לפניכם סקירת הספר “דב הבלונדיני” של אורי מילשטיין, על דמותו המרתקת ורבת העלילה של יעקב גרנק, ועוד דברים על יעקב גרנק, וסרטון שערכו חבריו ובני משפחתו כעבור שנים.
ערך אל”ם (במיל’) שאול נגר
דב הבלונדיני – ספרו של אורי מילשטיין על יעקב גרנק
אורי מילשטיין, דב הבלונדיני, הוצאת רמדור, 1968
דברי אורי מילשטיין על ספרו
יעקב גרנק, בכינויו המחתרתי “דב הבלונדיני” היה בכיר לוחמיה ומפקדיה הקרביים של מחתרת לח”י (לוחמי חרות ישראל). אחרי הכרזת העצמאות ביום ה’ באייר תש”ח הוא התגייס לצה”ל עם פקודיו מלח”י והוצב כמפקד פלוגה של אנשי לח”י לשעבר, בגדוד הקומנדו 89, שעליו פיקד רב אלוף ושר הביטחון לימים, משה דיין, של חטיבה 8, שעליה פיקד מייסד הפלמ”ח, האלוף יצחק שדה. הייתה זו חטיבת השריון הראשונה של צה”ל, שהייתה מורכבת מגדוד הטנקים 82, שהיה גדוד הטנקים הראשון והיחיד של צה”ל במלחמת העצמאות, וכן מגדוד מרגמות 88 ומגדוד הקומנדו. דב הבלונדיני נחשב לבכיר מפקדי הפלוגות בחטיבה, במלחמה שבה מ”פ היה הדרג הטקטי הבכיר ביותר. מכאן שדב הבלונדיני נמצא בשורה הראשונה של מפקדי עוצבות השריון של ישראל, מאז מלחמת העצמאות ועד היום.
אחרי מלחמת ששת הימים החל ד”ר אורי מילשטיין לפרסם מאמרים וספרים על מלחמות ישראל ועל צה”ל, פרי מחקריו הבלתי תלויים. אחד מספריו הראשונים היה ביוגרפיה קצרה על דב הבלונדיני, שראוי היה לכל איש שריון ישראלי לקרוא אותה בעיון. דב נולד בעיר לודג’ בפולניה בשנת 1923. כשהיה בן שש עשרה פרצה מלחמת העולם השנייה וגרמניה הנאצית פלשה לפולין. דב התנדב לקומנדו הפולני, לחם בשורותיו, ואף התקבלה החלטה להעניק לו ציון לשבח על אומץ ליבו. אך לפני שההחלטה מומשה, פולין נכנעה. דב ברח לשטחים שבשליטת ברית המועצות, נדד משם לליטא וב-1940 הגיע לארץ ישראל.
ב-1941, לאחר הפילוג באצ”ל, הוא הצטרף ללח”י, ועד מהרה היה לקצין המבצעים של הארגון ולמנהיג הקרבי שלו. בתחילת 1947 החליטה ממשלת בריטניה לסיים את שלטונה על ארץ ישראל ולהחזיר את המנדט לאו”ם. החלטה זאת נבעה במידה רבה מהצלחת לוחמת הגרילה של האצ”ל הלח”י והפלמ”ח (בתקופת תנועת המרי בשנים 1945 – 1946). דב הבלונדיני היה המפקד המבצעי הבולט ביותר באותה מלחמה.
לח”י התפרק אחרי הכרזת העצמאות. השתלבות דב ופקודיו מלח”י בחטיבה 8 מצביעה על חזונם של מקימי החטיבה, יצחק שדה ומשה דיין, לפתח בצה”ל את הקרב המשולב: שריון, חיר”ם וארטילריה. דב פיקד על הפלוגה במבצע “דני” לכיבוש לוד, רמלה וסביבותיהם, בקרבות “עשרת הימים” ביולי 1948. בזמן ההפוגה הוא סיים קורס קצינים בהצטיינות, ועם חידוש הקרבות הוא פרץ בראש פקודיו למשטרת עיראק סואידן במבצע “יואב” באוקטובר 1948. יעקב גרנק נהרג ב-26 בדצמבר, כאשר פרץ ראשון למתחם המצרי בעוג’ה אל חפיר, ליד ניצנה, במבצע “חורב”. המשורר אורי צבי גרינברג כתב עליו “קינה על הסיקריק והוא סרן דב בצבא ישראל. הוא היה גזע אש אשר כל מימיהם של משנאיו לא יוכלו לכבות”.
עקב סיבות פוליטיות ואידאולוגיות הוצנעה דמותו, ורוב הישראלים, לרבות חיילי צה”ל, לא שמעו עליו דבר. אחרי מלחמת ששת הימים הגיע ד”ר אורי מילשטיין למסקנה כי הניצחון המדהים הושג בזכות המורשת שהנחילו לצה”ל מפקדים קרביים, כאיש הפלמ”ח ואבי הסיור המשוריין בצה”ל, סגן אלוף אריה טפר-עמית ז”ל; איש יחידה 101 וגדוד 890 של הצנחנים, סרן מאיר הר ציון, יבדל לחיים ארוכים; ואיש החיר”ם המשוריין, סרן יעקב גרנק. בספר זה עשה ד”ר מילשטיין צדק לאחד הלוחמים הבולטים ביותר בתולדות ישראל, וגם למורשת השריון ולתורת הקרב המשולב בצה”ל.
ארגון הלח”י מצטרף לצה”ל
ביום ה’ באייר תש”ח (14.5.1948), בשעה 16:00 אחר הצהריים, בעיצומם של קרבות עזים בכל חלקי הארץ, התכנסה מועצת העם במוזיאון דיזנגוף בתל אביב, ובנוכחות קהל של נבחרי היישוב ונציגי מוסדות הציבור קרא דוד בן גוריון את מגילת היסוד של מדינת ישראל. באותה שעה הורד הדגל הבריטי בנמל חיפה והנציב העליון עזב את הארץ.
לח”י השיגה את מטרתה. השלטון הזר איננו עוד.
ביום שלמחרת, ו’ באייר תש”ח, פרסם מרכז לח”י את הפקודה הבאה:
הפקודה שפורסמה ללוחמי חירות ישראל (לח”י)
אותו יום החלה פלישת צבאות ערב לארץ ישראל. בן גוריון התמנה לראש הממשלה הזמנית ושר הביטחון, ובי”ז באייר תש”ח (26.5.1948) הוקם צה”ל ב31.5.1948 פורסמה הפקודה להקמת צה”ל.
לוחמי חירות ישראל נפגשו בפעם הראשונה לאחר שהסתתרו שנים רבות, והתגייסו לצבא ההגנה לישראל. האירוע צוין במסדר גדול בשייח’-מוניס, בו השתתפו כ- 800 לוחמים.
במִפקד הצהירו: “היינו תנועת מחתרת לוחמת בנשק, אך ורק כלפי האויב הזר, השלטון הזר…
מכירים אנו ומקבלים אנו את מרות העצמאות העברית.
לא הכרנו ולא קיבלנו מרות של הסתדרויות שונות, שחסו בצל שלטון בריטי. מכירים אנו ומקבלים אנו מרות של שלטון עברי ממש.
לא הכרנו בסוכנות, נכיר בממשלה.
לא הכרנו ב”הגנה”, נכיר בצבא.
אולם שלטון עברי, כל שלטון עברי, טוב או רע, שמאלני או ימני, כל שלטון עברי שישלוט בדרכי הדמוקרטיה, רשאי לקבוע את המרות והוא גם ישיג אותה”.
למחרת התגייסו הלוחמים במאורגן לשניים מגדודי חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה. רק בירושלים, שלא סופחה עדיין למדינת ישראל, הוסיפה להתקיים החטיבה הלוחמת העצמאית של לח”י.
יעקב גרנק
יעקב גרנק – עמוד התווך של מחלקת הפעולות בלח”י, הידוע גם בכינויו “דב הבלונדיני.” דב הצטרף ללח”י בשנת 1943 והפך לאגדה ולסמל עוז וגבורה. הוא נשלח לקורס ללוחמה זעירה, ופיקד על פעולות רבות, ביניהן ההתקפה על מרכז הבולשת הבריטית בירושלים והתקפת שדה התעופה בכפר סירקין, בה הושמדו תשעה מטוסי קרב בריטיים. כמו כן פיקד בפעולה למען שחרורו של ד”ר ישראל אלדד, חבר מרכז לח”י ועל ההתקפה על בניין האנטליג’נס ביפו.
יעקב גרנק
חלום חייו של דב לשרת בצבא העברי, התגשם עם קום המדינה. עם הקמת חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה, התמנה דב למפקד בדרגת סרן בגדוד הפשיטה, גדוד 89, והוליך את פלוגתו לניצחונות מזהירים בקרבות מבצע “דני”, בעיראק סואידן ובנגב המערבי. הוא השרה ביטחון על הלוחמים שהעריצו אותו והלכו אחריו באש ובמים. דב נפצע פעמיים ובשתי הפעמים היה זה בחודש דצמבר, מאז האמין שדצמבר הוא חודש גורלי הצופן עבורו סכנת חיים. ב-26 בדצמבר 1948, חרף נבואת לבו שועט דב קדימה לעוג’ה אל חפיר לרדוף אחרי המצרים.
חבר לנשק מתאר את סיפור הקרב:
“כל שעות הבוקר ישבנו בתוך המשוריינים. ריח הדלק השרוף, האבק והחול היו בלתי נסבלים. היינו פלוגת הגיבוי של הגדוד. הגדוד נלחם. צריך היה לכבוש את הכפר. הכוח המצרי, בניגוד לצפיותינו היה מבוצר היטב ונלחם בעקשנות רבה. מרחוק שמענו את קולות הקרב. רעש מנועים על פני החולות ושאגות התותחים. בקשר קראו לדב. הוא ניגש אל המכשיר. יצחק (יצחק שדה) היה על הקו. יעקב אמר, חייבים לכבוש את הכפר (עוג’ה אל חפיר) הלחימה קשה וצריך את עזרתך. דב לא היה שלם עם ההחלטה. האויב לא נראה ולא היה זמן לתדרוך רציני, אבל החברים היו זקוקים לו. הוא נתן אות ושלושת המשוריינים פרצו קדימה ברעם מנועים וענן אבק. לא ראינו יותר מאשר כמה מטרים לפנינו ומעל הענן ראיתי את הכפר. התקרבנו והאש נעשתה צפופה ומדויקת. המשוריינים החלו להיפגע. עצרנו מאחורי גדר נמוכה. דב ירד מהרכב, פרש מפה על גבי תא המנוע ובדק את אפשרויות הפעולה. נסיגה לא באה בחשבון, אמר, לא כך לימד אותנו יאיר.
דב נתן את האות והמשוריינים הסתערו במעלה הגבעה האש נעשתה חזקה וקרובה יותר ויותר. כמה דקות אחר כך נפגע בגרונו מכדור רובה ונפל לתוך הרכב. האנשים נעצרו ואולי המשיכו? הזיכרון התערפל עם השנים. זכור לי רק שמישהו צעק דב מת! ומיד לאחר מכן, עוג’ה אל חפיר בידינו. יעקב נהרג בקרב כשהוא מסתער “חשוף בצריח” בראש אנשיו על הכפר”.
דב נקבר בחלוצה. הוא הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין בנחלת יצחק בכ”ג תמוז תש”ט. יחד עימו נפלו לוחמי הלח”י בקרבות עוג’ה אל חפיר (ניצנה): יעקב גרנק, עמנואל אזולאי, יעקב רוסוניק, פרחי כהן, צבי ליפשיץ, ניסים טרגו, יוסף זלוצ’בסקי, צבי קסלר, דוד שרעבי.
על דמותו של יעקב גרנק פרסמנו כתבה באתר זה ביום 1 בינואר 2012. לעיון ראו כאן.
הנצחת יעקב גרנק
על שמו, נקראו רחובות בשכונת רמת חן ברמת גן (רחוב הסרן דב), ובבאר שבע (סרן דב) – בסמיכות לרחוב חטיבה 8, בשורותיה לחם. ליד בית מגוריו ברמת גן מוצב עמוד זיכרון לזכרו, ראו להלן.
לוחית זיכרון ליעקב גרנק ברמת גן. על הלוחית כתוב: בחדר שעל הגג שבסמטת מעלות 3, התגוררו בתקופת השלטון הבריטי בא”י יעקב גרנק (דב) ורעיתו לאה. דב היווה את עמוד התווך של יחידות הקרב של לח”י והיה לאגדה עוד בחייו כלוחם העשוי לבלתי חת.
סרטון על יעקב גרנק
כעור שנים רבות נערך סרט לזכרו של יעקב גרנק ובו מספרים עליו חברים ובני משפחה ואישים מתקופת מלחמת העצמאות ובהם יצחק שמיר ויצחק רבין. הסרטון הוכן על ידי מרים פלקוב, גרשון גרנק וחווה קינן, בסיוע מוזאון לח”י – בית יאיר ועמותת חטיבה 8.
לצפייה בסרטון על יעקב גרנק ראו כאן.
דברים על יעקב גרנק
(מאתר http://sf.tapuz.co.il)
מדברי אברהם ורד – הקרב על עוג’ה אל חפיר
בטרם יצאנו חזר דב וכינס את הפלוגה ואמר: בחורים! אנחנו יוצאים עכשיו למבצע, שמטרתו להשמיד את הצבא המצרי. תפקידנו לפרוץ לעבר אל עריש. המשימה תהיה קשה, מבחן לכוחותינו, לכוח סבלנו, להתמדתנו. אינני מטיל ספק בכושר הלחימה שלנו, אבל הפעם תהיה המשימה קשה לאין ערוך. עלינו לעבור את הדרך ללא תקלות. אם נעבור את הדרך וכוחותינו איתנו – אנחנו מנצחים. מכולם נדרשת התאמצות. וכמו תמיד: קדימה!”.
מדברי העיתונאי יוסף עברון
העיתונאי יוסף עברון, שבאותם ימים היה סמל סיירים בגדוד הפשיטה הממוכן, גדוד 89, בחטיבה 8, הגדוד הוביל את הפלוגה של דב עד לנקודת הזינוק לעבר עוג’ה בתפקידם כסיירי הגדוד. גדוד הטנקים 82 יצר מגע עם המשלט מצפון-מערב לעוג’ה בשעות אחר-הצהרים, לאחר שבבוקר הותקף המשלט מן האוויר. לאחר שניסיונות הפריצה הראשונים לעבר עוג’ה לאורך הכביש נבלמו, נשלחה פלוגה מגדוד 89 לתקוף מכיוון צפון-מזרח. הייתה זו פלוגת הקרב בראשותו של יעקב גרנק, איש הלח”י שכאמור, נודע בכינויו “דב הבלונדיני”, הסתערה על המוצב המבוצר. פגזים התפוצצו סביבם, אך הם המשיכו בהתקדמותם תוך כדי שהמשוריינים משיבים אש. מספר עברון על הקרב ההוא, “כשהחלה ההסתערות נמצאתי בג’יפ מחלקת הסיירים, שהוביל את הפלוגה עד למרגלות הגבעה, עד לנקודת הזינוק. כל הפלוגה עברה על פנינו, פנים מחייכים, ידיים מנופפות לשלום, כשדמותו של דב, תמיר ומשרה סביבו ביטחון, בולטת בגובהה ברכב הפיקוד”.
על עברו של דב כלוחם וכמפקד מספר עברון, “מאחורי דב שרשרת של פעולת נועזות, החל מהמלחמה בבריטים בתקופת המחתרת ועד לפריצת מבצר עיראק סואידן, שכל הניסיונות לכבוש את אותו מבצר עלו קודם לכן, בתוהו. ורק בניסיון השמיני הצליח גדודו של יצחק שדה שבו שירת דב הבלונדיני לפרוץ לתוכו.
ניסיון שביעי
יומיים לאחר כשלון הניסיון השישי, בלילה שבין ה-21 באוקטובר ל-22 באוקטובר ניסה גדוד אחר של גבעתי לפרוץ אל המצודה, תוך שימוש בכוח גדול שכלל משוריינים ולהביורים ניידים שכונו “פרעושים”. חוסר תיאום בין הכוחות הביא לכך שבעוד שההתקפה עצמה נעצרה מכלי לפרוץ את הגדרות, הצליח נהג משוריין בשם יוסף עדוי להגיע עם משוריין עמוס בחומרי נפץ עד למרחק של 30 מטרים מן המצודה ולפוצץ את המשוריין באמצעות שעון עצר, דבר שהביא לפריצת הגדרות (לאחר הקרב כינה אותו יצחק שדה “הגיבור האלמוני מבני תימן”). הכוח התוקף חדר דרך הפרצה והצליח להגיע אל הקיר המערבי של המצודה, אך משעלה אור היום, הוחלט לסגת, ולא לנצל את המצב להסתערות על המצודה.
נפילת דב הבלונדיני
לפתע נדם קולו. כדור פגע בצווארו. מתברר, שהפלוגה נכנסה לשטח פתוח, מטווח היטב על ידי המצרים. ניתנת הוראת נסיגה, ושעה קלה לאחר ההסתערות שבה הפלוגה על עקבותיה, בלי מפקדה, כשעל הזחל”מים מוטלים עוד שנים עשר חללים”. למחרת עם שחר חודשה ההתקפה על עוג’ה בכוח טנקים, רגלים, ובהפצצה מן האוויר. עם בוקר 27.12, לאחר פריצה של גדוד 82 לכיוון התל, וגדוד 89 לכיוון הכפר, הסתיים הקרב, ועוג’ה אל-חפיר נפלה בידי כוחותינו.
תיאור הלילה לאחר נפילתו של דב וחבריו
(מתוך יומנו האישי של יוסף עברון)
“יום ראשון – 26.12.48 – שעה 23.00 הכוכבים נוצצים קרים וקשוחים. תמיד זה אותו נוגה חיוור וחסר הבעה. בכל מקום אותו האור: בהוליווד הצוהלת, בסין הרעבה, בערבות המדבר הדומם. כך הם קרצו לאדם בראשית הימים, וכך יוסיפו ויקרצו לו בוודאי, עד אחריתם. קפואים, אילמים בלי צל של רגש. ורק בני אדם מיואשים או מאושרים ראו בהם שותפים לרגשותיהם, עדים דוממים לחוויותיהם. ולא העלו על דעתם, כי רחוקים מדיי הכוכבים, ורק אורם המטעה קוסם לשוכני האדמה בברק ערמומי, ספק לועג, ספק מעודד. וגם הלילה הם נצצו כדרכם, שלווים אדישים, והרוח המדברית נשבה – צוננת ומכאיבה; ועננים קלים ריצדו בשובבות – הכול כרגיל… במרחק צעדים מספר נחו גופותיהם הדוממות של דב וחבריו; אי שם על קו הרקיע הבריקו אלומות אור; נקודות אדומות זעירות הרהיבו את העין – וכל אחת מהן אצרה בקרבה את המוות. נערים צעירים ישנו אולי את לילם האחרון – עם שחר הם ישובו יסתערו על עוג’ה. המולת התותחים התערבה עם שאון מכונות הירייה, עם נחרת הישנים, עם אנקת הפצועים – ויצרה סימפוניה ישנה ועתיקה; סימפוניה החוזרת על עצמה זה דורי דורות ולא תסתיים עד עולם. ורק הן, הגוויות, לא לקחו בה חלק. הן נחו שקטות דוממות, כאותם כוכבים רחוקים.
לבכות? מה טעם?!
הן מחר אף אתה עלול לשכב כך בשלווה, וזה כה פשוט – קשה יותר יהיה להמשיך בלעדיהם – להמשיך ולהילחם; ושום ניצחון לא יוכל עוד להשיב לגדוד את מה שאבד לו במדבר; בלי דב הגדוד לא ישוב לעולם למה שהיה. האתמול ? – הוא משתרע מעבר למרחבי זמן אין סופיים. מתי היה זה שראית אותם לאחרונה? האמנם היה זה הבוקר? האם לא אלפי דורות חלפו להם מאז. המחר? – הוא יבקע בעוד שעות מספר, או שמא לא יבקע עוד לעולם… דם, זיעה, חול, דמעות – כך הולכת ונרקמת אגדת הנגב; אך הנדע, כשתושלם לקרוא בין השורות,
משהו על הכאב של רוקמיה?!”.
דב חשש מחודש דצמבר
כך סיפר אחד מחבריו: “התרגשות גדולה אחזה בי בלחצי את ידו של דוב, אך דוב נראה לי מוטרד. ” הייתי רוצה שחודש זה, חודש דצמבר, יחלוף. בשבילי חודש דצמבר מבשר רעות. בדצמבר תש”ה נפצעתי קשה בירושלים, בדצמבר תש”ז נפצעתי קשה בתל אביב ובחודשי דצמבר אחרים ראיתי כישלונות שהכאיבו. עכשיו יוצאים לקרב בדצמבר וזה מטריד את מנוחתי”, אמר לי דוב. ניסיתי להרגיעו ולהניאו מאותן מחשבות. “אני מתפלא עליך”, אמרתי, “איך זה אדם כמוך ייתפס לאמונות טפלות?”
“דוב איננו. שמעתי והתקשיתי לעכל”
(מתוך ספרו :”ייבנה! סיפורו של דני בית-המקדש לוחם חרות ישראל” מאת עזרא אלנקם)
אט אט הגיעו לאוזני עוד ועוד פרטים: דוב עמד חשוף על הזחל”ם כמנהגו, כדי שפקודותיו תהיינה ברורות לכול, כדי לכוון את פלוגתו אל היעד. ומי שדואג ללוחמיו ועומד בראש קשה לו לדאוג לחייו. וכך נפל. נפל כראוי לדוב, כשהוא עומד זקוף וגבוה מכולם על גבי הזחל”ם ובידו מפת נתיבי האדמה הזאת. כדור המוות פגע בצווארו…” “…הנה בא לקראתי שמשון. שערותיו פרועות ובגדיו חמוצים בדם חבריו. לא מזמן, בבית גוברין, בקרב עם הלגיון, נהרג לידו חברו נפתלי. עכשיו הוא בא ומספר: “ישבתי באותו זחלם שקצר את המוות הנורא מכל, הזחל”ם שעליו עמד דוב. כולם, כל מי שנמצא בזחלם, נהרג סביבי. יחידי נותרתי בחיים. ניסיתי לטפל בגוססים – מאום לא עזר. סירבתי להשלים… ניסיתי נואשות להחיות את דוב… הוא מת בזרועותיי … עכשיו צריך לגייס הרבה כוחות נפש, הרבה אמונה…. חייבים להמשיך… להצדיק את קרבנם… להמשיך ולהשלים את אשר חברינו לא הספיקו… הדרך עוד לפנינו…”
