עפר דרורי
חטיבה 600 במלחמת יום הכיפורים הייתה חטיבה אלמונית יחסית אף שחלקה בקרבות הקשים של מלחמה זו היה משמעותי. גם חטיבת שריון זו, כאחותה חטיבה 14, לא זכתה ליחסי ציבור טובים לאחר המלחמה ולאחר הקרבות המשמעותיים שבהם לחמה ובהם נפלו הקורבנות הרבים. פעילותה היטשטשה על רקע יחסי הציבור שזכו להם כוחות אחרים בגזרה. חלק מכך טמון להערכתי באישיותו השקטה של מפקדה במלחמה, אל”ם טוביה רביב, שידע להנהיג את החטיבה בקרבות הקשים אבל לא להוביל את עשייתה על דפי הפרסום. טוביה רביב היה זה שהקים את החטיבה כשנתיים לפני המלחמה ואסף סביבו מפקדים וחיילים מנוסים ואיכותיים שאת תרומתם בקרבות המלחמה איש אינו יכול לקחת.
חטיבה 600 יחד עם אחיותיה החטיבות 14 ו-421 תרמו כול אחת את חלקן בקרב ההבקעה הנורא שידע צה”ל ב-15 וב-16 באוקטובר 1973, עד לחציית הכוות המרכזיים את התעלה מערבה – מהלך שיצר את השינוי בחזית הדרום ובמלחמה כולה.
סיפורה של החטיבה שנסעה על זחלי הטנקים שלה ממחנה שדה תימן שליד באר שבע ועד לחזית התעלה מפורסם אבל פחות היה משויך אליה. תנועה של חטיבת טנקים לאורך מאות קילומטרים על כבישי סיני, בניגוד לכול תורה לפיה אמורים כוחות השריון להגיע רעננים לקו לאחר הסעתם במובילי טנקים, הייתה חריגה אבל היא עמדה בה בהצלחה. לחטיבה 600 היה עוד יתרון, לוחמיה כולם היו בוגרי מלחמת ההתשה, כולם שריונאים מנוסים גם תחת אש ובעלי הכרות קרובה אחד עם השני. החטיבה זכתה להצטייד בטנקים המתקדמים בצבא בשעתו טנקי אם-60, שנקראו אז מגח 6. למיטב ידיעתי זה היה דבר חריג בתולדות השריון כאשר יחידות מילואים מקבלות את הטנקים המודרניים ביותר עוד לפני הכוחות הסדירים.
מכול מקום החטיבה הוטלה למערכה לקרבות הבלימה הקשים שניהלה אוגדה 143 של אריק שרון בגזרה המרכזית של התעלה. בקרבות ההבקעה יועדה החטיבה להיות חטיבת הטעיה כדי לשמור כוחות מצריים בגזרה המרכזית בשעה שכוחות חטיבה 14, יחד עם חטיבת הצנחנים 55, נעות באיגוף דרומי עמוק לכיוון צומת “טרטור”-“לכסיקון” כדי לפתוח מסדרון רחב דיו מזרחית לתעלה שיוביל לראש הגשר מערבית לה. החטיבה שיועדה מלכתחילה להטעיה מצאה עצמה נלחמת בכוחות מצריים עדיפים וסופגת אבדות כבדות. גדוד אחד משלה הוכפף לחטיבה 14 והיה שותף פעיל לפריצה וליצירת מסדרון בשטחנו, שהיווה בסיס לצליחה מאוחר יותר.
הספר “בנתיבי האש” מתאר את הקרבות שבהם השתתפה החטיבה, את הלוך הרוחות של מפקדיה וחייליה, והוא רצוף סיפורים אישים, לעתים מצמררים, שהופכים אותו מרתק לקריאה גם למי שלא לחמו בין שורותיה. יש לזכור שספרים הנכתבים על מלחמת יום הכיפורים 45 שנה לאחר סיומה מיועדים לאוכלוסייה אחרת לעומת אותם ספרים שנכתבו מיד לאחריה.
מצד אחד הקהל הראשון והמידי הם לוחמי החטיבה, כשהמטרה היא לעשות צדק היסטורי ולהביא את עשייתם לידיעתם ולידיעת הציבור. תופעה ידועה שמצאתי בחלוף השנים היא הצורך של הלוחמים לזכות בהכרה בציבור ובתקשורת. מצד שני בחלוף ארבע וחצי עשורים, ברור שרוב האוכלוסייה הבוגרת במדינת ישראל לא נולדה באותה תקופה, ואם יש רצון שגם היא תיחשף לסיפורה של החטיבה – יש להביא את סיפורה בצורה מרתקת שאינה מבוססת רק על מהלכי קרבות.
הספר כתוב בצורה קולחת ומביא הרבה סיפורים אישים, יחסית לספרים אחרים, ובכך תורם להערכתי לקריאוּת שלו.
זה הספר השני שנכתב על החטיבה. הראשון נכתב בידי אילן גור, חמש שנים לאחר תום המלחמה, והוא ידוע הרבה פחות. לפי כללי הצנזורה שהיו נהוגים באותם הימים חל איסור בהזכרת מספרה של החטיבה והוא נקרא “החטיבה במלחמת יום הכיפורים”. הספר להערכתי היה ידוע בעיקר לאנשי החטיבה ולא מחוצה לה. נכתבו ספרים נוספים בידי חיילי החטיבה אבל הם מביאים יותר את לחימתם של היחידות השונות בחטיבה וגם ערכם רב ביניהם: “יומן מלחמת יום הכיפורים של סרן שוקה בראון” בעריכתו של שאול נגר שיצא בשנת 2007, “פשוט שריונר” של עופר עידן שיצא בשנת 2007 ואחרים.
עם השנים הוקמה עמותה של יוצאי החטיבה שדאגה להנצחת מורשתה באמצעות אנדרטה בפארק העוצבות שביד לשריון בלטרון, ובספרו המיוחד של יוני נוקד “לגעת בעצב החי” (יוני היה שליש גדודי במלחמה) לצד פעילויות מורשת נוספות שביצעה העמותה.
חטיבה 600 פורקה בעת פירוק יחידות שריון רבות בתקופה שבא צה”ל חשב שכוחות שריון כבר “מיותרים” וכי הלחימה תהיה “לחימה מנגד”, “הכרעה מהאוויר” ועוד סיסמאות שרק אולי מלחמת לבנון השנייה הבהירה עד כמה הם שגויות. מצער שהשריון לא השכיל לשמור את שמה ומורשתה בחטיבה אחרת, כפי שהצליחו מפקדי חטיבה 14 לעשות בהעבירם את שם החטיבה לחטיבת מילואים ובך הקלו על שימור מורשתה.
אילן כפיר ודני דור מביאים בשנים האחרונות את סיפורם של יחידות שונות ומפקדים בצורה קולחת וקריאה ובכל תורמים להנצחת המורשת הצבאית שלנו.
מומלץ.
