יעקב גרנק, בכינויו המחתרתי “דב הבלונדיני” היה בכיר לוחמיה ומפקדיה הקרביים של מחתרת לח”י (לוחמי חרות ישראל). אחרי הכרזת העצמאות ביום ה’ באייר תש”ח הוא התגייס לצה”ל עם פקודיו מלח”י והוצב כמפקד פלוגה של אנשי לח”י לשעבר, בגדוד הקומנדו 89, שעליו פיקד רב אלוף ושר הביטחון לימים, משה דיין, של חטיבה 8, שעליה פיקד מייסד הפלמ”ח, האלוף יצחק שדה.
ליקט וערך אל”ם (במיל’) שאול נגר
“אגדת דב הבלונדיני מלח”י”
פרשת חייו המופלאים של יעקב גרנק – אימת הבריטים,
מאת נחמיה בן-תור, 2013, הוצאת יאיר ע”ש אברהם שטרן, 2013, 359 עמודים.
יעקב גרנק, “דב הבלונדיני” היה קצין המבצעים של לח”י, לוחם עז נפש שהטיל את חיתתו על השלטון הבריטי בארץ-ישראל, שעוד בחייו הפך לאגדה בפי העם בשל מעלליו ומעשה גבורתו. הוא עמד בראש מרבית מבצעי לח”י נגד הבריטים… עם הצטרפות לח”י לצה”ל אחרי הקמת המדינה, מונה דב למפקד פלוגה א’ בגדוד הפשיטה המשוריינת (גדוד הקומנדו) של חטיבה 8, בפיקודם של יצחק שדה ומשה דיין, בו הוכיח את כושרו הצבאי המובהק. הוא הוביל את פלוגת הקומנדו לניצחונות בכל הקרבות הקשים לכיבוש הנגב, בעמדו תמיד בראש חייליו, נישא על הג’יפ או הזחל”ם… הוא כבש את עיראק סואידן, המבצר המצרי שלא נכנע לשבעה ניסיונות כיבוש של צה”ל, שחרר את נגבה ואת מגני נירים בניצחון מזהיר… דולק אחרי המצרים הנסים כעכברים רדופים, מזנב בהם ולוחץ אותם דרומה עד עוג’ה אל-חפיר, שם נפל מות גיבורים.
יעקב גרנק ורעייתו לאה בנישואיהם
יעקב גרנק ז”ל
לאה גרנק, רעייתו של יעקב בערב השקת הספר, יוני 2013
מכתב של יעקב גרנק לרעייתו לאה, 10 באוקטובר 1948
תוכן המכתב:
לאשתי היקרה שחלום רב!
אתך הסליחה שעד כה לא כתבתי. יודע אני שאת מצד אחד מכירה אותי יודעת שאינני אוהב לכתוב ומצד שני הפיצו לכאן מבקרים את המכתבים בצורה מאד לא יפה מנעה ממני את החשק לכתוב כי תתארי לך שמפקד המחלקה שלי המדריך שמדריך אותי, קורא ומבקר את מכתבי. ואני אינני רוצה וגם אינני יכול – משהו מונע ממני את הרצון לכתוב כשאני יודע שהאדם שמכיר אותי ועובד איתי כל יום, נכנס לעניינים הפרט שלי למרות זה שאין לי אליו שום דבר מבחינה אישית. אבל נעזוב את כל הענינים האלה “ונדבר” על דברים יותר מענינים:
קבלתי מכתב גנך. אני מבין שהוא היה בבית. הוא בודאי סיפר לך הכל. הוא איננו מרוצה מהתפקיד שהטילו עליו ומבקשני כיאעבירו ליחידתי. כמובן שקודם כל לאחר שאגמור את הקורס אגש אליו ואברר אתו את הדבר באופן ישיר. נוסף לכך אני כותב לו בשורה בכדי להתמצא יותר קצת במצב.
מה אתך? מה שלומך? מה בקשר לסידור הלימודים ועבודתך בהתאם למה שדברני? האם משהו התקדם?? כתבי לי הכל, ומהר.
אני מתגעגע נורא. אבוא בשבת אחרי הצהרים. יכול להיות שאצליח לנסוע ביום שישי.
מה שלום שרה גליה ואהוד. מה נשמע בבית.
במקרה שלא כתבתי מספיק סלחי לי ותביני.
שלך באהבה
יעקב
לצילומים מערב ההשקה של הספר ביד לשריון, ראו כאן
לכתבה על הספר “דב הבלונדיני” מאת רואי מילשטיין, ראו כאן
לכתבה ממזר חסר כבוד: יעקב גרנק, אימת המנדט, ראו כאן
חיבוק דב – על הספר החדש “אגדת דב הבלונדיני מלח”י”
מאת חגי סגל, מאתר פרש, 29 ביולי 2013
חגי סגל, השתתף בהשקת הספר בלטרון, ומשרטט בסגנונו הייחודי את התרשמותו:
באחד העמודים האחרונים של הביוגרפיה החדשה על יעקב גרנק – “אגדת דב הבלונדיני מלח”י” (מאת נחמיה בן-תור) – משובצת תמונה מטושטשת וקורעת לב משלהי 1948: חמש גופות של חללים מונחות בחולות חלוצה, רק נעליהן מבצבצות מתחת לשמיכה. ליד אחת מהן כורעת אישה, רעייתו הצעירה של גרנק. היא הספיקה להגיע לשם עוד לפני שבשורת הנפילה בקרב נמסרה לה באופן רשמי. כמו בעלה החלל גם היא היתה בצעירותה קלת תנועה ונחושה.
65 שנים אחרי הרגע הקודר ההוא הגיעה השבוע האלמנה, לאה, לטקס ההשקה של הספר באתר השריון בלטרון. אישה בת 88, שערה לבן כשלג, מתנהלת בקושי, אך צלולה כמו אז. שמיעתה הפגומה היא תוצאה של עברה הקרבי, לאו דווקא של גילה. פעם פיקדה על מבצע תקיפה של משאית בריטית, ועמדה קרוב מדי למטען-הצד שפוצצה.
יחד עם לאה נאספו בלטרון שלוש-מאות איש, קהל גדול מאוד כשמדובר למעשה באזכרה לקצין זוטר שנפל לפני עידן ועידנים. חוץ מזקני לח”י שלחמו אתו בבריטים, קומץ ותיקי פלמ”ח ששרתו אתו בתש”ח ושארי בשר, התקבצו שם גם קציני שריון בסדיר ובמילואים היישר מאימון בצאלים. כמו כן באו צעירים וצעירות מכפר הנוער ניצנה וסתם מעריצים שהתחנכו על ברכי אגדת גבורתו. אריה אלדד הרהיב עוז להגדיר אותו באוזניהם כ”משיח בן יוסף”, מפני שנולד בתשעה באב ובזכות מורשת הקרב המפוארת שלו.
המורשת נחנכה עוד בהיותו ילד. אחיו הצעיר, גרשון, סיפר ש”יעקב לא היה מהשותקים. פעם חזר הביתה עם פנס בעין, פעם עם חולצה קרועה, ופעם עם שניהם”. בגיל 16 וחודש התנדב לצבא הפולני וחיסל מאות חיילים גרמנים באמצעות מכונת ירייה שאותה למד לתפעל בסערת הקרב. אחר-כך נפל בשבי, ברח, עלה ארצה, נאסף אל זרועות לח”י וקיבל את הכינוי “דב”. על אף שהיה חילוני, התהלך זמן מה עם ציציות מתוך הזדהות עם מפקדו המנוח, אברהם יאיר שטרן. במשך השנים הבאות השתתף ברוב הפעולות הנועזות ביותר של הארגון.
מישהו בקהל אמר שדב היה מאיר הר-ציון של הלח”י, אבל הסגנון הקרבי שלו הזכיר יותר את רמבו. בחורף 1945 הוא ניהל דו קרב ברחוב יפו בירושלים עם קצין בריטי, כשלגופו תחתונים בלבד (המכנסיים בערו), והצליח לירות ראשון. פעם אחרת ספג בהכנעה שלושה כדורים מאקדחו של שוטר יהודי, ולא השיב אש, כי לא רצה להרוג יהודים. אגב, זה קרה תוך כדי שוד בנק שנועד להעשיר את קופת המחתרת. במלחמת העצמאות הספיק להיות אחד ממפקדי מבצע הכיבוש של נמל התעופה לוד. “צאינה ובכינה בנות ציון לסקריק, לשודד הקורן, ששנאוהו אחיו”, קונן אורי צבי גרינברג אחרי שדב נפל במדבר.
אלוף גרשון הכהן נשא הרצאה קצרה “בהשראת דמותו” של דב. הוא גילה שבשבוע שעבר היה לו ויכוח עם מפקד בית הספר לקצינים, אשר אירח את פורום המטה הכללי לדיון על מנהיגות ופיקוד. מפקד בית הספר ציטט באוזני הפורום את הוגה הדעות הצבאי קלאוזביץ על “המאור הפנימי” הנדרש מקצין, והסביר שהכוונה היא לאחיזה במצפן של מקצועיות עילאית. “חלקתי עליו בַּמקום”, סיפר אלוף הכהן, “והסברתי שמאור פנימי מבטא אמת פנימית שמתבטאת ביכולתו של הקצין לדבוק במשימתו במסירות ובהקרבה”. הכהן חיווה דעתו ש”מפקד בה”ד 1 התמקד דווקא בעניין המקצועי, כי צריך להודות שבמידה מסוימת מפחדים אצלנו מקצינים עם להט ועם אש שליחות. זה נראה כסיכון הכרוך באמביציית יתר.”
לדב הבלונדי אכן היתה אמביציית יתר, אבל הוא לא היה בלתי ממושמע. אמנם פעם הבהיר ביושר לבן-גוריון שאם יקבל פקודת נסיגה באמצע מבצע לשחרור ירושלים – “אשמע רק בקול מצפוני”, אך ברגע המבחן הגדול שמע לקול מפקדיו בצה”ל. בלילה שלאחר הפגזת אלטלנה הורו לו מפקדיו לשעבר במחתרת לנטוש את צה”ל ולעלות לירושלים, שם עדיין נשמרה המסגרת המחתרתית. לדברי אריה אלדד, הם חיכו כל הלילה, אבל דב לא בא. אילו בא בכל זאת אולי היה אפשר לשחרר את ירושלים כבר בתש”ח, טען אלדד ומיד ירד מהבמה.
צריך הרבה אומץ כדי למתוח ביקורת כזאת על אחד מגיבורי ישראל בטקס אזכרתו, אבל יתכן שזו היתה רק מטאפורה. אלדד ניסה לרמוז משהו לגיבורים הצייתנים של ימינו.
