שלמה שמיר ז”ל – אחרון אלופי המטכ”ל של תש”ח הובא למנוחות
נשיא המדינה מר שמעון פרס, שר הביטחון רא”ל (במיל’) אהוד ברק, אלופי צה”ל בהווה וביניהם מפקד חיל האוויר אלוף עידו נחושתן, מפקד חיל הים אלוף אלי מרום וראש אגף המבצעים אלוף טל רוסו, מפקדי חיל האוויר, חיל הים ומפקדי שריון בעבר ובהם אלוף במיל’ ישראל טל, נציגי עמותת יד לשריון ובהם יו”ר העמותה אלוף במיל’ חיים ארז – באו ביום כ”ז באייר תשס”ט (21 במאי 2009) לחלוק כבוד אחרון לאלוף (במיל’) שלמה שמיר ז”ל.
ספדו לו מפקד חיל האוויר אלוף עידו נחושתן, יו”ר עמותת יד לשריון אלוף (במיל’) חיים ארז ובֶּרִי דְרַיְיבֶר חתנו (בעלה של יעל בתו היחידה). על שלמה שמיר ראה כתבה שהבאנו ביום פטירתו 19 במאי 2009 בקישור הבא
אלוף שלמה שמיר ז”ל – ממניחי היסודות לביטחון ישראל
אלוף עידו נחושתן, מפקד חיל האוויר
את דרכה של ההיסטוריה קובעים אנשים. לעיתים מזדמן בדרכה רגע מכריע, צומת שקובע גורלות. ברגעים כאלה עומדים למבחןהאנשים שהיו שם. רגע מכריע כזה הזדמן לעם ישראל בארצו לפני שישים ואחת שנים – הזדמנות של פעם בהיסטוריה להקים בית לעם היהודי. צומת גורלי בחיי העם, הזדמנות שאין להחמיץ, מבחן עליון לאנשים שהיו שם.
מבחנו הראשון של עם ישראל בארצו היה כושרו להילחם לבד, עם גבו אל הים. זה היה מבחנו של צה”ל ומפקדיו הבכירים, בראשם הרמטכ”ל וחברי המטה הכללי. הם היו האנשים שהיו שם, לקבוע גורלות. היום אנו נפרדים מאחרון אלופי המטה הכללי הראשון לצה”ל, האלוף שלמה שמיר.
אין כמו מסלול חייו של שלמה כדי להעיד על הבנתו העמוקה את גודל השעה ואת מחוייבותו להצלחה במבחן העליון – קיומה של מדינת ישראל, אתגר שהעסיק את שלמה במשך כל ימי חייו.
“…בכל מחיר – לירושלים” – כך בחר שלמה לקרוא לספרו. על גב הכריכה – שלוש ידיעות קשר:
24 במאי, 16:45 – מאת אמיתי (בן-גוריון) אל ידין: המצב בעיר חמור מאד, לדעתי הכרחי שחטיבה 7 תפרוץ מיד.
24 במאי, 21:02 – מידין לחטיבה 7: עליך לבצע את תפקידך הלילה, בכל מחיר.
14 ביוני, 10:00 – מאת חטיבה 7 אל ידין: בקשר לפקודת המבצע מספר א’ של חטיבה 7, הננו מודיעים כי פתחנו דרך למכוניות לירושלים. (היא “דרך 7″, לימים דרך בורמה”).
מקימה ומפקדה של חטיבה 7, החטיבה המשוריינת הראשונה של צה”ל – אז בת שבוע בלבד – היה שלמה שמיר. שלמה בן 35, היה כבר מפקד מנוסה. את דרכו החל בהגנה כבר בהיותו בן 14. היה בוגר קורס הקצינים הראשון של מגויסי הישוב בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, שירת בבריגדה היהודית ואף התמנה “למפקד כל החיילים היהודים בצבא בריטניה”. ניסיונו בצבא הבריטי היה חשובלהנחת יסודות צבאיים מקצועיים בשלוש הזרועות של צה”ל:
לאחר הפיקוד על חטיבה 7 בקרבות על ירושלים מונה שלמה שמיר להיות מפקד “חזית ב'” (פיקוד המרכז דאז) שהשתרעה מראש העין ועד ואדי ערה. ביוני 1949 נשלף ממערך היבשה ומונה למפקד חיל הים הצעיר של ישראל, בו עסק במלאכת הנחת היסודות, הבנייה והארגון. בדצמבר 1950 התמנה למפקדו השלישי של חיל האוויר. את גישתו המקצועית אפשר היה לראות כבר בביקור הראשון שקיים במטה החיל שביפו. שמיר התרשם כי יש לבצע שינוי מהפכני.
“המטה התפרס על פני בתים שונים ביפו והחדרים היו מלאים ברכוש נטוש שכלל כיסאות מעוצבים, שטיחים משובחים ושולחנות כתיבה מהודרים”, הוא סיפר לימים, “ככל שהמפקד שישב בחדר מסוים היה בכיר יותר, כך היה שולחנו גדול ומהודר יותר. בנוסף לכך, היה המטה מחולק לאין ספור מחלקות ותתי-מחלקות. הייתה תחושה, שיותר מדי אנשים במטה היו עסוקים בלהתכתב איש עם רעהו בלא שתצמח מכך תועלת ממשית. הרגשתי שפעילותו של המטה ביפו לא השרתה את האווירה הצבאית המתאימה שצריכה לאפיין מטה צבאי. מסקנתי הייתה שיש להוציא את המטה מיפו”.
שמיר שזכר ביקור שקיים במטהו המדברי של הגנרל מונטגומרי בצפון-אפריקה, לפני קרב אל-עלמיין, החליט להעביר את מטה חיל האוויר לרמלה, שם שוכן באוהלים למגינת ליבם של רבים מאנשי החיל.
מתוך ראיית הצורך החיוני בבסיסי טיסה, פתח שמיר את בסיס חצור – בסיס קרב מבצעי עד עצם היום הזה – וכן את מפקדת כוחות הנ”מ בחַיִל.
תרומתו של שלמה נמשכה גם לאחר פרישתו מצה”ל ב-1951. הוא פנה לנגב, הקים את תעשיית הפוספטים ועמד בראשה במשך 11 שנים. בהמשך היה ראש מינהל מקרקעי ישראל, עמד בראש המועצה לתעופה אזרחית והיה גם סגן ראש ארגון האווירונאוטיקה הבינלאומית. שלמה היה איש רב פעלים וכישרונות, אך צנוע מאוד והתרחק מאור הזרקורים.
במלאת לו 90 החליט מפקד חיל האוויר לערוך לכבודו אירוע חגיגי. שלמה התנגד בכל תוקף, טען שזה מיותר. משלחות שונות מהחַיִל נסו לשכנעו, עד שלבסוף נעתר. “טוב, הבנתי” אמר “אני באמת חושב שמדובר באירוע מיותר שאינני זקוק לו, אבל אני מבין שהחַיִל זקוק לו כאירוע מורשת וכסמל למפקדים ולאנשים המשרתים בו”. לאירוע הוא התעקש להגיע במונית.
שלמה יכול היה לשוחח עם כל אדם, מבוגר כצעיר, ועל מגוון נושאים. שיחה עמו הבהירה מיד את זווית הראייה הרחבה והעומק ההיסטורי הנשקפים ממרום שנותיו. ידע לראות את היער כולו, וגם להתמקד בעצים הנכונים. על הפרק היו שאלות יסוד כמו מהי ציונות, מהו צבא, מהי משמעות השירות בצה”ל ובמה הוא נבחן, איך נראות מלחמות ישראל בראי ההיסטוריה.
עם כניסתי לתפקיד, במהלך שיחתנו שאותה קיימנו על גג ביתו, בין ציוריו הרבים, אמר לי שלמה “אצלי כל תשובה מתחילה מסקירה היסטורית” ויעץ לי: “כל הזמן תחשוב!”
שלמה היה חבר קבוע ונאמן בפורום מפקדי חיל האוויר בעבר. אך לפני שבוע נפגשנו ודנו בעניינים האסטרטגיים שעל סדר היום. שלמה היה מעורב, בקיא בפרטים, חד מחשבה ורהוט. בראייתו המפוכחת היה מוטרד תמיד איך שומרים על המדינה.
יעל, ברי, רוני, דני וקטיה,
שלמה היה מדור הנפילים, מעמודי התווך של צה”ל בראשית ימיו, ממניחי היסודות לביטחון ישראל. הוא נמנה על האנשים שהיו שם וקבעו את דרכה של ההיסטוריה.
לכם, הוא היה אבא, סבא וסבא-רבא , הֱיו גאים במורשתו.
חיל האוויר וצה”ל מרכינים ראש, משתתפים בצערכם ומחבקים אתכם אל ליבנו.
יהי זכרו ברוך.
מפקד חיל האוויר אלוף עידו נחושתן סופד לשלמה שמיר ז”ל
אלוף שלמה שמיר ז”ל – מורה הדרך שלנו
אלוף (במיל’) חיים ארז
יעל ומשפחתו של אלוף שלמה שמיר,
אנו נפרדים היום מאלוף שלמה שמיר, שהיה בין מקימי יד לשריון בלטרון, ובמשך 25 שנה חבר פעיל בעמותה, שתרם לה רבות במעשה ובעצה. הקשר האישי של שמיר ללטרון התחיל במלחמת העצמאות, כמפקד חטיבה 7 שלחמה באזור לטרון ופתחה את דרך בורמה, ובכך הסירה את המצור על ירושלים.
שלמה שמיר האמין שהקניית מורשת הלחימה והגבורה של לוחמי השריון וצה”ל לדור הצעיר ולחיילי צה”ל היא ערך חשוב ביותר התורם למוטיבציה של החיילים לשרת ולתרום. הוא הקדיש למטרה זו מאמצים רבים ולעיתים היה מגיע ללטרון מספר פעמים בשבוע ומרצה בקרית החינוך, שם היה מרתק את השומעים והיה למרצה מבוקש. כך עשה גם לפני כשבועיים.
שלמה שמיר היה בין היוזמים להקמת מוזיאון הלוחמים היהודיים במלחמת העול השנייה, ויש לו חלק מרכזי בהתוויות היעדים, המטרות והתכנים של המוזיאון. הוא האמין שבהקמת מוזיאון זה יתוקן עוול היסטורי שנעשה למיליון וחצי לוחמים יהודים שלקחו חלק בניצחון נגד הנאצים ובני בריתם, ומעשיהם נשכחו. (הוא עצמו שירת בצבא הבריטי ובבריגדה היהודית כאשר הוקמה. הוא מונה על ידי המוסדות בארץ כמפקד הבריגדה והיה לו חלק חשוב בהצלת יהודים ממחנות העקורים באירופה ובהברחתם לארץ.
סיפור חייו ותרומתו במשך 80 שנות פעילות ושירות במאבק להקמתה וביטחונה של מדינת ישראל, להקמת צה”ל, ולכלכלתה של המדינה בתחילת דרכה, כמקים ומנהל הראשון של חברת הפוספטים בנגב. מן הראוי שייכתב ויהווה חלק מהמורשת של גדולי האומה, שתילַמֵד במערכת החינוך.
שלמה שמיר היה אדם יוצא דופן, בעל ידע רחב בתחומים רבים, ולמרות גילו, הייתה לו חשיבה רעננה ומקורית. למדנו לשמוע לעצותיו, הערכנו ואהבנו אותו. הוא היה מורה דרך לכולנו, והוא יחסר לנו מאוד. מעשיו ותרומתו בלטרון יהיו גַלעד לזכרו.
יהיה זכרו ברוך.
יו”ר עמותת יד לשריון אלוף (במיל’) חיים ארז סופד לשלמה שמיר
הלל לשלמה שמיר ז”ל
ברי דרייבר (חתנו של שלמה שמיר). (הדברים נאמרו באנגלית ותורגמו ע”י שאול נגר).
לראשונה פגשתי את שלמה לפני למעלה מ-36 שנים. היה זה יום קר בפברואר בפונטינבלו שבצרפת, שם למדנו יעל (בתו של שלמה) ואני. ועדיין איני יודע ועצוב לי שכנראה לעולם לא אדע, האם בא אז לבקר את בתו או להתבונן במי שאמור להיות חתנו. מה שאני זוכר בבירור הוא כיצד כיבדנו באחת המסעדות המשובחות של ברביזון וכיצד מיד התחלתי לראות ולהעריך כמה מתוך רבות מהתכונות הנפלאות שלעולם יתקשרו לי עם שלמה ואשר הועילו לי מאוד – הרגשת החמימות והדרך שבה קיבל את האנגלי הצעיר למשפחתו, נדיבותו וטוב ליבו, חכמתו, האינטלקט יוצא הדופן שלו וחיפושו שלא ידע שׂובעה לידע והתנסות חדשה, שנמשך ממש עד סוף ימיו, ובה בעת את צניעותו וחוסר רצונו להציב עצמו לאור הזרקורים.
אין ספק שיעל הפיקה תועלת מתכונות אלה בחייה ושלמה ללא ספק העניק מתכונות אלה גם לנכדיו דני ורוני כאשר גדלו ובגרו, לאשת נכדו רבקה, ואפילו לנינתו קטיה, שנולדה רק לפני 16 חודשים. אני בטוח כי אלה במשפחה היותר רחבה ואלה אשר חָלְקוּ עם שלמה את ידידותו והיכרותו במשך השנים, הפיקו תועלת דומה.
אישית אין ספק כי שלמה גם שינה וגם הרחיב את השקפותיי ואת פילוסופית החיים שלי בדרכים רבות, ובקיצור הייתה לי הזכות האמיתית להיות כה קרוב לשלמה. אתם יודעים, באנגלית יש מימרה שאתה יכול לבחור את בת זוגך אך לא את חמך וחמותך, אך יכול אני להבטיח כי לא יכולתי לבחור חותן טוב יותר. אני יודע כי אני מדבר בשם כל המשפחה כשאני אומר שנישא עִמנו ונוקיר כל חיינו כל כך הרבה זיכרונות וחוויות נהדרות עם שלמה שמהם נעשיר.
שלמה, שלום ותודה ולעולם נהלל ונזכור אותך.
יעל בתו של שלמה שמיר (במרכז) ולשמאלה בעלה ברי דרייבר. מימין בכובע נראה אלוף במיל’) מנחם (מנדי) מרון
להלן קטע מכתבה על שלמה שמיר מאת אל”ם (במיל’) בני מיכלסון, שתופיע במלואה בגיליון שריון הקרוב:
ביוני 1948, זמן קצר לאחר פלישת צבאות ערב, הוטלה עליו משימת הקמת חטיבה משוריינת שתפרוץ את המצור על ירושלים. החטיבה הוקמה תוך ימים ספורים ושלמה כמפקדה הראשון של חטיבה 7, פיקד על קרבות לטרון ועל פריצת דרך בורמה – היא דרך 7. הלחימה סביב לטרון, בשל חשיבותה העצומה לפריצת המצור על ירושלים בירת ישראל, ריכזה סביבה הרבה מאוד סילופים היסטוריים שמקורם פוליטי. בניגוד לדעה שרווחה שנים רבות, הרי בקרבות הללו לא נפלו אלפי אנשים ובהם מאות עולים חדשים. מספר הנופלים בקרבות חטיבה 7 בלטרון היה 128 חיילים (רובם מגדוד 32 של אלכסנדרוני שהיה מוכפף לחטיבה במבצע בן-נון א’) ובהם 15 עולים חדשים.
בתחילת אוגוסט 1948, יומיים לאחר שמסר את חטיבה 7 למח”ט החדש, בן דונקלמן, מונה שמיר לראש מַתַ”ם (המחלקה לתפקידי מטה) בדרגת אלוף. שמיר היה המפקד הקבוע הראשון של המחלקה שקבעה את מבנה הצבא העתידי, על כל המשתמע מכך. המחלקה הייתה כפופה ישירות לרמטכ”ל. היא קבעה תקנים של כוח אדם וציוד ביחידות הלוחמות וכן את סדר הדרגות, את שמן ואת צורתן. המחלקה העניקה את הדרגות ל-12 האלופים הראשונים של צה”ל. שלמה שמיר היה אחד מהם. בנוסף לתפקידו פיקד שלמה שמיר על המצעד הראשון של צה”ל, שהתקיים בתל-אביב בימי ההפוגה בקרבות. היה זה המצעד שקדם למצעד שלא צעד.
בתחילת קיץ 1949, התמנה שלמה רבינוביץ (עכשיו כבר שמיר – ר”ת של שלמה, מינה רעייתו, יעל בתו, רבינוביץ’) למפקד חזית ב’ (שהשתרעה לאחר מכן על מרבית שטח פיקוד המרכז לעתיד לבוא). זו השתרעה לאורך 66 ק”מ, מבנימינה עד פתח-תקווה. שלוש החטיבות שרוכזו תחת פיקודו, ובהן חטיבת גבעתי, היו מיועדות לכבוש את השומרון. אלא שבשיחות רודוס הושגו בינתיים הסכמי שביתת הנשק והתוכנית בוטלה (חזית ב’ הפכה לאחר מכן לפיקוד המרכז).
ב-16 במאי 1949 מונה לתפקיד מפקד חיל הים, החליף הן את פול שולמן והן את משה ז’ק שממנו נטל את תפקיד מנהל שירות הים ששולב בתפקיד מפקד החיל. שלמה מעולם לא היה איש ים, אך הוא כן היה איש צבא מקצועי, מפקד תקיף ומנהל מצטיין. זה מה שהיה דרוש אז לחַיִל. שמיר לקח על עצמו להפוך את מקבץ האוניות והמלחים לזרוע צבאית. במסגרת זו ביצע שינויים מיידיים מרחיקי לכת, שהביאו את כל המסגרת להתנהל כצבא לכל דבר. את מלאכת הים עצמה הותיר לימאים. הכול חייב היה להיעשות בקצב מהיר מאוד, משום החשש כי מדינות ערב יפתחו בסיבוב מלחמתי חדש. בתקופתו התגבש והתעצם החיל, נקבעו מסגרות ארגוניות ותוכנן רכש של כלי שיט שבמסגרתו הגיעו פריגטות וספינות טורפדו, הוגדרו היחידות הלוחמות והוקמה שייטת 13 (הקומנדו הימי), כוח נחיתה שכלל שייטת נחתות ויחידת נחתים (מרינס). בתפקידו כמפקד חיל הים זכה שמיר להערכה רבה, אולם ב-14 בדצמבר 1950 מונה באופן מידי למפקד חיל האוויר עם התפטרותו הפתאומית של אהרון רמז, והוחלף בחיל הים על ידי מרדכי (מוקה) לימון.
הרקע להתפטרות אהרון רמז מפקד חיל האוויר היה דרישתו לפעול כזרוע עצמאית הכפופה ישירות לשר הביטחון. שלמה התבקש על ידי בן-גוריון ל”הכליל את חיל האוויר בצה”ל”, כהגדרתו. ראשית העביר את המטה מיפו למחנה הצבאי ברמלה, שהיה בו גם מנחת מטוסים, וקבע סטנדרטים צבאיים ברורים. אחר כך טיפל בתחום התשתיות והרכש. בתקופת כהונתו כמפקד חיל האוויר הוקם מערך הנ”מ ונבנה בסיס חצור. למרות שסיים קורס טייס אזרחי בחברת “אווירון” בעבר, הרי את הנושא המבצעי השוטף הותיר בידי מפקדים שהיו טייסי קרב.
להלן כתבה מעיתון הארץ מיום 22 במאי 2009:
שלמה שמיר, אחרון אלופי צה”ל במלחמת תש”ח, הובא למנוחות
כמעט שישה עשורים החזיק שמיר בשיא ייחודי בצבא: היחיד שפיקד, בזה אחר זה, על כוחות היבשה, הים והאוויר. האלופים נושאי ארונו התפלגו בהתאם.
אמיר אורן
שלמה שמיר, במקור רבינוביץ’, אחרון אלופי צה”ל במלחמת תש”ח, הובא אתמול למנוחות בטקס צבאי בבית העלמין הקטן של תל אביב, ברחוב טרומפלדור. יוסף טרומפלדור עדיין היה בחיים כאשר שמיר נולד לפני 94 שנים. כל עמיתיו במטכ”ל הראשון, החלוצי, פינו את הזירה זה מכבר, אך מי שלידתו קדמה לכיבוש עזה מהטורקים בידי גנרל אלנבי הספיק להשתתף בשיח הצבאי על מבצע “עופרת יצוקה”. מבין מאות מלוויו אתמול אפשר היה להרכיב לפחות שלושה מטות כלליים ועוד מפקדות של אוגדות, חטיבות, כנפות ושייטות לרוב.
כמעט שישה עשורים מחזיק שמיר בשיא ייחודי בצה”ל: האלוף היחיד שפיקד, בזה אחר זה, על כוחות יבשה, ים ואוויר. בתוך שלוש השנים הראשונות של צה”ל היה מפקד חטיבת השריון 7 ומפקד חזית (מקביל לאלוף פיקוד), מפקד חיל הים ומפקד חיל האוויר.
הרקע המגוון שלו הומחש בהרכב נושאי ארונו: מפקדי הים והאוויר אליעזר מרום ועידו נחושתן, אלוף שעבר מחיל האוויר לאמ”ן (עמוס ידלין), אלוף שעבר מחיל הים ליבשה (יואב גלנט) ועוד שני אלופי יבשה (ישי בר וטל רוסו).
אלוף שלמה שמיר כמפקד חיל הים
שמיר, מבכירי ההגנה עוד בשנות ה-40, כמתנדב לקצונה בצבא הבריטי, כמפקד בחיל השדה וכראש משלחת הרכש בניו יורק, לא היה מוצג מוזיאוני. כמעט שני שלישים מחייו עברו עליו לאחר שחרורו משירות הקבע, אך עד יומו האחרון היה צלול, ערני ונכון להביע את דעתו באוזני המתעניינים.
אחד מאלה היה האלוף נחושתן, שהקפיד להזמינו לפגישות התקופתיות של מפקדי חיל האוויר לשעבר. בפגישה האחרונה, לפני שבוע, נדונו, בין השאר, גיחות ארוכות טווח של חיל האוויר ואתגרי הפנים והחוץ בדרך למימוש רצונו של החיל להצטייד במטוסי אף-35. שמיר, שבתקופתו היו לחיל האוויר רק מטוסי בוכנה, ביקש מנחושתן בחיוך להתקרב אליו מעט כדי ששמיר ייטיב לשמוע ונתן לו עצה מעשית.
האלופים של היום, בני 50 ויותר, עם ותק של 30 שנות שירות צבאי, מיומנים בדרך כלל יותר מקודמיהם, אבל לקצינים מסוגו של שמיר, שבאמצע שנות ה-30 שלו כבר מיצה את כל התפקידים הבכירים (ולא רצה להתמנות לרמטכ”ל), היה יתרון גדול בסעיף הנאמנות, לצד הערכים ושאר הרוח. שמיר היה נאמנו המובהק של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון.
חתירתו של בן-גוריון להשלטת מרותו לא התבטאה רק בפירוק מטה הפלמ”ח; הוא גם כפה משמעת על חילות האוויר והים, ארגונים תאבי עצמאות שהתנגדו לעליונותו של המטכ”ל שתיפקד גם כמפקדת צבא היבשה. שמיר הוברג על ידי בן-גוריון לפיקוד על החילות הסוררים, עד שנרגעו – במקרה האווירי נדרש מפקד יבשתי נוסף, חיים לסקוב – והפנימו את כוונת הדרג הממונה.
כמאה מטרים צפונה ומערבה מקברו הטרי של שמיר נחה לפני 60 שנה, על שרטון, אניית המריבה “אלטלנה”. שמיר, שהטיס מטוסים קלים (אך לא מטוסי קרב) עוד לפני שהוצב בחיל האוויר, למד צלילה כדי לפקד כהלכה על ביצוע הוראתו של בן-גוריון – לסלק את “אלטלנה” מחוף תל אביב, שם הפכה לאתר עלייה לרגל של מנחם בגין ואורחיו, עד למעמקים, בין בת ים לפלמחים.
על החוף, מול השרטון הארעי של “אלטלנה”, מתגוררת משפחתו של יהושע זטלר, שגם הוא מת השבוע והובא אתמול למנוחות, בבית עלמין תל אביבי אחר. בתש”ח לא היה זטלר אלוף, אלא נמצא מעברו האחר של המתרס, נגד בן-גוריון ושמיר וחבריהם. אבל כשזטלר הורה להתנקש במתווך האו”ם, הרוזן פולקה ברנדוט – “סיכול ממוקד”, בלשון המאה ה-21 – הפעיל בן-גוריון מה שבמונחי היום, לפחות בהקשר הפלסטיני, נקרא “דלת סובבת”: אנשי לח”י נעצרו, נכלאו, שוחררו ולא אחת גם גויסו לשירות הביטחון ולמוסד.
שמעון פרס, נאמן נאמניו של בן-גוריון, צעיר משמיר בכמעט עשור, היה במלחמת תש”ח הממונה הפוליטי על חיל הים. לפני ימים מעטים הפליא הנשיא פרס להספיד את יורשו של שלמה שמיר בפיקוד על חיל הים, האלוף מרדכי (מוקה) לימון. אתמול בא להלוויית שמיר ושתק, כמוהו כשר הביטחון אהוד ברק.
האוויר החמים של השכונה התל אביבית הישנה הורעד במטחי הכבוד של פרחי הטיס, ותת אלוף בדימוס מלוחמי קרב לטרון, שם היה שמיר מפקדו, אמר ששמיר אמנם לא הצליח באותו קרב, אך גם ששגיאותיו נבעו מחוסר ניסיונו של הפיקוד הצבאי כולו בניהול מערכות כאלה, וכי ראוי לציין לזכותו של שמיר את ההישג החשוב של פתיחת הדרך לירושלים. כולם, גם מי שנראו אז מבוגרים, היו צעירים כל כך, הוסיף אחד מאלופי המילואים שעלו לגדולה רגעית לאחר מלחמת יום הכיפורים. במבט לאחור, תרומתם מגמדת את כישלונותיהם.
להלן צילומים נוספים מהלווייתו של אלוף (במיל’) שלמה שמיר ז”ל. (צילם שאול נגר)
קברו הרענן של שלמה שמיר ז”ל, לצד רעייתו מינה
שר הביטחון מר אהוד ברק מניח זר על קברו של שלמה שמיר ז”ל
