שלושת האחים למשפחת שריג מקיבוץ בית השיטה היו קציני שריון שהקפידו לעשות מילואים, אבל מלחמת יום הכיפורים גדעה את חייו של הבן האמצעי יוסף. ארבעים שנה לאחר מכן, האח הבכור רן מספר את הסיפור של המלחמה הקשה בפרספקטיבה של מפקד חטיבה
אבי אליהו (מאתר פז”ם, 5 במאי 2014)
חטיבה 179 בציר ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. צילום: אלבום משפחתי
משפחת שריג היא כנראה המשפחה שמספרת את הסיפור הישראלי הקלאסי. משפחה קיבוצניקית, בת שבעה נפשות, אב המשפחה בעברו היה מפקד חטיבת הנגב בפלמ”ח ונצר למשפחה חרדית מפורסמת, האם, בת לעולים מאוסטריה, מחנכת וסופרת ילדים. שניהם ממקימי הקיבוץ. כל הבנים, רן, יצחק, יוסף ואייל שירתו בצבא, שלושה מהם כקצינים. את הזהות הישראלית החזקה כל כך, הם קיבלו במקשה אחת עם השכול הבלתי נמנע, בנפול הבן הצעיר יוסף, בקרבות מלחמת יום הכיפורים בחזית רמת הגולן.
רן, הבן הבכור אשר חונך על ברכי הסיפורים מהפלמ”ח, התגייס בהתחלה לחטיבת גולני, אבל כשחיל השריון התחיל לתפוס תאוצה, הוא מחליט לעשות הסבה ועובר לשרת על כלי הפלדה. בשנת 1958, לאחר שירות סדיר כקצין שריון, רן משתחרר ומקבל הצבת מילואים כמפקד מחלקה בחטיבה 179, אותה החטיבה ש-15 שנים לאחר מכן הוא מקבל את הפיקוד עליה. בעקבותיו, האחים הצעירים יותר, יצחק, יוסף ואייל מתגייסים גם הם לחיל, והמשפחה הפלמ”חניקית מבית השיטה הופכת למשפחה שקשרה את גורלה עם חיל השריון.
בקיץ שלפני המלחמה, רן מוצא את עצמו בתור הבקר של התרגיל של חטיבה 188 ברמת הגולן כאשר שני אחיו משתתפים באותו התרגיל – יוסף כמפקד פלוגה במילואים בגדוד 39 ויצחק כמפקד מחלקה צעיר בחטיבה. “המתאר של התרגיל היה שהסורים פולשים לרמת הגולן ושחטיבה 188 הודפת אותם. מתווה התרגיל היה זהה למה שהיה בפועל. זו הייתה ממש חזרה גנרלית למלחמה”, רן מספר כאנקדוטה. מאותו התרגיל, לקח איתו רן את תמונתו עם שני אחיו הצעירים בשטחי הרמה.
נתוני פתיחה קשים
משפחת שריג ספגה מכה קשה עוד טרם פרוץ המלחמה. האח הצעיר, יצחק, התהפך עם רכב שטח בשטחי האימונים ברמת הגולן ונפצע קשה. במשך כמה שבועות הוא שכב בבית החולים בין חיים למוות, אלא שלכמה רגעים המזל האיר למשפחה פנים. “קרה לו נס ובערב יום כיפור הוא פקח את העיניים”, רן משחזר. אותו המזל, הימים לימדו, היה רק עניין זמני.
“יוסף יצחק ורן שריג בתרגיל שקדם למלחמה. “חזרה גנרלית”. צילום: אלבום משפחתי
המלחמה פורצת, רן ויוסף מגויסים למילואים ומובאים לחזית הצפונית. אייל, האח הצעיר נשלח לחזית המצרית. יום לאחר תחילת הלחימה, הכאוס הגדול יוצר מצב שבו יום לאחר פרוץ הקרבות, בפיקוד הצפון לא ברור מה קורה בדרום הרמה. בפקודת רפול, שלושה גדודים מועלים לרמת הגולן בשלושה צירים שונים: גדוד 39 ובו משרת יוסי, הגדוד בפיקודו של רן ועוד גדוד בפיקודו של יוסי אמיר. בקרבות שהם מנהלים, הם הודפים את הסורים, וכבר בשלב המוקדם הזה, הסורים מתחילים בתנועה של נסיגה לאחור. באותו הקרב, רן נפצע מאש סורית בכתף ומפונה לבית החולים פורייה שם הוא מקבל טיפול רפואי.
ביום רביעי, רן חוזר לחזית כשהמצב טוב יותר ורב שטחי הרמה בידיים ישראליות, אבל האבדות הן רבות – הסגן שלו, שתפס את הפיקוד במקומו, נהרג כמה שעות לאחר מכן, מג”ד אחד נפצע, איבד יד ואת שתי העיניים והרשימה עוד ארוכה. “זו הייתה מלחמה איומה ונוראה”, הוא אומר. לאחר קבוצת פקודות, הוא יוצא לקרב ההבקעה לכיוון קוניטרה ומגיע עם הגדוד שלו עד ל-25 קילומטר מהעיר דמשק. בשלב הזה, הם מנהלים קרבות מול דיוויזיה עירקית ודיוויזיה ירדנית שחצו את הקווים. את הקרב הם מנצחים לאחר שהם משמידים את הדיוויזיות.
כשהמצב נרגע, רן נקרא למפקד האוגדה דן לנר לשיחה דחופה. “הוא אומר לי, ‘אחיך יוסף נהרג. קח את הג’יפ וסע להורים'”. מפקד האוגדה סיפר לו בקרב שאותו הוביל יוסף, במהלכו תקפה הפלוגה מוצב סורי, הוא נפגע מאש פגזים סורית ונהרג. “זה נודע לי שלושה ימים לאחר שזה קרה. הרגשתי כמו אישה נבגדת שכולם יודעים מה קורה, אבל היא יודעת על הכל אחרונה”.
40 שנה אחרי, עדיין מקפיד על מפעל ההנצחה. רן שריג. צילום: אלבום משפחתי
“הגעתי לקיבוץ מוכה האסון”, רן מעלה את הזיכרונות מהקיבוץ של אותם הימים, זה שהוא חי בו עד היום. משפחת שריג קיבלה מכה קשה – בן אחד השתקם מפציעה קשה ובן נוסף נפל בקרב. “היו שם הרבה אנשים. אבא שלי היה אפור כשק ושותק. אימא עמוק בתוך האבל שהיא לא יצאה ממנו עד יום מותה”, הוא מספר. בקיבוץ באותה המלחמה וגם בימים שאחריה, שררה אווירה קשה. הקיבוץ שכל 11 בני משק, מספר הנופלים הגדול ביותר ביחד לגודל האוכלוסייה ביישוב.
“אני לא עוזב את חיילי המילואים שלי”
יום לאחר שהגיע לבית המשפחה, רן מחליט לחזור ללחימה. אלוף פיקוד הצפון קורא לו לשיחה ומבקש ממנו שיעזוב את הקרב בכדי להוציא אותו מכלל סכנה. “אחי שכב בבית חולים, אייל לחם בחווה הסינית. הוא אמר שאי אפשר להעמיד את ההורים במצב הזה”, הוא מספר. כחלופה ללחימה, האלוף מציע לו לנהל את הארגון מחדש של חטיבה 188. “אמרתי לו שאני לא עוזב את חיילי המילואים שלי”.
בהמשך המלחמה, קרבות השריון ברמת הגולן נחלשו והיה צורך לחזק את חזית הדרום. רן, יחד עם כל חטיבה 179 יורד לסיני. החטיבה לא לקחה חלק בקרבות החווה הסינית או בסואץ, אבל היא צברה לא מעט הישגים: חיסול בסיסי טילים של הארמיה השלישית והשמדת סטי”לים באחד מהנמלים המצרים באמצעות אש פגזים, לפני שאלו הצליחו לברוח אל תוך הים. לאחר השלב הזה, החטיבה מוחזרת אל הקילומטר ה-101 והמלחמה למעשה מסתיימת. חטיבות השריון עוברות ארגון מחדש, במסגרתו גדוד 39 מוכפף לחטיבה 179, בכך למעשה, הופך יוסף לחלל של חטיבתו של רן.
יוסף שנפל כאיש מילואים, עסק בחייו האזרחיים כמשורר, מלחין ומנצח. לאחר מותו הוא הותיר אישה ושני ילדים משתי מערכות נישואים. עוד הוא הותיר מחברת יצירות שהוא כתב ונמצאה בחדרו לאחר מותו. השירים שכתב אז, משפיעים על חיי כולנו כישראלים עד היום. השיר הכי מפורסם שלו הוא “אור וירושלים” שאותו הוא כתב והלחין. שיר נוסף שהוא כתב הוא “מותי בא לי פתע”, אותו הלחינה נעמי שמר. שיר נוסף שלו, “כנפים”, הולחן על ידי בנו אסף שריג ובוצע על ידי להקת איפה הילד, בה הוא היה חבר.
יוסף שריג. הותיר אחרי שתי נשים, שני ילדים והרבה שירים. צילום: אלבום משפחתי
באותם הימים של המלחמה הנוראית ההיא, רן היה בן 37, אבא לארבעה ילדים. היום, כשהוא בן 77, הוא עדיין גר בקיבוץ והמשפחה, לא שוכחת את יוסף. “ההנצחה שלנו היא לא קרקעית, אלא מוזיקלית. עשינו כמה ערבי מוזיקה. אנחנו בכל סוכות עולים צפונה כל השבט באוטובוס בעקבות יוסף. אנחנו מקפידים על זה כבר 40 שנה”, מספר רן.
איפה חטיבה 179 היום?
“החטיבה חונה באותו המקום מאז יום כיפור במחנה פילון”, אומר אל”מ יואב טילן, מפקד החטיבה הנוכחי. “החטיבה נלחמת היום בטנקי מרכבה סימן 3 בז והיא כוללת גם גדוד הנדסה – כל המרכיבים של צוות קרב חטיבתי”.
בצמוד לחטיבה פועלת עמותת ראם ששמה לעצמה למטרה להנציח את חלליה. “לפחות פעם בשנה נפגשים בחול המועד סוכות כשאנחנו עושים עצרת חטיבתית ואנחנו גם שומרים על קשר עם המשפחות השכולות”, אומר טילן. בצמוד לחטיבה פועלת עמותת “ראם” שעוסקת בהנצחת נופלי החטיבה. “עצם העובדה שיש עמותה זה שומר על הקשר בין החיילים למפקדים. מורשות הקרב נלמדות ויש לא מעט עיסוק עם העניין הזה. ברגע שיש עמותה, הרבה קורה ביוזמתה – החיבורים וממשקים על הדורות של היום”.
