ובסופו של דבר החלטתי להישאר שנה בקבע להחלמה. הציבו אותי בבה”ד אימונים ועליתי לדרגת רב-סרן. לא הצלחתי למצוא עניין בבה”ד האימונים וביקשתי לחזור לשריון. מספר ימים עברו עד שהתקבל אישור ביטחון שדה ומפקד גייסות השריון מוסה פלד, ז”ל, קורא לי אליו לראיון ומציע לי תפקיד סודי ביותר שאסור שאף אחד ידע. אתה הולך לבצע ניסוי שדה לטנק ישראלי חדש שנקרא “מרכבה”… המעגל נסגר מאז החלום שחלמתי בסוריה. ערכתי וביצעתי את ניסוי השדה בטנק ה’מרכבה’ עד שמסרתי לחיל-השריון גדוד טנקי מרכבה עם כל החומר התורתי. את הגדוד העברנו בטקס חגיגי שכלל תרגיל אש ברמת הגולן.
בזמן שעשינו את החזרות אשתי בלה הייתה בסוף החודש התשיעי להריונה ואני ביקשתי ממנה שתתאפק עד גמר הטקס שלא ייווצר מצב שגם בלידה הזו לא אהיה נוכח. ימים ספורים אחרי הטקס נולדה לי בת, שמה ליהי, את שירותה הצבאי עשתה כקצינת חינוך בחטמ”ר עציון.
נשארתי בצבא. בגלל בעיות גופניות ונפשיות (חוסר שינה) שנבעו מהשבי הסורי, הורידו לי את הפרופיל ל-31 וקבעו לי נכות. יחד עם זאת מילאתי תפקידי פיקוד ומטה בגייסות-השריון, שירתתי כמג”ד בסיני ובבקעת הירדן. סיימתי את תפקידי בשריון בדרגת אל”ם, שימשתי במשך כשנתיים כמפקד פו”ם קצר וב-1988 השתחררתי משירות קבע. במילואים אני משרת במחלקת נפגעים, במרכז קשר למשפחות השבויים והנעדרים.
השבי גרם לי לטראומה שממנה אני לא משתחרר עד היום. הריפוי הוא ריפוי-בעיסוק האינטנסיבי שלי במשך כ-16-15 שעות ביממה במפעל שהקמתי לייצור רהיטים.
כנדבך נוסף בריפוי אני מספר את הסיפור המלא שלי ביחידות צבא ובבתי-ספר.
