“בן 29 היה אבא שלי בעת שנהרג בתעלה במלחמת יום הכיפורים”, קרא יניב מלינרסקי בעצרת של חטיבה 274 ביד לשריון והוסיף, “ואני יודע כל כך מעט עליו”. “אבל תדע לך,” אמרה לי פסיכולוגית חכמה “שזה שאתה לא יודע עליו הרבה, זה לא אומר שהוא לא השאיר אחריו הרבה. הוא השאיר אחריו המון, בתוך כל הלבבות של האנשים שזכו להכיר אותו”.

ליקט וערך אל”ם (במיל’) שאול נגר. צילומים: אבנר גאגין, מישל פרי, ירדן קדמן, נתן קרן

נס החטיבה בכניסה לבניין המרכזי ביד לשריון

זו הפעם השישית שבה נפגשו מאות יוצאי חטיבת הטירנים 274 (691) מאז שפורקה החטיבה, יחד עם אנשי גדוד “דב לבן” (גדוד 88) ובני המשפחות השכולות. המפגש שכבר הפך למסורת נועד לזכור ולהזכיר את מורשת החטיבה שלחמה במלחמת יום הכיפורים ואת חלליה.

המפגש התקיים ביד לשריון ביום שישי, 13 ביוני 2014 וכלל חלק טקסי ליד כותל השמות וחלק שני באולם המרכבה. יאיר עמיקם, מלוחמי גדוד הטירנים 227 של החטיבה, הנחה את המפגש על שני חלקיו.

יאיר עמיקם, מלוחמי גדוד 227, מנחה את הטקס

הטקס למרגלות כותל השמות

כאן מול כותל השמות, פתח יאיר עמיקם, התכנסנו לקיים את טקס הזיכרון ל-44 נופלי חטיבה 274, ובהם חברינו מכול החילות שנפלו במסגרתה, בתקופת הקמת החטיבה, לפני מלחמת יום הכיפורים ולאחריה. על הכותל הזה שלפנינו חרותים שמותיהם של 4970 חללי חיל השריון שנפלו במערכות ישראל, ובהם נופלי חטיבת הטירנים.

כאן בעמק האלפים, בין עמק איילון לשער הגיא בואכה ירושלים, סמוך לשדות הקרב מימות יהושע בן-נון, דרך תקופת יהודה המכבי ועד ימינו, מתייחד חיל השריון עם הנופלים בשורותיו, כדי לזכור ולהזכיר, כדי להכיר ולהוקיר, כדי לרשת ולהוריש, ברעות, בגאווה, בהזדהות ובגעגועים. כאשר תשובו לבתיכם אנו מבקשים מכם שתיקחו עמכם מכאן את ההוקרה. זכרו – גבורתם לנו שריון, רעותנו להם נצח.

הדלקת נר הזיכרון

את נר הזיכרון הדליקו גב’ רות רוזנבוים, גב’ רחל מור, גב’ באסה אורה, גב’ אנשין נעמי ומר אסרף חיים – אָחיו ואחיותיו של סמל אסרף אליהו ז”ל, שנהרג במילוי תפקידו ביום כ”ו בכסלו תשל”ד, 21 בדצמבר 1973.

הדלקת נר הזיכרון

קריאת “יזכור”

רב סרן (במיל’) ד”ר אפרים חמיאל שהיה קצין הדת של החטיבה במלחמה, קרא את ה”יזכור”:

יִזְכֹּר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, חַיָּלֵי צְבָא-הַהֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל, וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם, וְכָל אַנְשֵי קְהִילוֹת הַמּוֹדִיעִין וְהַבִּטָּחוֹן וְאַנְשֵי הַמִּשְׁטָרָה, אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בָּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל, וְכָל אֵלֶּה שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הָטֶּרוֹר.

יִזְכֹּר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.

יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.

רב סרן (במיל’) ד”ר אפרים חמיאל קורא “יזכור”

קריאת פרק תהילים

רב סרן (במיל’) ד”ר אפרים חמיאל, קרא גם את “שיר מזמור לאסף” (תהילים פ”ג)

שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף. אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל. כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל-עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל-צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד. כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ. אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים. גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר. גַּם-אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי-לוֹט סֶלָה. עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן. נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר הָיוּ דֹּמֶן לָאֲדָמָה. שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל-נְסִיכֵימוֹ. אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירְשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים. אֱלֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי-רוּחַ. כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים. כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם. מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ יְהוָה. יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי-עַד וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ. וְיֵדְעוּ כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ יְהוָה לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל-כָּל-הָאָרֶץ.

קדיש

האחים שמעון יוסי ועזרא גואטה, אֶחיו של סמל רחמים גואטה ז”ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים ביום י”ט בתשרי תשל”ד, 15 באוקטובר 1973, קראו קדיש.

האחים שמעון יוסי ועזרא גואטה קוראים קדיש

תפילת אל מלא רחמים

תפילת “אל מלא רחמים” נשא רב סרן (במיל’) ד”ר אפרים חמיאל.

אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה, במעלות קדושים, טהורים וגיבורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים. לנשמות חיילי וחיילות צבא ההגנה לישראל, שנפלו במלחמות ישראל, בפעולות ההגנה, תגמול וביטחון, בעת מלוי תפקידם ובעת שירותם, ולנשמות כל לוחמי המחתרות וחטיבות הלוחמים במערכות העם, ולכל קהיליית המודיעין, הביטחון והמשטרה שחירפו נפשם למות על קדושת השם, ובעזרת אלוהי מערכות ישראל הביאו לתקומת האומה והמדינה ולגאולת הארץ ועיר אלוהים. וכל אלה שנרצחו בארץ ומחוצה לה בידי המרצחים מארגוני הטרור.

בעבור שאנו מתפללים לעילוי נשמתם, לכן בעל הרחמים יסתירם בסתר כנפיו לעולמים ויצרור בצרור החיים את נשמתם. יי הוא נחלתם, בגן עדן תהא מנוחתם, וינוחו על משכבם ויעמדו לגורלם לקץ הימין ונאמר אמן.

מכבדים את זכר הנופלים בעמידה

“השריונים יצאו”

נתן קרן מיוצאי החטיבה, המתמיד שנה אחר שנה לתרום את חלקו בטקס, שר בקולו העשיר את “השריונים יצאו”, שכתב חיים חפר והלחין יוחנן זראי:

הַשִּׁרְיוֹנִים יָצְאוּ בַּחֲרִיקַת שַׁרְשֶׁרֶת

וְכָל גּוּפָם צָבוּעַ צֶבָע אֲדָמָה,

אֶל שַׁעַר הַבָּסִיס לִוְּתָה אוֹתוֹ חִוֶּרֶת

וּכְמוֹ הָיְתָה אוֹמֶרֶת,

הִנֵּה הַמִּלְחָמָה.

אָז אֶת גּוּפוֹ הוֹצִיא הוּא דֶּרֶךְ הַצְּרִיחַ

וְהָאָבָק שִׂחֵק אֶת מִשְׂחָקוֹ בָּאוֹר,

וְלֹא הָיָה לָהֶם עַל מָה עוֹד לְהָשִׂיחַ,

כִּי אִם שׁוּב לְהַבְטִיחַ,

יַלְדָּה, אֲנִי אֶחֱזֹר.

וְהִיא נִצְּבָה כֻּלָהּ דּוֹמֶמֶת

וְאָהֲבָה אֶת מַבָּטֹו

וְהַמְּכוֹנָה הָיְתָה רוֹעֶמֶת

וְזִכְרוֹנָהּ הָיָה אִתּוֹ.

הַקְּרָב קָצָר הָיָה וְהִתְחוֹלֵל לְפֶתַע,

הַסִּילוֹנִים עָבְרוּ מִמַּעַל בִּנְהִימָה,

וּכְשֶׁהַטַּנְק שֶׁלוֹ נִפְגַע בִּשְׁתֵּי רַקֶּטוֹת,

הוּא בְּתוֹךְ אֵש לוֹהֶטֶת

הוֹסִיף לִלְחֹשׁ אֶת שְׁמָהּ

וּכְשֶׁחָזַר הוּא בְּשֵׂעָר חָרוּךְ עִם עֶרֶב,

הוּא רַק אָמַר לָהּ, יַלְדָּתִי, הוֹ יַלְדָּתִי,

הַקְּרָב הַזֶּה הָיָה וַדַּאי נִגְמָר אַחֶרֶת,

לוּלֵא בְּכָל הַדֶּרֶךְ

נָשַׂאתִי שְׁמֵך אִתִּי

וְהִיא נִצְּבָה כֻּלָהּ דּוֹמֶמֶת

נתן קרן שר

טנק טירן במלוא הדרו במוזאון הרק”ם ביד לשריון

דבר מפקד החטיבה

תא”ל (במיל’) יואל גונן (גורודיש), שפיקד על החטיבה במלחמת יום הכיפורים, נשא את דבריו:

בני המשפחה של לוחמי החטיבה אשר מסרו נפשם במלחמת יום הכיפורים, הורים שכולים, אלמנות, יתומות ויתומים, אחיות ואחים, שהשכול חדר לעולמכם המשפחתי, אורחים, חבריי הלוחמים – הטנקיסטים, התותחנים, תומכי הלחימה,

אנו הקבוצה שלחמנו בהצלחה רבה במשימה לבלום את האויב בימי הקרבות. לעד נישא בליבנו את שמותיהם וזכרם של חברינו שנפלו, ששמותיהם חקוקים כאן על כותל השמות.

לוחמי החטיבה הוכשרו לפעול בעומק שטח האויב המצרי, תוך שמירה על סודיות משימותיה, ולנוכח השבר בתחילת המלחמה לא נשלחנו לאותן משימות ונדרשנו לבלום את התקדמות המצרים בחולות סיני. המלחמה לא הסתיימה בעת הכרזת הפסקת האש והמשכנו להחזיק את הקו החם שהתחוללו בו 420 תקריות אש שלוו בחדירת חוליות מצריות ובסיכול שלנו לפעולות אלה.

באנו והתקבצנו כאן בארץ מכל כנפות תבל, לארץ השוממת שהייתה עזובה לגורלה. בנינו את הארץ והפרחנו את שממותיה וזו הארץ שלנו.

שמות יקירנו שנפלו החקוקים על כותל השמות הם עדות לכך שהארץ הזו שנתנה לעמנו, עם ישראל, תישאר שלנו לעולמי עד.

תא”ל (במיל’) יואל גונן (גורודיש), מפקד החטיבה במלחמת יום הכיפורים, נושא דבריו

דבר המשפחות השכולות

מר יניב מלינרסקי, בנו של סמל עמירם מלינרסקי ז”ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים ביום י”ט בתשרי תשל”ד, 15 אוקטובר 1973, קרא את דבריו המרגשים מאוד.

משפחות יקרות. קהל נכבד,

ביום הזיכרון האחרון סיפר גיא, בני בן ה-8, לחברו על סבא עמירם זכרונו לברכה. החבר שאל: בן כמה היה סבא שלך כשהוא נהרג? וגיא ענה לו: בן 29. “וואו” ענה לו החבר בתמימות מקסימה של ילדים “רק בן 29 וכבר הספיק להיות סבא?!”.

ועל כך כתב נתן יונתן בשירו “איש מביט בבנו”:

“אִישׁ מַבִּיט בִּבְנוֹ

וְרוֹאֶה בְּעֵינוֹ אֶת מָה שֶׁהָיָה

וּמָה שֶׁהִנּוֹ וּמָה שֶׁיִּהְיֶה

כְּשֶׁהוּא עַצְמוֹ כְּבָר אֵינוֹ.”

בן 29 היה אבא שלי כשנהרג במלחמת יום הכיפורים, והשאיר אחריו אלמנה צעירה עם שני ילדים קטנים. בן 5 הייתי, כשהחלטתי לנקום את מותו, ולהרוג בבוא העת, במו ידיי, 29 מצרים, כמניין שנותיו במותו. הסכם השלום עם מצרים, שמונה שנים מאוחר יותר, קצת ערבל לי את התוכניות.

כשאתה מאבד אבא בגיל שנה, אתה אפילו לא מבין מה איבדת. אתה מבין סוג של משהו, דרך הסביבה. אתה מבין שאיבדת משהו חשוב, אחרת סבתא לא היתה בוכה בכל פעם שהיא היתה מדברת עליו. אתה מבין שאיבדת משהו חשוב, לפי העיניים העצובות שמביטות עליך כילד בבית הקברות. אתה מבין שאיבדת משהו חשוב, אפילו ממיתרי הקול שלך, בכל שנה, כשקראת במיקרופון של בית הספר בקול רועד “אני, יניב מלינרסקי, מדליק משׂואה זו לזכר אבי, עמירם מלינרסקי, שנפל במלחמת יום הכיפורים”, ומרגיש תחושת הקלה עצומה במשפט האחרון “ולזכר חללי כל מערכות ישראל”.

שלושים שנים מאוחר יותר, כשאתה בעצמך נעשה אבא, אתה מתחיל להבין מה לא קיבלת, מתוך הדברים שאתה נותן לבן שלך. כשאתה נעשה אבא, אתה גם קצת כועס על עצמך שהעזת בכלל לכעוס על סבתא, שהמשיכה להתאבל על בנה גם אחרי שלושים שנה. סבתא, בחיאת, חאלאס, הוא מת, תתקדמי.

אין בחיאת, ואין חאלאס, ואין להתקדם. כאבא, אתה מתחיל להבין, שאחרי כזה דבר, כנראה שאין באמת לאן להתקדם. אחרי דבר כזה החיים פשוט מתנגשים בקיר – ונעצרים במקום.

פעם אחת באתי לבקר את סבתא שלי, עם זקן צרפתי שגידלתי, כמו שהיה לאבא. סבתא שלי כמעט התעלפה כשהסתכלה בעינית שבדלת. לקח לה כמה דקות להסדיר חזרה את הנשימה. “המרחק מגעגוע, הוא המרחק משיגעון”, כך כתב עילי בוטנר, והגעגועים הפסיכיים, יחד עם הזקן הצרפתי שלי, גרמו לסבתא שלי לדמיין דברים משוגעים.

בן 29 היה אבא שלי בעת שנהרג בתעלה במלחמת יום הכיפורים, ואני יודע כל כך מעט עליו. שנים אחרֵי, לאחר אין-סוף טיפולים פסיכולוגיים, פתרה לי פסיכולוגית אחת חכמה את סוגיית האובססיה שלי “להשאיר אחרָי משהו בחיים”: אולי אתה רוצה כל כך לעשות דברים שישאירו חותם, כדי שידעו מי היית, ולא כמו אבא שלך שלא השאיר אחריו משהו בזיכרון שלך?!”. בום! בבת אחת אתה מבין כמה נוכחת הדמות הלא נוכחת בחיים שלך. “אבל תדע לך”, המשיכה, “שזה שאתה לא יודע עליו הרבה, זה לא אומר שהוא לא השאיר אחריו הרבה. הוא השאיר אחריו המון, בתוך כל הלבבות של האנשים שזכו להכיר אותו”.

אז רק עכשיו, באיחור אופנתי של 40 שנה, אני מתחיל לגלות את עיזבונו של אבא בלבבות החברים, ובזיכרונות המשפחה וההורים, וגם בליבי. ומכיוון שאבי, באופטימיות המטופשת שאִתה יצא לקרב, לא כתב לי צוואה, כתבתי במקומו את צוואתו לי. ובצוואתו הבלתי כתובה שהשאיר לי כתב:

“בני, אהובי, אתה לא חייב להיות גיבור כמוני, אבל תהיה אבא, גם במקומי”.

יניב מלינרסקי, בנו של סמל עמירם מלינרסקי ז”ל, קורא את דבריו

הנחת הזרים

זר צבא ההגנה לישראל הניחו גב’ קרקוקלי פרידה, אחותו של סמל ראשון יעקב (‘קובה’) פלטקביץ ז”ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים ביום י”ט בתשרי תשל”ד, 15 אוק’ 1973, וגב’ בלהה ישראלי, אלמנתו של רס”ן עוזי ישראלי ז”ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים ביום י”ח בתשרי תשל”ד, 14 באוקטובר 1973, יחד עם משה גלבגיסר, טנקיסט מגדוד 227 שנלחם במלחמת יום הכיפורים.

מר משה גלבגיסר, גב’ פרידה קרקוקלי וגב’ בלהה ישראלי עם זר צה”ל

זר החטיבה הניחו מר גיא חורי וגב’ שגית גולדשמיט, ילדיו של סמל עמי חבה פאוזי ז”ל, שנהרג במלחמת יום הכיפורים ביום כ”ה בתשרי תשל”ד, 21 באוקטובר 1973, יחד עם סרן (במיל’) גדעון וינבלוט, יוצא החטיבה שהיה באחד משלבי השירות מפקדו הישיר של אביהם עמי חבה פאוזי ז”ל.

מימין: מר גיא חורי וגב’ שגית גולדשמיט עם סרן (במיל’) גדעון וינבלוט וזר החטיבה

זר משפחות שכולות הניחו רויטל חכמוב, אחותו של סמל ראשון איתן חכמוב ז”ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים ביום י”ט בתשרי תשל”ד, 15 באוקטובר 1973, וסא”ל במיל’ צבי אביבי, קצין החימוש של החטיבה במלחמת יום הכיפורים, יחד עם סמל יגאל ברק שהיה רגם של מרגמה 81 מ”מ בגדוד 227, שלחם במלחמת זו.

מימין: סמל (במיל’) יגאל ברק, גב’ רויטל חכמוב וסא”ל (במיל’) צבי אביבי עם זר המשפחות השכולות

“התקווה”

נתן קרן שר את “התקווה” בסיום הטקס ליד כותל השמות.

המפגש באולם המרכבה

בתום הטקס למרגלות כותל השמות נאספו הבאים באולם המרכבה. היו בהם כמה ממפקדי חטיבת הטירנים לדורותיה: תא”ל (במיל’) יואל גונן (גורודיש), אלוף (במיל’) עמנואל סקל, תא”ל (במיל’) עוזי לבצור (לנצנר), אל”ם (במיל’) יוסל’ה יודוביץ, בני המשפחות השכולות וד”ר מור אלטשולר, בתו של אל”ם גדעון אלשור (אלטשולר) ז”ל שהקים את החטיבה.

זו השנה השישית ברציפות שאנו מקיימים את טקס ההתייחדות ושנה חמישית להתכנסות של ותיקי החטיבה, ציין יאיר עמיקם, מלוחמי גדוד הטירנים 227 של החטיבה. הדבר הופך במהלך שנים אלה למסורת ומתרחב מעגל הנוכחים. אנו ממשיכים במאמצינו לאתר את כל בני משפחות החללים, חברינו, ואת יוצאי החטיבה לדורותיה, שעדיין לא הגענו אליהם, ומקווים שמעגל משפחת החטיבה ילך ויתרחב במפגשים הבאים.

מדברי תא”ל יואל גונן (גורודיש)

יואל כידוע היה המח”ט במלחמת יום הכיפורים. הוא בירך קצרות את הבאים והודה לכל אלה שטרחו וארגנו את המפגש הפורה.

מדברי ד”ר מור אלטשולר

ד”ר מור אלטשולר היא בתו של מקים החטיבה אל”ם גדעון אלטשולר ז”ל. היא ביקשה להביע בקשה אישית.

בקרוב ימלאו שש שנים לפטירתו של גדעון אבי ז”ל, ציינה מור. ביישוב כרמי יוסף שאותו ייסד והנהיג שנים רבות הולך ומוקם גן בוטני לזכרו. בגן יהיו עצים, שיחים ופרחים של ארץ ישראל, כראוי לזכרו של גדעון. הגן מוקם באדיבות המועצה האזורית גזר, הוועד של כרמי יוסף בתרומת המשפחה. חנוכת הגן מתוכננת ל-17 באוקטובר השנה, בשעה 11:00. כל אנשי חטיבה 274 מוזמנים לבוא לחנוכת הגן (הזמנות יישלחו באמצעות חביבה). אבי גדעון התראיין כאן ביד לשריון במשך שעתיים, והקלדתי את החלק העוסק בהקמת חטיבה 274, ובשנה הבאה אני מקווה להציג כמה קטעים מראיון זה.

כשנכנסתי לכן באו אליי חיילים ששירתו תחת פיקודו של גדעון לספר לי סיפורים שונים על חוויותיהם ואנקדוטות עם גדעון. הייתי מבקשת שסיפורים אלה יגיעו אליי בדרך כלשהי, כי דווקא סיפורים קטנים אלה

חשובים לציור דמותו, שאנחנו במשפחה, ואני חושבת שגם אתם, נוצרים בלבכם בגעגועים רבים ואהבה. אתם מוזמנים לשלוח אליי ישירות או באמצעות חביבה סיפורים אלה וללא צנזורה.

ד”ר מור אלטשולר, בתו של אל”ם גדעון אלטשולר ז”ל מקים החטיבה, נושא דבריה

מדברי אהוד סתת

שמי אהוד סתת ואני יוצא גדוד 227, וחבר בצוות שגובש מקרב מארגני הפעילות החטיבתית, שעליו הוטל לטפל בתכנון, בעיצוב ובהקמה של האנדרטה לזכר לוחמי החטיבה שנפלו בשירות ובמערכה. עמנו בצוות שתי נציגות של המשפחות השכולות: גב’ מירה שחם גולן, אלמנתו של יואל שחם ז”ל, וגב’ יפה קדוש-מלינרסקי, אלמנתו של עמירם מלינרסקי ז”ל. בצוות חברים נוספים – כולם יוצאי החטיבה – ובהם האדריכל המתכנן יהודה יהב יוצא גדוד 225. לאחר פעילות רבה שנעשתה לשמחתנו בנושא האנדרטה, יציג היום יהודה יהב, בפני באי המפגש, הדמיה שתמחיש את מראה האנדרטה וסביבתה.

הפעילות בנושא ההקמה נעשית בתיאום מלא עם הנהלת עמותת יד לשריון, ואנו סמוכים ובטוחים שנזכה להמשך הסיוע, כפי שאנו מקבלים כל העת בנפש חפצה מהנהלת האתר. בשם הצוות אנו מודיעים היום כי בכוונתנו לעשות כל שביכולתנו כדי שמעמד הסרת הלוט מהאנדרטה יחול לא יאוחר ממועד ההתכנסות בשנה הבאה.

הקמת האנדרטה מחייבת גיוס מקורות כספיים שיבואו בעיקר מתרומות ותמיכות. פנייה מיוחדת בנושא ליוצאי החטיבה תיעשה במועד מאוחר יותר, לאחר שיגובש סופית תקציב ההקמה. אנו שמחים לעדכן כי עד כה קיבלנו פניות מגורמים שונים, ואנו מבקשים להביע את הערכתנו ותודתנו לבני משפחתו של חברנו רחמים גואטה ז”ל, שהביעו נכונות להעמיד ולגייס תרומה נכבדה לטובת הפרויקט, והם מאיצים בנו להחיש את התהליך. הצוות ישמח להסתייע בכל גורם שיהיה מוכן לתרום להקמה, והגבייה תיעשה בשקיפות ותוך שמירת סדרי מִנהל תקינים. בעניין זה בכוונתנו להיעזר בידע ובניסיון הרב של המארחים.

מר אהוד סתת נושא דבריו

מדברי יהודה יהב

יהודה יהב איש החטיבה הינו אדריכל בהכשרתו ובעיסוקו, שנבחר לעצב את אנדרטת החטיבה האמורה לקום בפארק העוצבות באתר יד לשריון, לזכרם של חללי החטיבה. המיזם להקמת אנדרטה זו החל בשנה האחרונה. יהודה תיאר את האנדרטה המיועדת שבתכנון.

האנדרטה תוקם במתחם של אוגדה 440 שבפארק העוצבות. החלטת הצוות שהתכנס בנושא האנדרטה הייתה להדגיש את העובדה שהחטיבה הייתה חטיבת טנקי השלל הראשונה בצבא ויש להציג בה טנק טירן. מעצם העובדה שהאנדרטה ממוקמת באתר יד לשריון ואינה אמורה להתחרות בטנקים המוצבים שם, תכננתי את האנדרטה שתהיה עשויה אבן ועליה יהיה חרות טנק טירן מרוסק, שחלקו המרכזי, שבו אנשי הצוות, לא קיים – כמוטיב השכול. סביב האנדרטה יהיו ספסלי אבן ותהיה נגישות מלאה לאנדרטה למבקרים ולמוגבלי תנועה. בכניסה למשטח האנדרטה תוצב אבן שעליה חרות סיפור החטיבה ואף תוצג מפה עם מהלכי הקרבות במלחמת יום הכיפורים.

הדמיה של אנדרטת החטיבה בפארק העוצבות ביד לשריון

מר יהודה יהב מסביר על האנדרטה שבהקמה

מצגת צילומים מחיי החטיבה

קצת נוסטלגיה חזותית, ציין יאיר עמיקם המנחה, לקראת הקרנה של צילומים שהתקבלו מיוצאי החטיבה. לא כל המצולמים בהם מזוהים וכמה מכם יגלו את עצמם בתמונות אלה. נשמח להרחיב מעגל זה אם כל מי שיכול יעביר אלינו את מה שאגר בתקופות השירות, במילואים ומימי המלחמה. נתבונן עתה בצילומים וניזכר איך היינו. ברצוננו להודות למיכאל בראל, יוצא החטיבה מגדוד 227, שלקח על עצמו הכנת מצגת זו, וצילם חלק גדול מהתמונות שבה. אנו מבקשים שתמשיכו לשלוח תמונות שבוודאי יש לכל אחד מאיתנו ב”בוידם”!

מיכאל ליווה את הצילומים בהסברים קצרים.

מיכאל בראל

מדברי סא”ל (במיל’) יהונתן (יוני) ברבר

יוני בַּרְבֶּר שימש סמ”פ ומ”פ בגדוד 225 וסיפר על פעילותו של גדוד זה שפעל במהלך המלחמה בנפרד ובריחוק מהגוף העיקרי של החטיבה, ונגרע מהחטיבה בשוך הקרבות כדי לשמש כבסיס להקמה והכשרה של יחידות חדשות של טנקי טירן לאחר המלחמה.

אני שמח שלאחר כארבעים שנה קיבלו אותנו חזרה לחטיבה, אמר יוני, ואני שמח גם שמשפחות חללי הגדוד הגיעו למפגש ומשתתפות אתנו. לא הרבה חללים היו לנו, לשמחתנו, ויצרנו קשר על כל בני המשפחות שלהם והם הגיעו.

סא”ל (במיל’) יוני ברבר

בסיס הגדוד שלנו היה בשארם א-שייך ומרבית חייליו היו תושבי אילת. הדרגים היו במחנה חסה (סמוך לאשקלון) והם לא הגיעו אלינו. במוצאי יום הכיפורים בלילה הגענו במטוסי ארקיע לשארם, וכמה הגיעו באוטובוסים. במחנה שארם היה כוח של כפלוגה שעמד להשתחרר ולא שוחרר עקב המתיחות. חיילי הכוח שהיו במקום חימשו וזיוודו את הטנקים וכשהגענו כבר יצאו הטנקים מהסככות ופוזרו בשטח. היינו שלוש פלוגות, וביום שני בבוקר פלוגה בפיקוד גלעד חופשי שהייתי סמ”פ שלו, יצאה לכיוון אבו-רודס על זחלים. המסע לשם נמשך כשלושה ימים, במהלכו חיפשנו אנשי קומנדו מצרים. הפקודות שקיבלנו לא היו תמיד ברורות ומולנו בכביש דהרו אזרחים שקראו “משוגעים, לאן אתם הולכים, כל הצבא המצרי מולכם.” כך הגענו לעין מוסה שם היינו עד לאחר הצליחה. שתי הפלוגות האחרות נשארו באזור שארם, הם הגיעו גם לבסיס חיל האוויר שהותקף והגיעו גם לנקודה בחוף שאליה הגיעה הנחתת הגדולה “בת-שבע” שהובילה כוח של צה”ל, ולמזלנו לא ניתנה פקודת אש. הכוח שהגיע עם “בת-שבע” הגיע לאזור המיתלה. לאחר הצליחה עברו כל שלוש הפלוגות למערב התעלה והתמקמנו סמוך לעיר סואץ. בדרך עברנו פיקודית לכ-14 חטיבות שונות, כל שעתיים תדרוך בחטיבה אחרת, וכל פעם הגשנו את רשימת הציוד החסר לנו, כי פרט לטנקים לא היה לנו דבר, ובחטיבה כמובן הבטיחו לטפל בכך… שתיים מהפלוגות המשיכו עד עתקה ועדביה. אברהם מדליה היה המג”ד הראשון שלנו באזור סואץ, ומהר לקחו אותו בתום המלחמה לטובת המוסבים ובהם נחלאים ועולים חדשים, ואת הפיקוד על הגדוד קיבל חיים שרמן ז”ל. לאחר כמה שבועות שמענו בקשר: “שרמן כאן לפידות, מרגע זה אני המח”ט שלכם.” כך קמה החטיבה 265. באנו לפגוש את לפידות שישב בצומת, כולו אוהל סיירים, ג’יפ, נהג והוא. כך נבנתה החטיבה. הגדוד המוסב בפיקודו של אמציה אטלס הצטרף אלינו, וחייליו קיטרו: “מה אנחנו, בשר תותחים, עוד לא למדנו.” תוך כדי הישיבה שם הם התאמנו וגם אנו אימנו את הפלוגות שלנו. לאחר הפרדת הכוחות בסיני עברנו לג’בל מארה, שם בילינו כחצי שנה ולבסוף ברפיח כשהוקמה אוגדה 440.

המפגש באולם המרכבה

אנקדוטה שסיפר יהודה יהב

יהודה יהב היה בתחילת מלחמת יום הכיפורים קמב”ץ הגדוד הסדיר למחצה 225. להלן הסיפור:

קיבלנו הודעה שהמצרים עומדים לתקוף אותנו מכיוון הים. הצבנו מארב ופיזרנו טנקים בין שלדי רק”ם שעמדו על החוף. החפ”ק התמקם בקצה המצוק השולט על המפרצון. בשעה היעודה, כפי שנמסר לנו מהמודיעין, גלש בים גוש אפל וגדול ונכנס למפרץ. חיים שרמן שאל מי מתנדב ומוכן לעמוד בקצה המצוק כדי לעקוב אחר כלי השיט. אני התנדבתי. בחיים שלי, וכל שריונאי יודע, ובמיוחד מי שהיה בטנקי הפטון והכיר את מקלעי ה-0.5 שהיו בצריחון הטנק, יודע מהו קצב האש שלו בתנאי האבק הקיימים, ואולם כאשר המקלע מגורז יש לו קצב אש רצחני. אני “קיבלתי” מטח ירי אדיר של מקלע 0.5 מגורז של חיל הים. ברגע שכלי השיט פתח עלינו בירי ניתנה פקודת אש לטנקים לירות עליו. האגדה מספרת שתותחן הטנק הסתובב למט”ק, והדליק לו גפרור כי סבר שהמט”ק ביקש להדליק סיגריה, ואז שמענו מקצה המצוק פקודות בעברית על המשחתת, וניתנה הוראה שלא לירות, כמובן. (בעת המפגש באולם המרכבה לא סיפרתי כי מפקד כלי השיט היה אחיו של מש”ק המבצעים שלי שהיה בחפ”ק).

מילות סיום

אנחנו מודים מקרב לב לבני המשפחות השכולות על האמון בנו ועל ההתמדה והנכונות לסייע בהכנות ובארגון טקס הזיכרון והמפגש באולם זה. למר אדם פלטקביץ, אח שכול, על תרומתו בהכנת הכובעים עם סמל החטיבה; למר מיכאל ביטון ולמשפחת הרוש על תרומתם להצללה ליד כותל השמות במהלך הטקס; לגב’ מירה שחם גולן וגב’ סוניה קדוש מלינרסקי, אלמנות צה”ל, על התנדבותן בצוות המארגן ובוועדת האנדרטה; לנתן קרן על השירה והצילום; לצלם הבית של יד לשריון אבנר גאגין, המתנדב לצלם ולסקר את הכנס; לצלמים המתנדבים מישל פרי מיוצאי החטיבה, ירדן ויעל קדמן, בניו של צביקה קדמן מהצוות המארגן; לחברות המתמידות זו שנה חמישית לסייע ברישום – ציפי לביא, מזל אזולאי, גולי חמיאל, סופי פסטרנק, ענת אזרד ושרי פלג – המתנדבות מדי שנה בשולחנות הרישום; לשמחה מגדוד 228 ולרס”ן משה קמה, קצין הנפגעים של השריון; ולכל צוות יד לשריון – לצחי גיל, לסא”ל (במיל’) מס מיכאל, מזל, איציק ומיכאל, בראשותו של מנכ”ל העמותה תא”ל (במיל’) מנשה ענבר, שסייעו כולם בכל מאודם ליום זה. ובעיקר לכם, יוצאי החטיבה לדורותיה, חייליה ומפקדיה, אשר משנה לשנה מגיעים להיות ביחד בטקס ההתייחדות ובכינוס זה. ואחרונים חביבים לצוות המארגן של הכנס ואני בתוכם: עו”ד אהוד סתת, אבי אזרד, ד”ר אפי חמיאל, רס” (במיל’) אהובה אשכנזי, אשר פלג, עו”ד דב גלבוע, חביבה לוי אטדגי, גב’ יפה קדוש-מלינרסקי, יאיר עמיקם, יובל שחף, יוסקה פסטרנק, גב’ מירה שחם-גולן, מיקי בורשטיין, צביקה קדמן, רפי מאירי, שלמה קורנברג.

להתראות בשנה הבאה.

נאספים למפגש ומצטלמים

מימין: אלוף (במיל’) עמנואל סקל ואל”ם (במיל’) יוסל’ה יודוביץ

חביבה לוי – המנוע האדיר של החטיבה, עם תא”ל (במיל’) יואל גונן (גורודיש)

22 ביוני 2014: “בני, אהובי, אתה לא חייב להיות גיבור כמוני, אבל תהיה אבא, גם במקומי”

"בני, אהובי, אתה לא חייב להיות גיבור כמוני, אבל תהיה אבא, גם במקומי"