מכון דדו לחשיבה צבאית בין-תחומית פרסם בפברואר האחרון גיליון ראשון של כתב עת המוקדש כולו לנושא הסְפָר – עיון בהתהוות האתגר בגבולות. בהמשך הבאנו לעיונכם חלק מן הפתיחה לנושא המרתק של שימור הנגב בשטחה של מדינת ישראל, מפרי עטו של אהד לסלוי
בשער הגיליון: בני קיבוץ שובל בישיבה משותפת עם בדווים בני שבט אל-הוזיל ממטה תיהאה, בכניסה לקיבוץ. קיבוץ שובל הוקם באוקטובר 1946 על אדמת המרעה של שבט אל-הוזיל אשר בניו קיבלו את המתיישבים החדשים בזרועות פתוחות ואף סייעו לחברי הקיבוץ באספקת מזון ומים בעתות משבר.
התמונה באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית, אוסף התצלומים הלאומי. צלם: זולטן קלוגר, 1 בנובמבר 1947.
על מרכז דדו
מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית (בעבר – המכון לחקר תורת המערכה, או המלת”ם) הינו גוף מחקר השייך לצה”ל ומעסיק חוקרים מן הצבא ומחוץ לו במחקרים בנושאי ביטחון רחבים. בראש המרכז עומד קצין בדרגת תת-אלוף, כיום תא”ל יורם חמו.
בפברואר 2014 יצא לאור גליונו הראשון של כתב עת העוסק בהיבטים של אמנות המערכה בשם “בין הקטבים” בהוצאת מרכז דדו. כתב העת מצטרף לשורת תהליכי חשיבה, מחקרים ופעילויות הדרכה המתבצעות במרכז.
מרכז דדו הוא מוקד הידע של צה”ל לתהליכי החשיבה המערכתית. המרכז אמון על פיתוח התיאוריה של אמנות המערכה, על הטמעתה ועל סיוע למטכ”ל ולמפקדות הראשיות ביישומה.
כתב העת בין הקטבים, שזהו גיליונו הראשון, הוא כתב עת למחקרים ולמאמרים על הסוגיות האסטרטגיות והאופרטיביות האקטואליות המעסיקות את קהילת המפקדים ברמה הבכירה. סוגיות אלה יכולות להיות תופעות מתהוות המשפיעות על סביבת החשיבה האופרטיבית והאסטרטגית שלנו, או היבטים ועיונים בתהליכי הלמידה והתכנון עצמם. בכוונתנו להקדיש כל גיליון של בין הקטבים לנושא אחר, ולפתח דיון מערכתי ועשיר יותר מזוויות הסתכלות שונות.
הגיליון הראשון של כתב העת מוקדש כולו לנושא הסְפָר. באמצעות שילוב המאמרים מגישות שונות, נוצר בגיליון דיון מערכתי על אודות תופעת הספר שהתפתחה במהירות סביב גבולותינו – ובמרכזה התרופפותו של הסדר המדינתי המוכר. בעוד שהמאמרים דנים בנושא מזוויות התבוננות וגישות מחקריות שונות, כולם מצביעים באופן כזה או אחר על כך שלצד האתגרים, גלום גם פוטנציאל אסטרטגי במערכות המורכבות, מרובות השחקנים, המתהוות סביבנו. היכולת למצות את הפוטנציאל ולקדם את יעדינו האסטרטגיים תלויה בהתגברות על נטיית ההסתגרות שסיגלנו לעצמנו ובתפיסת עצמנו כחלק מהמערכת האזורית, ולא כנבדלים ממנה.
בברכת קריאה מהנה ופוריה,
ערן אורטל, אל”ם
ר’ צוות חשיבה
התכסית האנושית כבסיס להפעלת הכוח: ההתמודדות עם הבדווים במערכה בנגב במלחמת העצמאות
(לעיונכם חלק מן הפתיחה לנושא המרתק של שימור הנגב בשטחה של מדינת ישראל, מפרי עטו של אהד לסלוי)
פתיחה
השקיעה בבוץ במערכה בעיראק ובאפגניסטן, הביאה את הצבא האמריקאי ב-2005 להפנים שההיבט הצבאי הוא רק היבט אחד מתוך רבים בהינתן מערכה מסוג של ‘war among people’. שנות הלחימה באזורים אלה הביאו את הפיקוד הבכיר להבין שהאוכלוסייה הפכה להיות חלק אינטגראלי משדה הקרב. המערכה כיום מתנהלת בשטח רווי אוכלוסייה, נגד לוחמים אחרים שאף הם אזרחים, לשם הגנת האוכלוסייה המקומית, הן בעיירות, הן בכפרים, בשדות ובהרים. לאור מאפיינים אלה של המערכה, המטרה הראשית של הפעולה הצבאית היא לזכות בתמיכת האוכלוסייה ולאו דווקא להשמיד את כוחות האויב.
מפקדים רבים בשטח החלו להבין שמערך המודיעין הקיים אינו מסוגל לספק את הידע הנדרש ללחימה מסוג זה ומילת הקסם שהילכה במערכת הייתה “Human Terrain Intelligence”. מושג זה שימש את התפיסה החדשה, לפיה, מתוך הבנה מעמיקה יותר של האוכלוסייה על ממדיה התרבותיים, שבטיים ואתניים השונים, ניתן יהיה להפעיל את הכוח בצורה אפקטיבית יותר כך שתביא להשגת היעדים המדיניים. הביטוי המעשי הישיר להבנה זו היה פרויקט ה- Human Terrain Intelligence(HTS). במסגרת הפרויקט הוקמו מספר צוותים שכול אחד מהם מנה כחמישה מומחים מתחומים שונים ובהם: אנתרופולוגיה, לימודים אזוריים ומדעי המדינה. צוותים אלו נועדו לפעול בצמוד למפקדי החטיבות בשטח על מנת “לסייע לפיקוד החטיבה להבין את הממד האנושי של הסביבה שבתוכה הם פועלים, כמו שקצין ההנדסה מסייע בניתוח הגשרים, מעברים וכדומה”. הם נדרשו לבנות תשתית ידע ביחס לרקע החברתי, האתנוגראפי, התרבותי והכלכלי תוך הדגשת האלמנטים הפוליטיים של האוכלוסייה המקומית. כלל הידע ישמש למעשה למיפוי התכסית האנושית במרחב הפעולה מתוך כוונה שהפעלת הכוח תתבסס בין השאר על הבנות אלו. במבט לאחור, מפקד הכוחות בעיראק) גנרל דייויד פטראוס) הגיע למסקנה שתרומת צוותים אלו הייתה מכרעת להצלחה בלחימה בעיראק ובהורדת מפלס האלימות באותן שנים.
הדרך הארוכה והמדממת שעבר הצבא האמריקאי צריכה לשמש כתמרור אזהרה לעוסקים במערכה באזור ספר. בדומה למקרה האפגני והעיראקי, האוכלוסייה המקומית באזור הספר מהווה מרכיב מרכזי בתכלית הפעולה הצבאית כיוון שהיא גורם השפעה מרכזי לחיוב ולשלילה על מגמות ותהליכים במרחב. לפיכך, יש מקום לעצב ולתכנן את אופן הפעלת כוח על בסיס הידע על אודות התכסית האנושית. המאמר הנוכחי בא להמחיש טיעון זה באמצעות תיאור האופן שבו גורמי הכוח היהודי בנגב הצליחו, בשלב הראשון של מלחמת העצמאות, לנצל את הידע אודות התכסית האנושית של הבדווים במרחב, לשם הפעלה אפקטיבית של הכוח.
רקע
במהלך המשא ומתן המדיני שהתנהל במרוצת שנת 1947 על עתידה של ארץ ישראל, שאלת מעמדו הריבוני של הנגב נותרה פתוחה. בעיני הנהגת היישוב היהודי, יכולת המדינה היהודית העתידית למלא את תפקידה כבית הלאומי הייתה תלויה במידה רבה בשליטה על עתודות הקרקע העצומות של מרחב הנגב. שהרי אותו חלק ארץ המשתרע מכביש מג’דל (אשקלון) – פלוג’ה (קריית גת) ועד נקודת המשטרה באום רשרש (אילת) כלל כשישים אחוזים משטח ארץ ישראל. לעומת זאת, המחנה הערבי הצביע על כך שהרוב המכריע של האוכלוסייה במרחב הנגב היה ערבי. בעוד שמספר התושבים היהודים בנגב עמד לכל היותר על אלף תושבים, על פי מִפְקדים בריטיים שנערכו באותן שנים התגוררו בנגב בין ארבעים עד חמישים אלף ערבים. לכן, בעיניים אובייקטיביות טבעי היה לכלול את הנגב במדינה הערבית בארץ ישראל. במאמץ לשכנע את הועדות הבינ”ל השונות שביקרו בארץ, ההנהגה היהודית עשתה הכול בכדי להראות לחברי הוועדה את הישובים בנגב. הביקורים בנגב נועדו להמחיש לחברי הוועדות שעשרים ושמונה נקודות ההתיישבות בנגב מהוות דוגמא לכך שרק היישוב היהודי מסוגל לפתח חבל ארץ זה השומם באמתלה זו, השתכנעה ועדת אונסקו”פ שסיירה בארץ ישראל בקיץ 1947 לכלול את הנגב בשטח המדינה היהודית. ברם, לנוכח הנתונים הדמוגרפיים, האינטרס העז של בריטניה לשמר גשר יבשתי בין עיראק, ירדן ומצרים והעמדה השברירית של החברות באו”ם בנושא, היה ברור שהחלטת האו”ם מ-29.11.1947 עשויה להשתנות בכלל וביחס למעמד הנגב בפרט כפי שאכן התרחש ב-1949 בהצעת ברנדוט ליישוב הסכסוך.
בדומה לשאר האזורים בארץ ישראל בהם חיו בצוותא ערבים ויהודים, גם בנגב נדרשו הישובים להתמודדות שוטפת עם בעיות ביטחון, אך בשל אופיו המיוחד של המרחב חלק מהבעיות היו חריפות יותר וחלקן ייחודיות לנגב. האתגר הראשון היה הגנת הישובים המבודדים שכן הם היו מרוחקים אחד מהשני ובמרביתם התגוררו עשרות בודדות של נשים וגברים שרק חלקם עבר הכשרה צבאית מספקת. יתר על כן, בישובים אלו לא נבנתה מערכת ביצורים )בית ביטחון, גדרות תיל, תעלות קשר וכדו'( שתספק הגנה על הישובים. החשש מפני מתקפה של מאות ערבים על נקודה מבודדת הדיר שינה מעיני המפקדים ונדרשו משאבים רבים לתקן ליקויים אלו. האתגר השני היה אבטחת השיירות שנעו על הצירים ממרכז הארץ אל הישובים השונים. כיוון שצירי התנועה עברו בסמוך או בתוך נקודות ישוב ערביות כמו באר שבע, ברייר או מג’דל, התעורר חשש שתושבי המקום יפגעו בשיירות או יחסמו את הצירים במהלך התנועה אל ומהישובים. כיוון שהישובים היו חדשים, מבודדים וללא יכולת אספקה עצמית, יכולתם לעמוד בפני מצור ממושך הייתה מוטלת בספק. האתגר השלישי היה ייחודי לנגב והוא ההגנה על קו צינור המים. כידוע, מקורות המים בנגב בודדים ולמעשה כל הישובים היו תלויים במים שהגיעו בצינורות ממתקן המשאבות בניר-עם. צינור המים עצמו היה פגיע, שכן הוא לא הונח עמוק מתחת לפני השטח ובקלות יחסית ניתן היה לפגוע בו ואף לגנוב קטעים שלמים של הצינור. בעקבות הקמת קו המים ב-1946 התפתח מנגנון של תשלום לבדווים באזור במים ובכסף על מנת ש-“ישמרו” על הקו, מנגנון שאמינותו הייתה מוטלת בספק במקרה של התלקחות אלימה.
בשל המאפיינים הייחודים של הנגב, הוחלט באוגוסט 1947 בצעד חסר תקדים להטיל על מטה הפלמ”ח את האחריות על הביטחון במרחב הנגב. מטה הפלמ”ח החליט להטיל על הגדוד השני של הפלמ”ח, בפיקודו של משה נצר, את האחריות על הנגב. בפועל, עד אוקטובר אותה שנה הקצה הגדוד פלוגה אחת בלבד לפעילות בנגב. עד דצמבר 1947 שרר שקט יחסי בנגב ומספר התקריות האלימות היה זעום ונשא אופי פלילי בעיקר סביב צינור המים. אך בדומה להסלמה שחלה בכל רחבי הארץ בעקבות ההצבעה במליאת האו”ם, גם בנגב התגובה הערבית להחלטת האו”ם הייתה אלימה. במהלך חודש דצמבר הותקפו הישובים נבטים וחלוצה, קו צינור המים הושבת וסיורים ושיירות הותקפו בדרכן בנגב. גל האלימות גבה מחיר כבד ובנגב נהרגו בשמונה ימים (17-9 בדצמבר) עשרים יהודים ועד לסוף החודש נוספו עוד ארבעה הרוגים. מספר זה היה קיצוני וחריג מכל הבחינות, הן בהשוואה לכלל היהודים תושבי הנגב (2.5 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית בנגב) והן ביחס לאבדות בשאר האזורים (קרוב לעשרים אחוזים מכלל ההרוגים היהודיים בכל הארץ). לכול המעורבים בעשייה הצבאית והמדינית היה ברור שלא ניתן להשלים עם מציאות זו. הם הבינו כי יישובי הנגב המבודדים לא יוכלו לשרוד אם שיעור האבדות יישאר בסדר גודל דומה, ומכיוון שההחלטה לכלול את הנגב במדינה היהודית עמדה על משענת קנה רצוץ, החשש היה שבזירה הבינ”ל תשתנה העמדה ביחס למעמד הנגב. בתגובה לרצף האירועים, נקטו הכוחות בנגב במגוון פעולות, שבמבט לאחור נשאו פרי. בניגוד למגמה של הסלמה הולכת וצומחת בכל רחבי הארץ ושיעור אבדות הולך וגדל, בנגב חלה רגיעה יחסית ושיעור האבדות של היישוב היהודי בנגב צנח להרוגים בודדים בחודשים ינואר-אפריל 1948. ההצלחה האופרטיבית של הכוחות בנגב באה לידי ביטוי לא רק בהיבט הכמותי אלא אף בשינוי תודעתי של חלק משבטי הבדווים, כפי שאחד המודיעים דיווח לש”י “שבטי התיהא רואים את תפקידם במלחמה כנגמר… הם מתרגלים לאט למחשבה על שלטון יהודי בנגב אשר בטוח לא יהיה גרוע משלטונם של האנגלים… מהלך המלחמה בנגב עד כה, אשר בו מהווים היהודים חלק קטן מהאוכלוסייה ואעפ”כ הצליחו להשתלט על מרביתו, כי אללה החליט להחזיר ליהודים את ארצם ואין טעם להתנגד לכך”.
הצלחת הכוחות בנגב להוריד את היקף האלימות ואת מספר האבדות מעוררת השתאות, ובאמצעות בירור הנסיבות שהביאו להצלחה זו ניתן יהיה להאיר על האופן שבו הבנת התכסית האנושית של המרחב השפיעה על אופן ותוצאות הפעלת הכוח.
