ליקט וערך אל”ם (במיל’) שאול נגר
אולם המרכבה ביד לשריון היה מלא כמעט לחלוטין בערב ההשקה של הספר “ימי לבנון” של האלוף (במיל’) ד”ר עמנואל סקל, מפקדה של אוגדה 252 במלחמת לבנון הראשונה. הערב החל במפגש רעים בקומת התערוכות בהשתתפות מפקדים ולוחמים רבים מכול החילות, עם בנות זוגם, שלחמו יחד עם עמנואל סקל – במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה בסיני, במלחמת יום הכיפורים בסיני ובמלחמת לבנון הראשונה. עוד השתתפו חברי עמותת יד לשריון, בני המשפחה של עמנואל סקל וחברים אחרים.
יואב סקל ז”ל, בנם בכורם של עמנואל ורעייתו עדנה, היה לוחם בסיירת גולני ונפל בקרב בלבנון ביום 5 בספטמבר 1986.
האלוף (במיל’) עמנואל סקל כותב הקדשה בעותק ספרו
במהלך הערב נשאו דברים מר דני דור עורך הספר; קצין השריון הראשי תא”ל גיא חסון; תא”ל (במיל’) עוזי לבצור שהיה מח”ט 401 במלחמה באוגדה 252; תא”ל (במיל’) דורון קדמיאל ששימש בתפקיד מפקד אגד ארטילרי 209 של האוגדה (כיוון שהיה בחו”ל קרא את דבריו מנחה הערב); תא”ל (במיל’) רון כתרי שהיה קצין המודיעין של האוגדה; תא”ל (במיל’) אורי אגמון שהיה מג”ד 52 באוגדה, והאלוף (במיל’) עמנואל סקל שחתם את הערב. בין לבין הוקרנו תמונות שונות וסרטונים הקשורים למלחמת לבנון הראשונה וללחימה של אוגדה 252 שעליה פיקד סקל (אז בדרגת תא”ל).
הנחה את הערב מיודענו תנ”צ (בדימוס) אליהוא בן-און, שהיה תותחן טנק במלחמת יום הכיפורים, בליווי מוסיקלי של יבגני מרגוזוב בקלרניט ובסקסופון ויפים רסקין בכינור.
הערב נפתח בשיר “שתי אצבעות מצידון” ונחתם בשיר “הרעות” של חיים גורי, מפי אסתר עופרים.
בכתבה זו בחרנו להביא רק את דבריו של המחבר, האלוף (במיל’) ד”ר עמנואל סקל, שהטיב לבטא את תחושת מלחמת לבנון הראשונה – היא מלחמת של”ג – והביא בדבריו תיאור ממצה של פרקי הספר.
היה זה ערב מרגש וחוויתי לכול המשתתפים.
מר דני דור עורך הספר נושא דבריו
קצין השריון הראשי תא”ל גיא חסון נושא דבריו
דברי האלוף (במיל’) ד”ר עמנואל סקל
ערב טוב!
מי שנצרב באש המלחמה וחווה את מוראותיה ומחירה, מבין לעומקו את השיר האלמותי הזה – שיר הרעות. שאלתי פעם את חיים גורי: איך יכול איש צעיר, בן 24, לכתוב שיר כזה. לא הייתה בפיו תשובה ברורה. בשיר הזה משלהי 1949 כתב חיים גורי: “כבר שנה”… ואנחנו כבר 37 שנים אחרי מלחמת שלום הגליל ובאמת “לא הרגשנו כמעט איך עברו הזמנים בשדותינו”.
הָרֵעוּת
חיים גורי. לחן: אלכסנדר (סשה) ארגוב
עַל הַנֶּגֶב יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָו
וּמַצִּית כּוֹכָבִים חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עֵת הָרוּחַ עוֹבֵר עַל הַסַּף
עֲנָנִים מְהַלְּכִים עַל הַדֶּרֶך.
כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט
אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ.
כְּבָר שָׁנָה, וְנוֹתַרְנוּ מְעַט
מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ.
אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם:
אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר –
כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם
לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ.
אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם
אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ.
הָרֵעוּת נְשָׂאנוּךְ בְּלִי מִלִּים
אֲפֹרָה עַקְשָׁנִית וְשׁוֹתֶקֶת
מִלֵּילוֹת הָאֵימָה הַגְּדוֹלִים
אַתְּ נוֹתַרְתְּ בְּהִירָה וְדוֹלֶקֶת.
הָרֵעוּת, כִּנְעָרַיִךְ כֻּלָּם
שׁוּב בִּשְׁמֵךְ נְחַיֵּךְ וְנֵלֵכָה
כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם
אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר.
וְנִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם…
בטרם תיאסף מלחמת שלום הגליל אל ערפילי היסטוריית המלחמות הארוכה שלנו מצאתי לנכון להעלות על הכתב את זיכרונותיי מהתקופה ההיא ואת תיאור קורותיה של אוגדה 252 במלחמת של”ג, שהייתה לי הזכות הגדולה לפקד עליה. הספר עוסק כאמור בזיכרונותיי שלי ואינו מחקר צבאי כפשוטו. אף שעשיתי כמיטב יכולתי לדייק בפרטי אירועים, מקומות, אנשים וזמנים, תמיד יהיו הבדלים בין מה שרואה ומבין מפקד האוגדה ממקומו שלו – ואני מעיד על עצמי שהייתי רוב הזמן בחפ”ק בקדמת הכוחות הלוחמים – ובין מה שמתרחש בפועל ביחידות החוד הלוחמות לרוחב הגזרה כולה. אם נפלו טעויות – הן כולן באחריותי ואני מתנצל עליהן.
ארבעת המלחמות שבהן לחמתי שונות האחת מהאחרת:
אל מלחמת ששת הימים – שהוותיקים בינינו לחמו בה ואני לחמתי בה כאיש מילואים – יצאנו בפרץ כעס נורא לשבירת טבעת החנק שסגרה עלינו.
מלחמת ההתשה הייתה מלחמה ארוכה ומחורבנת – ואין באמת מלחמות נחמדות – והיה צריך לנשוך שפתיים נוכח האבדות היום-יומית ולחכות לסופה.
אל מלחמת יום הכיפורים הוטלנו, וביחוד הסדיר, בתחושת “אנחנו האחרונים על החומה”, אין ברירה, צריך להילחם עד כלות.
אל מלחמת שלום הגליל נכנסנו, אנחנו מפקדיה הבכירים, בתחושה שונה. אמרנו, ולא היינו רכי לב: אסור לחזור על האבדות הנוראות של מלחמת יום הכפורים ולראות יחידות שלמות נמחקות מהסד”כ. נפעל לאט, בשכל, ונפעיל הרבה אש, וזו עמדה לשמחתי לרשותנו.
אנחנו זוכרים את תכנוניה ושלביה של מלחמת שלום הגליל:
אורנים קטן (40 ק”מ), תוכנית שלגביה היה קונצנזוס מקיר לקיר, גם בציבור, שכך אי אפשר להמשיך עם הירי על יישובי הצפון וההשתוללות של אש”פ.
אורנים גדול עם יומרות “הסדר החדש בלבנון” וכניסה לביירות, כפי שהראו בבירור החצים הירוקים במפות בחמ”לים.
אורנים מתגלגל – על פי ההתפתחות בשטח, וזוהי המלחמה שנוהלה בפועל.
אנחנו זוכרים איך לאחר השבוע הראשון החלו שינויי המטרות, הכוונות והמשימות, המצור והכניסה לביירות המזרחית, המלכתו של באשיר ג’ומייל, סברה ושתילה וההסתבכות במה שנקרא לימים “הבוץ הלבנוני” למשך 18 שנים מדממות. באחת מהן, בספטמבר 1986 נפל בקרב בעיירה זבקין, בכורי יואב, לוחם בסיירת גולני.
כך עד מאי 2000, המועד שבו הוציא ראש הממשלה אהוד ברק את צה”ל מלבנון באבחת החלטה אמיצה ונבונה מאין כמוה.
מלחמת לבנון השנייה על ליקוייה הרבים, ובייחוד מוכנות כוחות הקרקע, ומבלי לפגוע בהישגיה, ויש לה כאלה, עשתה צדק היסטורי עם מלחמת שלום הגליל שנראית עתה באור הוגן יותר.
ב-1982 נענו למשימותינו, אנחנו כוחות הקרקע, “המאובקים והכבדים” שהיום מובע חשש מוצדק לכשירותם, איש איש בגזרתו, במה שנקרא כיום התמרון שצה”ל זנח וחייב לשמר. בוודאי שעשינו טעויות שהן חלק בלתי נפרד מכול מלחמה, אך השלמנו את משימותינו, בעיקר בזכות רמתם של הלוחמים והמפקדים הבכירים בהם בוגרי מלחמות ההתשה ויום הכיפורים, ובזכות רמת מקצוענות שיורית טובה, מהשנים שקדמו לטירוף המערכות שהחל בקיץ 1981.
בפרק הראשון בספר מתוארים, בבדיחוּת, ימי פיתוח “המוביל הדו-ראשי”, זה שמגיע עם הטנק שעליו לצומת גולני ולא צריך להסתובב חזרה לסיני כאשר מגיעה פקודת הביטול. הוא פשוט מפעיל את הראש האחורי ונע חזרה… “אוגדת סינרמה” (סִינַי – רָמָה) נקראנו בצה”ל בלגלוג חביב. וכמו “המלאכים בסולם יעקב” עלינו לרמת הגולן וירדנו חזרה לסיני בקצב מטורף, תוך שיבוש מחלט של האימונים וההכשרות.
בפרק השני תיארתי את מלחמת האוגדה ויחידותיה: את המירוץ המטורף נגד הזמן של חטיבה 14, עם המג”דים סוקניק וסטודניק, ממחנות סיירים אל סוק-אל-חאן שעל הליטני, שם פגשה את הגדוד של גיורא איילנד. והמח”ט דוד שובל ניצב עם יד מגובסת בצריח טנק ה-20ג’ שלו. לא איש כשובל יחמיץ את המלחמה. תיארתי את ההשתלטות המהירה, ביום הראשון, של כוח בה”ד 1 בפיקודו של שמואליק ארד ז”ל עם יום-טוב סמיה ואפי פיין (לימים אֵיתָם) על רכס ביר א-דאהר עד ח’רוף אל-ביר ואת הגעתה לחצביא של חטיבה 401 בפיקודו של עוזי לבצור, העולה משבעא רק עם קומץ נגמ”שים, מאחר שקירות התמך בכביש הצר קורסים תחת זחלי דחפור ד-9, ושל סגנו איציק לב ארי ז”ל הנע לאורך הליטני.
האלוף (במיל’) ד”ר עמנואל סקל נושא דבריו
תיארתי את תחושת התסכול מההמתנה בפקודה בחצביא ואיסור הכניסה לוואדי שבעא, כדי שלא להתעמת עם הסורים, בזמן שחטיבה 91 הסורית ממלאת את מערך ההגנה מולנו, מערך שאותו נצטרך להבקיע.
בספר ניסיתי להעביר לקורא את תחושת הסיפוק שאתה חש כמפקד בקרבות ובביצועים המוצלחים בהמשך המלחמה, כמו פעילות גדוד 606 בפיקודו של בכר להכשיר לתנועת רק”ם ורכב את ואדי שבעא – דרך עראפת – עם הדחפורים ד-9, שהיו KINGS OF THE ROAD (מלכי הדרך);
את הביצוע המבריק ביום רביעי של סיירת מטכ”ל בפקודם של שי אביטל, סגנו בוגי (משה יעלון) ומפקד הפלגה מוטי יוגב, בהשתלטות על “המיוערת”. נמצא כאן אודי קפלנסקי, הקע”ת (קצין עמדת תותחים), שירה לטובתה את “המצרר השחור” (פצצונות נ”ט) בהופעת בכורה עולמית, ופגע ברק”ם הסורי;
את לחימתו ביום רביעי אחר הצהריים של גדוד הצנחנים 9264 של נודלמן, תחת פיקוד חטיבה 401, על הרמפות של כפר זית בחיפוי גדוד 52 שבפיקודו של אורי אגמון, וכן חיפוי ארטילרי כבד;
את מסך האש המתגלגל לפני גדוד 52 מחטיבה 401 בליל רביעי-חמישי כנגד המארב הסורי, לפי עדכון הגַנַ”ד (הגדוד הנייד) בדרך לעין עטה, ואני מזכיר בכול פורום שהארטילריה לסוגיה, בהפעלתו המקצוענית לעילא של דורון קדמיאל, מפקד אגד ארטילרי 209 – הייתה מלכת הקרב וחסכה לנו חיים רבים.
את כניסתה החלקה והמיומנת ללחימה של חטיבה 7, ספינת הדגל של “צבא הצפון” על מרכבותיה, בפיקודו של איתן קאולי, בהופעת בכורה עולמית של טנקי המרכבה (עם חטיבה 211), תחת פיקוד אוגדה 252 – סמלה של “צבא הדרום”. כן. היו פעם “צבא הצפון” ו”צבא הדרום”;
את ביצועיו בקרב השב”ש (שריון בשריון) הגייסי ביום חמישי, 10 ביוני אחר הצהריים, של גדוד 75 בפיקודו של זיו הלוי מחטיבה 7 בפתחה הדרומית של הבקע;
את המעבר של כוח דרך כוח בליל חמישי-שישי של גדוד 46 בפיקודו של צביקה פריד לתוך רשאיה ומֵעֵבֶר לה, דרך כוח הצנחנים מגדוד 9264, כעת תחת פיקוד חטיבה 7, ובלי “אש ידידותית”;
את קרב הרדיפה ביום שישי בבקעת כפר קוק, עם התיאום המדוקדק מהחפ”ק שלי ב-עיחה, למניעת שב”ש “ידידותי” בין המרכבות של גדוד 82 בפיקודו של דור מוסל מחטיבה 7 ובין המגחים של גדוד 46 מהכוח של איציק לב-ארי, סמח”ט 401;
את ניהול האש של חטיבה 7 בסאהל כניסה, סמוך להפסקת האש, עם החוד של דיביזיה 3 שבאה לחלץ את חטיבה 91 המוכה, ויתכן שהושמדו שם גם טנקי טי-72.
אני מזכיר את תחושת ההקלה והסיפוק המוכרת לכול מי שחווה מלחמה – עם הכרזת הפסקת האש ביום שישי 11 ביוני בשעה 12:00 בצהריים, כשכול יחידות האוגדה ביצעו את משימותיהן והגיעו ליעדיהן.
עוד אני מתאר בספר גם אירועי לחימה מרכזיים בתקופת הבט”ש שהיה “מנוקד” בתקריות אש בלתי פוסקות; את יום הקרב ב-22 ביולי – “טרף”, כפי שכינה אותו משה בריל (בר-כוכבא) – היום בו הפלאנו מכותינו בטנקים הסורים שבערו בשקט של בית קברות, באור השקיעה לכול רוחב ועומק הגזרה, מזרחית לסאהל כניסה. ביחוד הצטיינו בירי טנקי המגח 6ג’ של גדוד 34 בפיקודו של עופר פירעם, עם בני הישיבות מחטיבה 401 שפגעו בטנקים הסורים בטווחים שמעל 4000 מ’.
עוד מתוארת מכת האש של ארבעה גדודי ארטילריה שהנחתנו בהזדמנות אחרת על המוצבים הסורים במשולש טובלנו – אלה שלא הפסיקו להטריד – כשגבי אשכנזי, סמח”ט גולני, מתאר לי את מקורות הירי, מתקן את האש מהתצפית שלו בענא ומדווח שהסורים מפנים נפגעים באמבולנסים ושומרים על ריסון.
מתוארים בספר גם רגעי תסכול קשה, כשמהלכי לחימה לא צולחים כפי שתכננת: כמו הלחימה על הפקק בטולוס 33-32 של מערך ההגנה החפוז של הקומנדו הסורי שעליו לא ידענו: מוקשים, תעלות נ”ט, סוללות העפר ומגנן טילי הנ”ט מילאן. פתחנו אותו בסופו של דבר עם סיירת מטכ”ל וגדוד ההנדסה 606 בשבת 12 ביוני וביום ראשון 13 ביוני, מאחור, מצפון.
ומתואר גם הכעס הגדול של בוקר יום ששי 11 ביוני, כשמשל”ט צפון (מרכז השליטה של חיל האויר בפיקוד הצפון) לא מאשר הנחתת מסוקי פנוי בתאג”דים של חטיבה 7 על ציר “מזכירון” וזאת בטענה ההזויה שהם קרובים לקו המגע. וכמובן שהסברינו שקו המגע זז כבר כמה קילומטרים מזרחה לא מועילים, כי הרי אין לנצח את איתני הטבע: מזג האוויר וחיל האוויר. או אז מטכסים עצה קצין הרפואה של אוגדה 252 ד”ר דובי ענבר וידידי הטוב קצין הרפואה של אוגדה 880 ד”ר דני כצנלסון, ומחליטים לנייד את הפצועים רכוב אחורה, אל התאג”דים של האוגדה השכנה 880, מדרום למשולש טובלנו הזכור לרע. לא כול הפצועים שרדו.
ומתוארים גם רגעי כאב ותסכול עקב תקלות מבצעיות, כמו התקיפה השגויה ומרובת הנפגעים של חיל האוויר על כוחותינו: גדוד 46 וגדוד 424 של יה-יה (עופר שׂריה ז”ל) בחילווה. חיל האוויר לא טרח לידע אותנו, “מלחכי העפר”, בסיבותיה של אותה תקלה.
בפרק השלישי תיארתי את ההתארגנות המהירה להגנה. את מבצע בניית קו המוצבים בעזרת שלושה גדודי הנדסה, בניצוחו של קצין ההנדסה יגאל בן יהודה, להיערכות לבט”ש תובעני בגזרה שהורחבה, מג’בל בורוק עד שולי החרמון; את התקריות היומיומיות עם הסורים; את המוקשים בדרכי העפר. והיה לי הכבוד המפוקפק לעלות על אחד מהם (למזלי עם נגמ”ש מדופן) – המוקש השני בקרירה שלי. הראשון היה עם טנק במלחמת ההתשה בתעלה מול האי אל-בלאח.
אני מתאר בספר את ההכנות האינטנסיביות בהובלת חיים סרלין ז”ל, וחיות, לחורף הקשה מאד ש”זקני רשאיה” לא זכרו כמותו, ומציין בגאווה שלא איבדנו אף לוחם במוצבים המושלגים ואף לא נהג על הצירים מכוסי הקרח באותו חורף קשה.
בפרק הרביעי – רקוויאם לאוגדה 252 קראתי לו – לא יכולתי להימנע מלהביע את דעתי על האיוולת הצה”לית הנוראה בהפיכתה של אוגדה 252 עתירת הניסיון ומצולקת הקרבות, מאוגדה סדירה לאוגדת מילואים, תוך איבוד נכסים כול כך יקרים לצה”ל כולו. הביטו על גלריית מפקדי השדה כאן באולם – הן מיחידות האוגדה והן מיחידות אחרות שלחמו תחת דגלה, ותבינו את גודל ההפסד.
בפרק החמישי, האחרון, מנותח הצד הצבאי-המקצועי של לחימת האוגדה כנגד הסורים והמחבלים, תוך השוואה עם ביצועי מלחמת לבנון השנייה ולקחיה ואני מניח שהקורא המקצועי ימצא עניין בניתוח זה.
תודות
ברצוני להודות לכול מי שסייע בידי להעלאתו של ערב זה: לעמותת יד לשריון המשמשת לי תמיד אכסניה חמה, ובמיוחד לאודי היו”ר, לחנן המנכ”ל, לצחי היעיל-פעיל ולמזל הבלתי נלאית שכול כך חבל שפרשה; למנחה הערב, אליהוא בן-און, תותחן טנק בפלוגה ג’ – “גלבוע” – של בועז עמיר בגדוד 52 במלחמת יום הכיפורים, אחד מאלה שהפליאו להכות בשריון המצרי בוואדי מבע’וק ב-14 באוקטובר 1973; לערן סלמון, מ”פ בגדוד 79, ובהמשך ראש לשכתי כמפקד האוגדה, שעשה נפלאות והפך כול אבן באיתור האנשים, גם כאלה שאיתם לא היה קשר עשרות שנים, ממש איש אית”ן (איתור נעדרים); לדני דור, העורך, הסובל כבר שנים מהעקשנות שלי, אך מתמודד איתה בהצלחה, ספר אחר ספר. עובדה!
ואחרונים יקרים – לרעייתי עדנה ולילדיי שנשאו מאחור בנטל הדאגה, כמו במלחמותיי הקודמות, וכססו ציפורנים.
ולבסוף אני מודה לדוברים, לקהל הנכבד שהגיע, ומצדיע לעמיתיי לוחמי מלחמת שלום הגליל, ובעיקר, כמובן, לאלה שלחמו תחת דגלה של האוגדה שלנו – 252.
תודה לכולכם.
קישור לצילומים מערב ההשקה הקליקו כאן:
צילמה: רב”ט מעין מנדל
