“המחשבה שהגענו ליציבות, ושאין יותר דאגות לעתיד המדינה, היא מחשבה שגויה. המדינה שלנו היא תמיד מדינה שבדרך, ואסור לנו לקחת אותה כמובן מאליו.” רגע לפני שהוא משתחרר מהצבא, האלוף גרשון הכהן מספר על חוויותיו ועל ניסיונו בהתמודדות עם המוות. ראיון מיוחד
יואב לימור (מאתר ישראל היום, 5 במאי 2014)
הכהן. “לא מקדשים את השכול“. צילום: דודי ועקנין
“המחשבה שהגענו ליציבות, ושאין יותר דאגות לעתיד המדינה, היא מחשבה שגויה. צריך לא רק להסתכל על מה שקורה היום בסוריה או במצרים אלא מעבר, ולהבין שהכול שביר. המדינה שלנו היא תמיד מדינה שבדרך, ואסור לנו לקחת אותה כמובן מאליו. אנחנו צריכים ליהנות מהיציבות אבל להתאמץ בכל יום כדי לדאוג שהיא תימשך, ולדעת שניאלץ להמשיך לשלם כאן מחיר”, כך אומר האלוף גרשון הכהן, מפקד הגיס המטכ”לי, בראיון ל”ישראל היום.”
הכהן, מפקד קרבי שחושב וכותב, התגייס לצה”ל חודשים אחדים לפני מלחמת יום הכיפורים. טירונות הנח”ל שלו נגדעה לפני סופה, והוא נשלח עם חבריו למשימות של פינוי פצועים בסואץ. “אני זוכר שהיה איתנו חובש, שהיה בן יחיד ולכן שירת במפקדה במחנה 80. הוא ניצל את הבלגן שהיה אז וירד איתנו לשטח, ובאותו לילה נהרג. המסוק שלו התרסק.”
את אותם ימים זוכר הכהן כטראומטיים במיוחד. הלם המלחמה הוא קורא לזה. כשהופרה הפסקת האש הראשונה, הוא משחזר, השמיים היו אדומים מרוב פיצוצים ועשן. 80 הרוגים היו לצה”ל באותו לילה בסואץ לבדה, והכוח של הכהן נשלח לחלץ נפגעים. “זה היה לילה סיוט, שבו למדתי לראשונה שהרבה יותר קשה להתמודד עם פצועים מאשר עם הרוגים. המתים לא צועקים, אבל פצועים – זה הרבה יותר מוחשי. להרים על אלונקה בחור כבד, שאיבד את היד, לרוץ איתו למסוק ולהניח אותו שם בקומה השלישית, מעל שני פצועים מדממים נוספים. זה היה מחריד, ואז ניגש אלינו לפתע צנחן ותיק ואמר לנו: ‘תפסיקו להתרגש. ככה זה במלחמה’.”
באותם ימים איבד הכהן את החבר הקרוב הראשון. בני חנני קראו לו, מפקד מחלקה בגדוד 50 שנהרג בתל סאקי ביומה השני של המלחמה. “מעולם לא ביקרתי את ההורים שלו”, הוא מתוודה, “יצאתי הביתה בפעם הראשונה רק בדצמבר, וגם אחר כך יצאנו רק פעם בחודשיים ולאט-לאט זה התרחק.”
השכול מסמן את הדרך
את המחיר האמיתי הוא קלט, לדבריו, רק כשהיה מפקד גדוד בעצמו: “אז זאת כבר אחריות שלך לגמרי, ואתה גם זה שצריך להתמודד עם המשפחות”. הוא סבור שאין צבא בעולם שמטפל במשפחות ובשכול כמו צה”ל, בעיקר כי מדובר במדינה קטנה, וגם על רקע נורמות שנוצרו. את זכות היוצרים לכך הוא נותן לאביגדור קהלני ולאיציק מרדכי, שאחרי מלחמת יום הכיפורים דאגו למשפחות השכולות של הלוחמים שנהרגו בגדודים שלהם (קהלני בגדוד 77 ומרדכי בגדוד 890 – י”ל). “מהם למדנו שהדרך הנכונה היא לשמור עם המשפחות על קשר ישיר, להיות איתן. לאט-לאט אתה הופך לחלק מהם.”
הכהן אומר כי מוות בצבא הוא הרבה עניין של מזל, או ליתר דיוק: חוסר מזל. יוסי ויינשטוק היה חייל בגדוד 77 שנהרג ב־1995 מפגיעת טיל סאגר בעמדה במוצב עיישיה שבדרום לבנון כשהכהן היה מפקד החטיבה. “הוא רצה לצאת לקורס מפקדי טנקים. אני עשיתי לו את הראיון והחלטתי לא להוציא אותו לקורס”, מספר הכהן. “ואז המ”פ שלו ריתק אותו, והוא נשאר במוצב ונהרג. לו הייתי מוציא אותו לקורס, לו הוא לא היה מרותק, הוא היה בחיים. בהלוויה התברר לי שהוא נולד אחרי טיפולי פוריות מאומצים. אמא שלו הלכה שם וקוננה שהיא עברה 14 שנים של טיפולים, ומה שנשאר לה זה ילד בארון.”
הכהן לא סבור שמדינת ישראל מקדשת את השכול ובכך מסכלת כל סיכוי לתקווה. “באתי לחזק ויצאתי מחוזק זאת לא רק סיסמה, זאת המציאות שלנו כאן”, הוא מסביר. “השכול הוא פרטי, אבל מה שמנצח הוא הכללי. השכול מסמן לנו את הדרך”. הוא מספר כי בתו הצעירה, שסבה נהרג ב־1984 כחייל מילואים בלבנון, שאלה אם הפסדנו במלחמה. הכהן השיב לה שלא, והיא קבעה: “אז אנחנו ניצחנו, אבל סבא הפסיד.”
ואף שהוא סבור שהשכול לא צריך להשתלט על חיינו, יש להכהן ביקורת על גיבורי התרבות שלנו. הוא מספר כי בכניסה לבית הספר “גבריאלי”, שבו לומדים ילדיו בתל אביב, יש כרזה ועליה תמונות המפורסמים שבגרו שם, כולם סלבריטיז. מי שלא נמצא בתמונה הוא האלוף קותי אדם, בוגר בית הספר, שנהרג במלחמת לבנון ערב מינויו לראש המוסד. “זה כול הסיפור”, הוא אומר בכאב.
הכהן סבור כי צה”ל רגיש מאוד לחיי אדם. כך, מלחמת החורמה בתאונות הדרכים והאימונים שהורידה משמעותית את היקף הנפגעים, וכך הרגישות הגבוהה לחיי אדם גם בפעילות מבצעית. הוא מבטל את האמירות כי הנוער היום פחות נחוש להילחם, ואומר כי חובה על המפקדים לתת הקשר וסיבה ללחימה כדי לזכות באמון הלוחמים. “זאת אמנות הפיקוד הבכיר”, הוא אומר, “אין לזה נוסחה. צריך מנהיגות צבאית ואזרחית שיודעת לספר את הסיפור. שאומרת שאנחנו מוכנים לשלם מחיר כאן ועכשיו כדי שיהיה לנו עתיד טוב יותר. בן-גוריון בירך על כך שלא קיבלנו את עצמאותנו אלא נלחמנו עליה והשגנו אותה בעצמנו. היה בכך לא רק מסר חשוב, אלא אמירה שאִפשרה לנו לעכל ולשאת את השכול והסבל הקשים.”
