הארץ – 18.9.2018 – עופר אדרת

לקריאת הכתבה ראו כאן:

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-MAGAZINE-1.6480976

עוד על מוני ניצני מתוך אתר גבורה בניהולו של עופר דרורי שלחם בגדוד 79 במלחמת יום הכיפורים:

http://www.gdud79.org.il/c19851-%D7%9C%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%A0%D7%99

מוני ניצני הינו בעל עיטור הגבורה על לחימתו בקרב המיתלה במבצע “קדש” ב-1956, ועיטור המופת על לחימתו כמג”ד גדוד השריון 79 במלחמת יום הכיפורים ב-1973.

תודה לצפריר עפרוני שהסב את שימת ליבנו לכתבה.

להלן כתבה מליאה מגיליון “שריון” מספר 18:

המלחמה הארוכה לאחר קרב הגבורה

לאות ולעדות

כי סמל ניצני שלמה

מ”א 313796

גילה גבורה עילאית

בעת לחימה מול פני האויב

תוך חירוף נפש

במבצע קדש

תיאור המעשה: בשעת הפעולה במצרים, במסגרת מבצע “קדש”, נפתחה אש חזקה על הזחל”ם בו פיקד סמל שלמה ניצני. נהג הזחל”ם נהרג מייד. סמל שלמה ניצני לקח את הגה הזחל”ם ובאש החזקה נסע קדימה, חילץ מספר פצועים שנפלו מזחל”ם שנסע לפניו, העלה את הפצועים לזחל”ם וכל זאת תחת אש כבדה של האויב. לאחר מכן הפעיל מספר כלי נשק, שהיו בידי הפצועים, נגד עמדות האויב ושיתק אותן. על-ידי פעולה זאת הציל חיי פצועים וחיי חיילי יחידתו.

על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה לפי חוק העיטורים בצבא ההגנה לישראל.

ניסן תשל”ג, אפריל 1973

ליקט וכתב אל”ם (במיל’) שאול נגר

חייל נקלע לקרב כגרגר חול אשר סופה שטפה את מקום רבצו. רגע חולף והוא עשוי להימצא בעין הסערה. בעוד גרגר החול נסחף במערבולת העזה, יכול החייל להשפיע, אולי כמלוא הנימה, על מצבו בסערת הקרב; אך אין הוא יודע היכן ומתי ינחת כשוך הסערה ואם שלם ינחת או מרוסק אברים. פעמים לא מעטות יקרה כי הנוחת הוא דמות אחרת מזו שנסחפה לסערה בראשיתה. מכאן ואילך משתנים חייו לבלי הכר. סמל מחלקה ומפקד זחל”ם מוֹנִי (שלמה) ניצני היה חייל צעיר בצנחנים במבצע קדש (1956) אשר נטל זחל”ם באחת השעות הקשות ביותר שאליו נקלע גדודו במעבר המִתְלֶה וחילץ פצועים תחת אש תופת. על כך זכה בעיטור הגבורה. במלחמת יום הכיפורים (1973) מוני הוא כבר סגן אלוף ומפקד גדוד הטנקים המפורסם 79, בגזרה שמול העיר איסמעילייה. הכוח שבפיקודו ביצע התקפות חוזרות ונשנות על ראש הגשר שהוקם בגזרה, וכך שיבש את מאמץ הצליחה המצרי ותרם לבלימתו. המג”ד מוני ניצני לא שכח את מורשת הסמל מוני ניצני. חרף האש הכבדה של האויב, הוא השקיע מאמצים רבים בפינוי הנפגעים ולא חדל מכך עד שנפצע קשה בעצמו. רסיק אוויר חדר לראשו וריסק את האונה הימנית האחורית. הרופאים הגדירו את פציעתו כ”אנושה” והתקשו תחילה לאפיין את מכלול תוצאותיה: אובדן זיכרון חלקי, אובדן התחושה המרחבית, חסימת שדה הראייה השמאלי, מצבי רוח משתנים, התקפי זעם ופגיעות נפשיות, מחלת הנפילה. על כושר מנהיגותו, על עמידתו האיתנה במלחמת יום הכיפורים, על אומץ ליבו וקור רוחו, שנסכו ביטחון בְּקֶרֶב פיקודיו וחיזקו את רוחם, ניתן לו עיטור נוסף – עיטור המופת.

פציעתו האנושה, לפי הגדרת הרופאים, במלחמת יום הכיפורים סחפה את חייו למחוזות שלא יכול היה לשער. מאז ועד היום ממש הוא מנהל מלחמה עיקשת ונחושה על שפיותו, על עקרונותיו המוסריים כשחייו האישיים דומים לחיי איוב שאין בהם רגע ללא פגע. זוהי מלחמה ללא חברים כמעט, שלא כמו בקרב.

קרב המיתלה והמלכודת שבו

בעשרים ותשעה באוקטובר 1956 בשעה 19:00 נמסרה בקול ישראל הודעת דובר צה”ל: “כוחות צה”ל נכנסו ופגעו ביחידות הפדאיון בראס א-נקב וכונתילה, ותפסו עמדות מערבה מצומת הדרכים בנח’ל בקרבת תעלת סואץ. פעולה זו באה בעקבות פגיעות צבאיות בתחבורה, בים וביבשה, אשר מגמתם גרימת הרס ושלילת חיי השלום מאזרחי ישראל.”

קודם לכן, בשעות אחר-הצהריים של אותו יום, תפסו כוחות חטיבה 202, בפיקודו של סא”ל אריאל שרון, את כונתילה. גדוד 890, בפיקודו של רפאל איתן (רפול), צנח מזרחית למצבת פרקר, מזרחית למעבר המיתלה, החולש על אחת משתי הדרכים הראשיות, החוצות את שרשרת הרי סיני. המעבר נמצא כ-30 ק”מ מן התעלה. הסיורים האוויריים שנערכו באזור המתלה לפני המבצע העלו כי השטח נקי מכוחות אויב. גדוד הצנחנים היה מיועד לצנוח בקצה המערבי של מעבר המיתלה. אולם צילומי האוויר, שנערכו ממש ערב המבצע, גילו צריפונים ואוהלים ועל-ידם כלי רכב באזור ההצנחה המיועד. כיוון שמהות המחנה לא הייתה ברורה הוסט אזור הצניחה, מטעמי זהירות, 15 ק”מ מזרחית למחנה המצרי. שעתיים לפני ההצנחה התברר, כי זהו מחנה של מחלקת עבודות ציבוריות שלא היווה כל איום על הכוח הצונח, אולם כבר היה מאוחר מדי לשנות את פקודת הצניחה. לאחר הצניחה פנו הצנחנים בהליכה מאומצת שנמשכה כשעתיים כשהיעד הוא מצבת פרקר, הגבעה הקדמית הקרובה למעבר המיתלה.

לא כאן המקום לפרט את קרב המיתלה אך נביא קטעים המשמשים רקע לפעילות החילוץ הנועזת שבה נטל חלק סמל מוני ניצני.

המידע שהיה ברשות החטיבה לא רמז על קושי מיוחד, שבו עלולים להיתקל הכוחות בעוברם במעבר המיתלה. נשלח סיור שמנה שתי פלוגות, אחת מהן פלוגת הסיור החטיבתית. לכוח צורפו שלושה טנקים (אי-אם-אקס-13) בפיקוד צביקה דהב. איש לא העלה בדעתו כי במדרונות שמשני צדי הדרך אורבות לכוח חמש פלוגות חי”ר מוסוות היטב. נוסף על נשק אישי הן היו מצוידות ב-14 מקלעים, ב-12 תותחים נ”ט ובכ-40 תול”רים. בשעה 12:50 , כאשר נכנסו זחל”מי החוד לעומק של מאות מטרים במיצר והאחרונים בשדרה היו במרחק של קילומטר אחד מפתחו – פתחו המצרים באש. הזחל”ם הראשון ספג פגיעה ישירה ונעצר. מפקדו נפצע אנושות וכן נפצעו חיילים נוספים שבו. הזחל”ם השני עקף תחת אש שגברה והלכה. מרדכי גור שהיה בזחל”ם השלישי, ביקש לחלץ את אנשי הזחל”ם התקוע. כלי רכב נוספים נתקעו בדרך שהלכה ונעשתה צרה. המיצר הפך למלכודת אש. התפתח קרב עז כשמספר הנפגעים גדל והולך. בשעה 13:00 כבר הייתה שדרת הכוח מפוצלת לשלושה חלקים: חופי ומחצית מיחידות החוד היו ממערב למיצר, גור וחלק ניכר מכוח החוד היו לכודים תחת אש עזה ודוידי, שהבחין במתרחש בעוד מועד, עצר את שארית השדרה ממזרח למיצר, ומחוץ לתחום האש.

בשעה 14:00 החלה הסיירת לתקוף באיגוף ימני את הרכס הצפוני. אנשי הסיירת לא ידעו כי האש שנורית אליהם מדרום היא אש מצרית וחששו שזו אש שנורית על-ידי אנשיו של גור ולכן תגובתם הייתה מהוססת. רק לאחר שהסתבר שזו אש מצרית – תקפה הסיירת במלוא הכוח. בתוך כך הגיחו ארבעה מטוסי מטאור מצריים והפציצו את הכוח שעמד ממזרח למְצָרִים. הם פגעו במרגמות שהיו מוכנות לירי, במכליות הדלק ובתחמושת. בהפצצה זו נהרגו ונפצעו חיילים רבים.

דוידי ידע כי עליו לאתר במדויק את מקומו של האויב, כדי שיוכל לתכנן את ההסתערות הלילה. הוא פנה אל הלוחמים וביקש מתנדב, שיסיע ג’יפ אל תוך המיצר וימשוך אליו את אש המצרים. בדרך זו ביקש לגלות את עמדות המצרים. מבין המתנדבים נבחר יהודה קן-דרור, שבשירותו הסדיר היה נהגו של דוידי. הוא עלה על הג’יפ והחל לנסוע במהירות. כעבור דקה נעלם בעיקול הדרך כשהוא עוקף את כלי הרכב הישראליים והמצריים. כדורי האש שרדפו אותו גילו את מקור האש המצרית. קן-דרור נפצע אך לא הרפה את ידיו מן ההגה עד שהועף החוצה מן הג’יפ שהתהפך. חבריו סברו שנהרג. בחסות החשיכה הגיע בזחילה, פצוע קשה, אל חבריו. כעבור חודשיים מת מפצעיו. על מעשהו זה עוטר, לימים, בעיטור הגבורה.

עם רדת החשיכה יצאו שני כוחות משימה, בני עשרים וחמישה לוחמים בכל כוח, לטהר את הכוכים שבהם הסתתרו המצרים. הכוחות בפיקודם של לוי חופש ועובד לדז’ינסקי טיהרו במשך כ-20 דקות בקרב עקוב מדם את הכוכים שבהם הסתתרו המצרים. הפעם הצליח הכוח המטהר לחבור עם הכוח של מרדכי גור.

רק בשעה 20:00, לאחר שבע שעות קרב, נדמו היריות והלחימה הסתיימה. בקרב המיתלה נהרגו שלושים ושמונה צנחנים ומאה ועשרים נפצעו. בין הנפגעים היו מפקדים רבים.

סיפורו של קרב הגבורה

עברנו על זחל”מים – שתי פלוגות של הנח”ל המוצנח – את מצבת פרקר ויצאנו לכיוון מיצר המיתלה,” סיפר מוני חודשים אחדים לאחר שקיבל את צל”ש הרמטכ”ל על מעשיו בקרב המיתלה, צל”ש אשר לימים הפך לעיטור הגבורה. “לקראת היציאה היה תדריך חפוז ולא ידענו לקראת מה אנו הולכים. כאשר הגענו לתוך המיצר התחלנו לשמוע יריות, בטווח לא כל-כך גדול. לא התייחסנו לזה ברצינות והמשכנו לנוע בתוך הוואדי כשמשני צדדינו מתרוממות גבעות תלולות עם גלי אבנים ומחסות טבעיים חשופים, ללא צמחיה. תוך דקות נקלענו בהפתעה לאזור מוכה אש. הייתי בזחל”ם שלפני האחרון וניסיתי, עם חצי ראש בחוץ, לבדוק מה קורה מסביב. האש כבדה והלכה מרגע לרגע. פתאום הבנתי שהכוח שלנו מתפצל לשניים: אחד ממשיך לנוע בתוך הוואדי, והחלק שאליו השתייכתי עולה על איזו דרך שהסתעפה לכיוון מדרגה מצד שמאל. האש הייתה נוראה ופתאום נעצרנו. יצאתי מעט החוצה וראיתי שאנחנו עומדים על מדרגה גבוהה על סף תהום של שניים-שלושה מטר. הזחל”ם שלפנינו נעצר לפני טנדר פַארְגוֹ מצרי ואחרינו נעצר הזחל”ם הנוסף. היינו תקועים. אנשים נפגעו בזה אחר זה. הבנתי שנקלענו למארב. זה היה רגע מאוד קשה.

קפצתי מהזחל”ם ורציתי לבדוק למה הזחל”ם שלפנינו, הזחל”ם של יוסי כספי, נעצר והפכנו כולנו למטרה נייחת. פתחתי את דלת הנהג שלנו – ירוחם הורוביץ הנהג היה הרוג. כל הגוף שלו היה קרוע. לקחתי את הטומיגאן שלו, רצתי קדימה במחסה שבין הזחל”ם שלנו לבין המדרון שמשמאל, עליתי על הזחל”ם של כספי וניסיתי הניע אותו כדי לדרדר את הטנדר המצרי לתהום. הזחל”ם לא זז. הקפיץ בגלגל הקדמי השמאלי היה שבור. רצתי חזרה לזחל”ם שלנו. כמו שאני רץ התחילו לגלגל רימונים מלמעלה. לא ידעתי מה לעשות קודם: לירות לעבר המגלגלים או לטפל בפצועים. החלטתי להוריד נפגעים מהזחל”ם ולהעביר אותם למחסה. פתחתי את הדלת האחורית של הזחל”ם ובחור אחד, גדעון, קפץ ועזר לי להוריד את האנשים ולהניח אותם במחסה. האש הייתה עדיין רצחנית. העברנו פצועים גם מהזחל”ם שלפנינו והחלנו לטפל בהם טיפול ראשוני.

האש לא פסקה לשנייה והיה לי ברור שצריך לעשות משהו מהר כדי לשתק אותה. ארגנתי כלי נשק מהפצועים, תפסתי אם-גה-34 (מגל”ד – סוג של מקלע) והתחלנו, גדעון ואני, להשיב אש למקורות הירי. הפגנו נוכחות אבל השיתוק היה חלקי. רק גרדנו אותם. לא היו לנו מכשירי קשר. שלחתי את גדעון שירוץ קדימה לכיוון המג”ד מוטה, שנתקע מאות מטרים לפנינו, כדי שיודיע איפה אנחנו ומה מצבנו. גדעון רץ את כל השטח החשוף הזה תחת אש, משימה מסוכנת ביותר, ובינתיים שמתי לב שעל הרכס ממול, הצפוני, שבין העמדות המצריות, העניין השתתק. התעודדתי. הבנתי שאולי אנו יכולים לא רק להתגונן ולהציל את עצמנו אלא להשמיד כוחות שלהם.

התחלתי לאתר בעזרת המשקפת את העמדות שלהם. התנועה שלהם מעמדה לעמדה עזרה לי לעשות סדר בראש ובמחשבות. נתתי קריאת כיוון למקלען שלנו, “נאצר” קראנו לו כי היה לו אף “נאצרי”, להתחיל לירות לעברם. ירינו ופגענו במטרות, אבל כל הזמן המשיכו אצלנו להיפגע אנשים, ואני חטפתי בצוואר כמה רסיסים מריקושטים ודם החל לרדת. הרופא היה מבוהל ולא תפקד. האמבולנס שלנו היה תקוע. ביקשתי מ”נאצר” שיפקח עין ויחפה עלי בדרכי לאמבולנס. רצתי לאמבולנס. אש נורתה כל הזמן. האמבולנס עשוי פח היה מנוקב כדורים. פתחתי את דלת האמבולנס: הכל היה שטוף בדם, כל האנשים בפנים היו פגועים או הרוגים. רב-סמל חיים ניסן היה הרוג, אפרים ציזלר החובש היה הרוג ועוד שניים שלושה שלא הצלחתי לזהות.

פתאום החלה לנחות עלי אש נוראה מהגבעה ממול. הסתבר שפתיחת דלת האמבולנס והתנועה שלי סביבו משכה אש. זזתי משם מייד הצידה, צעקתי ל”נאצר” שאני חוזר בחזרה, שלא יירה עלי, וקרעתי תרמילי עזרה ראשונה מעל גוויות ההרוגים. התרמילים היו שסועים, מגואלים בדם ומרוססים בכדורים. רצתי בחזרה אל העמדה הזמנית שלנו והבאתי את התרמילים לרופא, שינסה לעשות משהו. מצב האנשים שלנו בהחלט לא היה טוב. חלק הרוגים, חלק פצועים, חלק מבוהלים ורק שלושה תפקדו. נתתי הוראה לכולם לא להרים ראשים, להישאר בגובה הקרקע כדי שלא להיפגע יותר. חזרתי למקלע שלי והמשכנו לירות ללא הפסקה. בהדרגה החלה לאזול התחמושת של המקלע ונכנסתי לחשש כבד. הסתכלתי קצת קדימה וראיתי שהדלת של הטנדר המצרי פתוחה, ושיש שם ארגזי תחמושת. ידעתי שהתחמושת המצרית גם היא בעצם 7.92 מ”מ. רצתי לטנדר, הורדתי ממנו ארגז תחמושת, הבאתי אותו לזחל”ם שלנו ונתתי לחבר’ה שלנו הוראה נחרצת להתחיל לטעון שרשראות כדורים. המשכתי להפעיל את המקלע כששני חבר’ה. אהרון קוטנר ועוד מישהו, ישבו מאחור שפופים וטענו לי את השרשרות בכדורים. יריתי ויריתי. אני לא זוכר בימי חלדי בצבא שיריתי  כמו באותן שעות. המקלע ממש להט.

פתאום אני שומע רעש של טנק מתקרב. זה היה מוזר. לא היה ברור אם זה טנק מצרי או ישראלי ונכנסתי להיכון. עברו שניות שנמשכו הרבה זמן ונשמתי לרווחה – טנק אי-אם-אקס-13, אחד מהאם-אקסים שהצטרפו לשיירה החטיבתית שלנו. עשיתי מייד סימן למפקד הטנק שלא יעז להרים את הראש מעל הצריח. האש המצרית השתתקה לכמה דקות. נגשתי לטנק ולהפתעתי גיליתי שהנהג היה אברהם וינקלר, חבר מקורס מ”כים שעבר הסבה לשריון. הסברתי לו כי מהרכס ממול יורים עלינו, וגדעון שהגיע בינתיים, נתן למפקד כיווני תותח ופקודות ירי בעזרת הטלפון האחורי. הטנק החל לירות לעבר העמדות המצריות. נוכחותו – ראיתי בעיניים של האנשים – תרמה למורל ונתנה להם אמונה שנצא מזה.

הטנק הסתלק אחרי איזה זמן וה”תזמורת” המצרית התחילה מייד לנגן מחדש. בסביבות ארבע הצטרפו אליה שני מטוסי “מטאור” מצריים שנכנסו לתקיפה בצלילה חדה. מאוחר יותר אני מבחין שעל קו הרכס שמצפון לנו מופיעות דמויות ומסתערות לכיוון שלנו ויורות אש. הייתי בטוח שאלה מצרים שהתארגנו מאחורי הרכס, עלו עליו ומתחילים להסתער ממש עלינו מלמעלה למטה. כמו שראיתי את זה, העמדתי את המקלע על מכסה המנוע של הזחל”ם ופתחתי באש לכיוון ההוא. כשפתחתי באש שמעתי צעקות בעברית מכיוון הרכס “חדל אש! חדל אש!”. הפסקתי מייד לירות. כשהם התקרבו ראיתי באמת שהמדים שלהם יותר כהים, מדי צנחנים, ולא בהירים כמו של המצרים. הבנתי שזה כוח שלנו, שהסתער מאחורנית על הגבעה שממולנו כדי לטהר את העמדות ולהושיט לי עזרה. “אני שומע אתכם!”, צעקתי להם בחזרה, “אני מחפה עליכם!”, ויריתי על העמדות שממש תחתם.

הם המשיכו להסתער ואני היחיד שיריתי. לא נתתי ל”נאצר” לירות כי פחדתי שהוא עלול לפגוע באנשים. באיזשהו שלב נעצרה התקפה שלהם, כנראה בגלל נפגעים, והם חזרו חזרה. אחרי כמה דקות הגיע אלינו זחל”ם. קצין קפץ ממנו ואמר לי: שלום, שמי דן זיו ובאתי לחלץ פצועים. אמרתי לו שייקח כמה שהוא יכול, ותוך כדי העמסת הפצועים על הזחל”ם, וההסתובבות שלו חזרה לכיוון מצבת פרקר, המשכתי לירות ולחפות על הפעולה שלו.

לפנות ערב אשר התחיל לרדת חושך, שמענו קולות מכיוון מצבת פרקר והתקדמות של כוח. היה לי ברור שזה כוח שלנו, אבל ככל שהוא התקרב, הסתבר שהוא מטהר עמדות על המדרון שמולנו, וחלק מהאש כבר התחיל להגיע אלינו. ואז שמעתי צעקה של מוטה גור: “לוי חופש, חדל!”, ואת הצעקה הזאת אני לא אשכח לעולם. זו הייתה צעקה שהדהדה בכל המרחב בקול רועם. לוי חופש הפסיק את האש, ולמעשה, בשלב זה, נגמר קרב האש העיקרי. בערב, בחשכה, התחיל שלב ההתארגנות במקום והטיפול בפצועים. פתאום שמעתי מהחושך את קולו של מוטה: “מי מוכן ויכול פה לנהוג זחל”ם”, הוא אמר תוך כדי הליכה, “ולחלץ פצועים והרוגים מהמיצר הזה?”, שאל מוטה. אמרתי: “מוני ניצני.”

“קדימה” אמרו לי ולא שאלו הרבה שאלות. נכנסתי לזחל”ם שלנו, פרקנו אותו מכל הציוד המיותר שהיה בו והצלחתי להניע אותו. זה לא היה קל. ההגה של הזחל”ם היה מפח, כולו מרוסס כדורים, וברגע שתפסתי אותו הוא פצע לי את הידיים. הצלחתי לסובב את הזחל”ם אחורנית – היה לי ניסיון גדול בנהיגת טרקטורים עוד בכפר חיטים – החבר’ה כיוונו אותי והתחלנו להעמיס עליו. העמסנו קודם כל את הרובים, אחרי זה את ההרוגים ואחרי זה את הפצועים הקשים. מיכה פייקס ז”ל, המ”פ, היה פצוע ברגל, התיישב לידי והתחלנו לנסוע בחושך מהמיצר החוצה, לכיוון מצבת פרקר.

נסענו בזחל”ם בודד בחשכה. אחרי עשרים או שלושים דקות של נסיעה, פתאום, באמצע החשכה, עצר אותנו אדם שעמד על צד הדרך. אני מסתכל ולא מאמין – חנוך סלור, חבר מנוער מכפר חיטים, אחרי ששנים לא ראיתי אותו, אני פוגש אותו באמצע מעמקי מיצר המיתלה. “מה אתה עושה פה?”, שאלתי אותו. “שמע”, אמר חנוך, “יש לי פה כמה פצועים. אתה יכול לקחת אותם?” “אני עמוס”, אמרתי לו, “אין לי מקום להכניס כלום. אבל אני מביא את הפצועים האלה לתאג”ד, וחוזר חזרה לקחת את הפצועים שלך”. סיכמנו.

המשכנו – פייקס הפצוע ואני – לנסוע, הגענו עד שדה התעופה המאולתר, מעבר למצבת פרקר והורדנו את הפצועים. עשיתי “אחורה-פנה”, ונסעתי לבד בדרך חזרה אל תוך המיצר, נסיעה עם אורות בחושך צלמוות. אבל חנוך לא היה שם. יכול להיות שלא מצאתי אותו. עד היום לא הצלחתי לברר מה בדיוק קרה, מפני שחנוך נהרג אחרי המלחמה בתאונת דרכים. חזרתי לכיוון מצבת פרקר.

למחרת לקראת הצהריים, פתאום אני שומע קול מהדהד בגבעות: “איפה מוני ניצני?” קולו של חנניה אמזלג, הרס”ר של גדוד הנח”ל המוצנח. הוא היה דמות אימתנית: מאוד גבוה, גדול, שחור, וכל הגדוד רעד ממנו. ברגע הראשון לא הבנתי כל-כך מה רוצים ממני. רגע, שאלתי את עצמי, מה עשיתי לא בסדר, אולי מחפשים אותי בגלל שנהגתי את הזחל”ם ללא רישיון? חששתי. חנניה אמזלג התקרב אלי ואיבדתי צבע. “שמע”, הוא אמר לי, “המג”ד קורא לך. גש אליו מייד!” חששתי עוד יותר, אם גם הרס”ר וגם המג”ד מחפשים אותך – מה אתה בתור סמל יכול לחשוב? “בוא אחרי”, אמר חנניה.

מוטה ישב בין הסלעים עם חבורת הפיקוד של הגדוד. הוא נראה רצוץ. “שמע”, הוא אמר, “שמעתי שהיית בסדר גמור”. הרגשתי גאווה. באותם ימים “בסדר גמור” בצנחנים היה מחמאה אדירה. נפרדנו. חנניה לקח אותי הצידה. “ראית איך שאתה נראה?”, הוא חזר להיות רס”ר. “אתה הולך עכשיו להתרחץ ולהחליף בגדים. זאת פקודה!” הייתי מגואל בדם פצועים ונזל לי דם מהצוואר, מרסיס שחטפתי ועד היום נמצא אצלי בצוואר. הלכתי אחריו. להתרחץ לא התרחצתי, כי לא היה בדיוק איפה. אבל חנניה השיג לי בגדים והחלפתי.

למחרת, יומיים אחרי הקרב, חזרתי למיתלה והסתכלתי על שני הזחל”מים שלנו, שנותרו שם. לא היה עליהם צבע בכלל, כאילו שגירדו אותם עם שפכטלים או עם נייר זכוכית. כל האגף שהיה חשוף לאש המצרית היה חסר צבע לחלוטין. רק אז התחלתי להבין לאיזה “ברוך” נכנסנו במיתלה.

שלמה ניצני לא שכח להוסיף בעדותו: “אם מגיע למישהו צל”ש הרי זה לחייל ששמו גדעון. מיד כשנכנסנו למלכודת בתחילת הקרב, נפגע מכשיר הקשר שלו ולא הייתה כל אפשרות לדווח למפקדי הכוח על מצבנו הקשה. גדעון התנדב לרוץ קדימה, כשהוא חשוף לאש האויב, ולדווח למפקדים על כלי הרכב הלכודים במעבר. למעשה יכול היה להישאר אחר-כך מחוץ למלכודת, אך הוא העדיף לסכן את עצמו ולחזור בדרך האש”. הוא לא הזכיר את הכתוב עליו במגילת עיטור הגבורה.

מלחמה לכל החיים

פציעתו הקשה מאוד של מוני ניצני במלחמת יום הכיפורים הותירה אותו עם מגבלות פיזיות ומצולק נפשית. בראיון ארוך שנמשך כחמישים שעות, שקיים איתו רנן שור בשנת 1988 נגול סיפור מורכב. הבאנו קטעים ספורים בלבד המאירים את אישיותו ואופיו של מוני. על קורות חייו בקיצור, ראה מסגרת.

“פעם אחת נסענו זֹהר (רעייתו) ואני, בין תל- השומר לקיראון. נהגתי והיה לי קושי איום לקחת סיבובים. יכולתי בעצם רק לנסוע ישר, וכל סיבוב עלה לי במאמץ אדיר, בירידה מהכביש וההערה של זהר שהחזירה אותי למסלול. טור ארוך של מכוניות התחיל להזדנב אחורי וצפצופים וקללות וצעקות. לא הבנתי למה. לי נראה שאני נוסע במהירות רגילה, אבל בפועל נסעתי במהירות של 10 קמ”ש, ואנשים שעברו אותי הסתכלו עלי בעניים רוצחות וסימנו סימנים של ‘חסר לו בורג’. בשבילי שהייתי ‘מלך הטרקטורים’ בכפר חיטים ונהג מצוין, זו הייתה פגיעה איומה כשהבנתי שאני לא מסוגל לנהוג.

בתקופה הראשונה בקיראון, מה שהכי הציק לי, הייתה הרגשה שאני מוקף בקשר של שתיקה… ציפיתי שיבואו לבקר אותי במאסות – מפקדים בעבר ובהווה, קצינים וחיילים שלחמו או היו תחתי במשך שנים, אבל הזרם היה דליל מאוד… כל מי שהגיע אלי התנפלתי עליו עם שאלות ושכחתי מייד חלק מהתשובות ושאלתי שוב. זה היה ניסיון אובססיבי לבנות את התמונה מתוך שברים של זיכרונות. לא עשיתי לעצמי הנחות, כפיתי על עצמי שוב ושוב לשחזר מה קרה בשישה ושבעה באוקטובר ולאט-לאט סידרתי לעצמי את היומיים שלפני ‘המכה בראש’.

—

רציתי לחזור לשירות הצבאי, חשבתי שעוד יש לי מה לתרום. רפול, שהיה אז מפקד האוגדה בצפון, התקשר אלי והציע לי להיות קצין האג”ם שלו. לא חשבתי פעמיים. ‘מתי?’ שאלתי. ‘מה מתי?’ הוא אמר, ‘מחר בבוקר’. למחרת בבוקר אני עומד עם הציוד בדלת ופתאום טלפון: קורדובה, קצין הרפואה הראשי: ‘מה אני שומע’, הוא אומר לי, ‘שאתה יוצא לעבוד עם רפול?’ וביקש ממני לעבור דרכו. בתל- השומר סגרו אחרי את הדלת והוא התחיל לפמפם. שלוש שעות ישבתי אצלו. הוא ניסה להסביר לי מה קורה איתי, פעם ראשונה שמישהו ניסה להעמיד אותי על מצבי ובמקומי. הוא היה מאוד בוטה, אמר לי במפורש שנפצעתי פציעה אנושה… בסוף חתכתי אותו ואמרתי: ‘שמעתי. אני יוצא לרפול’. הוא התעקש: ‘על גופתי המתה אתה הולך לצפון’. הוא הרים טלפון לרפול והודיע לו בנוכחותי ‘מוני ניצני נשאר בבית’. התקפלתי הביתה ואמרתי לזהר שהרופאים לא נותנים לי.

—

… היו ביני ובין זהר אינסוף דיבורים ותוכניות קמו ונפלו. תמיד ידענו, שיום אחד, כשאשתחרר מהצבא, נחזור להתיישבות, נקנה משק ונהיה חקלאים. זה היה החלום הגדול שלנו ולכן לא הייתה לנו בעיה של ריק קיומי או חיפוש משמעות בחיים. אחרי כל-כך הרבה שנים של לחימה על אדמת הארץ, נראה היה לנו שההמשך הטבעי של הלחימה הוא ההתיישבות… בהתחלה דיברנו על התיישבות ברמת הגולן או בפִתחת רפיח, אבל באותו זמן הבעיה המרכזית שלנו לא הייתה איפה אלא כיצד מבחינה כלכלית אנחנו יכולים לממש את החלום.

—

קטע מעדות של זהר ניצני, אשתו (מתוך הראיון בעיתון במחנה, 1988):

נפלנו בין הכיסאות אבל אני לא ממורמרת. בשנתיים הראשונות לא היה עם מי לדבר ואף אחד לא דיבר איתנו. ידעתי על אובדן שדה הראייה השמאלי ועל זה שמוני לא יוכל לנהוג, ואמרו לי לשים לב שייקח את התרופות. אבל לא ידעתי על חוסר ההתמצאות במרחב, על האפילפסיה, על מצבי הרוח הקשים, על התוקפנות. כשאתה נמצא בתוך זה אתה לא תמיד נותן לעצמך דין וחשבון. אני גם טיפוס שהולכת כל הזמן קדימה ואופטימית. מוני, מתמיד, הולך לאט קדימה ומסתכל אחורה. בהתחלה ניסיתי להבין את ההתפרצויות. אולי הוא מתפרץ עלי? אולי אני אשמה? זו הייתה טראומה נוראית. לילדים ניסיתי להסביר דבר אחד: חזר לכם אבא אחר. הוא נפצע קשה בראש, אמרתי להם, הוא מאוד כועס, ולשנות אותו אי-אפשר אלא רק לקבל אותו. הם היו ילדים והיה להם מאוד קשה והיו להם הערות ורטינות כמו ‘איזה אבא יש לנו’ ו’איך שהוא דורש מאיתנו…’

—

קטע מעדות של דר’ מקס שטרן, פסיכיאטר (מתוך הראיון בעיתון במחנה, 1988):

איתי הוא שם את המלחמה בפריזר, הוא היה עסוק בעבר הרחוק או בעתיד, בפיתוח המשק. הוא יכול היה לבחור כמו רבים, בדרך של נכות, דרך של ‘מגיע לי’, להישען על הסביבה והמוסדות כמו משרד הביטחון, אבל אישיות חזקה באמת לא תיכנע למסלול הזה, ובשבילו זו הייתה שפה זרה. הוא דרש פתרון של עצמאי, לא שכיר, ולא קיבל, לפעמים דחה בצורה ברורה את רוב המטופלים, לא רצה להיות כמותם ובסטטוס שלהם…

עבורי, אומר שטרן, המפגש עם מוני היה חזק מאוד. הוא אנטי-תיזה של היהודי שהיכרתי בבלגיה ומהווה עבורי, מעין אידיאל של מה שרצוי שיהודי יהיה. מוני הוא אחד מהמקרים שעזרו לי להיות אופטימי במקצוע הקשה הזה ולהאמין באפשרויות ובכוחות של האדם. לעיתים הוא עורר בי תחושה שאם היו לי הכוחות שיש לו, יכולתי לעשות הרבה יותר, ושאנחנו – שיש לנו הכשירויות המלאות – אנחנו לא מנצלים אותן עד תום.

—

בעוד הוא מקיים מאבק קשה ורצוף בחיי היומיום, בודד לאחר שרעייתו זהר נפטרה לפני כארבע שנים, הוא מוצא רגעים שבהם הוא שופך את ליבו, לנייר הדומם, שמעתה ואילך יהיה לו בבואה לחיים שעליהם הוא חולם ולא מצליח להגשים. הנה שיר געגועים לבתו שאותה לא ראה כבר שנים מאז ניתק הקשר ביניהם.

במסגרת:

לְרוֹנָה

הוֹ יַלְדָּתִי הַאֲהוּבָה,

נִגּוּנֵי הָרוּחַ הַמְּחַלֶּלֶת

בֵּין גִּבְעוֹלֵי קָנֶה וְצַמְּרוֹת בְּרוֹשִׁים

קוֹרְאִים לָךְ לַשּׁוּב אֵלַי

בַּאֲשֶׁר אַתְּ שָׁם נִמְצֵאת,

אִם בְּמִדְרוֹנֵי הָרִים

וְאִם בְּעֹמֶק יֹרֶק הָעֲמָקִים.

בַּרְבִיעִית חוֹלֵף הָחֹרֶף

וְהָאָבִיב שׁוּב מַזְּרִיעַ

כָּל קָדְקֹדֵי הַפְּרָחִים.

וְאִם בְּדַרְכֵּךְ אֵלַי, בִּתִּי,

יַחֲלוֹף לוֹ גַּם הַקַּיִץ

וּסְתָו בּוֹעֵר בְּאֵשׁ שְׁקִיעוֹת

כְּבָר יַטְמִין זַרְעֵי סַבְיוֹנִים –

לָךְ עוֹד אֲחַכֶּה

בֵּין יְקוֹד שֶׁמֶשׁ חַמְסִינִים

לְבֵין אֹפֶל קְרִירוּת חֹרְשוֹת…

וְאִם יְבוֹשֵׁשׁוּ פַּעֲמַיִּךְ

וּלְאַחַר מוֹתִי תָּבוֹאִי,

בְּנוּחַ עָלַי שַׁלְוַת עוֹלָם

חָבוּק עִם שָׁרָשִׁים,

עוֹד אוֹסִיף וַאֲחַכֶּה לָךְ

וְהַפַּעַם כְּנֵר תָּמִיד…

וְאַתְּ, אֲהוּבָתִי, זִכְרִינִי

וְרוֹנִי לִי מֵעַל הַתֵּל

תְּפִלַּת סְלִיחָה וְגַעְגּוּעִים.

אבא

אביב תשס”ג

לאות ולעדות

כי סמל ניצני שלמה

מ”א 313796

גילה אומץ לב

הראוי לשמש מופת

במלחמת יום הכיפורים

ביום 6 באוקטובר 1973 פיקד סא”ל שלמה ניצני על גדוד טנקים, בגזרה שמול העיר איסמעיליה. הכוח שבפיקודו ביצע התקפות חוזרות ונשנות על ראש הגשר המצרי שבגזרה, ובכך שיבש ובלם את מאמץ הצליחה המצרי. מספר הנפגעים של הכוח היה רב. סא”ל שלמה ניצני בעצמו שקד לחלץ את נפגעיו, על אף האש הכבדה של האויב. הוא נפצע קשה תוך כדי קרבות הבלימה. כושר מנהיגותו, עמידתו האיתנה, אומץ ליבו וקור רוחו נסכו ביטחון בְּקֶרֶב פיקודיו וחיזקו את רוחם.

על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת לפי חוק העיטורים בצבא ההגנה לישראל.

אייר תשל”ה, מאי 1975

במסגרת:

מוני ניצני גדל במושב השיתופי כפר חיטים שליד טבריה. הוריו היו חקלאים. לאחר שירות החובה ותקופת קצרה בקבע, השתחרר, נישא בגיל 22 לזֹהר בת קיבוץ אפיקים ועבר לקיבוץ זה. לאחר כשנה וחצי עבר הזוג לחוות מַקוּרָה שבלב הכרמל, ליד כרם מהר”ל. לאחר 5 שנים נקרא על-ידי צה”ל ומשהב”ט לצאת להדרכה בקונגו. שנתיים לאחר מכן חזר לארץ לקראת מלחמת ששת הימים ונשאר בצה”ל עד לאחר פציעתו הקשה מאוד במלחמת יום הכיפורים. עד לפני שנים אחדות עבד כחקלאי וכמומחה ארצי לגידול פרחי גרברה. למוני ולרעייתו זֹהר נולדו שני בנים ובת. הבן הקטן מיכאל, כיום בן 29, נולד לאחר מלחמת יום הכיפורים, עם פגיעה מוחית קשה. הוא מוגדר נכה ב-100% ומחלק את זמנו בין שהייה במוסד ובין ביתו של אביו מוני. זֹהר, רעייתו של מוני, נפטרה ממחלה קשה לפני כארבע שנים. כיום מוני גר לבדו, אין לו משק יותר, ובעלי חוב תובעים אותו.

האם נשאיר אותו פצוע ונטוש ללא טיפול במלחמת הקיום?

מקורות:

* שיחה עם מוני ניצני, יוני 2003

* ספר הגבורה בעריכת מיכאל בר-זֹהר

* הספר בני קשת מאת חני זיו ויואב גלבר

* כתבה מאת רנן שור בעיתון במחנה, 13 באפריל 1988