הספר המונומנטלי, “מלחמה ביום הכיפורים”, לוקח את הקוראים לסיור ב-1973, במקומות שבהם החלטות גורליות התקבלו ומיתוסים התנפצו
גדעון אביטל-אפשטיין* (מאתר הארץ, 27 ביוני 2014)
כריכת הספר מלחמה ביום הכיפורים
מלחמה ביום הכיפורים: קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים, שמעון גולן. הוצאת מודן ומערכות, 1,348 עמודים, 168 שקלים
“אם תהיה מלחמה, אני חושב שצריך להפיק ממנה תועלת בתהליך ההיסטורי, ולכן אני, מלחמה שתיגמר במין הרגשה שכל אחד יספר עליה אחרת – אני הייתי רואה בה, כשלעצמה, מפלה לנו”. זו היתה בתמצית תפישתו האסטרטגית-המערכתית של הרמטכ”ל דוד אלעזר חודשים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים, כפי שמביא סא”ל (במיל’) ד”ר שמעון גולן בספרו המונומנטלי “מלחמה ביום הכיפורים”, שעניינו קבלת ההחלטות בפיקוד העליון סמוך לפני המלחמה ובמהלכה.
משה דיין בגולן, 11 באוקטובר 1973 . הגרוע מכל הוא הזדמנות מצוינת. צילום: גטי אימג’ס
ספרו של גולן מצטרף לשורה ארוכה של מחקרים, זיכרונות, ספרי חשבונות ויצירות ספרות, שראו אור לרגל 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. היא נחשבת מלחמה “רעה”. בירושלים ובתל אביב אין רחוב על שמה, ובמקום עשרות אלבומי ניצחון שפורסמו לאחר מלחמת ששת הימים הופקו בעקבותיה שני ספרים לבנים בלי התערבותו של הנציב העליון: דו”ח ועדת אגרנט וספר החללים. מלחמת 73′ ממשיכה לעורר תהיות וטענות משוללות יסוד בדבר קונספירציה, לייצר אי-נחת, להלך בינינו כטראומה וממאנת לפנות את מקומה בפנתיאון הלאומי לטרגדיות שבאו בעקבותיה. שר ההיסטוריה, שהוא בעצם הממונה על הזיכרון הקולקטיבי, מכניס לתיבת התהודה אירועי מפתח שניים-שניים, בזוגות. כך נתפשת מלחמת 67′ כהמשך, שדרוג או תיקון ל-48′, ואילו מלחמת 73′ מוצאת עצמה מתכתבת בתודעה עם השואה.
הספר “מלחמה ביום הכיפורים” הוא עב כרס: 1,348 עמודים, רק עשרה פחות מהתנ”ך שקיבלתי בכותל יחד עם חברי הפלוגה א’ של גדוד 890 ב-12 בספטמבר 1970, וליווה אותי לחווה הסינית, לסואץ ולמובלעת הסורית. אפשר לקרוא את ספרו של גולן בנשימה עצורה כמותחן ישראלי בפורמט של טרגדיה יוונית, או ליהנות ממנו ולהתענות איתו, דף אחרי דף, בטפטוף לווריד, כמו משנה יומית או פאוסט של גתה. הספר ערוך על ציר הזמן, ממוסמך היטב ומנוסח בקפידה. הטקסט מורכב מאלפי תמונות, והמחבר מנסה להוליך ביניהן את קוראיו בלי ללכת לאיבוד. אם תמונה שווה אלף מלים, כי אז גם הארמיטאז’ צר מהכיל את כל הפריטים.
גדר גבוהה לפני האמת
ספרו של גולן ראוי לעיון יחד עם גרסה “רשמית” נוספת של סיפור המלחמה מטעם מחלקת היסטוריה בצה”ל, שראתה אור ב–2013 וחתום עליה, אחרי מותו, ד”ר אלחנן אורן. גרסה מוקדמת, סודית, הודפסה ב-1992, וב-1998 הורד סיווגה ל”שמור”. ב-2004 ראה אור נוסח פומבי של הסיפור הממלכתי, ונטען כי נערכו בו שיפוצים לפי דרישותיו של ראש הממשלה, אריאל שרון. ההשוואה מרתקת, והנה לנו מיני-רשומון. “מלחמה ביום הכיפורים” הוא תחנה במסע להכרת המלחמה. כדי לפענח את המלחמה יש להיזקק לשורה ארוכה של טקסטים נוספים, חלקם, בעיקר ביוגרפיות של גנרלים ופוליטיקאים, שנויים במחלוקת, ואחרים מאירי עיניים כמו עבודותיהם של חסדאי, גבעתי, אזוב, בר-יוסף, תמרי, אשר, וונטיק ושלום, סקל,עמידרור, גורדון וקיפניס.
ויקיפדיה מספרת לנו כי מחלקת היסטוריה היא יחידה צבאית, האחראית להעברת הדרכות על מלחמות ישראל והיא הגורם המוסמך בצה”ל לתחקור וכתיבה של גרסה רשמית לאירועים. יש לשער, וגם לקוות, כי קיים מתח אינהרנטי בין תשוקתם של אנשי המחלקה למחקר מקצועי נטול פניות לבין צורכי הצבא, שהמחלקה היא חלק בלתי נפרד ממנו ומשרתת אותו. על כן מטרידה השאלה כיצד מתיישבת גרסה רשמית, מכופתרת, מגוהצת, מתוקנת, משויפת ומאושרת, עם שיח מדעי, ספקני, ביקורתי, דיאלקטי, שחייב להציג, לנתח, לנמק, לבסס ולהצדיק כל טענה או מסקנה, בשים לב למכלול ממצאים וראיות, שלא אחת מתגלות סתירות ביניהם, כפי שנדרש גם מהכרעה שיפוטית.
בהקדמה לספר מציין המחבר כי רבים מגיבורי הספר, כנראה לא כולם, הוזמנו לקרוא טיוטות של פרקים שונים ולהגיב. נאמר כי “אישים מרכזיים” זכו לכך. כך אולי נהוג בתחקיר צבאי, אך מחקר הוא זירה שונה. אין לדעת מה נאמר באותן הערות וכיצד השפיע המשוב על התוצאה הסופית. ככל שקיימת הצדקה למתודולוגיה זו, הקורא חייב להשתכנע כי התקיימו כללי הצדק הטבעי, שוויון והוגנות בדבר הזכות להישמע.
דיין עם אריאל שרון ב-1973. צילום: רויטרס
ספרו של גולן מסתמך, במידה רבה, על פרוטוקולים של ישיבות, הקלטות בפורומים שונים ויומנים של ראשי לשכות. הקורא רשאי לקבל דברים כפשוטם, ובידיו גם אפשרות אחרת: לנתח את מרחב התמרון שבין טקסט, קונטקסט וסב-טקסט ולנסות לגשר על פני פערים שבין רטוריקה וכוונות סמויות. על בסיס אותם מקורות, פחות או יותר, מציג חנוך ברטוב את הנרטיב של דוד אלעזר, ואילו אריה בראון ודיין באוטוביוגרפיה שלו מייצרים נרטיב שונה בתכלית. שר הביטחון הנערץ הצטיין ביכולת לומר דבר והיפוכו, אך בשום פנים לא היה יחיד שפיתח יכולת זו לכלל אומנות.
חקר האמת בנוגע למלחמת יום הכיפורים נתקל בגדר גבוהה, סורגים ובריחים של ארכיון המדינה וארכיון צה”ל. לפי תקנה 8 מכוח חוק הארכיונים והנספח המצורף לה חל חיסיון על כל תיעוד בענייני ביטחון למשך 50 שנה. כך, גם מסמכים בנוגע למלחמת ששת הימים עדיין לא הועמדו לרשות אנשי מחקר מחוץ לצבא, למעט קצינים בכירים ושאר מקורבים לצלחת. יצחק רבין, בתפקידו כשר הביטחון, הקדים בעשור חשיפת חומרים הנוגעים למבצע סיני, ופניות לנהוג כך בנוגע לששת הימים וכיפור הושבו ריקם. במקום לגלות בגרות ואחריות ולאפשר להיסטוריונים גישה לחומרי מקור כתרומה לחקר האמת, “המערכת” משחררת מעת לעת פירורים פיקנטיים, לפי שיקול דעתה. עמדת משרד הביטחון היא איוולת בשים לב לכך שחומרים הנוגעים לאגף המודיעין, המוסד, השב”כ, המכון הביולוגי והוועדה לאנרגיה אטומית ממילא אמורים להישמר בכספות למשך 70 שנה.
מה הם חשבו לעצמם
“מלחמה ביום הכיפורים” אינו סתם כרוניקה של המלחמה מעמדת הפיקוד העליון, וטוב שכך. המחבר אינו מסתפק בהתייחסות לארבעת המ”מים: מה? מי? מתי? מקום? אלא מתאווה גם למ”מ החמישי: מדוע? עם זאת קשה לסווג את הספר לסוגה מקובלת. הוא אינו עדות ואינו היסטוריוגרפיה קלאסית; אין בו בדיון ועל כן אינו דוקו-דרמה. דומה כי ראוי לכנות ולתאר את הספר כמוזיאון, שהמבקר בו מתקדם בהשתאות לאורך התצוגה הנבחרת במסלול מסומן.
חיילי צה”ל ברמת הגולן במלחמת יום כיפור, 1973. צילום: זאב ספקטור
תוך כדי “סיור” במקומות שבהם נפלו החלטות ונתקבלו דיווחים והתרסקו אגדות והתנפצו מיתוסים והופרכו אמונות ונגנזו חברויות ונשלפו חרבות והומתו תמימויות, שאלה אחת מני רבות שמלווה את הקורא-המבקר מציקה לו ואינה מרפה ממנו: מה הם חשבו בזמן אמת ומי הבין מה ומתי? הניסיון לספק תשובות לקושיות הללו הוא נדבך חיוני בהבנת האירועים ובסיס חיוני לכל פרשנות שלהם.
כך, למשל, מה חשבה לעצמה גולדה מאיר על משמעות תשובתה השלילית ל”שאלון” של שליח האו”ם גונאר יארינג בפברואר 71′, וכשדחתה את יוזמת סאדאת שהתפתחה לשיחות החשאיות בין קיסינג’ר, היועץ לביטחון לאומי, לבין השליח המצרי,חאפז איסמעיל, בתחילת 73′? התוכנית המצרית של אז דומה להפליא להסכם שנחתם עם מצרים ב-79′, לאחר מרחץ הדמים לאורך התעלה. מה חשב לעצמו מוטי הוד, מפקד חיל האוויר בסתיו 72′, כשהתרברב כי חרף אתגר טילי הנ”מ יחזור החיל על הישגי 67′, אך “מה שארך אז שלוש שעות והשאיר את העולם בתדהמה, יבוצע הפעם ב-40 דקות”?
האם הבין בני פלד באוגוסט 73′, עם השלמת הפריסה של מערך טילי ס.א.6 ניידים בשתי החזיתות, כי חיל האוויר איבד את השליטה במרחב הלחימה, האם הבהיר זאת לרמטכ”ל ולאלופי הפיקודים או המשיך להבטיח כי צבא השמים יסייע לסדיר לבלום גלי התקפות של האויב עד לבוא המילואים? מה חשבו לעצמם שר הביטחון והרמטכ”ל בר-לב והרמטכ”ל אלעזר והאלוף שרון, כשוויתרו מראש על תוכנית מגננה בסיני? ומה העלו בדעתם שיקרה למעוזים בקו המים אם תיפתח מלחמה טוטאלית?
למה ציפה באמת שר הביטחון בעקבות פנייתו לפורום מטכ”ל באביב 73′ “ג’נטלמנים, בבקשה להתכונן למלחמה” ובמקביל הונחה צה”ל לקצר את שירות החובה ולהעביר חטיבת שריון מסדיר למילואים? מה הבין אלוף פיקוד הצפון כשהחליף ביום שישי לפני המלחמה את מפקד חטיבת הקו בגולן בקצין שלא הכיר את הגזרה? מה הבין מפקד חיל האוויר ביום שישי לפני המלחמה, כשאישר לעשרות טייסי קרב בקבע לצאת לחופשה?
גולן הוא אמנם איש היסטוריה מיומן, אך אינו חוקר כליות ולב ואינו מתיימר לענות על שאלות אלה, ולא כאן המקום להתמודד עמן. אבל בנוגע לחידה אחת איני מתאפק מלנחש תשובה. מה חשבו לעצמם דיין ודדו ובר-לב וזעירא ופלד וחופי וגונן ושרון ואדן ומנדלר בשבת, יום כיפור, בצהריים, כששר הביטחון הציק לרמטכ”ל, אם יתברר שאין מלחמה, מה תעשה עם 100 אלף אנשי מילואים שיסתובבו פה בין הרגליים? הניחוש הפרטי שלי הוא: “ופרצת, ימה וקדמה צפונה ונגבה”, כלומר: הגרוע מכל הוא הזדמנות מצוינת.
עוד עניין חשוב שהספר “מלחמה ביום הכיפורים” מספק עליו מידע מרתק הוא התוצאה הנתפשת של המערכה. לשאלה, למה זה חשוב כיום, ניתן לנפק כמה תשובות. צבא, אחרי הכל, נועד לנצח, אם וכאשר, ובאין ניצחון מישהו צריך לספק דין וחשבון. התנ”ך מלמד אותנו שתבוסה היא תוצר של חטא. ניצחון הוא עדות לכאורה לצדקת הדרך, ליתרון איכותי-תרבותי. בן-גוריון קבע דוקטרינה ולפיה לערבים מותר ולישראל אסור להפסיד אף פעם, ואם שרדנו, סימן שניצחנו. חוץ מזה, מוכרת הטענה שניצחון ישראלי הוביל לשלום עם מצרים: “אנחנו הוכחנו, והם הבינו”. וכמו בחוק השלישי של ניוטון, ממול ניצבת טענה נגדית, זהה בעוצמתה והפוכה בכיוונה, ולפיה “הם הוכיחו, ואנחנו הבנו”.
ניתן לומר כי בעשור הראשון לאחר המלחמה ישראל סיפרה לעצמה כי המלחמה הסתיימה ב”ניצחון, אבל…” כמו למשל, ניצחון צבאי ולא מדיני, ניצחון של חיילים ולא של מפקדים. בעשור השני קנתה לה מקום הטענה כי המלחמה הסתיימה בסוג של תיקו. מאז, נשמעת, ולא בהיחבא, גם עמדה ולפיה מלחמת יום הכיפורים נחשבת כישלון, לא מפלה. כאשר צבא אינו מושמד או מניח את נשקו או שהמדינה אינה נכבשת, אפשר שהתוצאה הנתפשת של מלחמה שנויה במחלוקת, ובמיוחד אם שני צדדים טוענים לניצחון.
ספרו של גולן מספק תשתית מעולה לבחון את תוצאת המלחמה מבחינת השגת המטרות. נתבונן לרגע קט בצד המצרי ובצד הישראלי. על רוב החוקרים מקובלת העמדה שלפיה היעד שהציבה לעצמה מצרים היה מוגבל מלכתחילה: לא להטביע את ישראל בים ולא לכבוש את חצי האי סיני ולא את מחציתו, אלא להשתלט על רצועה בגדה המזרחית של תעלת סואץ, לנפץ את תפישת הביטחון הישראלית ולהניע תהליך מדיני. אין מחלוקת על כך שהיעד המצרי הושג. בנוגע לישראל ניתן להיתמם בטענה: אנו לא התחלנו ולכן לא היו לנו מטרות, ובהישרדות יש לראות משום ניצחון.
ואולם, “מלחמה ביום הכיפורים” מפרט את מטרותיה של ישראל, למקרה שתפרוץ מלחמה, אם ההרתעה לא תמנע אותה. אפשר לזהות שלושה יעדים: מדיני, תודעתי וטריטוריאלי. בזירה המדינית ההישג הנדרש הוא לדחות לחמש שנים לפחות הסדר שלום שאינו הולם את שאיפותיה של ישראל. מבחינת התודעה אמורים אויבי ישראל לחטוף נוק־אאוט כזה שמרב כוחם הצבאי והתשתיות יושמדו. במובן טריטוריאלי סומנו כמה מגמות: שום הישג קרקעי או צבאי לאויב; כיבוש הקצה הצפוני של תעלת סואץ והעיר פורט סעיד; השתלטות על שדה הנפט מורגן בעומק מצרים; בגבול סוריה-לבנון – התייצבות על קו חצבני-ליטני, אולי עד כביש ביירות-דמשק; בגבול סוריה-ירדן – יצירת חיץ; בירת סוריה, בניגוד לקהיר, ביירות ורבת עמון, נחשבת יעד אופרטיבי, כדי להשמיד בה צבא נמלט, וניצול הצלחה אף מעבר לדמשק. הקורא מוזמן לגבש לעצמו עמדה עצמאית אם הושגו מטרות אלה, אם לאו.
* עו”ד ד”ר גדעון אביטל־אפשטיין מלמד במכללת סמינר הקיבוצים. ספרו “1973: הקרב על הזיכרון” ראה אור ב–2013 בהוצאת שוקן. ספרו “ויהודה לעולם תשב” צפוי להתפרסם בשנה הבאה
