בלילה מטורף אחד ערק מייק פלנגן מהצבא הבריטי, גנב שני טנקים והעביר אותם לידי מדינת ישראל. מייסד חיל השריון מונצח עכשיו, איך לא, על בקבוקי בירה
מרדכי חיימוביץ (מאתר מעריב, 8 במארס 2014)
“אני חייבת להסביר לך משהו על אבא”, אומרת לי קארין, “אבא לא דיבר, לא סיפר, לא אמר”. בנה ליאור מוסיף ואומר שסבו חי על פני ארבע יבשות, לפחות חמש שנים בכול אחת, ואין הוא מצליח להבין אם תקע שורשים בכול מקום או בשום מקום. הפער הבלתי נתפס הזה יצר את “האניגמה”. אניגמה – זאת המילה הראשונה שעוברת בראשו בבואו לתאר את סבא.
מייק פלנגן מת כאיש לא מפוענח. האירי שערק עם הטנק שלו מחיל המנדט הבריטי לצה”ל הובא למנוחות לפני כשלושים יום בשער העמקים; בית העלמין חבוי בשולי כביש הכניסה למשק. נדמה לך שהוא מנסה לעזור למיכאל פלג, כך שמו הישראלי, להסתיר את סיפורו.
האנגימטיות של פלנגן מתחילה בפרטים הטריוויאליים. כמעט אף פעם לא ציין את מקום הולדתו באירלנד, לא הרחיב על בית הוריו או על נעוריו. הוא נמנע מלדוש במניעים שהביאו אותו למעשה ההרואי, מעולם לא חלק חוויות מהלילה החשוך שבו נסע על שרשראות, מיגור לתל אביב, כשהבריטים בעקבותיו, ביבשה ובאוויר. גם כשיצא לשליחות חקלאית באפריקה מטעם משרד ראש הממשלה, ברור למדי שלא עסק רק בגידול ורדים. אבל הוא עצמו לא הזכיר את משימותיו הנלוות, אם אכן היו. היה משהו אבירי בשתיקתו. חסכנותו המילולית הזכירה איש אאוטבק, מדבר-העד האוסטרלי: מביט לקרוקודיל בעיניים, אך לא עושה מזה עניין גדול.
וזה היה עניין גדול. יום לפני שהצבא הבריטי עזב את הארץ, הביאו פלנגן וחברו הסקוטי הארי מקדונלד שני טנקי קרומוול ל”הגנה”. בכך קנו מניות יסוד בהקמת חיל השריון של צה”ל. במלחמת השחרור לא נפרדו מרכב הברזל שלהם והשתתפו בכול קרבות השריון. כששככה האש מקדונלד עזב את הארץ, כנראה לקנדה, ועקבותיו אבדו. פלנגן התגייר, התחתן עם רות, חי בקיבוץ ומעולם לא שב לאנגליה. לבנו, אחיה של קארין, קרא בשם דני – כשם המבצע שנועד לשחרר את רמלה ולוד, את רמאללה ולטרון.
אנחנו נפגשים ב”יד לשריון” בלטרון. כאן נחים הקרומוולים. קארין הרץ (62) מגיעה חמושה בזיכרונות ובשקית פלסטיק מלאה תמונות. בנה ליאור (41), נכדו של פלנגן, אוחז קרטון של שישיית Beer of the brave. הבירה שמייצר הנכד היא הצדעה לסבא, מחווה לימים של אש ואלכוהול. קוראים לה “48”, ובלוגו של הבקבוק, כמו על כומתת השריון השחורה, נראית צללית של קרומוול. הצדעה נוספת לזכרו תתקיים ב-18 במארס, עת יקבל פלנגן את עיטור הגבורה מטעם מכון ויזנטל בארצות הברית.
אבל הנכד ליאור הרץ אימץ לא רק את הבירה והעראק שאהב סבא, גם את הפלדה. הוא רס”ן (במיל’) בשריון, רכב על “מגח 6 ב’ גל” (פטון) ומאחוריו שירות ממושך בלבנון. כשאלוני הצלם מבקש שישב לצילום על הקנה של הקרומוול, ליאור מסרב. “יש דברים ששריונאי לא עושה”. אבל חשובה לו מאוד תמונה לפני הטנק, באותה פוזה של סבא.
איפה באירלנד סבא נולד?
קארין: “גם אנחנו לא יודעים.”
ליאור: “פעם אמר לי שנולד בפוקספורד, ב-25 במאי 1926.”
מה אתם יודעים על נעוריו?
קארין: “יש לי הרגשה שאתה בכלל לא מבין את הבן אדם. הוא לא מספר, לא אומר.”
ליאור: “הוא סיפר קצת שלמשפחה הייתה חווה. שהיו חקלאים. שאבא שלו היה מהנדס אוניות.”
כשקארין סוחטת את הזיכרון עולה לה פתאום איזה סיפור פרחחות. אביה, עם חברו פישר, היה סוחב את הפאי שאפתה השכנה. את המעט על בית הוריו היא יודעת מביקורה אצלם בגיל 6. אז כבר עברו להאל שבאנגליה, “ואני זוכרת בפירוש שמצאתי משפחה עם סבא שמסדר לנו ‘סקונס’ (לחמניות מתוקות, מ”ח) לבוקר.”
הלם תרבותי
כשהיה מייק פלנגן בן 16 רשם אותו אביו למגמת מכונאות בפנימייה צבאית. במפעל של רולס רויס עשה סטאז’ והוכשר להיות מכונאי טנקים – מסלול שהוביל לצבא הבריטי. במלחמת העולם השנייה הגיע לנורמנדי, ועם הטנקים הראשונים פרץ לברגן בלזן. “אל תזכירי לי את הדבר הזה ואל תשאלי אותי עליו”, היה אומר לבתו, “כי מיד חוזר אליי ריח מחנה הריכוז”. הוא רק סיפר שהלוחמים האכילו במנות קרב את הניצולים, ורבים מתו מאכילת יתר לאחר הרעבה ממושכת. הרופאים ציוו עליהם לחדול לחלק מזון.
עם הטנקים השועטים המשיך פלנגן לכוח הרב-לאומי בגרמניה המובסת, והשתתף בסיורים של בעלות הברית עם חייל רוסי ואמריקני בכול ג’יפ. לאחר המלחמה איבד את אחיו אייבן, שעלה עם ספינתו על מוקש ימי.
כשהיה בן 21 בערך הגיע פלנגן מסוריה לארץ, והצטרף לחיל המנדט. הוא היה צעיר, מבעבע ומלא שטויות. פעם פקד עליו הרס”ר לצבוע בלבן עד גובה המותניים כול מה שנמצא במחנה. פלנגן צבע גם את המכונית של מפקד הבסיס.
מייק פלנגן ואהובתו בצעירותם צילום: יוסי אלוני
איך השפיע עליו המפגש עם הארץ? האם עבר תקופת הסתגלות ממושכת? בעניין הזה יש רק השערות. “זה לא שהוא הגיע ישר מבריטניה למזרח התיכון וחטף הלם תרבותי”, ליאור מנסה. “הוא עבר בדרך כמה ממדינות האזור.”
כאירי קתולי, המפגש עם ארץ הקודש לא ריגש אותו?
ליאור: “למרות שהתגייר, כול הקטע של הדת, לפחות מבחינה יהודית, לא מאוד נגע לו.”
קארין: ,גם בהמשך חייו הדת לא שיחקה אצלו אף פעם תפקיד חשוב.”
מה היו החוויות שלו כחייל בריטי מול המחתרות?
ליאור: “לא ברור כמה זמן לפני הכרזת העצמאות וגניבת הטנקים הוא היה בארץ כדי להספיק להתנסות בהתכתשויות מול המחתרות.”
אבל היה די זמן כדי לפגוש אהבה שתשאיר אותו כאן. רות לוי נולדה בברלין לזוג רופאים. עם עליית היטלר לשלטון חשו ההורים משבים ראשונים של רוחות אימה. הם שלחו את הבנות רות ויהודית להולנד ובדקו אפשרות לעבוד בארץ. לאחר ששובצו בבית החולים “אסותא” בתל אביב החליטו להישאר. הבנות הגיעו מהולנד לבדן, וההורים קיבלו אותן בנמל חיפה.
המבטים של רות ומייק נפגשו לראשונה בבית המשפט בתל ליטווינסקי (כיום תל השומר). הוא זומן להעיד במשפט של חבר שהשאיל טנק, נסע לבקר את חברתו בתל אביב ונתפס כשהוא מתמרן בחניה. היא, קשרית בהגנה ששלטה באנגלית, זומנה לתרגם. אין ספק שהאהבה קיבלה סיוע מהאנגלית שחיברה ביניהם.
אמא סיפרה לך פעם מה גרם לה להתאהב באבא?
“אני חייבת להסביר לך משהו: גדלתי בבית שבו לא שואלים שאלות. במיוחד לא על אבא. ברגע שאמא שיתפה פעולה עם אבא, אז גם על עצמה לא נתנו לנו לשאול.”
חובב האנדרדוג
התוכנית לגנוב קרומוולים מהבריטים צמחה במוחו של “הזקן”. יצחק שדה התכוון להקים את חטיבה 8, החטיבה המשוריינת הראשונה בכוח העברי. ערב אחד נפגש בבית קפה בדיזנגוף עם פנחס ואזה, מפקד הרכש של ההגנה, ושיתף אותו ברעיון.
הקרומוול, אף שצויד במנוע רולס רויס, לא נחשב ל”רולס רויס” של הטנקים. “השריון והתותח שלו היו דקים”, אומר לי סא”ל (במיל’) מיכאל מס, סמנכ”ל עמותת “יד לשריון”. “כבר במלחמת העולם השנייה קוטלג כנחות וחטף מהגרמנים”. אף על פי כן ההגנה זממה עליו, כי הוא נחשב לטנק מהיר, בעל צללית נמוכה, “וגם היחיד שהיה”, מוסיף מס.
מה קרה לכול ה”שרמנים” של הבריטים?
“כמה ימים לפני שהתפנו דרדרו אותם לוואדי אורן. צה”ל הצליח לשלוף שניים, השמיש אותם, קרא להם ‘תמר’ ומאיר’, אבל עדיין נזקק לקרומוולים.”
הניסיון הראשון להשיג קרומוולים התרחש ב-23 במאי 48′. הבריטים, שהיו כבר על הקיטבגים, העבירו את הטנקים מבסיס רמת דוד לחיפה. ההגנה סיכמה עם טנקיסטים שייסעו בסוף השיירה ויפנו כמה טנקים לדרך צדדית. הובטח להם תשלום של 3,000 לירות שטרלינג לכול אחד, אך התוכנית נפלה. ניסיון כושל של האצ”ל לשדוד שריונית של הבריטים הגביר אצלם את הערנות.
אנשי הרכש של ההגנה חיפשו הזדמנות שנייה והגיעו אל פלנגן ומקדונלד. בחירתם לשתף פעולה עם היהודים הייתה גורלית לא רק לכוח העברי, אלא גם להם עצמם. “היה פה עניין של אנשים שהולכים לאבד את הבית שלהם, את המשפחה שלהם, את כול מה שהכירו”, אומרת קארין.
די ברור שפלנגן, כאירי, לא חיבב את האנגלים. האם החליט לעבור צד גם בגלל תמונות המוות שראה בברגן בלזן? “הוא אמר תמיד שרצה לעזור לצד החלש”, אומר ליאור. “ברור שלברגן בלזן הייתה השפעה, אבל הוא לא אמר אף פעם ‘התחברתי ליהודים בגלל מה שראיתי’.”
הצעד של פלנגן ומקדונלד היה כול כך נועז, כול כך תמוה, שעם השנים ניסו לחבר גם זימה למזימה. בעת שסייר ב”יד לשריון” בלטרון שמע חברו של פלנגן, אמנון דומני, את אחד המדריכים אומר: “נשלחו בחורות לפתות את הבריטים, ובהשפעתן הם ערקו מצה”ל”. הנהלת האתר קראה את המדריך לסדר והתנערה מהבדיה, אך קארין סיפרה אותה לאביה, שהגיב: ,אליי הן לא הגיעו, אני עדיין מחכה.”
בשבוע האחרון שלפני הפינוי נותרו בבסיס רמת דוד רק ארבעה טנקים. הכוונה הייתה “לסלק”, בלשון הפלמ”ח, את ארבעתם. אל שני הבריטים היו אמורים להצטרף שני אנשי הגנה. “אבל איך תוכלו להניע ולנהוג?” משתומם פלנגן. “אנחנו נדע”, הם משיבים לו בשחצנות.
בכול זאת מחליטים ללכת על אימון תאורטי. הטנקיסטים נפגשים עם אנשי ההגנה בבית קפה ברוממה שבחיפה. בעזרת מחברות ושרטוטים מנסים האירי והסקוטי להרביץ בהם תורה. שעת השי”ן נקבעת ל-1:00, בלילה שבין 29 ל-30 ביוני 1948. מכונאי הטנקים פלנגן ומפקד הטנק מקדונלד יחליפו את השומרים בשער ויכניסו את אנשי ההגנה, וארבעתם יצאו בשיירה מהמחנה.
מתברר שקשה ללמוד שריונאות בהתכתבות. אחד הנהגים החדשים לא מצליח להניע את הטנק ועוזב את המחנה בריצה. האחר מניע, נוסע כמה עשרות מטרים, מתחפר ונופל לתעלה.
נשארו שני בריטים על שני קרומוולים שדוהרים ליגור. בפתח הקיבוץ ממתינים למובילים, אך המובילים לא מגיעים. “אז בחושך כבד וללא אורות”, מספרת קארין, “המשיכו על שרשראות בוואדי מילק בדרך לתל אביב”. הבריטים משתוללים. המרדף מתנהל על האספלט ובאוויר. אבל את הכבישים שבהם עברו הקרומוולים ההגנה חוסמת במשאיות עמוסות חצץ ובגרוטאות שאת גלגליהן היא דואגת לפנצ’ר. המסע הלילי של פלנגן ומקדונלד מסתיים בגני התערוכה, בסדנת הטנקים במ”ב 1. עד שיעזבו הבריטים מחביאים אותם במלון ברמת גן. על המלון מוצבת שמירה.
הטנקים נבדקים ומתברר שהם אמנם מסוג קרומוול, אך מדגמים שונים. האחד סימן 3 עם תותח בקוטר 57 מ”מ, והאחר סימן 4 עם תותח בקוטר 75 מ”מ. ההגנה דוחה הצעה בריטית להחליף אותם בשלושה טנקים מדגם אחר. מתל אביב מועברים הקרומוולים לשכונת בורוכוב בגבעתיים ומוסתרים בחצר של חבר בהגנה. כעבור כמה ימים הם משוגרים למחנה תל ליטווינסקי, שם התארגנה חטיבה 8 למבצע דני, ומצורפים לפלוגה ב’ בגדוד 82 בחטיבה.
פלוגה ב’ כונתה “הפלוגה האנגלו-סכסית” ושירתו בה אנשי מח”ל (מתנדבי חוץ לארץ) ועריקים בריטים, ובהם פלנגן ומקדונלד. חוץ מאשר במבצע דני (כיבוש לוד-רמלה), השתתפו גם במבצע יואב (כיבוש משטרת עיראק סואידן וקרב עיראק אל-מנשייה), במבצע חורב (כיבוש ניצנה וקרבות אבו עגילה ואל-עריש) ובהתקפה על לטרון. בהתקפה החמישית על לטרון (18 ביולי 1948) פגע אחד הקרומוולים בתותח ירדני ובצריח בניין המשטרה, אבל אז נתקע תרמיל בקנה. המט”ק (מפקד הטנק), איש מח”ל מדרום אפריקה, אמר בקשר שהוא יורד לתקן את התקלה וחוזר להילחם. מאחר שדיבר אנגלית הוא לא הובן היטב וכול הכוח ירד בעקבותיו. כשהתבררה הטעות היה מאוחר מדי. הפסקת האש עם הירדנים נכנסת לתוקף, ולטרון תמתין ל-1967.
פסנתר לדגים
גם מימי תש”ח מייק פלנגן לא נידב סיפורים. “הוא רק היה מוכן לומר לי שמלחמה זה חרא”, מספר נכדו. באחד הקרבות נפצע קל והיה מאושפז כמה ימים. מספרים שיצחק שדה רצה לחזק את רוחו והיה מתייצב לצדו בכול ערב, חמוש בבקבוק. את דן סמואל, נכד הנציב הבריטי הראשון, מינה שדה למדריך הראשי בבית הספר לשריון של גדוד 82. בזיכרונותיו כתב סמואל ג’וניור שפלנגן היה לוחם מצטיין ואיש שקט.
אבל רוב החברים במח”ל לא עסקו רק בלחימה אלא גם בשתייה; כשהניחו את ה”סטן” אחזו בבקבוק תחתיו. “פשוט שובבים בצורה לא נורמלית”, צוהלת קארין. בדבוקת השובבים היה גם מו שוורץ, מתנדב מקנדה. בנו שאול סיפר לה כי הדרך אל הטיפה לא הייתה פשוטה. מכיוון שמשכורות לא קיבלו, השתדלו בין צרור לרימון להשיג כסף לממן את האלכוהול. הם קוששו עבודות בכול מקום, אבל בעיקר על כלים כבדים בנמל יפו ובנמל תל אביב. גם שם היו די פרועים. פעם, תוך כדי פריקה, הפילו פסנתר למים. מספרים שעד היום הדגים באזור ההוא שוחים לצלילי הבולרו של ראוול.
אבל הכיסים המלאים אפשרו לתכנן את הבילוי. כבר בצהרים היו מחביאים את הג’יפים בפרדסים. בערב שלפו אותם מבין העצים וטסו לתל אביב. הארי מקדונלד, מספר סמואל בזיכרונותיו, לקח פעם את הג’יפ של המג”ד ומיהר לדרינקים בתל אביב. כשחזר היכה אותו המפקד, והתקרית הובאה לידיעת יצחק שדה. “הזקן” פסק שהגניבה והמכות מקזזים אלה את אלה, ועבר לסדר היום.
לקראת חתונתו עם רות מייק פלנגן התגייר. הוא ראה בכך מס אהבה הכרחי, ורצה לדלג על העניין כמה שיותר מהר. ממכתב שמצא ליאור עולה כי ביקש להתגייר בהתכתבות, אך רב צבאי דחה אותו.
“היהדות, כמו הנצרות לפניה”, אומר נכדו, “לא הייתה חשובה בתפיסת עולמו”. מייק ורות התחתנו בבית קפה בתל אביב. השושבין היה מקדונלד, הרב איחר והחתן התפוצץ. “ג’יזס קרייסט מק”, הוא נשמע אומר לחברו, “איפה הרבי?”
הבת קארין והנכד ליאור על הקרומוול של מייק בלטרון. צילום: יוסי אלוני
הזוג הטרי גר בחולון. פלנגן עבד במוסך “דן”, ואחר כך, כאזרח עובד צה”ל, ניהל את מחלקת תיקוני הטנקים בג’וליס. בין החיילים בבסיס הזה היה גם אמנון דומני מקיבוץ שער העמקים. בגלל הריחוק מהבית היה פלנגן מזמין אותו ללון בביתו. ערב אחד שאל אותו: “מה זה הפאקינג קיבוץ הזה?” דומני הזמין את רות ומייק למשק, ואחרי כמה פעמים הם החליטו להישאר. חברותם עם עפרה ואמנון דומני תתעבה בהמשך לקשרי משפחה. דני, בנו של פלנגן, יתחתן עם יעל, בת הדודה של דומני.
השידוך בין מייק לקיבוץ נראה בהתחלה חסר סיכוי; נשמה עצמאית בעולם של שיתופיות מוכתבת. אם המפגש הזה יצר איזו מועקה בחזהו של פלנגן, אין אנו יודעים עליה. “האידאולוגיה מעולם לא הפריעה לו”, אומר לי דומני. “בצבא הבריטי סבל כנראה בגלל היותו אירי”, הוסיפה עפרה, “ולכן למד להתייחס לבן אדם, לא לאידאולוגיה שהוא מייצג.”
פלנגן לא עשה מאמץ מופגן להתחבב על החברים. הוא פשוט הניח לאורחות חייו, לכישוריו וליכולותיו לקנות את לבם. בהתחלה היו אלה הידיים שנתן להן לדבר בשמו. כשאוטובוס תיירים היה נתקע בעליות לטבעון, ידעו שמייק יגיע לחלץ. מעולם לא הסכים לקחת כסף מ”אגד” או מכול חברה אחרת: במקום זה הציע שאוטובוס יבוא לקחת את ילדי המשק לטיול.
קארין זוכרת אותו כול הזמן בעבודה. “מזל שהייתה אמא, כי בתור ילדה את אבא כמעט לא ראיתי”. בקיאותו במכונאות ובתפעול מערכות מים והשקיה הייתה מושלמת. החבר איתן נשר עבד איתו עשרות שנים. לאחר שעזר לו פעם להתגבר על בעיה במכבש חציר חדש שאל אותו: “איך זה שאתה יודע הכול?” פלנגן הרצין והשיב: “אני עובד בשיטת ה-R.T.F.B, כלומר:Read the fucking book”.
עם התמקצעותו בפלחה נשלח לפקולטה לחקלאות ורכש ידע עמוק בתורת הצומח. הוא היה מלך השדות הלבנים. הנהג האולטימטיבי של קטפות הכותנה. “הייתה חוויה לראות אותו פותח ערוגה ראשונה”, יספיד אותו החבר שלמה אלפיה, “לאורך מאות מטרים הייתה שומרת על קו ישר כסרגל, מודל לכול אלה שיבואו אחריה”. מעולם לא עבד רק משמרת אחת. זריעת כותנה, קטיף כותנה – אלה ארכו מבוקר עד לילה. וכול מבצע כזה היה הקדמה לארוחה בשדה, כול מה שהכין “טבח הלילה” המיתולוגי.
את סופי העונות היו מציינים במנגל רציני ועם בקבוקים רציניים לא פחות. אז היה זורק לחבר’ה איזה בדל הרפתקה מעבר צבאי רומנטי. גרמניה, הודו, סוריה, לבנון. כולל בתי הבושת של ביירות. “איך הייתה העברית שלו?” אני שואל את דומני. “בוא נגיד שמאמרים בעיתון הוא לא היה מסוגל לכתוב. כול מילה שנייה הייתה ‘פאקינג’.”
עראק לתינוק
קארין זוכרת את הכבוד שחלקו לו החברים. לא בגלל אש הסוציאליזם שנורתה מפיו, לא עקב משפטי חזון בדיון על “פני הקיבוץ לאן”, חבריו זיהו בו איזו הדרת פנים. מישהו שלא מנסה לקנות אותם בג’סטות. בנוכחותו הלא כופה הייתה עוצמה כבושה. לא רק הטנק ההוא. גם חייו שהתפרשו על פני הגלובוס. יכולתו לנהל את האלכוהול של עצמו. לייבש בקבוק ולהישאר על הרגליים. גבר שבגברים. לא איש ה”אני ואני ואני”, לא מועמד לחברות בלהקת הצ’יזבטרון. כשכבר דיבר, הכול הקשיבו. “היה אומר את המילה האחרונה ובזה השיחה הייתה מסתכמת”, מסכמת קארין.
בני משפחת אבו נסאר מנצרת היו יותר מחברים. ייתכן שלואי ואשתו נביעה היו קשר סמוי לעברו; לאותו עולם שמחוץ לתבנית “השוֹמרית”; להוויה של עצי אשוח ומולד. לאירועי הכריסמס בנצרת היה מתלווה אליו גם אמנון דומני, “כי אחרי זה מישהו היה צריך לנהוג”. כשהמשפחות היו נפגשות – גם בשער העמקים – השולחנות היו נפתחים והשמחה הייתה בלתי נמנעת.
קארין פגשה את בני משפחת נסאר מילדות. הרגישה שהם הדודים שלה. מהם למדה בישולים ערביים שאהב אביה. מייק למד מהם ערבית בסיסית שהתיישבה בין אנגלית מלידה לעברית מקרטעת. כשראה, למשל, משאית עם ערמות חציר מתנדנדות, היה אומר: “זה לא יגיע הביתה, זה מתנענע כמו ‘נעש אל כּהבּה’ (ארון מתים של זונה).”
כשליאור היה בן חודשיים טבל לו סבו את המוצץ בעראק. הוא זוכר אותו כ”סבא שאוהבים”. מייק עורר בנכדו רצון לשמוע את סיפוריו, לראות מה הוא עושה. אהב מאוד לבוא לקיבוץ. סבא היה לוקח אותו לעבודה ומסתובב איתו בשבילים. “והוא אהב להציק לי.”
מה זאת אומרת?
“לא יודע מה בדיוק, אבל סבתא הייתה אומרת לו Leave him alon, ואני לא הבנתי מה זה, וחשבתי שהיא אומרת לו משהו על מלון.”
האהבה בין מייק למושיק, הבעל של קארין, נרקמה באחת. כשבא לביקור ראשון בשער העמקים היה מייק האדם הראשון שפגש. בהמשך יתגלה מושיק כפרטנר נאמן לשתייה, מה שחיזק עוד יותר את חברותו עם חותנו. מייק התמכר לסופי השבוע בבית של קארין ומושיק בהוד השרון. היה מתמקם בכיסא שלו בפאטיו, מכריז שהגיע לגן עדן ומתחיל לקבל את השבת. בחמישי בערב היו מתקינים מנגל זריז כדי לפתוח לשבת דלת. כשכולם היו פורשים למיטה החותן וחתנו המשיכו לשבת על העראק שלהם. בשישי, כשהגרונות רטובים כבר מהצהריים, השבת הוזמנה רשמית. בערב היו מגיעים הצעירים ויורדים על “מאזות” מרהיבות. מייק פלנגן התאווה תמיד לבישולי בתו. היא הכינה לו את כול הסלטים שלמדה מנביעה נסאר, וגם ממולאים, קציצות וחצילים. “אפילו את החביתה את עושה אחרת”, נהג לשבח אותה.
אפוף אדים וטעמים על אותו פאטיו היה פלנגן נוח יותר לסיפורים, גם על אפריקה. הוא יצא ליבשת בשליחות חקלאית מטעם משרד ראש הממשלה. הדריך את המקומיים בשיטות גידול שמתאימות לאזורם: בקניה הקים חווה לוורדים ובמלאווי חווה של טבק ותירס. כמו בשער העמקים, גם באפריקה קשר עם האנשים תנאים של חיבה, עד כדי כך שהצ’יף היה מושיב אותו לצדו תחת העץ לפשר בין המסתכסכים.
מה עשה בנסיעות האלה מעבר לחקלאות?
ליאור: “מה שמעבר לזה אני לא יודע.”
אומרים שנשלח בשירות המוסד.
“אני ממש לא יודע.”
לא הזכיר את זה אף פעם?
“אולי קצת.”
מה?
“לא זוכר בדיוק. לא אהב לדבר על זה כול כך.”
פגישה אחרונה
בהספד יאמר חברו איתן נשר שבפרקים שונים בחייו רב היה הנסתר על הגלוי. “ראשית בגלל אופיים של עיסוקיו בתקופות שונות, ושנית בגלל אופיו השקט וצניעות טבעית… (אבל) התרשמתי שהמים האלה חודרים עמוק ויסודי.”
מתכונותיו שהוזכרו, מה לקחת אלייך?
קארין: “לפעמים בעלי אומר לי: ‘את עושה דברים כמו אבא שלך’. לקחתי ממנו את היכולת לחתוך דברים, לא להתחבר לדברים מסוימים. אני אולי רגישה יותר ממנו, אבל גם הוא היו לו רגישויות.”
אילו רגישויות?
“כלפי אמא, למשל. אחרי שנפטרה חתך באחת את החיים שהיו לו איתה. יום אחר כך, באתי הביתה וראיתי שלא נשאר מאמא שום דבר. לא בגדים, לא ספרי בישול. התנתק מהחיים האלה כדי להמשיך הלאה.”
לאחר מות רות הוא יוצא למסע בעולם. לפני כן האחראי על בית הקברות שואל אותו אם לשמור לו מקום לידה בקבוץ. פלנגן משיב ב”כן” החלטי. הסיבוב מביא אותו לטורונטו, אל שירלי, אלמנת חברו מהמח”ל מו שוורץ. הם מתחתנים ופלנגן נשאר איתה. “אבא חי בטורונטו בגללה”, אומרת קארין, “אבל היה מחובר לפה בכול דבר. מעולם לא הודיע לקיבוץ על עזיבה.”
לא ה”רולס רויס” של הטנקים. מייק פלנגן (משמאל לקנה) וצוות הקרומוול. צילום: יוסי אלוני
היה לו טוב עם שירלי?
“שירלי דאגה לו מאוד. 31 שנה היו יחד.”
אבל מעבר לארבעת קירות ביתו לא היה לו הרבה עם טורונטו. הוא התחבר לשלושת ילדיה של שירלי – ג’וי, באשי ושאול – ומצא ידיד חדש, המחותן של ג’וי. אצלו שתה ויסקי משובח ואכל כול מה שנאסר עליו בבית. אבל כול אלה לא גרמו לו לוותר על גן העדן בהוד השרון. הוא הרבה להגיע ובכול פעם שילב גם קפיצה לקיבוץ. קארין הייתה נוסעת אליו חמושה תמיד בחבילת תבליניה. בחודש שהייתה שם לא הפקירה את הכיריים בידי איש. ואז המוות הכה שוב.
פלנגן ידע שבנו דני לוקה בלבו, שהוא עומד לעבור ניתוח. כשהסתיים הניתוח התקשרה קארין לטורונטו לדווח לו. בבוקר התקשרה שוב, להודיע על מות דני. פלנגן תפס מטוס ראשון ונחת בארץ. “אבא שלי יודע להתמודד עם דברים”, אומרת קארין, “הוא חזק מאוד”. רק פעם אחת ראתה אותו בוכה – כשהודיעו לו במכתב מאנגליה על מות אמו. עכשיו קבר את בנו בשער העמקים, לצד אשתו המנוחה.
ימים לפני שסבו יאושפז ללא שוב נוחת אצלו ליאור. איתו בתו גליה, בת ארבע וחצי, נינתו האהובה של סבא-רבה מייק. לליאור אין שום סיבה לחשוד שזאת פגישתם האחרונה. אמנם הוא מוצא אותו כבד, מרבה להשתעל, אך חושב שהזקנה מכחכחת מגרונו. יותר מזה, ביומיים הראשונים לשהותם ליאור חולה ומייק הוא שמתרוצץ עם גליה. ביומו האחרון בטורונטו ליאור מחפש וודקה מיוחדת לחבר. מייק הולך איתם לקניון, לייעץ. הנכד עוזב את טורונטו רגוע. לא מכבר הזכיר סבו שבמשפחתו מסורת של אריכות ימים.
שלושה ימים לאחר שובו מצלצל הטלפון מטורונטו. על הקו שאול, הבן הצעיר של שירלי. “סבא מאושפז ומורדם”, הוא מבשר. קארין ומושיק, שממילא התכוונו לטוס לטורונטו, מקדימים את צאתם. בבית החולים הרופאה מדווחת שמנסים להעיר אותו, אך גופו לא עומד בכך. קארין מתיישבת לידו ומתחילה לדבר אליו: “אבא, באתי אליך, אתה תבריא, אבא, אתה תצא מזה.”
היא מרגישה שהוא חש בנוכחותה, והרופאה מאשרת. “העיניים היו עצומות, אך התחילו להתרוצץ מצד לצד, הייתה איזו תגובה של הראש”. מעודדת מהתגובה הזאת היא ממשיכה: “הבאתי את התבלינים שלי, אבא. אני אבשל לך, אבא”. אבל הרופאה מזריקה מציאוּת לוורידיה. מסבירה שאביה במצב קשה מאוד. ריאה אחת קרסה לגמרי. גם אם “יצא מזה” ייאלץ להיות בבית החולים, צמוד למכשיר הנשמה.
שירלי מגיעה איתה בכול יום, אך לא מסוגלת להחזיק מעמד. בכול כמה דקות היא יוצאת מהחדר. מנסה להתאושש. יום לפני מותו מתמלאת גם הריאה השנייה מים. בית החולים מתחייב לא להנשים אותו, “אלא לתת לו למות בשקט.”
הטלפון הרע מגיע לאחר חצות. שירלי מרימה. מבקשים את “הבת שלו”. האחות מספרת שמותו הידוע בא בחטף. “רגע אחד המסך היה רגוע, ורגע אחר כך – ‘טיק’, וזהו”. באותו רגע קארין ומושיק מרגישים שהם רוצים לעוף הביתה. זה יום שישי והם הולכים להיפרד. “מייק, אני הולך הביתה. אשתה בשבילך לקבלת שבת”, אומר לו חתנו ומתפרק בדמעות.
מייק פלנגן לא דיבר אף פעם על מותו. כששירלי רצתה לשאול היכן ייקבר, קארין ניסתה להדחיק, השיבה לה: “עזבי אותי”. עכשיו העניין כמובן עלה שוב. שירלי נענתה מיד לבקשת קארין שייטמן בקיבוץ.
מה אמרת לה?
“שיש מקום ליד אמי ואחי, שאני רוצה את אבא שלי בבית.”
