מדינת ישראל נמצאת, מאז הקמתה ועד עצם היום הזה, בתהליך היסטורי חשוב: תהליך ההקמה (או ההתבגרות) של מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי. למרבה הפלא, הצער והבושה, לא רבים מכירים בו ומעטים רואים את עצמם מגוייסים לקידומו. המאמר מתאר את מטרותיו של התהליך ומציג את העקרונות להתנהלות הראוייה של המנהיגות האמורה לעסוק בניהול התהליך ההיסטורי.
אסא כשר1
הכתבה פורסמה בכתב העת “כיוונים חדשים” בגיליון 29, טבת תשע”ד, דצמבר 2013
כתב העת “כיוונים חדשים” הנו במה עצמאית ובלתי תלויה לדיון בסוגיות הציונות והעם היהודי בימינו: תיאור התמורות בישראל ובגולה וכיווני התפתחותן; חקר תולדות היישוב והתנועה הציונית; ביטוי למחשבה היהודית בת־זמננו; עיון בבעיות הזהות התרבותית של החברה הישראלית; עתיד הציונות – הערכות ומגמות.
הקדמה
כולנו מכירים תהליכים היסטוריים, מרחוק או מקרוב. בילדותנו, למדנו על תהליך ההתפתחות של “המדינה בדרך”, שהוביל את העם היהודי “להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית”. בבגרותנו, שמענו על “תהליך השלום”, שהיה אמור להוביל את מדינת ישראל להסכמים מדיניים בדבר יחסים תקינים עם המדינות והעמים שבשכנותנו, ו”לא ישא גוי אל גוי חרב”.
תהליך היסטורי שמביטים בו מרחוק נראה, לעתים, כתהליך שהתרחש מעצמו, במהלך ההיסטוריה. בתהליך ההיסטורי של עליית יהודים לארץ-ישראל, החל בימיו של רבי יהודה החסיד בראשית המאה השמונה-עשרה, עבור בעלייה הראשונה בשלהי המאה התשע-עשרה, וכלה בעלייה החמישית ערב מלחמת העולם השנייה, עלו לארץ-ישראל למעלה מארבע-מאות אלף יהודים. כל אחד מהם וסיפור הרקע שלו – מניין ולאן, מתי ועד מתי,
עם מי ועל דעת מי. ככל שאין לנו מקום לומר על אף אחד שניהל את הפסיפס של ארבע-מאות אלף הסיפורים האישיים, כך נראה לנו התהליך מתרחש מעצמו.
הנחת המוצא שלנו היא כי ישנם תהליכים היסטוריים שמן הראוי לנהל אותם. במאמר זה נעסוק בעיקר בתהליך ההיסטורי של הקמת מדינת-לאום דמוקרטית, כדוגמת מדינת-ישראל האמורה להיות מדינת-הלאום הדמוקרטית של העם היהודי2. בצד התהליך ההיסטורי של הקמת המדינה ניתן לעסוק גם בתהליכים היסטוריים מסוג אחר, כדוגמת התהליך ההיסטורי של התגבשות זהות אזרחית מלאה של חרדים. כיוון שתהליכים כאלה ניתן לנהל ומן הראוי לנהל, עולה שאלת ההתנהלות הראוייה של ניהול התהליכים. זו שאלת האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים.
נפתח מאמר זה בהבהרה מושגית – מהו תהליך היסטורי ומה פירושו של דבר לנהל אותו. נמשיך בהצגת עקרונות האמורים להדריך את מי שעיסוקו בניהול תהליך היסטורי כלשהו. נציג את העקרונות הללו ונדון בהם בעיקר בהקשר של הקמת מדינת-הלאום הדמוקרטית שלנו.
מהו ניהול תהליך היסטורי
האתיקה של תחום פעילות אנושית כלשהי היא תפיסה סדורה בדבר ההתנהגות הראויה בתחום הפעילות הזה3. כדי להציג תפיסה בדבר ההתנהגות הראוייה בתחום הפעילות שלפנינו, אנו זקוקים לתפיסה בדבר תחום הפעילות עצמו. בלי לדעת מה טבעה של הרפואה לא נוכל לשרטט את האתיקה הרפואית. בלי לדעת מהו ייעודו של צבא ומה מאפיין אותו לא נוכל לפתח אתיקה צבאית. כיוצא בזה, כדי לעסוק באתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים עלינו להצטייד בתפיסה מספקת של תחום הניהול של תהליכים היסטוריים. נבהיר, אפוא, בקיצור נמרץ, מהו תהליך, מהו תהליך היסטורי ומהו ניהול של תהליך היסטורי. הניתוח המושגי יעזור לנו בהתווית האתיקה של התחום.
תהליך:
ארבעה הם מאפייניו של כל תהליך. כשאנחנו מתבוננים היטב בתהליך שהסתיים אנחנו אמורים להבחין בכל אחד מן המאפיינים הללו. לשם המחשה נוכל לחשוב על הדוגמה הפשוטה של תהליך ההתבגרות של אדם צעיר כלשהו.
ראשית, התהליך משתרע על פני תקופת זמן, ברציפות. נקרא לתקופה זו “תקופת התהליך”. לדוגמה: אפשר לתחום את תקופת ההתבגרות של האדם שלפנינו.
שנית, לתקופה זו לא מוכרחה להיות התחלה המוגדרת באופן חד וגם לא סיום המוגדר באופן חד, אולם בין אזור ההתחלה לבין אזור הסיום מופיעים שלבים של התהליך באופן מובהק. לדוגמה: אי אפשר לסמן את יום ההתחלה ואת יום הסיום של תקופת ההתבגרות של אדם, אבל אפשר לסמן תקופה שבה מופיעים שלבים של התהליך.
שלישית, התהליך עשוי ממצבים, אירועים, פעולות אנושיות וכיוצא באלה, המופיעים בשלבים שונים, בחלקים שונים של תקופת התהליך, ולא כולם בבת-אחת.
רביעית, מה שמתרחש במהלך התהליך מצטייר כהתקרבות מתמדת אל מצב סופי מסויים. נקרא למצב הזה “תכלית התהליך”. לדוגמה: תכלית התהליך של ההתבגרות הוא מצב הבגרות של האדם בממדים מרכזיים של חייו.
תהליך היסטורי:
תהליך ההתבגרות של אדם הוא תהליך ביוגרפי, במובן זה שהוא מתרחש במהלך חייו, בתקופה מסויימת שלהם. התהליכים המעניינים אותנו כאן הם תהליכים היסטוריים, שבמהותם אינם ביוגרפיים.
שלושה הם המאפיינים של התהליך ההיסטורי:
ראשית, התהליך ההיסטורי חורג באורכו ממידת האדם האחד. אורך תקופת התהליך חורג מאורך תקופת החיים של אדם ושל בני-האדם המוכרים לו באופן ישיר ומתמשך, בדור שלפניו ובדור שאחריו. אדם מן הישוב מכיר את הוריו ואת ילדיו, ולפיכך בדרך כלל תקופתו של תהליך היסטורי אמורה להימשך יותר משלושה דורות משפחתיים.
שנית, התהליך ההיסטורי חורג גם ברוחבו ממידת האדם היחיד. בתהליך היסטורי מעורבים יותר מאשר אדם אחד ובני ביתו. בתהליך היסטורי מעורב קהל של בני אדם – קהילה, קיבוץ, תנועה, חברה, עם וכיו”ב.
שלישית, תכלית התהליך ההיסטורי היא תכלית יציבה. המצב בו מסתיים התהליך אינו ארעי. בדרך כלל הוא מחזיק מעמד במשך תקופה מתמשכת, מעבר לתקופת התהליך שהיא תכליתו.4
ניהול תהליך היסטורי:
אדם יחיד אינו יכול לנהל או לפעול אחרת במהלך תהליך היסטורי מראשיתו ועד סיומו, מכיוון שתהליך היסטורי, מעצם טיבו, מתמשך מעבר למהלך החיים של אדם יחיד. עם זאת, אדם יכול לנהל תהליך היסטורי במהלך חלק מן התהליך ואדם יכול להשתתף בחבר בני-אדם המנהלים תהליך היסטורי בצוותא, לא בזה אחר זה, אלא זה בצד זה.
אדם מנהל תהליך היסטורי, בשלב מסויים של התהליך, כאשר לפעילות שלו יש שלושה מאפיינים:
ראשית, הוא תורם באופן מתמיד ומשמעותי ליצירת מצבים שיש בהשגתם משום התקרבות לתכלית התהליך. לדוגמה, ראש ממשלה תורם באופן כזה להתקדמות תהליך היסטורי כשהוא גורם לכך שהממשלה, הפרלמנט והכלל יתמכו במדיניות מסויימת המחוללת התקרבות לתכלית התהליך.
שנית, הוא עושה זאת בכוונה תחילה, כדי לחולל התקרבות לתכלית התהליך.
שלישית, הוא עושה זאת במתכונת ניהולית, שיש בה תכנון, גיוס תמיכה מעשית, חלוקת עבודה בין התומכים, הנחייה ובקרה של פעילות התומכים, וביקורת פנימית מתמדת של הפעילות לבדיקת ההתקרבות לתכלית התהליך.
חבר בני-אדם מנהל תהליך היסטורי, בשלב מסויים של התהליך, כאשר הוא מאורגן לפעילות משותפת. ככל שניתן לומר על חבר בני-אדם שהם פועלים כאיש אחד, ניכרים בהם המאפיינים של ניהול תהליך היסטורי בידי אדם יחיד. דוגמה פשוטה היא ממשלה המתנהלת כראוי לממשלתה של מדינה מתוקנת.
התכלית: להקים מדינת לאום דמוקרטית
התהליך ההיסטורי החשוב ביותר והמעניין ביותר, בהקשר של מדינת ישראל, הוא התהליך ההיסטורי של הקמת מדינת ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי. מקובל לראות את הקמת המדינה כאירוע שהתרחש בטקס קצר, ביום ה’ באייר תש”ח, במוזיאון תל-אביב, בו נקראה ונחתמה “מגילת העצמאות”. לאמיתו של דבר, המסמך ההיסטורי המוכר ברבים כ”מגילת העצמאות” הוא בעל הכותרת הרשמית “הכרזה על הקמת מדינת ישראל”. אכן, באותו טקס הוכרז על הקמתה של מדינת ישראל ובכך באה לעולם הישות המדינית והמשפטית הנקראת “ישראל”, אולם בכך עדיין לא באה לעולם הישות האמורה להיות מדינת הלאום של העם היהודי, במלוא מובן המילה, כשם שבכך עדיין לא באה לעולם הישות האמורה להיות מדינה דמוקרטית, במלוא מובן המילה. בלשון אחרת, מאז אותו טקס אנחנו נתונים בתהליך ההיסטורי של עיצוב מדינת ישראל בתור מדינת הלאום של העם היהודי ובתור מדינה דמוקרטית.
תהליך היסטורי של הקמת מדינת-לאום דמוקרטית אינו תהליך ייחודי למדינת ישראל. אפשר לחשוב על תהליכים כאלה שהתרחשו בעבר ואפשר להעלות על הדעת כמה אפשרויות של תהליכים כאלה שיתרחשו בעתיד. כאן לא נעסיק את עצמנו לא באלה ולא באלה, אלא בתפיסה כללית בדבר טבעו של תהליך היסטורי של הקמת מדינת לאום דמוקרטית. נציג, עתה, בקצרה, את עיקריה של תפיסה כללית בדבר הקמת מדינת לאום, במלוא מובן המילה, ואת עיקריה של תפיסה כללית בדבר הקמת מדינה דמוקרטית, במלוא מובן המילה.
תהליך של הקמת מדינת לאום עשוי מארבעה תהליכי-משנה. תהליך ההקמה של מדינת לאום מגיע אל סיומו כאשר מגיעים לסיומם ארבעת תהליכי-המשנה של ההקמה:
(א) תהליך הוצאת הלאום מן הגלות;
(ב) תהליך הוצאת הגלות מן הלאום;
(ג) תהליך כינון המבנה הפנימי של המדינה;
(ד) תהליך כינון המבנה החיצוני של המדינה.
כדי להבהיר את ארבעת התהליכים הללו, נציג את תכליתו של כל אחד מן התהליכים הללו.
תכלית התהליך (א), תהליך הוצאת הלאום מן הגלות, היא המצב שבו צורת החיים הטיפוסית של אדם שהוא בן אותו לאום כוללת את היותו אזרח של מדינת הלאום, המנהל את עיקר חייו במסגרתה. בהעדר מדינת לאום יתגוררו רבים מבני הלאום במדינות שמנקודת המבט של ההיסטוריה של אותו לאום הן בגדר “גלות”. הקמת מדינת הלאום מאפשרת להם להגר מן המדינה שהם מתגוררים בה, שאינה מדינת הלאום שלהם, למדינה אחרת, שהיא מדינת הלאום שלהם.
הוצאת הלאום מן הגלות אין פירושה הוצאת בני הלאום, כולם עד אחד, מן הגלות ועלייתם למדינת הלאום שלהם. משעה שקמה מדינת הלאום של אדם כלשהו, שאינו גר בה, הוא עומד בפני הכרעה אישית קשה: להישאר במקומו, בגלות, ולוותר בכך על החיים במדינת הלאום שלו, או לוותר על מקומו, שהוא בלבבו “ארצך, מולדתך, בית אביך”, ולזכות בכך בצורת החיים של אדם במדינת הלאום שלו. כיוון שזו הכרעה קשה, הדעת נותנת שלא כל אחד ואחת מבני הלאום יכריעו בזכות החיים במדינת הלאום שלהם.
עם זאת, הצגת הברירה בין החיים בגלות לבין החיים במדינת הלאום אינה חד-פעמית, סמוך להכרזה על הקמת מדינת הלאום. הברירה מציגה את עצמה בלי הרף, אולם תהליך הוצאת הלאום מן הגלות לא חייב להימשך בלי הרף. מדינת הלאום רשאית לשאול את עצמה, בבוא הזמן, האם עליה להוסיף ולהתאמץ להוציא את הלאום מן הגלות או שמא עליה לראות את תהליך הוצאת הלאום מן הגלות כתהליך שהגיע אל סיומו, למרות שלא מעטים מבני הלאום לא עלו למדינת הלאום שלהם. גם אם לעולם לא תנעל את דלתותיה בפני בני הלאום המעוניינים לעלות אליה, ייתכן שמשלב מסויים ואילך תיתן לתהליך הוצאת הלאום מן הגלות עדיפות נמוכה במאמצים המעשיים שלה.
לעתים, המאמץ להוציא את הלאום מן הגלות עשוי לשרת גם את תהליך ההקמה של מדינת הלאום כמדינה דמוקרטית. במדינה דמוקרטית שבה אזרחים נמנים על לאומים שונים, קבוצת מיעוט אינה יכולה להיות בגדר מי ש”עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית”. קבוצת מיעוט לאומי אינה נהנית מעצמאות לאומית, במלוא מובן המילה, מפני שהיבטים מרכזיים של חייה נשלטים בידי זולתה. לפיכך, מדינה דמוקרטית יכולה להיות מדינת לאום רק אם בני אותו לאום מהווים רוב ניכר של אזרחי המדינה. המאמץ להוציא את הלאום מן הגלות הוא, לפיכך, גם מאמץ לקיים מצב שבו רוב האזרחים הם בני הלאום.
תכלית התהליך (ב), תהליך הוצאת הגלות מן הלאום, היא המצב שבו בני הלאום שהם אזרחי המדינה (כדוגמת “העם היושב בציון”) נושאים באחריות הראשית לכל ההיבטים המרכזיים של החיים האזרחיים הקולקטיביים במסגרת מדינת הלאום שלו. בגלות, במדינה דמוקרטית שבה בני הלאום הזה הם קבוצת מיעוט, בני הלאום יכולים להיות שותפים משניים לבני קבוצת הרוב באחריות להיבטים כלשהם של החיים האזרחיים, כדוגמת האחריות לחלק משמעותי של התשתית הכלכלית או האחריות לפעילותה של קהילה מקצועית חיונית, אולם לא ייתכן שהם יהיו האחראים העיקריים לכל ההיבטים המרכזיים של החיים האזרחיים הקולקטיביים. במדינה דמוקרטית, קבוצת הרוב נהנית מדומיננטיות חברתית טבעית המביאה לידי כך שבני קבוצת הרוב נושאים באחריות להיבטים המרכזיים של החיים האזרחיים הקולקטיביים, רובם ככולם.
כיוון שיש לנו עניין לא רק בתהליך ההקמה של מדינת לאום אלא גם בתהליך ההקמה של מדינה דמוקרטית, ראוי להדגיש כי דומיננטיות חברתית וחלוקת אחריות בין בני קבוצת רוב לבין בני קבוצת מיעוט להיבטים המרכזיים של החיים האזרחיים הקולקטיביים עולות בקנה אחד עם העקרונות של משטר דמוקרטי שיש בו הקפדה מובהקת על שוויון הזכויות, בלא שום הפליה של אזרח שהוא בן קבוצת מיעוט לעומת אזרח שהוא בן קבוצת רוב.
ברוח זו נוסיף, כי אזרח, בן לאום כלשהו, יכול להיות שותף חשוב באחריות להיבט מרכזי כלשהו של החיים האזרחיים הקולקטיביים. ההסדרים של מדינה דמוקרטית אמורים לתת לכל אזרח הזדמנות שווה להשתתף באחריות, על יסוד כישוריו האישיים וללא זיקה לשייכות הלאומית שלו.
התהליך של הוצאת הגלות מן הלאום אינו אמור להתרחש רק ברמת הלאום בכללותו. הוא אמור להתרחש גם ברמה האישית, של כל אחד ואחת מבני הלאום בפני עצמם. אזרח מגלה אזרחות טובה, בפעילותו במסגרת המדינה, כשהוא מבטא בפעילותו את הכרתו בחובה להיות שותף באחריות להתנהלות תקינה של מדינתו. במדינה שבה תהליך ההקמה שלה הושלם זה מכבר, יהיו אזרחים שיסתפקו במילוי החובה של שמירה על החוק ובכלל זה החובה לשלם מסים. זו אף פעם אינה אזרחות טובה, מפני שתמיד המדינה אמורה לשאת באחריות לקידום קבוצות חלשות ולשיפור ההתנהלות בהיבטים מרכזיים אחדים ותמיד האזרח יכול לשאול את עצמו כיצד הוא יכול להיות שותף של ממש בתהליכים כאלה.
על אחת כמה וכמה, במדינה שבה תהליך ההקמה נמצא בעיצומו. במדינה כזו יש לאזרח בקעה רחבה מאוד להתגדר בה כשותף לתהליך ההקמה, בהיבט מרכזי זה או אחר של החיים האזרחיים הקולקטיביים.
תכלית התהליך (ג), תהליך כינון המבנה הפנימי של המדינה, היא המצב שבו למדינה יש זהות עצמית, מוסדות ועקרונות, בכל ההיבטים המרכזיים של החיים האזרחיים הקולקטיביים, והיא מתנהלת כהלכה, בידי מוסדותיה, על פי הזהות העצמית שלה ובהתאם לעקרונותיה.
בדרך כלל, הזהות העצמית של המדינה החדשה באה לידי ביטוי מובהק, עמוק ומקיף, בחוקתה של המדינה, הנכתבת בידי אסיפה מכוננת. סיפורה של האסיפה המכוננת שלנו אינו לתפארת מדינת ישראל. עם זאת, זהותה העצמית של המדינה מתבטאת, אם גם בחלקה, בדרכים שונות בחוקה החלקית שלה (“מדינה יהודית ודמוקרטית”), בחוקים שונים (כדוגמת חוק השבות וחוק המפלגות) ובפסקי דין רבים של בית המשפט העליון.
הזהות העצמית של מדינה חדשה יכולה לכלול ערכים רוֹוחים, כדוגמת מדינה דמוקרטית ומדינת לאום, אולם היא יכולה לכלול גם ערכים ייחודיים, הנעוצים בתרבות ובהיסטוריה שברקע, כדומת “אור לגויים”, בחזונו של דוד בן-גוריון.
זהות עצמית מורכבת אינה רשימה של יסודות מכוננים, כדוגמת “מדינה יהודית” ו”מדינה דמוקרטית”. הצגה הולמת של זהות עצמית מציגה פסיפס ולא ערימת אבנים. בהקשר של כל מדינת לאום האמורה להיות גם מדינה דמוקרטית, הזהות העצמית מוכרחה להבהיר את היחסים שיש לקיים במדינה בין היסודות המכוננים של זהותה. נוסחת היסוד של היחסים הללו יכולה להיות שלילה גורפת של כל טענה בדבר סתירה בין יסוד מדינת הלאום לבין יסוד המדינה הדמוקרטית.
מדינה מתוקנת מנוהלת במערכת הולמת של מוסדות, ביניהם גם רשויות הממשל המוכרות וגם גופים חיוניים של החברה האזרחית, כדוגמת שרותי הצלה, שרותי בריאות, בתי ספר, מכללות ואוניברסיטאות, גופי תרבות, שרותי תחבורה ושינוע, גופי תעשייה ומסחר, גופי תקשורת ועוד כהנה וכהנה. לכאורה, כל המוסדות הללו קיימים במדינת ישראל והיא מתנהלת בהם דרך שגרה. לאמיתו של דבר, תהליך כינון המבנה הפנימי של המדינה כולל תהליך כינון של כל אחד מן המוסדות הללו של המדינה. לא רק המדינה נתונה בתהליך היסטורי של הקמה, אלא גם כל אחד ממוסדותיה נתון בתהליך של הקמה, לעתים היסטורי ולעתים קצר יותר.
כינון מוסד של המדינה כרוך בעיצוב הזהות שלו כמוסד מסויים של המדינה, בעל ייעוד מסויים, בעל אחריות וסמכות מסויימות, ובעל אתיקה משלו, המדריכה את כל הפעילים בו להתנהל כראוי. חזקה על מוסד שלא עיצב את האתיקה שלו שלא השלים את התהליך הדרוש של הקמתו. מוסדות יכולים להצטייר כמוסדות המתנהלים דרך שגרה ומנהלים את המדינה דרך שגרה, בלא שהשלימו את תהליך ההקמה שלהם. הממשלה היא דוגמה מעניינת במיוחד: אין לה כללי אתיקה של שרים וסגני שרים, אין לה הסדרים בדבר דיון בדוחות של ועדות ציבוריות, ועוד כיוצא באלה.
תכלית התהליך (ד), תהליך כינון המבנה החיצוני של המדינה, היא מצב בו המדינה נהנית מחיים של שלום ושיתוף פעולה עם העמים והמדינות שבשכנותה ונהנית ממעמד תקני בתוך הקהילה הבין-לאומית, בכלל זה במוסדות כדוגמת האו”ם. כמובן שאין זה ביכולתה של המדינה להשלים בהצלחה תהליך כזה בינה לבין עצמה, שהרי מדובר במצב שיש בו הסדר המקובל על כל הנוגעים בדבר, המדינה, העמים והמדינות שבשכנותה.
עד כאן עסקנו במרכיבי התהליך של הקמת מדינת לאום. האם כל אחד מן התהליכים הללו מוכרח להיות תהליך היסטורי? הדעת נותנת שאכן כאלה הם פני הדברים. כל ארבעת התהליכים שהצבענו עליהם זה עתה כרוכים בשינוי עמוק ביחסיהם של אנשים רבים אל המציאות בה הם נתונים. התקדמות בתהליך (א) של הוצאת הלאום מן הגלות מחייבת אנשים רבים לשנות את היחס שלהם לצורת חייהם בגלות ולהעדיף עליה את צורת החיים במדינת הלאום החדשה. התקדמות בתהליך (ב) של הוצאת הגלות מן הלאום מחייבת אנשים רבים לשנות את תפיסת האחריות שלהם למתרחש סביבם, מתפיסה המחייבת מידה לא רבה של אחריות לתפיסה המחייבת רמה גבוהה של אחריות. התקדמות בתהליך (ג) של הקמת המבנה הפנימי של המדינה, מחייבת עיצוב של ערכים ודפוסי התנהגות חדשים, אימוץ של עקרונות מחייבים, בכל תחומי הפעילות המוסדית, המקצועית והארגונית. התקדמות בתהליך (ד) של הקמת המבנה החיצוני של המדינה, מחייבת יצירת יחסי אמון הדדי חדשים בין בני הלאום ואזרחי המדינה לבין בני הלאומים והמדינות שבשכנותם. על רקע עימות ממושך, כינון יחסי אמון הדדי מחייב פעילות חינוכית שבמרכזה לא רק בני הדור הנוכחי, אלא בעיקר בני הדורות הבאים. לפיכך, התקדמות בתהליך של הקמת מדינת לאום, במלוא מובן המילה, היא התקדמות מתמשכת. התהליך הוא תהליך היסטורי.
במקביל לתהליך הקמתה של מדינת לאום יש לנו עניין בתהליך הקמתה של מדינה דמוקרטית. בכמה מרכיבים של תהליך ההקמה של מדינת לאום ראינו לעיל כיצד אמורים להשתלב באותו תהליך שיקולים בדבר האופי הדמוקרטי של המשטר של המדינה, אולם בכך אין די. ראשיתו של הדיון בתהליך ההקמה של מדינה דמוקרטית היא הבהרה של מושג הדמוקרטיה. לצורך זה אפשר לצאת מתורה פילוסופית בדבר מהותו של הצדק, טבעה של המדינה הדמוקרטית, ומקומו של רעיון האמנה החברתית בעיצוב עקרונותיה של מדינה כזו, אולם נקודת מוצא כזו תקשה עלינו להגיע לתפיסה שתהיה מוצדקת ומעשית בדבר תהליך ההקמה של מדינה דמוקרטית. לפיכך, נבחר לעצמנו נקודת מוצא נוחה יותר, לצורך הדיון הנוכחי.5
מוכרות לנו מדינות הנחשבות בעיני כולנו למדינות דמוקרטיות בעליל. הדעת נותנת, כי כל אחת מבטאת במשטר הדמוקרטי שלה תפיסה מסויימת של מושג הדמוקרטיה. אין זה מן הנמנע שמדינות דמוקרטיות שונות מבטאות תפיסות שונות זו מזו, לפחות במידת מה, של מושג הדמוקרטיה. נשאל את עצמנו, אפוא, מה משותף למשטרים של המדינות הללו ומבדיל בינן לבין מדינות שהמשטר שלהן הוא לא דמוקרטי בעליל. אפשר לתאר את המשותף למשטרים הדמוקרטיים, המבדיל בינם לבין המשטרים האחרים, בשתי דרכים קצרות, שיספיקו לנו לשם הדיון הנוכחי.
ראשית, המשטר של מדינה דמוקרטית אמור לעמוד על הערך של כבוד האדם באשר הוא אדם. נאמנות לערך הזה מחייבת יחס מיוחד לאדם, בנבדל מחפצים ובעלי חיים לא אנושיים; מחייבת יחס מיוחד לאדם באשר הוא אדם, שהוא בהכרח יחס שוויוני; והיא מחייבת כבוד לאנושיות שבכל אדם, כפי שהיא מתבטאת ביסודות המכוננים: התבונה, הרגשות והרצון החופשי. מדינה שהמשטר שלה עומד על ערך זה משליטה אותו על כל הליכותיה, בכלל זה – על המבנה, ההסדרים, הנהלים, האתיקה והמדיניות של מוסדותיה.
שנית, המשטר של מדינה דמוקרטית אמור לכלול הסדרים שיש בהם פתרון הוגן של בעיית הקונפליקטים המתעוררים בין אזרחיה. הפתרון ההוגן של קונפליקטים בתחומי החיים של יחידים או קהילות מתבטא במערכת ההוגנת של הזכויות היסודיות של האזרחים, המעניקה לכל אחד מהם חופש מוגן בתחומים הבסיסיים של חייו, רחב ככל האפשר, כל עוד לא נפגע ממנו החופש של זולתו ליהנות גם הוא מחופש כזה. הפתרון ההוגן של קונפליקטים בתחומי החיים הקולקטיביים של האזרחים, בתחומי הכלל כולו בבת אחת, מתבטא במערכת ההוגנת של הסדרים לקבלת החלטות קולקטיביות (“שלטון הרוב”, במסגרת מוסדות המוקמים ומתנהלים באופן הוגן, כדוגמת פרלמנט וממשלה).
תהליך הקמתה של מדינה דמוקרטית הוא, לפיכך, תהליך עיצוב של כל מרכיבי המבנה הפנימי של המדינה באופן העומד בדרישות של ערך כבוד האדם או של ערך ההגינות, שהם היינו הך. כבר ראינו שתהליך הקמת המבנה הפנימי של מדינת לאום הוא תהליך היסטורי. מובן מאליו שהחובה לכפוף את כל מרכיבי המבנה הפנימי של המדינה לערכים העומדים ביסוד המשטר הדמוקרטי הופכת את התהליך למורכב עוד יותר. גם תהליך הקמתה של מדינה דמוקרטית, במלוא מובן המילה, הוא תהליך היסטורי.
עתה, משסקרנו בקצרה את התהליך ההיסטורי של הקמת מדינת לאום ואת התהליך ההיסטורי של הקמת מדינה בעלת משטר דמוקרטי, נוכל לדון בעקרונות האתיקה של ניהול שני התהליכים הללו, גם כל אחד מהם כשלעצמו וגם שניהם יחד בעת ובעונה אחת. אולם לא נדון בעקרונות הללו במישרין, אלא נעסיק את עצמנו בעקרונות האתיקה של ניהול תהליך היסטורי כלשהו, במסגרת המדינה. לאחר שנעסוק בעקרונות הכלליים ניתן יהיה לחזור ולדון במסקנות העולות בדבר התהליכים ההיסטוריים של הקמת מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי ובתהליכים היסטוריים נוספים המתרחשים במדינה וראויים לניהול בהתאם לעקרונות הללו.
עקרונות האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים
אתיקה בכל תחום היא תפיסה, מערכת עקרונות, בדבר ההתנהלות הראויה במסגרת אותו תחום. האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים היא תפיסה שאנו באים עכשיו להציג בקצרה בדבר ההתנהלות הראויה של מי שמנהל תהליך היסטורי, יהא זה אדם יחיד או חבר בני-אדם, במעמד מתאים.
נקדים ונבהיר, כי מנהיג ברמה הלאומית שאינו משליט את העקרונות הללו על התנהלותו יכול להצטייר או בדמות מי שמנהל תהליכים היסטוריים מסויימים אבל עושה זאת שלא כראוי או בדמות מי שכלל אינו מנהל תהליכים היסטוריים כאלה. ההבדל בין שתי הדמויות הללו הוא עמוק ויבוא לידי ביטוי מעשי גם ביחסנו אל אותו מנהיג, אולם בהקשר הנוכחי לא נעסוק בו בהרחבה הדרושה.
נציין עתה עקרונות מרכזיים, בסדר טבעי. בשלב זה לא נשאל את עצמנו האם בין העקרונות הללו יש חשובים יותר וחשובים פחות. כולם בעלי חשיבות, כולם אמורים להתבטא באופן מובהק בהתנהלות של מי שמנהל תהליך היסטורי.
עקרון 1: עקרון החזון
המנהל תהליך היסטורי אמור לעשות זאת לאור מטרה קבועה, שהיא מצב נכסף בעל “משמעות היסטורית”: המצב נכסף על רקע היסטורי ונכסף על רקע ההשפעה שתהיה לו על מצבם של כל האנשים המעורבים בו. והוא נכסף עד כדי כך שהוא מצדיק תהליך היסטורי של חתירה להשגתו. המנהל תהליך היסטורי אמור לפעול באופן המבטא מאמץ להתקרב אל המצב הנכסף בהתמדה ולהגיע אליו בסופו של דבר.
המטרה קבועה, אבל היא מאפשרת לתהליך להשתנות מצד אחד ולהיות רציף מצד שני. ברוח זו, כשמטרת התהליך הציוני היתה המצב של עצמאות מדינית לעם היהודי בארץ-ישראל, היא לא כללה הגדרה מדוייקת של גבולות המדינה במצב הנכסף.
עקרון 2: עקרון צדקת הדרך
המנהל תהליך היסטורי אמור לעשות זאת על יסוד הצדקה יציבה של מטרת התהליך, של החתירה המתמדת אל המצב הנכסף ושל כל מה שנעשה בתהליך לשם קידומו והשלמתו. הצדקה יציבה נעוצה במערכת ערכים יציבה. כל מי שדבק בערכים הללו אמור להסיק מהם שיקולים בזכות צדקת המטרה, צדקת החתירה ההיסטורית לעברה וצדקת האמצעים המשמשים להשגתה.
מערכת הערכים שביסוד שיקולי צדקת הדרך היא מגוונת. ככל שהמדובר במדינה דמוקרטית יהיו אלה ערכי כבוד האדם וההגינות וכיו”ב. ככל שהמדובר במדינת לאום יהיו אלה ערכי העצמאות והאחריות וכיו”ב.
עקרון 3: עקרון המידתיות
המנהל תהליך היסטורי אמור להעמיד במבחני המידתיות כל אמצעי שהוא שוקל לנקוט בו להשגת מטרת התהליך:
האם האמצעי משרת באופן סביר את החתירה למצב הנכסף,
האם הוא עושה זאת באופן שאין יעיל ממנו להתקרבות אל אותו מצב,
והאם ההישגים החיוביים הצפויים מן השימוש בו מצדיקים את התוצאות השליליות הצפויות (“המחירים”).
הניסיון לטשטש את המוצא העדתי של העולים לישראל כדי ליצור זהות ישראלית משותפת ואחידה לא עמד, כך נראה, באף אחד משלושת מבחני המידתיות.
עקרון 4: עקרון האחריות
המנהל תהליך היסטורי עשוי למצוא את עצמו אחראי גם על ההתנהלות התקינה של מערכת מנגנונים, כדוגמת אחריות ראש ממשלה למכלול המנגנונים שביסוד שגרת החיים האזרחיים והמדיניים. למרות שהאחריות להתנהלות התקינה של מנגנוני השגרה היא כבדה, המנהל תהליך היסטורי יראה את עצמו אחראי להתקדמות התהליך ההיסטורי ויפעל באופן המתבקש חרף עול השגרה.
האחריות לביטחון האזרחים במדינת ישראל היא דוגמה לעול בעל חשיבות עליונה שאפשר וראוי לשאת בו מבלי להתנער מן האחריות לתהליך ההיסטורי או לנוון אותו.
עקרון 5: עקרון האומץ
המנהל תהליך היסטורי עשוי למצוא את עצמו בצמתים שהדרכים היוצאות מהם אינן נראות סלולות ובטוחות אלא נראות מטושטשות ומשובשות. נוכח הקשיים הנשקפים מצמתים כאלה אמור המנהל תהליך היסטורי לא לסגת מפניהם ולא להתעלם מהם, אלא לנהוג באומץ, המביא בחשבון את הסכנה ומתאמץ להתגבר עליה, למרות שההצלחה אינה מובטחת.
בצומת ההחלטה על הקמת המדינה במאי 1948 פעלו בן-גוריון ועמיתיו באומץ מובהק, כראוי למנהלי תהליך היסטורי, חרף הסכנות שלפניהם, למרות שלא היה להם יסוד להיות בטוחים לחלוטין בהצלחה הממתינה להם מעבר לסכנות.
דוד בן גוריון
עקרון 6: עקרון השותפות המכוננת
המנהל תהליך היסטורי אמור לעשות מאמצים מתמידים לכונן הסכמה רחבה ככל האפשר לצעדים הננקטים במסגרת התהליך ההיסטורי, חרף מחלוקות אידיאולוגיות ופוליטיות המתגלעות בשגרת החיים החברתיים, המדיניים והפוליטיים.
המנהל תהליך היסטורי אמור לנהוג ברוח ההולמת אסיפה מכוננת, בניגוד לרוח הנוהגת בפרלמנט בהיותו אמון על הכרעה פוליטית בכל עימות ממשי בין חלופות. רוח האסיפה המכוננת היא רוח המאמץ הכן והמתמיד לכונן הסדרים בהסכמה מעשית רחבה, הזוכה לתמיכה של קבוצות שונות, כל אחת על יסוד שיקוליה היא ולאו דווקא על יסוד שיקולים משותפים.
התנערות האסיפה המכוננת של מדינת ישראל מתפקידה והפיכתה לכנסת הראשונה היו שגיאות היסטוריות קשות, לא רק מפני שהותירו את המדינה, עד עצם היום הזה, בלא חוקה מלאה בתחומי זכויות האזרח והאדם, אלא גם מפני שהשליטו על הפעילות המכוננת של הכנסת את הרוח הלא ראויה לה, רוח ההכרעה הפוליטית.
עקרון 7: עקרון ההזדהות
המנהל תהליך היסטורי אמור לפעול ליצירת הזדהות עממית רחבה עם מטרת התהליך ועם העקרונות של החתירה להשגת המצב הנכסף. תהליך היסטורי האמור לשנות את פני חייה של קבוצת אנשים, בהיבטים מרכזיים של חייהם האישיים והקבוצתיים, אמור להיות תהליך שבני הקבוצה עצמם ולא רק מנהיגיהם תומכים בו, לפי ערכיהם, טעמם ושיקוליהם.
מבחן ההצלחה של המאמץ ליצור הזדהות עם התהליך ההיסטורי הוא מבחן גאוות-השייכות, הגאווה על ההשתתפות המעשית בתהליך ההיסטורי. המנהל תהליך היסטורי אמור לטפח את גאוות-השייכות היוצרת התגייסות עממית לעזרת התהליך.
מנהיגי הדורות הראשונים של הישראלים לא הצליחו לטפח גאוות-שייכות לדורות. מעגל הסולידריות הרחב כראוי לתהליך ההיסטורי התפורר למעגלי סולידריות מוגבלים ההולמים את ההתנהלות השגרתית המנוערת מאחריות לתהליך ההיסטורי.
עקרון 8: עקרון ההתקדמות העממית
המנהל תהליך היסטורי אמור להכיר באפשרות שתופעות רווחות, שאינן תוצאות טבעיות או צפויות של החתירה אל מטרת התהליך וגם אינן מיועדות כשלעצמן לתרום לתהליך, הן בעלות חשיבות מעשית בהתקרבות אל המצב הנכסף. נוכח תופעות כאלה, המנהל תהליך היסטורי אמור לציין אותן בתור שכאלה, לשבח את הלוקחים בהן חלק, להיעזר בהן, לנסות להעצים אותן ואף לנסות ללמוד מהן דרכים חדשות שניתן ללכת בהן לעבר מטרת התהליך.
בתקופת “המדינה בדרך” ובעשורים הראשונים לקיומה נוצרה תרבות עברית חדשה, ייחודית, באיכות גבוהה, במיוחד בקיבוצים. אז אפשר היה לומר על רבים שהם לוקחים חלק באחריות להתפתחותה של תרבות עברית איכותית. אפשר היה להשתמש במודל האחריות להתפתחות התרבותית גם בתחומים אחרים של התפתחות חברתית, אבל לא נמצאה מנהיגות שתעשה זאת בהצלחה.
עקרון 9: עקרון הפרגמטיות
המנהל תהליך היסטורי אמור להכיר באפשרות שמצבים מזדמנים, בלתי צפויים, שאינם תוצאות של התהליך ההיסטורי, עשויים להשפיע, לטובה או לרעה, על איכות החתירה אל המצב הנכסף. ההתחשבות במצבים המזדמנים עשוייה לדרוש שינויים בניהול התהליך, קטנים או גדולים, שיש בהם טעם ככל שהם משפרים את התהליך, בתקופה שבה הם מתגלים ונעשה בהם שימוש מושכל.6
מדינת ישראל קלטה עולים ממדינות חבר העמים, לאחר התמוטטות המשטרים של מזרח אירופה הקומוניסטית, בהתאם לחזון הציוני שלה ובהיקף החורג באופן מרשים מכל מה שהיה הולם מדיניות מוכרת של הגירה והתאזרחות במדינה שהושלם בה התהליך ההיסטורי של ההקמה. עם זאת, ספק אם המדינה השכילה לממש את האפשרויות שעלייה זו יצרה לטובת התהליך ההיסטורי של המדינה.
עקרון 10: עקרון הסבלנות
המנהל תהליך היסטורי אמור לפעול באופן המבטא הבנה מלאה של החובה לקיים פעילויות מתמשכות, בשלבי התהליך הדורשים הבשלה חברתית לשם התקרבות אל המצב הנכסף. לפיכך, המנהל תהליך היסטורי אמור לפעול מתוך הכרת מקומו בתוך “מירוץ השליחים ההיסטורי” של ניהול התהליך. הוא אמור לנהוג כמי שמקבל את “מקל המירוץ” מקודמו בתהליך ההיסטורי (אלא אם כן הוא פועל במצב הנדיר של תחילת התהליך ההיסטורי) וכמי שיודע שהוא עתיד למסור את “מקל המירוץ” למי שיבוא אחריו בניהול התהליך (אלא אם כן הוא פועל במצב הנדיר של השלמת התהליך ההיסטורי).
הרוח הרווחת בפעילות הפוליטית בישראל אינה מתאפיינת בגילויים מרשימים של נאמנות לעקרון הסבלנות. בולט בה הרצון “להטביע חותם”, החל ביוזמה מהירה, עבור לביצוע מהיר וכלה בברכה מהירה על המוגמר. חרף הפזיזות המובהקת, כולם אמורים להיות ביטויים של “כוחי ועוצם ידי”.
עקרון 11: עקרון האיכות
המנהל תהליך היסטורי אמור לפעול באופן המבטא את ההכרה בחשיבותם של כל מרכיבי מטרת התהליך. ייתכן שבשלבים מסויימים של התהליך אין מנוס מחתירה אל חלק ממרכיבי המצב הנכסף לפני החתירה אל חלקים אחרים או מחתירה באופן מאומץ יותר מאשר החתירה אל שאר חלקי המצב הנכסף, ועם זאת, בכל שלב של התהליך ההיסטורי אמור המנהל אותו לבטא את חשיבותם של כל מרכיבי המצב הנכסף ואף לקיים מאמץ מובהק להתקדם אל עבר כל אחד מהם.
מדינת ישראל הצליחה לפתח באופן מרשים אחדים ממרכיביה של תשתית החיים במצב הנכסף, בכלל זה – בביטחון, ברפואה, בתחבורה, בתעשייה ובכלכלה. על גבי תשתית חזקה אמורים להתנהל חיים חופשיים, מגוונים, בעלי איכות ממשית בממדי הערכים, התרבות והמשמעות. בעשורים האחרונים ניכר כאן השילוב העגום של תשתית מתחזקת שעליה מתנהלים חיים באיכות נחלשת.
עקרון 12: עקרון החוסן
המנהל תהליך היסטורי אמור לפתח אוריינות ביקורת שתאפשר לו להבחין בין תגובות ביקורתיות על התהליך או על פעילות מסויימת במסגרת ניהול התהליך, שיש טעם לדון בהן בכובד ראש, לבין כל התגובות הביקורתיות שאין בהן ערך, מפני שהן מבטאות רדידות, זחיחות, לעגנות, נרגנות, ציניות או מידות רעות אחרות הרווחות בימינו, במיוחד בתקשורת. תגובות ביקורתיות הנשמעות בפי יריבים פוליטיים ראויות למידת הכבוד המתבטאת בהן עצמן כלפי המנהל תהליך היסטורי.
המנהיגות של מדינת ישראל בעשורים האחרונים גילתה אוריינות ביקורת בתחומים חיוניים, אולם לא בכל התחומים הכרוכים בתהליך ההיסטורי.
עקרון 13: עקרון התקווה
המנהל תהליך היסטורי אמור להתמיד בטיפוח התקווה להשלמת התהליך ההיסטורי, לא בתור משאת נפש ערטילאית של הבריות, אלא בתור מטרה מפעימה שניתן להשיג אותה בפעילות מעשית מתמשכת, במסגרת התהליך ההיסטורי.
מסקנות
מאמר זה בא להציע את עקרונות האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים כשלעצמם ולא כדי לבדוק לאורם את התנהלותה של המנהיגות לדורותיה. אכן, בדיקה כזאת לא תהיה מיותרת. היא תאמר לנו, ראשית, באיזה שלב נמצא כל אחד מתהליכי-המשנה של התהליך ההיסטורי של הקמת המדינה, ושנית, מהם עקרונות האתיקה של ניהול התהליך ההיסטורי אותם ראוי להטמיע במנהיגות, מחדש או לפחות באופן יותר מוצלח, כדי לקדם את התהליך ההיסטורי.
במהלך ההצגה של עקרונות האתיקה הללו הצבענו מדי פעם על עובדות בולטות, גם כאשר ההתנהלות של מנהיגים היתה בהתאם לזה או אחר מהעקרונות וגם כאשר לא היתה כזו. לסיום, נצביע על שתי עובדות נוספות, הנראות לנו בעלות חשיבות רבה. ההכרה בהן יכולה לשמש נקודת מוצא לתהליכים של שינוי ההתנהלות.
עובדה אחת בדבר התהליך ההיסטורי של הקמת המדינה ניכרת במקום הניתן במוקדי העיסוק במדיניות למטרת התהליך, למצב הנכסף אליו אמור התהליך לקרב אותנו עד שנגיע אליו. המוקדים העיקריים של עיסוק במדיניות הם (א) העמדות של המפלגות, כפי שהן מתבטאות במהלך הבחירות לכנסת ולאחר מכן בדיוני הכנסת ו(ב) מדיניות הממשלה.
באף אחד מן המוקדים הללו לא נמצאת פרוגרמה לניהול התהליך ההיסטורי הזה, לא בכותרת שאנחנו משתמשים בה (“הקמת המדינה”) ולא בשום כותרת אחרת.
חלק מהמפלגות המיוצגות בכנסת הן בעלות שורשים בהיסטוריה הפוליטית של המדינה וחלק מהן חדשות. חלק מהמפלגות ההיסטוריות וכל המפלגות החדשות מניפות דגלים בנושאי ההתנהלות השגרתית של המדינה. אפשר להיות מפלגה בישראל, ואף מפלגה מרכזית, בלי להיות בעל תפיסה סדורה בשאלת המצב הנכסף והדרך האמורה להוביל אליו. אמנם, אחדות מהמפלגות ההיסטוריות ואחדות מהממשלות מניפות דגלים גם בנושאים שיש להם זיקה ברורה לתהליך ההיסטורי, אולם לעולם העיסוק שלהן בנושאים כאלה נוגע בחלק מן המצב הנכסף וזונח את רובו. ההתמקדות בשאלות עתיד האזורים שנכבשו מידי ירדן במלחמת “ששת הימים” היא דוגמה מובהקת לעיסוק המוגבל בסוגיות התהליך ההיסטורי. לא נדירה היא התופעה של עמדה חדה בדבר גבולותיה של מדינת ישראל המלווה בשתיקה בדבר כל שאר המרכיבים המרכזיים של מטרת התהליך או בעמדה מעורפלת מאוד בדבר זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי וכמדינה דמוקרטית.
העובדה השנייה היא בתחום תהליך ההתגבשות של האזרחות המלאה של חרדים במדינת ישראל. לפנינו תהליך היסטורי ולא מצב נתון שאפשר לעבור ממנו היישר אל המצב הנכסף באמצעות חוק פשטני או לחץ ציבורי. החברה החרדית נמצאת במצב שבו היא מגינה על אורח החיים החרדי, האישי, המשפחתי והקהילתי, באמצעות אסטרטגיה שמרנית, בנוסח “חדש אסור מן התורה בכל מקום”. יתר על כן, המנהיגות החרדית יצרה מנגנון הגנה מיוחד בדמות תודעת חובה אידיאולוגית לקיים “חברת לומדים” הכוללת את כמעט כל הגברים ומרחיקה אותם מהשירות בצה”ל ומהעבודה לפרנסתם. בניגוד לדעות הקדומות, המגננה השמרנית של החברה החרדית אינה מחייבת קפאון. היא מתירה שינויים, בתנאי שאין בהם דופי הלכתי ובתנאי שהם נעשים בזהירות ולכן בקפדנות ובאיטיות. לפיכך, שינויים בדפוסי השירות הצבאי והעבודה לפרנסה ובמיוחד באתוס של “חברת הלומדים” מחייבים תהליך היסטורי. ניסיון להאיץ את התהליך ההיסטורי בניגוד לעקרון הסבלנות עלול להחליף את השינוי האיטי קדימה בשינוי מהיר אחורה.
רבים מהרעיונות העולים בדיונים בדבר הסדרי ההתנהלות החרדית אינם עולים בקנה אחד עם עקרונות האתיקה של ניהול תהליך היסטורי, החל בעקרון החזון, עבור בעקרונות המידתיות, השותפות המכוננת והסבלנות, וכלה בעקרון החוסן. כאלה הם פני הדברים גם כשמדובר בעמדות “השוויון בנטל”7 וגם כשמדובר בעמדות חרדיות. העקרונות שהצענו במאמר זה יכולים לשרת ניסיון מחודש לניהול הראוי של התהליך ההיסטורי הזה.
הערות
- אסא כשר – פרופסור אמריטוס מהקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ע”ש לאורה שוורץ-קיפ ומהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. חתן פרס ישראל בפילוסופיה כללית בשנת 2000. חבר האקדמיה האירופאית למדעים.
- במקום להשתמש בביטוי “הקמת המדינה” יכולנו להשתמש בביטוי “התבגרות המדינה”. לכל אחד מהם יתרונות וחסרונות משלו. נשתמש בביטוי “הקמת המדינה”, כשם שהשתמשנו בו בהזדמנויות קודמות. ראו לדוגמה: “הקמת המדינה בימינו”, בתוך: ורד לוי-ברזילי, 17 שיחות עם אסא כשר, כנרת זמורה ביתן, אור יהודה, תשס”ה, 2005, עמודים 78 – 88.
- ראו: אסא כשר, “אתיקה מקצועית”, בתוך: סוגיות אתיות במקצועות הטיפול והייעוץ הנפשי, עורכים: ג’ שפלר, י’ אכמון, ג’ וייל, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2007, 15 – 29.
- אפשר היה לתאר את התקופה המתמשכת כולה כתכלית התהליך ההיסטורי, אבל לשם הפשטות נניח לאפשרות הזאת.
- ראו: אסא כשר, “מדינה יהודית ודמוקרטית – סקיצה פילוסופית”, עיוני משפט יט:3, (תשנ”ה, 1995), עמודים 729 – 739; וכן בתוך: אסא כשר, רוח איש, הוצאת עם עובד ו”עמותת יהורז”, תל-אביב, תש”ס, 2000, עמודים 13 -27.
- למדתי את חשיבותו של עקרון זה מן המאמר של האלוף גרשון הכהן, “סיכום” [של דיונים בנושא “קץ עידן המדינה המודרנית?!”], עיונים בביטחון לאומי, 20, 2013, 117 – 127.
- בהקשר הנוכחי חובה להעיר על הביטוי הזה המסמן את שירות החובה כ”נטל” מבלי לציין את העובדה המכרעת שהמדובר ב”שוויון באחריות” לביטחון האזרחים ומדינתם.
