בהסתערות על סכר הרואיפה ניתק הקשר עם המג”ד ברן. רוז’י להר-זינגר, שרטטת צעירה, השתלטה על הקשר ועשתה סדר בשדה הקרב: “היה מוזר לשמוע קול אישה בתוך הלחימה”. 58 שנה אחרי היא מקבלת תעודת הוקרה. רוז’י קיבלה בשעתו צל”ש של אלוף פיקוד הדרום חיים לסקוב
איתי בלומנטל (מאתר ynet, 5 במאי 2014)
רב”ט רוז’י להר-זינגר הייתה שרטטת מודיעין צעירה בחטיבה 7 כשצה”ל יצא למבצע קדש בחצי האי סיני. במהלך אחד הקרבות, אחרי שתנאי השטח הקשים הביא לניתוק הקשר בין מפקד גדוד 82, סא”ל אברהם אדן (ברן), לבין פלוגות הטנקים הלוחמות, תפסה להר-זינגר פיקוד: היא התגברה על הבלבול והמהומה, לקחה את מכשיר הקשר והעבירה את הפקודות תוך כדי הלחימה. קור הרוח והתושייה שלה זיכו אותה בצל”ש בסוף המלחמה.
בשבוע שעבר, בגיל 76 ולקראת יום העצמאות ה-66, היא קיבלה תעודת הוקרה מקצין שריון ראשי שהצהיר: “סיפורה של רוז’י הוא חלק מפנתאון הלחימה של חיל השריון.”
להר-זינגר מקבלת את מכתב ההוקרה מתא”ל שמואל אולנסקי
להר-זינגר (משמאל) במהלך שירותה הצבאי
להר-זינגר וחברותיה בצבא
בבוקר 31 באוקטובר 1956, בחניון גדוד 82 במתחם אבו עגילה, למדה להר-זינגר לראשונה על מערכות הקשר בתוך זחל”ם המודיעין. “זה נראה כמו עוד בוקר שגרתי ואני הייתי סקרנית, אז שאלתי את הקשרים שאלות”, היא מספרת השבוע. “לא עלה על דעתי שכמה שעות מאוחר יותר אעשה שימוש במה שלמדתי.”
באותו ערב, תוך כדי הסתערות גדודית אל עבר סכר הרואיפה, ניתק הקשר בין המג”ד ברן לבין מפקדי הפלוגות. למרבה המזל, המיקום של זחל”ם המודיעין אפשר לשרטטת הצעירה לשמש תחנת ממסר לכוחות הלוחמים. “מיד תפסתי את הקשר וחזרתי על הפקודות”, משחזרת להר-זינגר. “כששמעו את הקול שלי בפעם הראשונה מישהו צעק בקשר ‘אל תקשיבו לה, היא מרגלת’. זה היה מוזר להם לשמוע קול של אישה באמצע הקרב. רק אחרי שקצין המודיעין שהיה המפקד הישיר שלי התערב התחילו להקשיב לי ולציית.”
הקרב נמשך כמה שעות שנראו לה כנצח. עם סיום הלחימה והתכנסות הגדוד בנקודת האיסוף ניגש אליה המג”ד אדן, טפח על שכמה והודה לה בדרכו. “את הגבר היחיד בגדוד שלי”, אמר לה, והמליץ לאלוף הפיקוד, חיים לסקוב, להעניק לה צל”ש על תושייתה.
עם סיום הלחימה קבלה להר-זינגר צל”ש מאלוף פיקוד דרום, אבל הקשר עם הצבא התרופף והלך עם שנים. “באותה שנה נבחרתי לאשת השנה בעיתון לאישה יחד עם גולדה מאיר”, היא מספרת.
לקראת יום העצמאות השנה החליט קצין שריון ראשי, תת-אלוף שמואל אולנסקי, להעניק ללהר-זינגר תעודת הוקרה בשם חיילי ומפקדי השריון. “שמעתי את סיפורה של רוז’י לפני כמה חודשים וחשבתי שזה אירוע מיוחד עם תושייה רבה שחשוב להנחיל לחיילי השריון ולספר עליו”, אמר. “יום העצמאות הקרב עומד בסימן של שיתוף נשים בגבורה ובלחימה, וזאת הזדמנות וזכות להכניס את סיפור הגבורה של רוז’י לפנתאון של חיל השריון.”
לכתבה שפורסמה על רוז’י להר-זינגר בביטאון “שריון” גיליון 7 מינואר 2000, ראו כאן בעמוד 52
תחת אש תופת, בשליטה מלאה: סיפורה של החיילת הראשונה שקיבלה צל”ש
רוז’י להר זינגר הייתה חיילת בת 19 בחיל השריון כאשר מצאה את עצמה במצב בלתי אפשרי: תחת מתקפת ארטילריה של המצרים, במצב בו היא היחידה שיכולה לקשר בין המג”ד למפקדי הפלוגות. 58 שנים אחרי, היא נזכרת ברגעי הגבורה בהם היא תפסה פיקוד והצילה את המצב. “לא חשבתי על פחד, פעלתי באופן אינסטינקטיבי”
שמעון איפרגן (מאתר mako.co.il, 5 במאי 2014)
בהתחלה הקצינים חשבו שמדובר במרגלת. רוז’י להר זינגר. צילום׃ שמעון איפרגן
יולי 1956. מנהיג מצרים גמאל עבד אל נאצר החליט לסגור את מְצָרֵי טיראן כדי למנוע מכלי שיט ישראלים לחצות את תעלת סואץ. מבחינת ישראל היה מדובר בחציית קו אדום, שכן משמעות סגירת המְצָרים הייתה שיתוק נמל אילת ופגיעה אנושה בכלכלת מדינת ישראל שהייתה בשנותיה הראשונות.
שלושה חודשים לאחר מכן באוקטובר אותה השנה, צה”ל נערך ליציאה למלחמה כדי לפתוח את המְצָרים בכל מחיר.
רוז’י להר זינגר, היום בת 75, אז רב”ט בת 19, הייתה באותה עת שרטטת ומש”קית מודיעין בגדוד 82′ של חיל השריון. “היינו שבע חיילות בפלוגה, רובן בתפקידים לא מבצעיים-מלחמתיים. צריך להבין אז שבכלל לא היה מקובל לגייס נשים ליחידות קרביות, אז היה מקובל שמקומה של האישה במטבח, בגידול ילדים לא בשדה הקרב, לא הייתה פתיחות כמו היום שיש נשים טייסות ומדריכות חי”ר, שריון והנדסה, אז היו ימים אחרים”, נזכרת זינגר בחיוך. “תבין, הייתי בת יחידה לאם ניצולת שואה, גם אני עברתי את השואה כילדה, אבי נרצח במחנה ריכוז, טראנסדנייסטריה שבאוקראינה. אמא פחדה עליי, לא רצתה גם לאבד אותי, שחס וחלילה יקרה לי משהו. אני הייתי כל עולמה. הדבר הכי יקר לה בעולם. היא כל הזמן הייתה מודאגת, שולחת מכתבים, השיער שלה הלבין מרוב פחד ודאגה אליי”.
בכלל סיפור חייה של זינגר מצמרר שיער ויכול לשמש השראה לתסריטאי הוליווד. בגיל ארבע, היא והוריה שהתגוררו ברומניה הועברו רגלית למחנה ריכוז באוקראינה. “צעדנו ברגל במשך שבועות רבים, בתנאים תת אנושיים, עם מזון מועט ובתנאי מזג האוויר קשים”. מתוך אלפי יהודים שהיו בצעדה נותרו בקושי כ-100 בני אדם בהם זינגר ואימה.
“אבי נרצח על ידי האוקראיניים שהיו יותר אכזריים מהנאצים. הם רצחו את אבא שלי לנגד עיניי, זה מחזה שאני לא אשכח עד סוף ימיי”, מספרת זינגר בכאב. “הייתי ילדה בת ארבע, מה שקרה שם היה מטורף. אני לא מבינה איך אני ואימא שרדנו את המחנה הנוראי הזה”.
הצבא האדום שיחרר את המחנה וזינגר ואימה יישמו את צוואת האב ועלו לישראל. בתחילה הם התגוררו במעברת ‘הר טוב’ (כיום בית שמש) וזינגר למדה בחוות ‘הנוער הציוני’ בירושלים. כאשר הגיע מועד הגיוס היא התעקשה בפני קצינת המיון שהיא לא רוצה להיות פקידה בצבא אלא לשרת רק בתפקיד מבצעי עם אקשן. “אני אוהבת תפקידים מעניינים לא כאלה שמשעממים. אימא הייתה בלחץ נוראי, אז ניסיתי כמה שיותר להרגיע אותה, שאין לה מה לדאוג ושאני בכלל לא במלחמה. אתה חושב שהיא נרגעה? ממש לא. היא רצתה לשמור עליי כמו צמר גפן”.
“כולם בגדוד התייחסו אליי כמו לוחמת”
היא התחילה כאמור בתפקיד של שרטטת מודיעין ובהמשך שם שודרגה בגדוד למש”קית מודיעין. “בגלל אופי התפקיד שלי שהיה די מסווג מבחינה ביטחונית החדר של היה ממוקם בסוף המסדרון, לא היה לי קשר עם שאר שש הבנות”, מסבירה זינגר. “זה היה תפקיד רגיש מאוד, ולא רצו שחיילים לא מורשים יכנסו לחדר הזה”.
כמה ימים לפני היציאה למלחמת ‘קדש’ (סיני) הגדוד של זינגר עצר לסדרת אימונים באשקלון ו’בקציעות’ שבנגב. השמועות אמרו שגם הצרפתים והבריטיים מתכוונים להצטרף לישראל כדי לשחרר את המצרים.
“כולם היו במתח, לאף אחד לא היה ברור מה הולך ממה לקרות, היו הרבה דיבורים מסביב. הבנו שהפעם זה משהו רציני מאוד. התפקיד שלי כשרטטת מודיעין היה למפות באופן ידני את האזור שאליו נשלחנו, זה לא כמו היום שיש תצלומי אוויר, מפות ב’גוגל’ ובאתרי אינטרנט, אז הכול עשינו ידני וברמת דיוק גבוהה, היה אסור לעשות טעויות”.
התעניינה במה שקורה בחזית, מה שלבסוף הציל חיים רבים. רוז’י להר זינגר בזמן שירותה הצבאי
צילום׃ מתוך האלבום המשפחתי
הגדוד של רב”ט זינגר יורד לסיני ומתמקם באזור אסטרטגי: אבו-עגילה סמוך מאוד לסכר ‘רואיפה’ (מדובר בסכר שהבריטים הקימו כדי לאגור לתוכו את מי השיטפונות של אזור אל-עריש), שהיה היעד לכיבוש של הגדוד. כבר בימים הראשונים של טרום המלחמה, זינגר התעניינה מאוד כיצד מערכת הקשר של הגדוד עובדת ואיך היא מנווטת בין הפלוגות השונות כדי להיות בקשר מבצעי. “אני לא יודעת למה אבל זה דבר שסיקרן אותי מאוד. כולם בגדוד התייחסו אליי כמו אל לוחמת, כך שבאופן חופשי נכנסתי לזחל”ם וזה נראה להם ממש טבעי, בעוד ששאר הבנות היו מחוץ לחזית הלחימה, הן נשארו מאחור. אז קיבלתי הסבר מעמיק ומפורט מאחד החיילים על מערכת הקשר של הגדוד. לא חשבתי בחיים שזה יעזור לי לאחר מכן בחיבור בין הכוחות במלחמה ויגרום לגדוד להצליח לכבוש את הסכר”, מספרת זינגר, כאילו זה קרה אתמול.
לזינגר, אם לשני ילדים וסבתא לנכדה בת שנתיים, יש זיכרון פנומנאלי לפרטי פרטים של אותה מלחמה, גם במרחק של 58 שנים.
“אני זוכרת שכשהייתי בזחל”ם והתחילו הטילים והפגזים לעוף, כולנו היינו מפוחדים, לבנים כמו סיד. בכל זאת היינו ילדים, זו היתה המלחמה הראשונה שלנו. זה קצת הזכיר לי את מה שעברתי בשואה. היתה חרדה אבל אחרי כמה דקות התעשתנו והבנו שאנחנו בתוך המלחמה, כשברקע התחלנו לשמוע את הקריאות בקשר של המג”ד אברהם אדן, ואז אתה מבין שהדבר האמיתי התחיל”.
“אל תענו לה, זו מרגלת”
בזמן שרוז’י הייתה בזחל”ם, כוח בפיקודו של המ”פ (לימים האלוף) משה בר כוכבא-בריל החל לתקוף את הכוח המצרי, כשפלוגות נוספות של הגדוד סוגרות את הצירים האסטרטגיים ומונעות את העברת הסיוע ואספקה לחיילים המצריים. בעיצומה של הלחימה, כאשר טנקי ‘השרמן’ של הגדוד הסתערו לכיוון הסכר, יחידת תותחנים של צבא מצרים שארב לגדוד החלה לשגר מאות פגזים כדי לבלום את הטנקים הישראלים. כמה טנקים של גדוד 82′ נפגעו ויצאו מכלל פעולה, קצינים וחיילים נהרגו.
“לא חשבתי על מוות. הייתי נחושה למלא אחר המשימה שלקחתי על עצמי”. מעמד קבלת הצל”ש
צילום׃ מתוך האלבום המשפחתי
בשלב מסוים מערכת הקשר של הגדוד ספגה מכה קשה ונוצר נתק בין הכוחות שהחלו לתקוף את הכוח המצרי ששלט על הסכר.
זינגר, שהייתה על אחד הזחל”מים החליטה לקחת את הפיקוד לידיה. תחת אש האויב היא הצליחה להפעיל את מערכת הקשר, אבל נתקלה בבעיה לא צפויה. “באותם רגעים לא חשבתי על הפחד, הייתי בשליטה, בקור רוח, לא איבדתי את העשתונות, הבנתי שיש בעיה במערכת הקשר והחלטתי לקחת פיקוד. לקחתי את מכשיר הקשר והתחלתי להעביר מסרים מהמג”ד אדן למפקדי הפלוגות. היה קטע קצת מצחיק והזוי כאשר אחד הקצינים שמע קול של אישה וחשב בטעות שאני מרגלת ושלא יקשיבו לי: ‘אל תענו לה, זו מרגלת’. הם לא הבינו איך אני מעבירה להם פקודות של המג”ד, אחד הקצינים זיהה את הקול שלי, אישרתי לו שאני זו רוז’י והוא והרגיע אותם שאני מש”קית מודיעין של הגדוד ולא מרגלת וכולם נשמעו להוראות שנתתי להם. ניווטתי בין הכוחות, כאשר אני משגרת את הפקודות של אדן למפקדי הפלוגות שהיו בלחימה. בכל אותה העת אני בתוך זחל”ם שנמצא תחת אש תופת”.
במשך כמה שעות נטלה רב”ט זינגר את השליטה על הקשר הגדודי עד אשר המג”ד אדן הכריז בקשר שהשליטה על הסכר בידיו והלחימה הופסקה.
“זו פעם ראשונה בחיים שלי שעשיתי דבר כזה, פעלתי באופן אינסטינקטיבי, בלי לחשוב יותר מדי, הצלחתי להעביר את המסרים בין הכוחות בהצלחה גדולה, גם אחרי שהכול נגמר והבנתי שניצחנו וכבשנו את הסכר, לא חשבתי שעשיתי משהו חשוב, לא ייחסתי לזה כל חשיבות”, הדגישה זינגר. “הייתי חיילת צעירה וזה נראה לי דבר נורמלי לגמרי. בטח שלא הרגשתי גיבורה. עשיתי את מה שהיה מצופה ממני לעשות. יכולתי גם להיהרג בקרב הזה אבל לא חשבתי על מוות. הייתי נחושה למלא אחר המשימה שלקחתי על עצמי”.
בתום סיום המלחמה המליץ המג”ד אדן לאלוף פיקוד הדרום, חיים לסקוב (מונה בהמשך לרמטכ”ל) לתת לזינגר צל”ש על תפקודה בקרב הקשה. זינגר, הייתה החיילת הראשונה בתולדות צה”ל שקיבלה צל”ש על תפקודה בשדה הקרב.
תושייה ויוזמה עצמית. הצל”ש של רוז’י. צילום׃ מתוך האלבום המשפחתי
בתעודת הצל”ש שקיבלה זינגר ב-8.4.1957 נכתב על ידי לסקוב: “הנני לציין אותך לשבח על גילוי תושייה ויוזמה עצמית, בזה שבהיותך בזחל הפיקוד של הגדוד בעת הסתערות של יחידת שריון על אחד המשלטים בגזרת אבו עגילה, וכאשר נותק הקשר בין זחל הפיקוד לבין חלק מהכוח, תפסת מכשיר קשר, יצרת וקיימת קשר עם מפקד הגדוד והעברת פקודותיו לכוחות. מעשה זה נעשה על אף מטחי האש הרצופים של האויב”.
“זה היה מרגש מאוד שהעריכו את מה שעשיתי במהלך הקרב ושעזרתי לחבר בין הכוחות. גם אז לא עשיתי מזה סיפור קיבלתי גם מתנה מצפן שאותו אני שומרת עד היום”, אומרת זינגר. אחד העיתונים הכתיר אותה בתואר ‘אשת השנה’.
“הקרב שלנו נכנס לפנתאון העולמי”
עקב בעיית בריאותית זינגר לא חתמה על שירות קבע ושוחררה מצה”ל בתום סיום שירותה הצבאי. בתחילה עבדה כשרטטת במשתלת אשתאול שבקרן הקיימת, לאחר מכן במחלקת ההנדסה בעיריית ירושלים וכשנישאה עברה להתגורר עם בעלה יואל בחולון. לאחר מכן עבדה כשרטטת בחברת תה”ל (תכנון המים לישראל) הפכה למנהלת יחידה וכיום היא פנסיונרית שעוסקת עם אחד מבניה ביבוא מוצרי תינוקות לישראל.
“אף פעם לא נופפתי בצל”ש הזה, לא סיפרתי על כך אפילו לילדים שלי, שמרתי את זה לעצמי. גם הקשר עם החבר’ה מהגדוד נותק עם השנים, כל אחד פנה לדרכו”, אומרת רוז’י, אם לשני בנים, וסבתא לעלמה בת השנתיים בצניעות האופיינית לה. “אף אחד לא פנה אליי במשך שנים עד לאחרונה שהקשר חודש עם חלק מהחיילים וזה היה די מרגש להעלות זיכרונות מהעבר. כולם ידעו לאורך השנים שאני החיילת הראשונה שקיבלתי צל”ש במלחמה אבל איכשהו זה נבלע בדפי ההיסטוריה, זה לא עניין אף אחד. אתה שואל אם נפגעתי מזה? לא. הקרב של הגדוד שלי נכנס לפנתאון העולמי. אקדמיות צבאיות בעולם לומדים על אופן ניהול הקרב שלנו וספרים ומאמרים נכתבו בעניין הזה כיצד לראשונה טנקים מסתערים על היעד ולא עסוקים בקרבות בלימה. אני שמחה שהייתי חלקה מזה ושתרמתי את חלקי להצלחת הקרב”.
“שמחה שהייתי חלק מזה”. המצפן שרוז’י קיבלה במתנה מהגדוד אחרי הקרב. צילום׃ שמעון איפרגן
בזמנה החופשי היא עוסקת בציור ואף הספיקה לעשות כמה תערוכות קטנות. “אני עושה את זה בשביל הנפש”, הסבירה זינגר שציוריה תלויים ברחבי ביתה בחולון. בנוסף, היא גם מוצאת את הזמן להרצות בפני תלמידים על חייה בשואה ועל שירותה הצבאי. “אני רואה בזה חובה ממדרגה ראשונה להביא את סיפור חיי לדור הצעיר שלא מכיר או יודע מה קרה פה”, היא אומרת בחיוך. “תראה, במרחק של שנים אני מבינה וכך גם נאמר לי על ידי המפקדים שלי שעשיתי משהו גדול, שפעלתי בצורה מדהימה במלחמה, אבל באמת זה נראה לי דבר שבשגרה, עשיתי את מזה שהייתי צריכה לעשות”.
זינגר מרוצה מאוד מהעובדה שחיילות רבות משרתות בתפקידים קרביים בצה”ל. “אני חושבת שזה דבר נהדר, שחיילות יכולות לעשות תפקידים ביחידות קרביות לא פחות טוב מחיילים ואולי אפילו טוב יותר. בתקופה שלי כאמור זה לא היה מקובל, אבל היום אני מברכת על זה ומראה את התרומה הגדולה שלנו כנשים לחברה בישראל”.
