רב-אלוף דוד (“דדו”) אלעזר, הרמטכ”ל התשיעי של צה”ל שאותו הנהיג במלחמת יום הכיפורים, נפטר מדום לב בשנת 1976. זמן קצר לאחר מכן סיפר עליו טליק שהיה חבר קרוב שלו עשרות שנים. זהו טליק היודע להפריד בין חברות ורֵעוּת קרובה ובין ביקורת.
אלוף (מיל’) ישראל טל
לצערי לא אוכל להתייחס לפרק האחרון בחייו של רב-אלוף דוד אלעזר ז”ל, כיווןשלא קיימנו קשרים אחרי מלחמת יום הכיפורים. אתייחס, איפוא, רק לתקופותהמשותפות שלנו בשירות הצבאי הארוך, עד מלחמת יום הכיפורים.
דוד (“דדו”) אלעזר
“דדו” שירת כראש המטה הכללי משך שנה ותשעה חודשים, טרם שפרצההמלחמה. חשוב לזכור זאת, כיוון שבתוך סערת הרוחות, התסכולים והתהיותשפקדו אותנו אחרי המלחמה – אין עושים עוד הבחנות כאלה, ונוטים לייחס למישעומד בראש הצבא אחריות כוללת, לטוב ולרע. בעיקר – לרע, על כל מה שקרהבצה”ל. חשוב לזכור, שאנחנו מדברים על צבא מצוין, צבא שגילה עליונות צבאיתמוחצת על פני אויביו, בנסיבות קשות ביותר. קשה לתאר צבא, שהיה יכול לעמודבאותן נסיבות ולכן, איפוא, מדובר בצבא מעולה. איש לא צריך להתבייש לעולם, לאבהשתייכותו לצבא הזה ובוודאי שלא לנשיאה בעול האחריות המוסריתוהפורמאלית, לטוב ולרע בכל הקשור לצבא הזה.
דברים אלה נכונים לגבי “דדו” כמו לגבי כל אדם אחר. אלא שלגבי “דדו” שוכחיםלפעמים, שהוא היה רמטכ”ל במשך שנה ותשעה חודשים לפני המלחמה. רמטכ”לאינו מטביע את חותמו ולא מעצב צבא במשך שנה ותשעה חודשים. כל החלטהשל רמטכ”ל הנוגעת לעניינים הבסיסיים של ארגון הצבא, סדר הכוחות, תורתהלחימה, המערכת הפיקודית – כל אלה עוברים בירושה מרמטכ”לים קודמים.מפעליו, החלטותיו ותוכניותיו של רמטכ”ל חדש מוצאות ביטוין המלא רק כעבורכמה שנים. לקראת סוף כהונתו יכול רמטכ”ל להתחיל ולראות את תוצאות מעשיו,בוודאי שלא אחרי שנה ותשעה חודשים.
אבל “דדו” היה אלוף בצה”ל לפני שהיה רמטכ”ל ומשך שנים מילא תפקידיםמרכזיים. חלק רב היה לו בבניין הצבא ועיצובו, שלא כן כרמטכ”ל. בתפקיד זה לאהספיק לעמוד במבחן המלא.
תקרית בצפון – אחת מיני רבות. דדו (מימין) כאלוף פיקוד הצפון וטליק כמפקד גייסות השריון בוחנים דרכי ירי של שריון
המחשבה הבלתי מתבוננת והשטחית שופטת את “דדו” וזוקפת לחובתו אתהליקויים הבסיסיים של צה”ל, ליקויים שהיו טבועים בו בעצם מהותו וטיבו, נוסףלאחריות הישירה של האיש כראש המטה הכללי. לחשוב כך פירושו עוול, הנובעמאי-הבנה מהותית לגבי טיב הצבא, דרך בנייתו והתפתחותו.
צבא הוא פרי מאמצים מצטברים קולקטיביים של הרבה אנשים, בראשותרמטכ”לים שונים, במשך שנים רבות. איש מאלה ששירתו בצבא הקבע אינו יכוללהתנער מאחריותו, לטוב ולרע, ומשותפותו לעיצוב צה”ל. אני סבור, שכל מי שהיהלו חלק בעיצובו של צה”ל – רשאי להתברך ולהתגאות בכך.
“דדו” הספיק לעשות רפורמות אשר חלקן באו לידי ביטוי ביום הכיפורים. הן גרמולכך, שצבא יותר חזק ויותר גדול נכנס למלחמה. אבל, כפי שכבר אמרתי, לא כלאותם דברים שהחליט לעשותם – בָּשְלוּ לקראת יום הכיפורים. לא כל התוכניותיצאו מן הכוח אל הפועל, כיוון שאלה תהליכים הנמשכים חודשים ארוכים, שניםרבות. גם ועדת אגרנט שיבחה את האופן שבו הוא הנהיג את הצבא במלחמה. איןספק, שאכן הכין את הצבא כראוי. הטרגדיה של “דדו” קשורה בשאלת גיוס הצבאועריכתו לקראת המתקפה הערבית – אך אסור לטשטש את חלקו כמפקד גדולבניהול המלחמה.
המבחן הראשון במלחמה היה של מנהיגות. לדעתי, בנסיבות הקשות מאין כמוהןשל המלחמה, העניק “דדו” מנהיגות ומילא את חובתו וחלקו כרמטכ”ל. אין ספק,שרוב ההחלטות שלו היו נכונות. עם זאת, אין לצפות משום מפקד, בשום קרב,בשום מלחמה, בשום דרג, שכל ההחלטות שלו תהיינה נכונות. לא הייתה עודבהיסטוריה מלחמה, שכל ההחלטות שהתקבלו במהלכה היו נכונות. המושג “ערפלקרב” איננו סתם אמירה שדופה. כל קרב, כל מלחמה, מתרחשים תוך כדיאי-וודאות, בלבול וסתירות. “דדו” גילה בגרות, אחריות, תעוזה – וידע לעמוד בתוךערפל הקרב הזה, לנווט את הספינה, להעניק מנהיגות, לנהל מלחמה.
את “דדו” איפיין אומץ הלב. הוא היה איש מלחמה במלוא מובן המילה. ציין אותורוחב לב כמפקד ודבקות עקשנית במשימה. הוא אחד מאלה, שתרמו את התרומההגדולה ביותר בתחום טיפוח המחשבה הצבאית ועיצוב תורות הלחימה של צה”ל.הוא אחד מאלה, שתרמו רבות לדיאלקטיקה הצבאית שלנו. הוא היה בין מעצביתפיסת ההדרכה של צה”ל, כיוון שאחת התכונות שייחדו אותו היתה השיטתיות.הוא היה איש המחשבה השיטתית והמוסדית – ובכוח הכישרון המתודי שלו, תרםרבות לגיבוש תפיסת ההדרכה של צבא הגנה לישראל. “דדו” היה מדריך מעולה.כמובן שתרם רבות גם לגיבוש גייסות השריון. הוא הכין את השריון לקידום פניהדוקטרינה הסובייטית, שאומצה על ידי צבאות ערב.
מוקדם מדי, גם ברגעים קשים אלה, להעריך את האיש ותרומתו לביטחון. בוודאי,שברבות הימים יעמדו על כך ביתר הרחבה והעמקה.
הדברים התפרסמו בעיתון “ידיעות אחרונות” ביום 20 באפריל 1976 (מתוך שידורבגלי צה”ל)
הכתבה פורסמה בגיליון חגיגי של הביטאון שריון 21 בהגיע טליק לגבורות. ספטמבר 2004
