מול הכניסה ל”עין זיוון” הוקם חניון לזכר הנופלים של גדוד הסיור 134. בכניסה יש שלט “גדוד סיור 134”. בחניון הזה נשתלו עצי ארז בתוך צריחי טנקים ונגמ”שים, שנפגעו במלחמה. הנגמ”ש שבו נהרגו 8 החיילים, הושאר במקום שבו נפגע ונשרף. נפער בו חור עד הקרקע, ולאחר זמן נשתל בו עץ ארז, לזכרם של ההרוגים
דובה פרימרמן
גדוד סיור 134 הוקם כשנה בלבד לפני מלחמת יום הכיפורים. הוא הורכב מיוצאי 2 יחידות סיור וותיקות (אני השתייכתי לפלוגת הסיור של חטיבה 9) ובתוספת צוותי טנקים. עד למלחמה עבר הגדוד אימון משולב אחד בלבד, אבל מאחר ורוב אנשי הגדוד היו “שועלי קרבות” וותיקים, הרי שהגיבוש היה מהיר למדי. לא ארחיב את הדיבור על המלחמה עצמה, שהגדוד שלי התחיל אותה בשעות הבוקר של יום א’ (7.10.1973). המג”ד היה חנן תבורי. אספר רק את קורות נגמ”ש אחד ו”ארז השמונה” (זה שם שאני נתתי לו).
בתי ונכדתי ליד הנגמ”ש ההרוס.
מתוך חוברת זיכרון לנופלי הגדוד
יום ד’, 10 באוקטובר 1973:
יום ד’ החל שוב במתקפה יזומה של כוחותינו. בבוקר יצאו כוחות היחידה יחד עם חטיבת רן, להדוף את הסורים מאזור הר יוסיפון ותל חזיקה עד הקו הסגול. הטנקים של היחידה נעו אחרי חטיבת רן, ונעצרו צפונית להר יוסיפון, ואילו הנגמ”שים, בפיקודו של אריה שמחוני (ויסר), עלו על ההר תוך כדי אש. בשלב זה נורו עליהם כמה טילי סאגר שלא פגעו, והם תפסו מיד עמדות תצפית על השטח. בינתיים המשיכו הטנקים של היחידה לנוע באיגוף שמאלי על ציר “קטקומבה”, ובציר “רשת” פנו בפריסה רחבה דרומה, שטפו את עין-עיישה ותפסו עמדות באזור 364, לכיוון ציר “טרויה”, כשהם פותחים באש חזקה על האויב הנסוג ומשמידים טנקים, משאיות גוררות תותחים ורכב קטיושה. בו בזמן המשיכו הנגמ”שים בתנועה מהר יוסיפון לכיוון מוצב א’, במגמה להתאחד עם הכוח של גולני שהיה מכותר שם מאז פרוץ הקרבות.
“בירידה למוצב א’ נתקלנו באש ארטילריה, נ”ט ואולי גם טילי סאגר, אך איש מאנשינו לא נפגע. כשהתקרבנו למוצב ירדו לקראתנו חיילי גולני, ופינו את המוקשים שחסמו את הציר. ממש על המוקשים, מהשער עצמו ועד למרחש של כ-30 מטרים ממנו, היו מוטלות גוויות רבות של חיילים סורים. נכנסנו למוצב והשמחה הייתה גדולה…”
בשעות הצהריים התארגן כול הכוח לפריצה לסוריה. הנגמ”שים פוצלו למספר כוחות, והוצמדו ליחידות הטנקים. הכוחות התמקמו לאורך ציר “רעיה”, והטנקים פתחו בירי והשמידו מספר טנקים מעבר לקו הסגול. בו-זמנית ניתכה על היחידה אש ארטילרית צפופה ביותר, ובמיוחד הוטרדו מכך הנגמ”שים שהיו בהמתנה במשך שעתיים בערך. לפנות ערב בוטלה המשימה, והתקבלה הוראה להתרכז לחניון לילה ב”רשת 54″. כאשר התרכז שם רוב הכוח ירד לפתע מטח קטיושות וארטילריה על החניון, ונגמ”ש אחד של היחידה נפגע ישירות. שישה חיילים, סמל יצחק וימר הי”ד, סמל אורי זילברשטיין הי”ד, סמ”ר ישעיהו כהן (שעיה) הי”ד, סמל יחיאל עבדו הי”ד, סמל חגי רוזנסל הי”ד וסמל בנימין שצ’ופקביץ הי”ד נהרגו מיד, ומתוך שלושת הנפגעים הנוספים שניים נפטרו בבית החולים – סמל גיל לביא הי”ד וסמ”ר צבי סדן (צבה) הי”ד.
המשך סיפור המעשה
הנהג שנפגע (ברגליו) וניצל היה יהושע מאיה, שההדף העיף אותו דרך הפתח מעל ראשו. הנגמ”ש הזה והצוות זה היו למעשה הנגמ”ש שלי, אולם זמן מה קודם לכן חיפש מ”פ פלוגת המפקדה נחום צפריר ז”ל (שנפטר לפני כחודש) סייר וותיק, כדי שיוכל להוביל בלילה את שיירות האספקה לחניונים של הגדוד (ועוד גדודים) ולתספק אותם בתחמושת ודלק. כיוון שהכרתי את הגולן מעבודתי כגיאולוג בשטח, ומכיוון שהייתי מומחה בהכרת מבנה הכוכבים בלילה ויכולתי לנווט לפיהם (עדיין לא המציאו את ה-GPS), התנדבתי להוביל את השיירות, וכך ירדתי, למעשה מהנגמ”ש הזה. במלחמה זו נהרגו או נפצעו רבים מאנשי הגדוד, ולמעשה הגדוד פורק לאחר המלחמה.
החניון והגלעד לזכר הנופלים
מול הכניסה ל”עין זיוון” הוקם חניון לזכר הנופלים של הגדוד. בכניסה יש שלט “גדוד סיור 134”. בחניון הזה נשתלו עצי ארז בתוך צריחי טנקים ונגמ”שים, שנפגעו במלחמה. את הארזים שתל האדריכל צבי לישר, שהיה אחד מחיילי הגדוד. הנגמ”ש שבו נהרגו 8 החיילים, הושאר במקום שבו נפגע ונשרף. נפער בו חור עד הקרקע, ולאחר זמן נשתל בו עץ ארז, לזכרם של ההרוגים.
יהי זכרם ברוך!
העץ גדל בצורה נהדרת, והנה כמה תמונות מאתר “ארז השמונה”:
גזע הארז הצומח מתוך חורבות הנגמ”ש.
מבט מלפנים. הצמחים הנבולים (הלבנים) הם ענפי כותנה.
שמות 8 אנשי הצוות של הנגמ”ש.
הלוח, המספר את הסיפור של האסון.
מבט נוסף מהצד. לוחות הנגמ”ש הותכו מהחום של הדליקה.
מבט מהצד על הארז הענק.
מבט כללי על האנדרטה, הנגמ”ש והארז. התכנון של האנדרטה ע”י האדריכל צבי לישר, שגם הוא היה מחיילי הסיירת.
נזכור אותם לנצח.
