תוך כדי מתיחת ביקורת מוצדקת על ישראל (כיבוש, התנחלויות, שוליים גזעניים), יש להרים את העיניים ולראות את המרחב שבתוכו ישראל ממוקמת. מרחב שבו יזידים נטבחים ונוצרים נרדפים ונשים נסקלות. מרחב שבו אין דמוקרטיה ואין שלום ואין חסד. זה מזרח תיכון, שליברלים מוכרחים לראות אותו כמות שהוא – ולהתמודד באומץ לב עם תחלואיו.
איר שביט (מאתר הארץ, 14 באוגוסט 2014)
המזרח התיכון החדש הוא מזרח תיכון ברוטלי. סונים רבים שונאים שיעים, ושיעים רבים שונאים סונים. סונים רבים ושיעים רבים שונאים נוצרים, יהודים, נשים והומואים. בארצות רבות באזור רבים מבני הרוב שונאים בני מיעוטים: כורדים, דרוזים, קופטים, טורקמנים, יזידים. מלוכנים וחילונים שונאים אחים מוסלמים, ואחים מוסלמים שונאים חילונים ומלוכנים.
השנאות הללו נהפכות לאלימות. האלימות נעשית פראית. שדים רבים מדי יוצאים מבקבוקים רבים מדי ומתחילים לטרוף בני אדם. כופרים נרצחים, חוטאים נסקלים, נשים נמכרות לשפחות. מזרח תיכון חדש חושף בימים אלה את פניו, והם פנים של אימה.
ישראל בלב המזרח התיכון החדש והברוטלי. צילום: ויקיפדיה
גם בעבר היה המזרח התיכון נגוע בקנאות בין-דתית ובאיבה בין-שבטית, אבל האימפריה העותמנית, המעצמות הקולוניאליות והלאומיות הערבית אילצו בני דתות שונות ובני שבטים שונים לחיות יחדיו, מתוך ריסון השנאות הקמאיות. קריסת הלאומיות המודרנית בשנים האחרונות גרמה לפירוק המסגרות המשותפות ולהתפרצות מחרידה של פשעי שנאה. לכן דווקא כיום נראים מראות זוועה שכמו נלקחו מימי הביניים. לכן דווקא כיום אנחנו עומדים מול סמבטיון של ברבריות. הראשים והאיברים הכרותים של בני אנוש חפים מפשע הם הרבה יותר ממטפורה מצמררת. בחלקים נרחבים של המזרח התיכון החדש אין מקום לזכויות האדם, לא לכבוד האדם ולא לחירות. בחבלי ארץ רבים במזרח אסיה ובצפון אפריקה אין מרחב ליחידים, לא שוויון למיעוטים ולא חמלה לחלשים. הקנאות האלימה יצאה משליטה בעיראק ובסוריה, אך משתוללת גם בלוב ובלבנון ומאיימת על מצרים וירדן. רק בתוניסיה ובכורדיסטן בוערות אבוקות של קידמה. בכל המדינות האחרות באזור הבחירה היא בין מונרכיה ריאקציונית, דיקטטורה צבאית, תיאוקרטיה דתית, או כאוס רצחני.
לליברל המערבי קשה להתבונן במזרח התיכון החדש. תפישת עולמו מבוססת על ביקורת של המערב ומתן חנינה גורפת למי שנתפשים כקורבנותיו. מערכת הערכים של הליברל הזה אוסרת עליו להגדיר כרוע רוע של עולם שלישי. לכן הוא הפגין נגד המלחמה בווייטנאם, אך שתק אל מול הג’נוסייד של הקמר רוז’ בקמבודיה. לכן התנגד למלחמות בעיראק ובאפגניסטן, אך שתק לנוכח הדיכוי באיראן. לכן הוא גם ממהר לגנות את ישראל, בעודו מפגין סלחנות כלפי הפשיזם של החמאס. נגד הפעלת כוח מערבית יודע הליברל המערבי להתקומם, ואוהב להתקומם. אבל לנוכח טבח שמבצעים ערבים בערבים, הוא אובד עצות. על מי יכעס? נגד מי יפגין? כלפי מי יחוש זעם קדוש?
הנשיא האמריקאי ברק אובמה עשה נכון השבוע כשהגיש סיוע הומניטרי וצבאי לנרצחים בצפון עיראק. שר החוץ, ג’ון קרי, פעל נכון כשאמר דברים נחרצים על דאעש. כלי תקשורת מובילים בארצות הברית ובאירופה עשו ועושים מלאכת קודש כדי לחשוף את הזוועה. אבל בכל אלה אין די. המזרח התיכון החדש מעלה כעת שאלות נוקבות, שמוכרחות לעורר מהפך בעולם המחשבה הליברלי. אין להמשיך להתעלם מהמגיפה הנוראה של ברוטליות מזרח תיכונית. ומהעובדה שמיליוני ערבים חיים בלא זכויות ובלא עתיד.
תוך כדי מתיחת ביקורת מוצדקת על ישראל (כיבוש, התנחלויות, שוליים גזעניים), יש להרים את העיניים ולראות את המרחב שבתוכו ישראל ממוקמת. מרחב שבו יזידים נטבחים ונוצרים נרדפים ונשים נסקלות. מרחב שבו אין דמוקרטיה ואין שלום ואין חסד. זה מזרח תיכון, שליברלים מוכרחים לראות אותו כמות שהוא – ולהתמודד באומץ לב עם תחלואיו.
