ראיין וצילם סא”ל (במיל’) מיכאל מס
בערבות הנגב הדרומיות, בתוך מתאר קרקע צהבהב ומבותר, מתאמנת לה פלוגת הכשרת המפקדים של גדוד 196, פלוגת ‘חוד אלון’. הגעתי לפלוגה על מנת לעשות כתבה על החניכים הנפלאים של קורס מפקדי הטנקים ופגשתי את המ”פ בעל המנהיגות השקטה סרן איתמר ששון. ששון, הם קוראים לו, בפשטות. “אתה חייב לפגוש את מייקל עולה מאוסטרליה, חייל בודד, אבל הוא מתאמן בסטריפים שמצפון לנו”, אמר המ”פ. בירור קצר העלה שמייקל ממש כרגע מבצע מסלול צוות, פעם כמפקד ופעם כתותחן. המתנתי כשעתיים עד שקיבלתי אישור שניתן להגיע לאתר השני של פלוגת ‘חוד אלון’, פלוגה ח’.
הגעתי אל הסמ”פ בעמדת התצפית שלו, ממנה הוא צפה על ביצועי המתאמנים בדגש על הבטיחות. הטנקים עלו וירדו מעמדות, הסתערו על היעדים וירו אל עבר המטרות תוך ביצוע של פגיעות מצוינות.
מסלולי הצוות “תקתקו” האחד אחר השני בשלווה סטואית של קפיץ דרוך המוכן לפעילות מכול סוג.
כשהגעתי, מייקל בדיוק שמר על המתחם הקטן של מחצית הפלוגה ועל פי הוראת הסמ”פ, ניגש אליי לשיחה. כבר מההיכרות הראשונית אני יכול לציין בבטחה שפגשתי חייל מאושר, חייכני ומקסים, פניו קורנות ובעיניו מציץ לו זיק של שובבות.
מייקל לובל בערבות שיזפון – מהיום שהתגייסתי אני עדיין מתרגש
ביקשתי בתחילה לשמוע ממייקל כמה מילות רקע ואז הוא סיפר לי שהוא מסידני אוסטרליה, בן מתוך עשרה אשר כולם למעט אחות אחת שמתגוררת בארץ, נמצאים באוסטרליה. עלה ארצה (כן, עשה עלייה) לפני שנתיים ולמד במשך שנה בישיבת כרם דיבנה. לאחר שנת הלימודים, התגייס מייקל לצה”ל לחיל השריון.
אנו מתיישבים ליד שולחן עץ לא הרחק מליבת הפעילות של האימון בצמוד למאהל. השיחה מיד קולחת בעברית מעולה וכמעט ללא מבטא אנגלוסקסי. התחלתי בשאלה המתבקשת, מה הביא אותך לכאן?. ומייקל ענה לי בפשטות מהולה בתדהמה על עצם השאלה. “בעיניי, ברור מאליו שאני רוצה לגור, להקים משפחה, לגדל את ילדיי בארץ הזו.. כיהודי – זו הארץ שלי”. (רואה רחוק, הבחור). ובאשר להחלטה, מתי החליט לבצע את המעבר הלא כול כך פשוט הזה? “ההחלטה וההבנה שאוסטרליה איננה הבית שלי, נפלה בגיל 14. החלטתי לבצע עלייה. הגעתי ארצה לפני שנתיים כעולה חדש, לבדי והצטרפתי לישיבת כרם דיבנה למשך שנה אחת.”
ואיך התגלגל הדבר לגיוס לצה”ל, שאלתי? “לא ידעתי לאן אתגייס, לאיזה חייל, כי בעצם התנדבתי לשירות. אבא שלי חשב שבכלל אתגייס לרבנות הצבאית או לשירות לא קרבי אחר, ואז קיבלתי הודעת SMS מלשכת הגיוס – ברוכים הבאים לחיל השריון ! כשההורים שלי שמעו שאני מתגייס לקרבי, הם ממש לא שמחו ואבא שלי אפילו אמר לי – תגיע הביתה עכשיו”.
“אני מאד שמחתי שאני מתגייס לשריון, כי היה לי חבר שהיה בשריון ואמר לי, מייקל זכית !, ומה בעצם יכול להיות לא-כיף בזה? I am a boy, and the tank is a toy, (אני בעצם ילד והטנק הוא צעצוע.)”
ואיך ההורים מקבלים את השירות שלך היום? “ההורים נרגעו וכיבדו את ההחלטה, ואימא אפילו הגיעה לטקס סיום המסלול בלטרון”. טוב, מה כול כך מרתק אותך בשריון שנותן לך מוטיבציה כול כך גבוהה, שאלתי את מייקל המחויך (מבסוט, הבחור). “תראה, בשריון יש שילוב בין יכולת של אדם (כושר, מיומנות) וטכנולוגיה של מכונה מדהימה, ובאשר להכשרה שעברתי עד היום, לא הייתה לי שום הפתעה כי זה בדיוק מה שרציתי”.
מיכאל לובל במסדר סיום המסלול ביד לשריון בלטרון
איך מתייחסים אליך החברים ? “יש לי דרך שונה להסתכלות על השירות – בטנק , וזה בפרט בשריון, צוות זה משפחה. מהיום שהתגייסתי אני עדיין מתרגש. אמרו לי שאחרי זמן קצר, זה יימאס עליי , אז אמרתי להם – אתם לא מכירים אותי… והנה עד עכשיו שום דבר לא השתנה”.
נפרדתי ממייקל בהבנה שאני הולך לעקוב אחר הבחור גם אחרי שיסיים את קורס מפקדי הטנקים. אני חייב לציין, שכול אשר צוטט הן מילותיו ללא ייפוי וללא עריכה, דבר המתבטא בניצוץ שבעיניו ובנחישותו.
נו.. פלא שאחוז המתגייסים לשריון נמצא בעלייה?
מייקל לובל בזמן ההכשרה במסלול, בין השמשות ובין המרכבות
