בפרסום של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים בשם “בניין הכוח בצה”ל” (דיונים בביטחון לאומי מס’ 28, מחודש מאי 2014), הופיעה גם כתבה של האלוף גרשון הכהן, המובאת כאן לעיונכם.
האלוף גרשון הכהן (מפקד הגיס המטכ”לי בצה”ל)
צילום: מיכאל מס
תודה על האופן המחמיא בו הוצגתי על ידי המנחה כ”איש צבא מיוחד שהוא גם איש ספר”. האם זו באמת מחמאה? ראוי לשאול האם אפשרי בכלל קצין בכיר בעל שיעור קומה שאיננו גם איש ספר? השאלה אינה עוסקת בי או בייחוד שלי. היא מבקשת להתמקד בטבעה של התופעה הצבאית, כתופעה הכרוכה ביסודותיה במאפיינים תרבותיים. הכוונה היא לתופעת תרבות במובנה הרחב, לא במובן הצר המייחס “תרבות” לסוג אירועים המתקיימים בקאמרי או בהיכל התרבות. במילים פשוטות, על מנת לדבר על ארגון צבאי כתופעה אנושית כוללת, המבקשת תיאור מייחד והשוואה מבחינה, בין ארגון צבאי אחד לאחר, לא ניתן להסתפק רק בתיאור היכולות הפיזיות, המצויות בארגז הכלים של כל אחד מן הצבאות. אמנם ארגון צבאי מתגלה בעיקר בעצם פעולתו כמנגנון להפעלת כוח, אלא שגם נמרים ואריות מפעילים כוח. אכן יש בפעולתם מאפיינים המייצגים סוג של אינטליגנציה ופעולה מתואמת במסגרת קבוצתית. בתצפית עליהם, אפשר להשתאות כמובן, מתבונת ההמתנה במארב וכישוריי ההסתתרות. בכל זאת, אין בכל אלה כדי לבטא היבטים המצויים ביסוד פעולתה של כל קבוצת בני אנוש, והם ההיבטים המייצגים תופעת תרבות. לאור הנחה זו אבקש להתמקד בתיאור כמה ממאפייני הייחוד התרבותי, המכוננים את זהותו הארגונית והתפעולית של צה”ל, בהם כמה מאפיינים בסיסיים, המתארים את המקום בו צה”ל נמצא כיום, במתח המתקיים בין מגמת ההתמקדות במרכיב האנושי, לבין מגמת ההתמקדות בטיפוח המרכיבים הטכנולוגיים. בין היתר מאפיין מתח זה מאוד גם את המקום בו נמצאת החברה הישראלית, כשהיא צורכת טכנולוגיה ובעיקר טכנולוגיית היי-טק, כמעט בסגידה.
למאפייני הייחוד התרבותי של מערכת צבאית קוראים במונחים המקצועיים האוניברסליים – “דוקטרינה”. קשה להביא בתוך צנצנת דוקטרינה של צבא לבחינה במעבדה. דוקטרינה היא ישות תפיסתית כוללת, הבאה לביטוי באופן המגלם את העקרונות המנחים את פעולת הארגון הצבאי, בהם גם אלה המוצהרים והבלתי מוצהרים, הגלויים והסמויים הכתובים והבלתי כתובים.
הדוקטרינה כתעודת זהות מייחדת לארגון צבאי
מערכת בשיווי משקל דינמי
סכמה גרפית זו מייצגת את המרכיבים הבסיסיים שבהם מתאפיינים כל הצבאות בגישתם לבניין הכוח הצבאי ולכינון דפוסיי פעולתו. במסגרת ההתייחסות הזו, במכלול תכניה הייחודיים לכל צבא, נוצר האופי המיוחד של כל צבא. מה ששונה מצבא לצבא ויוצר את הייחוד הגנטי המבחין כל צבא בייחודו, אינו מתבטא על פי רוב בייצוג שונה של מסגרת ההתייחסות לתיאור מרכיבי היסוד, אלא בדרך הייחודית בה נוצק התוכן ובה מתגבש תוכן ייחודי לכל אחד מן המרכיבים. השוני מתבטא גם במערכת הזיקות והיחסים המתקיימים בין המרכיבים, בדומיננטיות המשתנה במשקלו הסגולי הייחודי של כל אחד מהמרכיבים, בכל אחד מן הצבאות. דוגמה קטנה בהתייחסות להערה שנשמעה על צנחנות, מאז ומתמיד טענתי שצנחנות היא קודם כל אורח חשיבה ודפוס פעולה. היא אינה מתבטאת רק באירוע ההרואי של קפיצה ממטוס; אלא מבטאת גישה כוללת, כתרבות המכוננת צורת חשיבה ותודעה של לוחם, המכין עצמו להיות מושלך לשדה הקרב בכוונת מכוון לפעול במצב כיתור, על מנת ליצור לאויב איום בכיתור – בהיפוך נקודת המבט. באפיון כזה, צנחנות יכולה להתבטא גם באורח פעולתו של כוח משוריין, דוגמת אופי פעולת כוחות חטיבה 14 בפיקוד אמנון רשף, בחדירתם הלילית אל עומק מערכיי דיוויזיה 16 המצרית,בקרב הצליחה במלחמת יום כיפור. מבחינה זאת, צנחנות היא מצב שבו מכוננים את עוצמה התעוזה ואת צורת הלחימה. בתחקיר אחרי אחד מהתרגילים הראשונים של היחידה המוצנחת, אחרי 2006, הסבירו שיש קושי לממש את תכנית הפעולה, לנוכח מגבלת אמצעי השו”ב – שאינם מספקים שליטה מלאה במרחקים בהם מבקשים לפעול. היו בדיון שטענו כי יכולת השליטה, היא תנאי הכרחי שאין לפעול בלעדיו. אני טענתי להפך. זו להבנתי מהות הצנחנות: צנחנים אמורים להבין לבד את הנדרש מהם בהתפתחות הקרב, הם מכווני מטרה גם בהעדר שליטה רצופה והם יוצרים בכך תנאיי פיקוד ושליטה ייחודיים. כך פועלת יחידת העילית הבריטית SAS, בשימור מורשתה מימי מלחמת העולם השנייה. שולחים אותם למרחב הפעולה, סומכים עליהם שיבינו בעצמם בתוך מהלך המבצע, יסתדרו וינצחו. לכן כשבוחנים את ארגון הצבא במרכיביי פיקוד ושליטה ומיון כוח-אדם, בוחנים גם את התאמתם לתפיסת פעולה הנוצרת ומתקיימת בזיקה ישירה לדפוסיה התרבותיים של האומה. השילוב הייחודי המתקיים בכל ארגון צבאי בין כלל מרכיבי היסוד, יוצר את הדפוס ההרמוני המיוחד שבו צבא מתאפיין בייחודו כמערכת.
נבחן דוגמה אחרת: בכל צבא מודרני קונבנציונאלי, בידיי מפקד הדיוויזיה קיים אגד ארטילרי המשרת את משימות האש של מפקדת הדיוויזיה. בנוסף, לכל מפקד חטיבה קיים גדוד ארטילריה אוטונומי משלו. ומדוע? כי מלחמה היא אירוע סבוך ומפתיע. בשל כך יוצרים סוג של אוטרקיות המניחה באופן מודע צורך ביתרות. צה”ל של מלחמת יום כיפור למד שבשעה שתותח עומד במקום אחד ומחכה למילת הפעלה, לסיוע ישיר לטובת גדוד בהתקפה או בהגנה, הוא יכול לשרת בינתיים את מפקדת האוגדה, במשימות אש נוספות. לכן מאז מלחמת יום כיפור, לכל אוגדה בצה”ל יש אגד אחד בלבד לכלל המשימות, שזה אומר חמישים אחוז פחות ממה שיש בדיוויזיה קלאסית – גרמנית, צרפתית, רוסית, סורית, מצרית או אמריקנית. על הנחיתות הכמותית, מפקדת האוגדה ומפקדת האגד הארטילרי בצה”ל, פיצו במצוינות ניהולית, בדרישה לאופטימיזציה בניצול משאביי האש. לשם כך הוקם במפקדות האוגדה בצה”ל, מרכז אש. כשהקימו את מרכזי האש באוגדות בראשית שנות התשעים, ראש ענף תורת לחימה במטכ”ל, התנגד והסביר שצורת ארגון כזו, אינה קיימת באף צבא בעולם. למרות התנגדותו, צה”ל בחר בשיטה הייחודית לו, המבוססת על מיצוי כישורי הניהול של קציני האש, בציפייה כי בכישורי הניהול המיוחדים, אפשר יהיה לעשות יותר עם פחות. זה בהחלט מאפיין תרבותי, המציג יחוד דוקטרינרי.
בשנים 1991 – 1993, כשהתחלנו בפרויקט שהציב כיעד את העצמת יכולות האש ושיפור יעילות הפעלתן, ניגשנו לתרגילים שבוחנים את ההספק הכמותי ביכולות התקיפה. בתרגיל הראשון בסדרת תרגילים רחבי היקף שהתמקדו בהפעלת האש המערכתית, הוצבו שתי אוגדות זו לצד זו. הייתי אז ראש מחלקת תורת לחימה ביבשה ובחנו את הספקי התקיפה בשתי האוגדות; אוגדה סדירה ואוגדת מילואים. כשסיימנו את התרגיל הגיעו אליי צוותי התחקור עם האמירה: “טעות בניסוי”. הטרידה אותם העובדה שבמבחן הכמותי לאוגדת המילואים היה בסיכום התוצאות, הספק גדול באופן מובהק מאשר לאוגדה הסדירה. על פניה, התוצאה נראתה בלתי הגיונית. במשך שנה פיתחנו את התהליכים ושיטת העבודה עם הצוותים הסדירים. לימדנו את
השיטה בשבוע אחד למילואימניקים. לא היה נראה הגיוני שבמבחן הביצוע הם יצליחו יותר. בדקנו את התוצאות שוב ושוב, וזו אכן הייתה התוצאה. את החידה הסברנו בהתייחסות למרכיב האנושי המיוחד של אוגדת המילואים: מפקד מרכז האש של אוגדת המילואים, היה מנכ”ל “תנובה”, אחד מקציני המטה המרכזיים במרכז האש שלו, היה פרופסור מאוניברסיטת מתל-אביב, העוסק בפילוסופיה של המדע. בקיצור, איכות האנשים, יצרה מימוש יעיל יותר של מתודת הפעולה שפותחה על ידי הקצינים הסדירים. תוך כדי הביצוע, איתרו במפקדת אוגדת המילואים צווארי בקבוק בתהליך יצור המטרות ותקיפתן ועקפו בתחכום תפעולי את צווארי הבקבוק. כך הסברנו את יעילותם המובהקת בהספקיי התקיפה. איכות האנשים היא אפוא, כפי שידוע מכבר הימים, אחד המאפיינים הבסיסיים שבהם צבא מובחן בשונותו מצבא אחר.
כשמדברים על שיווי המשקל הדינמי המתקיים, בין המרכיבים בסכמת בניין הכוח, גם לשיטת הלוגיסטיקה וקיום הכוח ישנו ביטוי מכונן. בשנת 2000 ליוויתי את הרמטכ”ל הבריטי גנרל סר צ’ארלס גאתרי, בביקורו בארץ. באותם ימים אוחד מערך המזל”טים בכלל צה”ל והוצב בחיל האוויר. האיחוד נעשה משיקולים לוגיסטיים וארגוניים. הרמטכ”ל הבריטי התעניין מה עושים בהקצאת המזל”טים למשימות האיסוף, כאשר למחרת בבוקר צריך להקצות מזל”טים לכלל הצרכנים: לאמ”ן, לפיקוד צפון, לפיקוד דרום, לחיל הים, וגם לשב”כ. הוא הניח שבהיווצרות קונפליקט על חלוקת המשאב הזה, בשעה שגם מח”א צריך, מכיוון שהכול בשליטתו ובאחריותו התפעולית, הוא עלול לתעדף את צרכיו תחילה. הסבירו לו שבדיוק לשם כך יש במטכ”ל רמ”ח איסוף ובאחריותו יקבע סידור עבודה מותאם לכלל הדרישות, בקביעת סדר עדיפויות מטכ”לי. הוא שב והיקשה: “ואם לא מגיעים לעמק השווה?” הסברנו שבמצב כזה העניין יעלה לרמטכ”ל והוא יכריע. הוא שאל בתמיהה: “דיון רמטכ”ל בעניין יהיה בעוד חודש, ומה עם מה שנדרש למחר בבוקר?” הסברתי לתדהמתו, כי רמטכ”ל צה”ל יחליט על כך עוד באותו לילה, לפני חצות. אפשר כמובן להתלונן על מבנה צבאי ארגוני שבאופן מובנה בנה שיטה ניהולית המצריכה לעתים, להטריד רמטכ”ל לפני חצות לילה, על אישור תכנית איסוף למחר. כך זה אכן עובד די בהצלחה והדבר נובע מן הכורח למיצוי אופטימלי של משאבים בתנאי מחסור. זוהי התפיסה הארגונית של צה”ל והיא מושתתת על דפוסיי עבודה, המחייבים גם רמטכ”ל לזמינות מתמדת, בסיוע המרכיב האיכותי של כוח האדם במטכ”ל הנדרש להצטיין ביכולותיו הניהוליות. בעניין זה ראוי לעיין בדבריי יגאל אלון על התורה הצבאית: “התורה הצבאית היא חלק בלתי נפרד מהשקפת העולם הכללית של הציבור והיחידים המהווים את הצבא; עליה להתגבש אפוא, כמזיגה של מחשבה והיקש עצמי, יחד עם לקח הניסיונות של הזולת לרבות ניסיונו של האויב, תוך התאמת כל אלה לתנאינו ולנתוננו המיוחדים” (ערכיי הפלמ”ח, מתוך אלבום הפלמ”ח).
התורה הצבאית גם אם היא מוצגת לעתים כאירוע אוניברסאלי, באשר היא אכן מכילה גם מרכיביי תוכן אוניברסאליים, זהותה המעשית נקבעת על ידי מרכיביי התוכן הלוקאליים. זה שונה מאנטומיה. אם למדתי שלוש שנים אנטומיה בלונדון, ואני ממשיך ללמוד בירושלים, אני יכול להמשיך במקום בו הפסקתי את לימודיי בלונדון. באופן הזה אני מתאר את תורת הלחימה של כל צבא כתופעה לוקאלית, תלוית תרבות.
בהדגשת מרכזיותו של המרכיב האנושי, עוצבה רוח הפלמ”ח, שכוננה גם את שיטות פעולתו. במודעות למרכזיות זו של יחוד האדם, המשיג יגאל אלון את שיווי המשקל הדיאלקטי שהתקיים בפלמ”ח, בין הכורח הצבאי לעצב את החייל בסטנדרט ערכי ומקצועי זהה, לבין הכורח לשמר את ייחודו הסגולי של כל יחיד. יגאל אלון ביטא בדבריו את הלך הרוח של האומה המגויסת. הוא הניח כמובן מאליו, את הנחת היסוד הרואה ערך נעלה במחויבות הפרט לצרכי הכלל, אך עם זאת הוא לא צמצם את הפרט המגויס לכדי בורג במכונה. זו הייתה רוחו הייחודית של הפלמ”ח, אשר בניגוד לצבאות התעשייתיים של אירופה במאה התשע עשרה והעשרים, הציבה לאדם המגויס אתוס אחר, השונה מהותית מאתוס פועל הייצור המגיע לעבודתו בתור “ידיים עובדות”. הלוחם בפלמ”ח נדרש להשתלב היטב בתפקוד היחידה, אולם ציפו מכל יחיד לבטא את הממד האישי הייחודי, שכל אחד ואחד מביא עמו לשורות החיילים.
מרכיב האדם – כגנרטור של יוזמה ומוטיבציה – לא “פועל ייצור”
בלי לזלזל בערכו של הנשק, למד הפלמ”ח לראות באדם את מרכז הכוח במלחמה. יצחק שדה היה נוהג לאמור: “אם יהיו לנו לוחמים מעולים, הרי גם אם לא נהיה מזויינים במידה מספקת, נוכל לאויב ואף נזכה בנשקו”. ואכן, שומה הייתה עלינו ללחום בנשק המצוי, ולאו דווקא ברצוי. לפיכך, לא רק שאין “לשבור את האזרח כדי ליצור את החייל”, כמקובל בכמה צבאות מקצועיים, אלא להיפך, יש להעלותו , על-ידי השכלה, אימונים, חינוך ויחסי חברות של כבוד הדדי, שהם תנאי לעיצוב דמותו של חייל-אדם, נאה, מאומן, מחונך, ממושמע ונאמן. כל יחידה צבאית שואפת, בטבע הווייתה, להאחדה בדרך הסטנדרטיזציה של חבריה. ואמנם, האחדה כלשהי נחוצה, לשם גיבושם של דפוסי-צוות משותפים. אך לעולם יש לזכור כי אין אדם דומה בדיוק לרעהו. לכל אדם סגולות וחולשות משלו, וסטנדרטיזציה מופרזת עלולה לטשטש את דמות היחיד ולהשוות את רמת היחידה לרמת החלשים שבתוכה. היחידה הצבאית בצבא מודרני, וביחוד בצבא קטן כשלנו, חייבת להיות פרי קומפוזיציה הרמונית של אישים וכישרונות שונים, המפעילה כלי נשק שונים ומגוונים תוך תיאום הדדי. מן ההכרח, אפוא, להשקיע, בצד הטיפול הקולקטיבי וגיבוש הצוות גם טיפול אישי בכל יחיד, בהתאם לכישרונותיו ונטיותיו, כדי להעלות את רמת היחידה כולה, גם מתוך העלאת כל יחיד ויחיד מאנשיה.
[אלוף (במיל’) יגאל אלון על ערכי הפלמ”ח, מתוך אלבום הפלמ”ח].
אלוף יצחק שדה, מיסד הפלמ”ח אכן ביקש במודע ליצור קומפוזיציה הרמונית של יחידים. זהו רעיון מכונן לארגון מערכת צבאית, המתבקשת למצות את יתרונותיה, בהיבטי המרכיב האנושי. רעיון זה היה במשך שנים רבות בין מאפייניו הייחודיים של צה”ל. השאלה הנשאלת כאן היא – האם באמת אלה עדיין מאפייני התפיסה הארגונית של צה”ל?
אני מסכים במידה רבה להערת הביניים שנאמרה כאן על ידי שמואל גורדון שעורר את השאלה – בהתייחס לשינויים המתפתחים בעולם המלחמה “מה זה בכלל תמרון?”, “מה זה אש?” אלה באמת מושגים שבמובחנות הדיכוטומית שלהם, שייכים לעבר. אנחנו ואויבינו פועלים מזמן במציאות היברידית: את מה שעשה אביגדור קהלני בעמק הבכא עם גדוד טנקים, אפשר לעשות כיום, גם בהפעלת יכולות אש מרחוק. לאור יכולות לחימה חדשות אלה, עם יכולות האש המתקדמות, מתעוררת בצדק הדרישה לבחון מחדש מהו תמרון. ארחיב על כך מעט בהמשך, אבל יש דבר אחד חשוב לציון: אם בוחנים את הגיונם של מבצעים רבים כמו “דין וחשבון”, “ענבי זעם”, כמגמה שעיצבה בהמשך הדרך גם את המבצעים האחרונים של צה”ל, בהם “עופרת יצוקה” ו”עמוד ענן”, ואם בוחנים במקביל גם את מגמת פיתוח האמל”ח ואת תכנית ההצטיידות בסדריי העדיפויות המשתנים בבניין הכוח הצה”לי, אין להכחיש כי מתרחשת כאן טרנספורמציה מהותית. מעבר לשאלה מה טוב, מה נכון, מה לא נכון, יש פה דבר מעניין והוא שאנחנו שינינו את הזהות התפיסתית והתרבותית שלנו, מבלי שמישהו הרים לרגע שלט והכריז במפורש על רגע של תמורה. למה הדבר דומה? בן-אדם מחזיק גרזן מיוחד מאוד, קיבל אותו בירושה מאביו שקיבלו בירושה מהסבא שלו שעלה לארץ, הוא רק מודה – אני החלפתי את קת העץ ואבא שלי החליף את להב הברזל. מה שנותר מאותו גרזן מקורי הוא “הגרזן” שלא שינה את זהות ייעודו ותיפקודו. השינוי בצה”ל כפול: גם הגרזן במרכיבי החומר, אינו עוד אותו גרזן וגם הכלי עצמו בעצם זהותו, ייעודו ותיפקודו, השתנה. מתוך כך השתנתה גם כלל המערכת והשאלה היא מה בדיוק התרחש, מה השתנה ועד כמה השינוי במלוא היבטיו, אוחז גם בשורשי התפיסה. מי שיתבונן בתרגילים הפיקודיים והמטכ”ליים של צה”ל בעשורים האחרונים, יזהה מיקוד גובר והולך בסוגיית הספקי תקיפה, במוכוונות לשחיקה פיזית של מטרות בהיקף-רחב. אין פלא ששינוי כה מקיף ביכולת האש ובדומיננטיות שלה בתפיסת
ההפעלה של צה”ל, מאתגר את כוחות היבשה בדרישה להסביר מחדש, לשם מה מיועדת פעולת התמרון. אופי התהוותו של השינוי דומה לשינוי שעברה החברה הישראלית באידיאלים המכוננים אותה: מחברה המיוסדת על חזון סוציאליסטי שוויוני, עברה החברה הישראלית אל מערכת ערכים קפיטליסטית המנוהלת בתפיסת עולם כלכלית ליברלית. גם בהתהוותו של שינוי זה, לא ניתן להצביע על רגע מסוים בדרך שמישהו הרים שלט והכריז כי – מהיום אנחנו חברה אחרת. התמורה התהוותה בתהליך. גם צה”ל השתנה בתהליך. במסגרת מגמת השינוי, בהתבוננות בחוט השדרה של הכוח המחולל את היווצרות השינוי, אנו נדרשים להסביר את הפיתוי העצום להעדפת השימוש בכוח אווירי. ניסחתי שבעה נימוקים המביאים את מקבליי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי להעדיף שימוש בכוח אווירי.
הפיתוי נראה כפיתוי מאגי, ואלה השיקולים היוצרים אותו.
- הפעולה האווירית עוקפת חיכוך ומקטינה סיכון לחיי הלוחמים.
- הפעלת הכוח יכולה להיעצר בכל רגע – בהחלטה אחת, אין צורך בניהול מבצעיי ניתוק מגע ונסיגה. להפסקת הפעולה אין צליל של נסיגה.
- המאמץ הלוגיסטי הקרבי הוא מינימאלי, בוודאי כאשר כוח אווירי מופעל מבסיסיו.
- פעולת הכוח האווירי מתבצעת מממד מרוחק, המונע חיכוך נילווה בין לוחמים לאזרחים ומעורבות חושפת של צלמים וכתבי תקשורת.
- רק התוצאה של פעולת תקיפה אווירית גלויה לעין, היא אמנם חשופה לביקורת, אך מתלווה לה הלם של התערבות מגורמי שמיים (deus-ex-machina).
- לכוח אווירי היוצא לפעולה מבסיסיו, אין סצנת פרידה בתחנות ההסעה לריכוז חיילי המילואים.
- חימוש מונחה מדויק, מצמצם מאוד נזק סביבתי בלתי רצוי.
שבעת השיקולים הללו, מקלים מאוד גם על ההחלטה בדרג המדיני להפעיל כוח לכל צורך נדרש. השאלה היא אם זה באמת כל כך טוב, מה בכל זאת יכול להעיב על התועלת הכרוכה במימוש רעיון זה. השאלה הגדולה היא האם לאורך זמן, בשימוש חוזר ביכולות האש המתקדמות ניתן לטלטל את האויב עד כדי שיבוש הגיון פעולתו, במיוחד כאשר הוא בונה את עצמו בכוונת מכוון לשרוד מול העליונות הזאת? המלומד האמריקני אדוארד לוטוואק, אמר לי בפגישה אחרי “עופרת יצוקה”: אתם מצויים במתח בין הדחף להשיג לגיטימציה פנימית בחברה הישראלית, שעלולה להתערער אם יהיו לכם נפגעים רבים מידי בלחימה, לבין הדחף לפעול באופן שיעניק לכם לגיטימציה חיצונית בין-לאומית. כשאתם מחליטים להפעיל כוח אווירי בהיקף רחב, אתם מאבדים לגיטימציה חיצונית וזוכים בלגיטימציה פנימית; בהעדפה הפוכה, אם הייתם מוכנים להראות שיש בכם את המוכנות להקריב גם בחיי לוחמים, מתוך התנגשות קרובה פנים אל פנים – העולם היה מוכן אולי להתייחס אליכם ביתר אהדה. טענה מעניינת. ואני חושב שהיא במידה רבה בעלת משמעות, כי בין היתר בהתמודדות שנדרשים מקבלי ההחלטות לקיים מול זעקת טשרניחובסקי: “ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד”, מתעוררת מולם השאלה, עד מתי וכמה אנו באמת מוכנים להקריב למען החיים במולדת זו.
מתוך הבנת דילמה זו, המכוננת מזה שנים את דרכי הפעלת כוחו של צה”ל, נשיא סוריה באשר אסד אמר לפני שנקלע לתסבוכת הקשה, עמה הוא מתנהל בשלוש השנים האחרונות, אמירה הדורשת התייחסות:
” …מדינת ישראל הופכת לחזקה יותר מבחינה צבאית. ככל שעובר הזמן… יש לה יותר יכולת הרס, אך פחות יכולת לבצע את המטרות הצבאיות, וכנגזרת מכך פחות יכולת לבצע את המטרות המדיניות. לכן היא עוברת מכישלון לכישלון… היום כבר אין מערכה של ישראל באדמות האחרים. זה עיקרון אסטרטגי. היום המערכה של ישראל היא ב”פנים”, כך שהמפה השתנתה וישראל לא יודעת כיצד להתמודד עם המפה הזאת…”
(בשאר אסד, ראיון ל”אלספיר”, 25 במרס 2009)
זו אמירה הראויה לבחינה תרבותית. היריב הערבי, שעל פי הגיונו התרבותי, יודע להסתגל באופן רלבנטי לתחומי העליונות שלנו, מחייב אותנו לבחון היכן מתהווה הנקודה בה העליונות הטכנולוגית שלנו נקלעת למקום בו היא מסתכמת בתפוקה שולית הולכת ופוחתת. פרופסור ואלוף (מיל’) איציק בן ישראל, כשהיה ראש מפא”ת, גיבש בפילוסופיה שלו לבניין הכוח של צה”ל, את הרעיון המבקש את פיתוח “שדות היתרון”. יש לנו יתרון בטכנולוגית תקיפה מנגד, יש לנו יתרון בתחומים כמו סייבר, הסביר בן ישראל, בואו נתמקד בפיתוחם ונבסס עליהם את עוצמתנו. זה גם יסדר לפי ציפייתו, את המענה הנדרש בתחומיי הפעולה האחרים. אלא שמול שדות יתרוננו, הערבי שִכלל את יכולתו להסתגל ולמצות בהתאמה את “שדות הנחיתות!” באמצעותן יכיל את עליונותנו! בהכוונת האורקל מדלפי, “דע את עצמך”, אדם ערבי יודע ומכיר היטב את נחיתותו ולומד להסתגל אליה, באופן המסגל דפוס פעולה קוהרנטי ביחס לשאלה איך למרות נחיתותו הוא יכול עדיין להמשיך לפעול באורח רלוונטי. אכן זהו אחד ממאפייני השינוי המהותיים במלחמה החדשה, כאשר המבחן העיקרי המאתגר יותר ויותר, הוא שאלת הרלוונטיות.
דוגמה פשוטה: היו מבצעים ברצועת עזה שנקראו מבצעיי “הקש בגג”. המודיעין איתר בניין בעזה, בחאן-יונס, או בג’בליה הצופן בחובו מחסן נשק או מחרטה שמייצרת רקטות קסאם. זאת כמובן מטרה צבאית לגיטימית מבחינת החוק הבין-לאומי, ואפשר לתקוף אותה. אבל כאנשים הגונים, צה”ל הקפיד להודיע לבעל הבניין בטלפון: “בעוד חמש דקות הבניין יופצץ ראה הוזהרת”. האנשים עזבו והבית הותקף ונהרס. בהדרגה הם הסתגלו. בפעם הבאה שהטלפון צלצל והזהיר על תקיפת הבית, התאספו אנשים מהרחוב ונקראו להצטופף על גג הבית. ועכשיו, מה עושים? תמונות מתארות כיצד עומדים עשרות אזרחים על הגג! “מגנים” על המבנה מפני תקיפת “הקש בגג” זאת הסתגלות רלבנטית. פרימיטיבית מאוד, אך יעילה. התהליכים שבהם הם מסתגלים מרתקים. לדוגמה, בבניית בורות שיגור, המופעלים מרחוק, כך שברגע השיגור כאשר אנו מזהים את נקודת השיגור של רקטה ושולחים אליה בתגובה חימוש מונחה מדויק, הוא מגיע במדויק לבור באדמה, שאין בו כבר שום דבר בעל ערך. זה קרה לנו גם במבצע “עמוד ענן”. אורח ההסתגלות מהסוג הפרימיטיבי הזה, מגלם בעיניי מאפייני תרבות ראויים להערכה וללמידה. עוד דוגמה פשוטה מהוויית חיי היום יום: טלפנתי בסופת השלג לחברים שלי בחוסאן, כפר על יד בית-לחם: שאלתי מה קורה? אמרו לי – “ואללה, היום א-לוהים עובד, אנחנו נחים, יושבים, אוכלים, מבסוטים”. הם הסתגלו לסופת השלג כמעט כלאחר-יד כעניין מובן מאליו, כי עניין ההסתגלות כאורח חיים מעוגן בתפיסתם התרבותית. אנחנו לעומתם, נמצאים בהיבט זה במגמה ההפוכה: באמונתו של אדם מודרני בתפקוד הסדור והיעיל של המערכת, בחסינותה מפני שיבושים בלתי צפויים, הוא מצפה להספקה סדירה של חלב ולחם טריים על ידי “האחראים” לכך גם בשלג כבד. האם הציפייה הזו בכלל רלוונטית במצביי חירום? מדובר כאן על רלבנטיות בנקודת מבט רחבה. לענייני ניהול המלחמה, שאלת הרלבנטיות מושלכת על צורות הפעולה שלנו, בתוך כך גם השאלה לשם מה אנו מבקשים לתמרן ועד כמה התמרון הזה אכן רלבנטי.
תכליות לתמרון היבשתי
סדר הקדימויות והעדיפות בין התכליות הוא תעודת הזהות המכוננת את הרעיון המבצעי למערכה.
הפונקציה הכי פשוטה ומובנת מאליה היא פונקציה מספר 4: כשהגרמנים תקפו את אלזס ב-1870 או כשהצרפתים תקפו את אלזס, במלחמת העולם הראשונה, לא עלתה אצלם השאלה לשם מה – זאת הייתה בעיניהם אדמת מולדת, והם כבשו אותה בשביל להיות שם כבני מולדת. כשלוחמים שלנו נלחמו ב-1967 על ירושלים, לא התעוררה שאלה לשם מה, כי הייתה זו ירושלים. יהודים ייחלו אלפיים שנה להיות שם. אבל כשכובשים את ג’בליה, לשם מה כובשים אם אפשר להשיג את התכלית המבוקשת בדרך אחרת. כשלוחם החמאס ילבש פיג’מה וייטמע בין הסמטאות בג’בליה, כיצד נמצא אותו? אולי נאלץ לשוב כלעומת שבאנו.
פונקציה מספר 3: צמצום שיגורי הרק”ק והטק”ק – האם יש ביכולתנו היום להגיע לכל המקומות בלבנון מהם מופעלים כנגדנו שיגורים? התשובה היא לא. זה דפוס פעולה בהיגיון מכבי האש. מכבי האש פועל בהגיון תגובתי ונבחן בשילוח זריז של כבאיות למוקדי האש. מצבו של צה”ל ביחס למרחב הלבנוני, מאותגר בכך שכמות “הכבאיות” קטנה באופן מובהק מול כמות “מוקדי האש” ולכן צריך למקד את התמרון אל מוקדי האש הרלבנטיים. נותרו שתי פונקציות אחרונות: פונקציה מספר 2 לאסור קרב על האויב במבצריו – כהצגת תכלית. זה מה שעשו הרומאים בעיר גמלא בדיכוי המרד הגדול (67 לספירה). יצרו מצור על עיר קטנה שהייתה ממוקמת בשוליי הפרובינציה, והדגימו עליה נחישות ויכולת פעולה. יוספוס פלביוס מפקד הגליל הבין ונכנע. פונקציה מספר 1 היא הפונקציה הסבוכה ביותר, היא קשה להמשגה כי היא מדברת על פעולה מרחבית המחייבת הכוונת מאמצי התמרון ליצירת עיצוב מרחבי ולאפקט – הלם המומשג לעתים בממד התרבותי:
באופן בו תופסים תרבותית את המרחב.
באורח חשיבתנו, המוכוון בעיקרו בדומיננטיות לכלים טכנולוגיים, נקלענו לטענתי לחשיבה מהסוג הטכני: אני מזהה בעיה – אני מחפש לה פתרון טכני. הערבי, לעומת זה, עובד הסתגלותית.
אופני יסוד לקבלת החלטות לפתרון בעיה ע”פ פרופ’ רונלד חפץ
| זיהוי הבעיה כטכנית | זיהוי הבעיה כחצי טכנית | זיהוי הבעיה כאתגר הוליסטי | |
| הבעיה מוכרת | * | * | ? |
| הפתרון מוכר | * | – | ? |
חיילים מנוסים כמו מומחים אחרים במיוחד בהוויה המודרניסטית נוטים להתעלם מבעיות מהות הדורשות הסתגלות מחודשת ומשתדלים ככל שידם משגת לפעול מתוך רדוקציה של בעיית ההסתגלות לבעיה הניתנת להצגה במונחים טכניים. ברעיון זה של רולנד חפץ אני עושה שימוש מתמיד. מה שעושה דבורה הנביאה עם ברק בן אבינעם זה בדיוק מענה מהסוג ההסתגלותי: לסיסרא היו תשע מאות רכב ברזל, לברק לא היה אפילו אחד. שאלתי את הבן הקטן שלי כשהיה בן ארבע, מה צריך לעשות? הוא ענה לי בפשטות – “ללכת לקנות”. ככה חושב כיום קצין צה”לי ממוצע וכך פועל גם אגף התכנון. מגדירים יעד הצטיידות, מגבשים תכנית רכש, אימונים, מסבירים שעד שנה וחצי מעכשיו אין צ’אנס לצאת למלחמה ויש תמיכה לדבריהם בעבודת המטה. מה עושה דבורה הנביאה? קובעת לברק שלא צריך רכב ברזל, אלא יש לעלות להר תבור, להמתין, לייחל לרדת גשם, ואז עם רדת הגשם כשמרכבות הברזל של סיסרא שוקעות בבוץ לרדת להילחם בו ולהכריעו. זה פתרון הסתגלותי. בגלל המכוונות הטכנולוגית שלנו ושדות היתרון הטכנולוגיים אותם אנו מבקשים למצות, הפסקנו לכלול במשוואה מרכיבים פרימיטיביים כמו הבוץ בבקעת כִּסלות, וכמו המעלה של הר תבור, והערבים דווקא הולכים ומתבססים בהיגיון זה.
הדוגמה המוכרת והמשכנעת ביותר היא רעיון המלחמה של סאדאת למלחמת יום כיפור. לסאדאת לא הייתה יכולת להתמודד עם שני תחומיי יתרון דרמטיים של צה”ל – עליונות אווירית ועליונות כוח התמרון הממוכן. אילו סאדאת היה חושב טכנית, הוא היה פוקד על מפקד חיל האוויר שלו – נא התאם את עצמך עם טייסיך ליכולות חיל האוויר הישראלי, תציג לי תכנית לשיפור מואץ. אותו דבר היה פוקד על חיל השריון המצרי. אבל הוא פעל הפוך. הוא זיהה את המגבלה, המשיג אותה לעומקה ובנה תכנית על בסיס הכרת המגבלה. בתכניתו לא נדרשה כלל עליונות אווירית, כי בטווח הפעולה שלו, שתוכנן לחמישה עד עשרה ק”מ ממזרח לתעלה, הוא התבסס על תמיכת מערך ההגנה האווירית הצפוף שנבנה ממערב לתעלה. באותו הגיון מערכתי, גם לא נדרשה לו יכולת תמרון ממוכנת משופרת, כי לא ביקש לתמרן לעומק המדבר ובהתייצבותו להגנה ממזרח לתעלה שלל את כושר התמרון הממוכן הישראלי באמצעות מסת רגלים מצוידת בטילי נ”ט. זו תפיסה הסתגלותית מובהקת. אבל הדבר הנוסף שיש בתפיסה הזאת וזה לב העניין, זאת חשיבה שאיננה בנויה רק על ממדי הפיזיקה במתכונת המוכרת של תכנון וניהול פס ייצור. באיזה מובן? לפרופ’ אדיג’ס, מומחה בין-לאומי לניהול, יש דוגמה. הוא מלמד למנהלים ולמנהיגים – את הכורח להבחין בין מה שביכולתם לפעול ולהשיג בו תוצאה, לבין מה שאין ביכולתם. אם אני רוצה להיות גבוה 1.80 מ’ או 1.90 מ’ – אין לי יכולת לפעול מעשית בתחום זה אבל אם אני רוצה לרזות חמישה ק”ג – יש לי יכולת. פרופ’ אדיג’ס מצווה מנהלים להבחין בין האפשרי להשגה לבין הבלתי אפשרי, להתמקד במה שביכולתם להשיג: “במשקל” ולא ב”גובה”. בתפיסה הערבית ובתפיסה שהדריכה במידה רבה גם את בן גוריון, קיים היגיון אחר, זו פעולה במטפיזיקה של התהוות. אכן בוחרים לפעול במה שיש ביכולתנו להשיג, בציפייה להתרחשות מגמה מתהווה שבה ייווצרו תנאים חדשים. ממקדים פעולה בהשפעה “על המשקל”, וזה אמור להשפיע בפעולות של התהוות על ממד “הגובה”. זאת אומרת כי לפנינו היגיון אחר הבנוי על תפיסת עולם מטאפיזית שאומרת – נפעל במה שביכולתנו לפעול ואינשאללה תהיה התהוות שאיננה בשליטתנו, איננה סיבתית בקשר סיבתי הכרחי בין פעולה לתוצאה, אבל משהו יתרחש ובאמצעותו יקרו דברים חדשים. בתהליך המתהווה, הבלתי אפשרי יהפוך אולי לאפשרי. כך עובד פרקסיס מארקסיסטי. כך עובד הטרור. מדינת ישראל הפסיקה לחשוב ככה כי אנחנו מכווני בתי ספר למנהל עסקים. דרך אגב, איש עסקים רציני בונה על התהוות, לכן קשה למצוא מיליונרים בין בוגרי בתי ספר למנהל עסקים…
לפני שאסכם, נתבונן שוב במרכיבי היסוד לבניין הכוח. מכיוון שהסכימה מייצגת מערכת דינאמית, יש לשאול מה קורה כשרכיב אחד תופס דומיננטיות יתר? כמובן שהוא לא רק משנה את מערכת שיווי המשקל שבה המערכת הזאת מתקיימת, אלא שהוא יוצר גם זהות אחרת למערכת. אני טוען שזה מה שקרה לנו בעשורים האחרונים. נוצרה לנו מערכת חדשה, וראוי לתת עליה את הדעת.
בהתפתחות תופעות אנושיות ובתוך כך גם התפתחות של ארגון צבאי, קיימים לפחות שני צירים משפיעים: הציר הדיאכרוני והציר הסינכרוני.
התפתחות מערכת ההתייחסות המושגית להפעלת ארגון צבאי ניתנת לתיאור
במערכת הצירים – דיאכרוני וסינכרוני
בכל נקודת זמן הידע מתהווה על בסיס שתי מערכות הצירים:
בציר הדיאכרוני – התפתחות במכוונות למורשת הפנימית של הארגון.
בציר הסינכרוני – התפתחות במכוונות להתרחשות ההשוואתית המקבילה בצבאות אחרים.
בציר האופקי המייצג את המהלך הדיאכרוני – מיוצג צה”ל של 1948 ושל 1956 וכך הלאה עד ימינו, והוא מתייחס למורשת שלו בציר התפתחות ליניארי לאורך הזמן, מתוך אבולוציה פנימית. הציר הסינכרוני, מבטא השפעות מהעולם הצבאי הבין-לאומי, המוטלות כהיטל אנכי על המערכת הפנימית שלנו. בהתבוננות בהתהוות יחסיי ההשפעה בין שני הצירים, אבקש לטעון כי במידה רבה צה”ל מצוי מאז שנות השמונים, בתהליך גובר של אמריקניזציה והוא חושב ומתארגן בהשפעה “אמריקנית” תפעולית ארגונית ותרבותית, המתבטאת גם בהפעלת הכוח, וגם בהיבטי דפוסיי הניהול.
לסיכום שלוש טענות:
- פיתוח שדות יתרון: מי שבידיו יתרונות טכנולוגיים והוא מתמקד בהם בהדגשה מובהקת, מוביל את היריב, במיוחד בסביבת היריבים שלנו, למקסם את שדות הנחיתות בהם הוא מצטיין.
- עם כל העליונות הטכנולוגית, היא לא יכולה לייתר את הצורך במוכנות להקרבה. במידה רבה אנחנו משתמשים ביכולות העל הטכנולוגיות שלנו, על מנת לא להידרש למתן הסבר לאימהות למה יצאנו למלחמה. בהקשר זה אדגיש כי – אין תחליף לפיקוד צבאי, המונע על-ידי התמסרות למטרה נעלה. דיברו כאן על ערכים; אני לא מדבר על ערכים, אני מדבר על ההבנה העמוקה שהיא נחלת הלוחמים, בתשובה לשאלת הנצח, לשם מה ולמען מה נלחמים, וזה תנאי לפיקוד מוכוון משימה.
- התקדמות לקראת פריצת דרך לשדות יתרון, חייבת להיות מושלמת גם במסה רחבה של כוח. אמנם אין נדרש כי המסה תתקיים במוכנות מידית. לא בזמינות מידית, אבל נדרש שתהיה אופציונאלית, עם שימור של יכולות פשוטות ופרימיטיביות. הדוגמה שהיא עבורי משל מאלף. אבא שלי, בירושלים, לא זרק את תנור הנפט הישן ובסופת השלג כשלא היה חשמל נהנה מחום התנור שאחרים מזמן זרקו. הוא שמר את התנור הישן כי הוא לא מאמין שהמערכת הכללית תעבוד במצביי חירום. אנו מבקשים יותר מדי ליצור לעצמנו את האשליה שהמערכת אמינה וכמעט כל יכולה.
מכיוון שאנחנו מתמודדים מול מערכות תרבותיות המתאפיינות בכישורים מסתגלים, יש להניח כי בכל מקום שנשיג עליונות הם ימצאו גם את שדות הנחיתות ושם יפעלו. הם יכולים לפעול במרחב רעיונות מגוון כמו התקוממות עממית שיכולה להיות חיצונית ופנימית, ומה נעשה לדוגמה מול מאה אלף איש שיחסמו את ציר ואדי ערה? האם נזרוק עליהם חימוש מונחה מדויק של חיל האוויר? ממש לא. מבחינה זאת אנחנו מתקיימים ונבחנים במרחבים היברידיים, המשתנים ומתהווים מחדש באופן רציף ודינמי. בהחלט תתכן היווצרות של
איום אחר, בו לא יהיה תחליף למסה צבאית פשוטה, בעלת יכולת לנוכחות רציפה במרחב הפעולה ורחבת היקף בכמותה.
בהדגשת תפקיד המרכיב האנושי, ראוי לדעתי להבהיר כי הוא בא לביטוי לא רק באיכות מצטיינת של קומץ יחידות מובחרות ומצטיינות, אלא גם בהשלמה של ממד המרכיב האנושי, בהתממשותו במסה בינונית באיכותה אך רחבת היקף בכמותה.
כמו אירועי מרתון בין-לאומיים בערים הגדולות. בצמוד לתחרות המתקיימת בין קומץ ספורטאים מצטיינים, מתקיים אירוע רב משתתפים, היוצר באמצעות המסה הכמותית את האווירה המהדהדת של פסטיבל ספורטיבי עירוני. ללא ההשתתפות ההמונית של מסת רצים בינונית בהישגיה, לא היה נוצר לאירוע ההד המצופה. כך גם בהפעלת כוח, בשעה שאומה נקלעת למלחמה. את מלחמת גדעון במדיינים הוא מתחיל בקרב לילה עם קומץ קטן של שלוש מאות לוחמים נבחרים. אולם כשמתפתח לאור ההצלחה הראשונית, קרב רדיפה הוא זקוק למסה רחבת היקף בכמותה, וקורא “לכל איש אפרים” להצטרף. (שופטים ז’ כ”ד). בנוסף לפיתוח שדות יתרון טכנולוגיים וקומץ נבחר של מצוינים, המרכיב האנושי במלחמה נידרש לעתים, גם לעוצמה כמותית. היבט זה הדורש קיום של יותר מצבא קטן וחכם ראוי בצה”ל לבחינה מחודשת.
לעיון בחוברת של מכון בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים על “בניין הכוח של צה”ל”, ראו כאן:
