ראיון מיוחד: הספידו אותם, קראו להם גרוטאות מיושנות, אמרו שהם דינוזאורים שלא מתאימים לשדה הקרב החדש, אבל מרכבות הפלדה עמדו במרכז המבצע בגבורה. אל”ם סער צור, מפקד חטיבת השריון 401, חושף לראשונה את השיטה שבה זה עבד
בן כספית (מאתר מעריב סופהשבוע, 25 באוגוסט 2014)
“בשבוע שעבר”, מספר אל”ם סער צור, מפקד חטיבת השריון 401, “יצאתי הביתה אחרי שישה וחצי שבועות. אל תתרגש, אני עוד מקרה קל. המג”דים שלי יצאו רק עכשיו, אחרי עשרה שבועות. אל תשכח ש’שובו אחים’ התחבר לנו ל’צוק איתן’. בקיצור, אני מגיע הביתה לרמת גן, ורואה שהטלוויזיה פועלת. אשתי לא צופה בטלוויזיה. אף פעם. פשוט לא מדליקה את המכשיר הזה. ופתאום היא מחוברת אליו בוורידים. הרמתי גבה. התחלתי לצפות גם אני, ופתאום הבנתי. כל החדשות זה הרוגים, פצועים, אווירת נכאים. ופתאום אני מגלה שיש קבוצת וואטסאפ של נשות המח”ט והמג”דים בחטיבה שלי, זאת אומרת אשתי והנשים של המג”דים, וכולן מחוברות 24 שעות, מעודדות אחת את השנייה, כולן על כדורים. ומצב הרוח הכללי בעורף על הפנים, וכולם עם הפנים באדמה. ואני לא מבין. באמת, לא מבין”.
מה אתה לא מבין?
“איך זה יכול להיות. שמע, צה”ל קיבל משימות ועמד בהן עד הפסיק האחרון . די בקלות, אפילו. והמוטיבציה של הלוחמים הייתה מטורפת. וערכי הרעות היו מחממי לב. והיו גילויים של אומץ לב, והייתה תחושת אחדות, ואני בא הביתה ופתאום מגלה עולם אחר לגמרי, עם דיכאון קליני כזה. מה אני אגיד לך, מסקנה אחת ברורה יש לי: טוב עשינו שנכנסנו פנימה בלי טלפונים ניידים. המכשיר הזה רק פוגע במוטיבציה ובמצב הרוח”.
איך אתה מסביר את הדיסוננס הזה בין תחושת הניצחון של הלוחמים למה שהרגישו בעורף?
“זה הזכיר לי את התקופה שהייתי מ”מ בדרום לבנון, רק הפוך: אז היינו יוצאים הביתה, אחרי שחטפנו כל החודש בלבנון, ורואים את תל אביב חוגגת. עכשיו זה התהפך. אנחנו בתוך עזה בהתרוממות רוח, רק תנו לנו להתקדם עוד, רק תגידו מה לעשות, ונעשה, ובארץ על הפנים”.
“מערכות העקיבה שלנו במרכבה טובות יותר מהמערכות של האף-16”. צור. צילום: אלוני מור
אתה שלם עם הישגי המבצע עד כה?
“ברור. הורדנו להם בשבועיים, עבודה של חמש שנים. עשינו את זה במינימום שחיקה, עם פגיעה מקסימלית בחמאס. שמע, בתחילת הלחימה רוב הרקטות ארוכות הטווח עפו לתל אביב מבית חנון. כשנכנסנו לשם, זה נגמר. אף רקטה לא נורתה מבית חנון. אם היינו מקבלים הוראה להיכנס ללב עזה, היינו עושים את זה ושמים קץ לירי גם משם. בלי בעיות. ואני אומר לך את זה בלי לזלזל באויב”.
כמה זמן היה לוקח לך להגיע עד הים של עזה, אם היית מקבל פקודה לבתר את הרצועה?
“שעתיים. מקסימום. זה תלוי בקצב הנסיעה של הטנקים. כשביצענו את ההתקפה החטיבתית על אל עטטרה, היינו די קרובים. לא הייתה שום בעיה להגיע לים, להגיע לכל מקום שיגידו. לא לנו, כחטיבה 401 עם טנקי מרכבה סימן 4, ולא לצה”ל ככלל. הייתה לנו משימה אחרת. היינו צריכים לתפוס קו קדמי ברצועת המנהרות, ולאפשר לצה”ל להשמיד אותן. עמדנו במשימה הזו ב-100%. על הדרך, השמדנו את גדוד בית חאנון. זה אחד הגדודים החשובים של חמאס, אחד מחמשת הגדודים האפקטיביים שלו. אנחנו, יחד עם חטיבת הנח”ל, היינו אמורים לפרק את הגדוד הזה, ואני אומר לך שהוא מפורק. לגמרי. נותרו לו משהו כמו 100 מחבלים בריאים מתוך 500, השאר ברחו, נהרגו או נפצעו”.
אתה יודע להגיד, כחטיבה, כמה מחבלים הרגתם במהלך “צוק איתן”?
“כן. בין 120 ל-130. ועוד יותר מזה פצועים. ספירת ראשים ממוקדת, כולל רשימה שמית”.
חמאס הופיעו ללחימה, או שכמו ב”עופרת יצוקה” הם בעיקר ניתקו מגע?
“בעיקרון, הם לא הופיעו. המפקדים שלהם ירדו למחתרת או ברחו, הפקירו את הלוחמים מאחור. חלק מהמחבלים תקפו אותנו, בחוליות של שניים שלושה, תקפו דחפורים, תקפו חי”ר, תקפו גם אותנו, צלפו פה ושם, ניסו לפגוע מרחוק. אבל בעיקרון, זה לא היה כוחות. בכל עימות פרונטלי לא היה להם מה לחפש מולנו. הם פצעו לי שני מ”פים בצליפות, הם הרגו לי מ”מ מוכשר עם עתיד גדול בצבא, נתן כהן, שחטף כדור מצלף כשהיינו במגנן, בין סוללות עפר, והוא היה עם הראש בחוץ. נתן היה קצין מעולה, שהתחיל מסלול מאוחר, הוא הלך לקורס מט”קים בשלב מאוחר של השירות והפך לקצין מצטיין. הוא היה מיועד להיות מ”פ”.
אז בעיקרון, לא הייתה התנגשות אמיתית עם חמאס. הם בעיקר עקצו, במנהרות, בצליפות, במטענים.
“נכון. תראה, בהתחלה חששנו, אתה נכנס ולא בדיוק יודע מה הולך לקרות. אבל די מהר החשש הזה התפוגג. הבנו את המציאות. הבנו שהאיום הוא כדורי, מסביב, יכול לבוא מכל מקום, אבל יש לך את כל הכלים להכריע אותו. אתה נכנס לבית, הם יורדים למנהרה, צצים לך מאחור, מנתקים מגע ומופיעים מהאגפים. ברגע שקלטנו את זה, למדנו איך לטפל בזה. מה שהיה מרשים מאוד, זו תשתית המנהרות שהם בנו. מעטים מהם ניסו להגיח מולנו מהמנהרות האלה. כל מי שיצא, נורה ונהרג”.
“הגענו לאזור שהיו בו בתי ספר ומסגד. פתאום הנהג שלי מזהה 4 משגרים”. צילום: רויטרס
זה קצת מתסכל. כל העוצמה הזאת של צה”ל, והם לא באים. אין לך בעצם מה לעשות עם העוצמה שלך, לא?
“ממש לא. לנו היה שטח לחימה שונה משל גולני בשג’אעייה. אנחנו עשינו שלוש התקפות חטיבתיות גדולות. על אל-עטטרה, בית חנון וג’בליה. אתה צריך להבי מה זה התקפה חטיבתית. זה מתחיל עם הרעשה ארטילרית למרחבי התמרון, שאליהם אני מגיע אחר כך. זה גם ארטילריה וגם אש אפקטיבית מאוד של ספינות חיל הים. הכל באופן מדויק ומדוד. זה נמשך במטס אווירי ארוך ומדויק של חיל האוויר, שמוריד את ה’מטרות תומכות תמרון’ שאני מסמן ומבקש ממנו. יש כאן שילוב מדהים, אנחנו צופים והם משמידים, אחר כך יש אפשרות אפילו למקצה שיפורים נוסף.
“אחרי זה מגיע תורנו. הטנקים הראשונים. נכנסים לפאתי השטח הבנוי, תופסים עמדות ומתחילים לפגוע במטרות. הכל מסומן מראש. הכל מתוצפת ומבוקר על ידי גורמים שונים בו זמנית, בזמן אמיתי. רק אחרינו מגיע החי”ר, בדרך כלל הדחפורים באים לפניו. אצלנו לא נתנו לחי”ר להיכנס לבית לפני שנכנס אליו פגז של טנק. לא לקחנו סיכונים. אני מדבר, כמובן, על בתים שסומנו כמטרות, בתים עם אמצעי לחימה, ששימשו מוצבים קדמיים, בתים עם פירי מנהרה, בתי פיקוד ושליטה, בתים ממולכדים”.
ובכל הזמן הזה, איפה חמאס?
“לא רואים אותם ממש בעיניים. מדי פעם הם עוקצים, כמו שאמרנו. אנחנו, במקביל, מוצאים כל הזמן כמויות גדולות מאוד של אמל”ח. מה לא מצאנו שם. מקלעים כבדים, אר-פי-ג’י בכמויות, מטעני חומר נפץ בכמויות, רימונים, קלצ’ים, תחמושת בכמויות גדולות”.
היו לך רגעים קשים בלחימה?
“כן. קודם כל, בכניסה. לא חששתי לגבי עצמי, אני מכיר את עצמי, חששתי לגבי ההתמודדות של האחרים. זה התפוגג מהר מאוד. אתה פועל כמו מכונה. עיקר תשומת הלב זה לבצע את המשימה, וגם להגן על החיילים. אני לא אחד שמתרגש. היה רגע קשה כשצלף פגע בקצין האג”ם של גדוד הנח”ל שהיה איתנו. עמדתי שני מטרים ממנו. פגע בו כדור 0.5, שזה כדור אימתני, פגע בו ביד שהייתה בדיוק בתוך הכיס, וחדר לתוך הגוף. היה דימום גדול והייתה סכנת חיים מידית. היינו באזור לחימה עם הרבה אש, המסוק לא רצה לנחות, ישבתי על הקשר והפעלתי לחץ על כל העולם עד שלקחו את הסיכון העצום והגיע מסוק ופינה את הקצין לבית החולים. כל הזמן אמרתי לעצמי, רק שיחיה, רק שיחיה. לשמחתי, הוא יצא מזה”.
היו דיבורים על המודיעין במהלך “צוק איתן”. מה דעתך?
“המודיעין היה מעולה. הייתה לי שיחת טלפון עם ראש אמ”ן אביב כוכבי, והודיתי לו אישית על המודיעין הטקטי, שהיה פשוט אחד לאחד. שמע, בהתקפה על בית חנון עליתי לעמדה, יש לנו בטנק מערכת ממוחשבת. כל הזירה מולנו, בתצ”א מדויק, כל מטרה צבועה בצבע מסוים, כל מטרה ממוספרת, הכל מתואם ומעודכן מראש מול המודיעין.
“אני מתלבט לפני שאני יורה על מטרות. מדובר בבתים של אנשים. אתה רואה בית גדול, שלוש קומות, בית יפה, ואומר לעצמך איך אפשר לירות בו. אגב, לא היו אצלנו אזרחים. כולם יצאו מראש. אבל יש מודיעין, אז אני אומר לתותחן לירות בבית היפה הזה, הראשון. הוא יורה, עוברות שתי שניות של שקט, ופתאום, אחרי הפגיעה של הפגז, הבית כולו מתרומם באוויר. היה ממולכד. אני עובר לבית השני, כנ”ל. מתוך עשרה בתי מטרה שהיו שם, שבעה היו ממולכדים והתפוצצו אחרי שפגענו בהם. זו הייתה התרגולת לאורך כל הלחימה. הבתים שהיו מסומנים כבתי פח”ע ולחימה, חטפו כל אחד פגז. שני שלישים מהם התפוצצו”.
“החשש התפוגג די מהר. הבנו את המציאות”. אל”ם סער צור. צילום: אלוני מור
יש לך דעה על הרינונים שלפיהם צה”ל ירה יותר מדי, הרג יותר מדי אזרחים, לא הקפיד על טוהר הנשק?
“בוא נחזור לדילמה ההיא, כשיורים על בית. תשמע, במנהרה הראשונה שחשפנו, אחד המג”דים אמר שהבית יפה, בוא לא ניגע בו. כמה דקות אחרי זה, מהבית היפה הזה ירה הצלף שפגע בקצין האג”ם של הגדוד, זה שעמדתי לידו. בסוף, זה להתפשר על החיים של החיילים שלך. חמאס לא עשו חשבון וניצלו את התשתית האזרחית לפגוע בנו. תראה, למשל בבית חנון. התקדמנו עם הטנקים, והשטח רווי משגרי רקטות. מימין, משמאל, בכל מקום. הגענו לאזור שהיו בו שלושה בתי ספר ומסגד, אחד ליד השני. חשבנו ששם לא יהיו משגרים. עמדנו שם בתצפית, פתאום הנהג שלי, שיושב למטה, מזהה לידנו ארבעה משגרים, בכל אחד מהם ארבע רקטות מוכנות לשיגור. המג”ד ירה פגז ואני יריתי עליהם מהמקלע המקביל, התברר שאחד המשגרים היה ממולכד”.
הטנק שבטנק ינצח
החטיבה שעליה מפקד אל”ם צור, 401, היא חטיבת העילית של השריון. מרכבה סימן 4. ממוגנת כולה במערכת “מעיל רוח”, המצאה ישראלית מופלאה שמזהה כל טיל מכל סוג שנורה לעבר הטנק ומשמידה אותו.
“המערכת הזו עשתה מהפכה אדירה בלחימת השריון”, אומר אל”ם צור, “היא פשוט שינתה לנו את תפיסת הלחימה. אני עשיתי תפקיד ארוך כמח”ט בנימין. אני זוכר כשהגיעו האפודים הקרמיים הקלים ללוחמים. עד אז, כשלוחמי חי”ר היו רוצים להשתלט על בית, הם היו נעמדים בכניסה, זורקים פנימה רימון, צרור, רק אחרי זה נכנסים. מאז שהגיעו האפודים, הם נכנסים פנימה בריצה. אותו הדבר בדיוק עם הטנקים. המערכת הזו מאפשרת לנו לרוץ קדימה מהר, במינימום פגיעה. אנחנו יכולים להיכנס מהר, עמוק ורחוק. המערכת מדהימה. היא מזהה את הטיל, היא יודעת מראש אם הוא אמור לפגוע בטנק או לא. אם לא, היא תעזוב אותו. אם כן, היא תיירט אותו. היא יעילה נגד כל דבר, מאר-פי-ג’י פשוט שנורה עליך ממרחק של כמה מאות מטרים, עד טיל קורנט אימתני, שנורה עליך ממרחק של קילומטרים”.
כמה פעמים היא הופעלה בלחימה בחטיבה שלך?
“אני לא יכול להגיד לך מספרים, אבל היא הופעלה. כולל טיל קורנט, שנורה מטווח 3,800 מטר. אגב, הם ירו בעיקר על טנקים של קצינים, של מג”דים, של מ”פים. והמערכת יירטה הכל”.
זה אומר שיש לך היום לוחמים בחטיבה שאתה יכול להסתכל להם בעיניים ולדעת שהם בחיים בזכות ההמצאה הזאת.
“חד-משמעית. שמע, הקורנט הזה עף על טנק של מ”פ שלי, שעמד בעמדה עם הראש בחוץ. אם הוא לא היה מיורט, זה היה קטלני. המערכת יודעת לתת נקודה מדויקת מאיפה נורה הטיל, ואני דורש מהצוותים שלי לפגוע מיד באלה שירו. זו מערכת חכמה, שמשודרגת כל הזמן”.
אל”ם סער צור, בן 41, נשוי לאשת הייטק, אב לשלושה, מתגורר ברמת גן. שריונר בדם. ביקשתי לראיין דווקא אותו. את התהילה של “צוק איתן” גרפו המח”טים של חטיבות החי”ר. גולני עם רסאן עליאן הפצוע, גבעתי עם וינטר הפרוע, טולדנו הצנוע (והמקסים) בצנחנים, הנח”ל עם אורי גורדין המרשים. אבל אני טנקיסט. התחלתי במגחים (פטונים) הוותיקים בסיני, זכיתי לשרת בפלוגת המרכבה הראשונה של צה”ל – סימן 1, גדוד 82, חטיבה 7, רמת הגולן. הטנקים האלה כבר לא קיימים היום, יצאו לגמלאות מזמן. עד לא מזמן היה נדמה לרבים מאיתנו שהטנקים בכלל סיימו את תפקידם ההיסטורי. הפכו למלכודות מוות, מושכים טילים ובולטים מדי בשטח.
ואז הגיע מעיל הרוח. “אנחנו”, אומר אל”ם צור, “אף פעם לא באמת חשבנו שנצטרך לקבור את הטנקים. ידענו שצריך להתאים אותם לשדה הקרב החדש, למציאות הנוכחית והעתידית. עשינו את זה. הטנק הוא חיה שיודעת להתאים את עצמה לכל מקום. בטכנולוגיה, בתרגולות, בתורת לחימה, באמצעים. אגב, בלי ששמנו לב, ‘צוק איתן’ הייתה המערכה של הטנקיסטים. זה הפתיע את כולם. את החי”רניקים, את הפיקוד העליון של צה”ל. אנחנו לא הופתענו”.
“הוא היה מיועד להיות מ”פ”. סרן נתן כהן ז”ל. צילום: דו”צ
יש לי הרגשה שהחי”רניקים לא יסכימו איתך בנקודה הזאת.
“תקשיב, אתה יכול לשאול אותם. תראה, נכנסנו לעזה בצוות קרב חטיבתי. מה שנקרא צק”ח. זו יחידת הלחימה היום של צה”ל. אנחנו מחולקים לצק”חים. בכל אחד יש גדוד טנקים, שני גדודי חי”ר, גדוד הנדסה, ארטילריה. כשהחי”רניקים נחשפו למה שהולך אצלנו בטנק, הם נדהמו. בסוף הלחימה באו אלי שני המג”דים של החי”ר שהיו איתי, ושאלו איפה עושים צמ”פ (אימון הבסיס של הטנקיסטים: צוות, מחלקה, פלוגה – ב”כ).
“הייתה התקפה לילית על בית חנון. בשעה 4-3 בבוקר נאמר לנו שיש הפסקת אש בעוד כמה שעות וחייבים לסיים. הורדנו שם הרבה אש מטוסים, ארטילריה, אחר כך עצרנו בפאתי השטח הבנוי ופגענו בכל המטרות, אחת אחרי השנייה, עם הטנקים. המג”ד של 932 (אחד מגדודי הנח”ל) שהיה איתנו אמר לי אחר כך שהוא הרגיש כל כך מיותר, עד שבשלב מסוים הוא דרך את הנשק וירה כדור אחד לתוך סוללת העפר, כדי להרגיש שייך”.
אתם בעצם תלויים אלה באלה, אם אני מבין נכון.
“נכון. הפעילות משולבת. התיאום מושלם. חי”רניקים לא ייכנסו היום לשטח אם אין להם בזווית העין טנק, או מחלקת טנקים, שמעניקה חיפוי, הגנה, גיבוי. בכל מה שקשור לכוח אש, למיגון, למהירות, לגמישות, לוורסטיליות, להשפעה, אין לנו שום תחליף. החי”רניקים יכולים לנוע על האכזריוֹת שלהם, אבל זה לא זה. אין להם כוח אש, הם נחותים ופגיעים”.
השריון זה הייטק
ועוד לא הגענו לטכנולוגיה. אחרי הריאיון ערך לי המח”ט סיור מודרך על המרכבה סימן 4. כמה חבל שהקדמתי את זמני. הטנק הזה לקוח מסרטי מדע בדיוני. ואני לא מתכוון למיזוג האוויר או שאר הפינוקים והעיצוב הנוח שבהשוואה אליו הטנקים הקדומים שבהם שירתי היו ארונות מתים טחובים מתנייעים ופרימיטיביים. אני מתכוון למערכות השליטה והבקרה, האש, המיגון, הטמעת המודיעין המהירה בזמן אמיתי במחשב של הטנק, שבו צופים בו זמנית כל אנשי הצוות, כל אחד במסך ענק משלו, כשהם יודעים בדיוק איפה הם, איפה האויב, כל מבנה שנמצא בסביבתם ממוספר וצבוע בצבע התואם, הם יודעים בדיוק מהי המטרה, איפה היא, מה הטווח אליה. האמת היא, שהם כמעט לא צריכים לעשות כלום. הטנק עושה את רוב הדברים בעצמו.
אם אני משווה את המרכבה סימן 1, שעליה פיקדתי לפני 32 שנה, למרכבה סימן 4 של היום, זה כמו להשוות בין מטוס ססנה למפציץ חמקן. כן, עד כדי כך. “הכל ממוחשב”, פותח אל”ם צור את הסיור, “כל הטנקים מרושתים ביניהם. אני כמח”ט יודע בכל רגע נתון איפה כל טנק שלי נמצא, לאן מכוון התותח שלו, לאן הוא נוסע. השו”ב, שליטה ובקרה, מושלמת. הזירה כולה פרוסה לעיני המפקד, הטען, התותחן, כל אחד במסך המשוכלל שלו. התותחן צריך ‘לדקור’ מטרה ממוספרת, זה מספיק כדי שהתותח יכוון את עצמו עליה, ימדוד טווח, אוטומטי, הכל תוך שניות. אגב, למעלה מ-90 אחוזים פגז ראשון במטרה”.
טנק של צה”ל בעזה. צילום: דו”צ
רק העניין הזה, של 92 אחוזים מהפגזים שפוגעים במטרה בניסיון הראשון, הוא מדהים כשלעצמו. אבל המערכת כולה, שמרושתת לא רק בין אנשי הצוות, ולא רק בין הטנקים של המחלקה, או הפלוגה, או הגדוד, או החטיבה, אלא גם בין החטיבה לחמ”ל, למסוק שבשמיים, למל”ט, לבלון התצפית, ליחידות השכנות, הכל נמצא על אותה מערכת מודיעינית ממוחשבת, הכל מתעדכן בזמן אמת, כל טנק מקבל ישר למחשב שלו את המטרות שלו, את הגזרות שלו. עד שלא רואים ומבינים את זה, לא קולטים כמה זה מדהים.
“קבל דוגמה”, אומר אל”ם צור, “לוחם חי”ר, כדי להתעסק עם השליטה והבקרה, צריך ללכת למ”פ, שם יש אמצעי אחד, על גב של איזה חייל, זה מסובך, זו פרוצדורה, ואחרי כל זה הוא רואה שם מה שאצלי רואים שלושה אנשי צוות בצריח בשלושה מסכים שונים כל הזמן. הסיפור של ירי וזיהוי מטרות של פעם, כשאתה היית מט”ק”, אומר המח”ט, “נגמר. כבר אין בזה צורך. הכל מזוהה, הכל ברור לכולם, גם לא צריך לעלות לעמדת תצפית כדי לתצפת. הכל מתוצפת מראש, מותקן לתוך המערכת”.
האמת? צריך להיות טנקיסט זקן כדי להבין עד כמה זה מדהים. אנחנו היינו עולים לעמדת תצפית. מכריזים, מטפסים, חושפים את הטנק לכל הסכנות שממול (פעם היו ממול דיביזיות של טנקים סוריים או מצריים), מרימים משקפת, מתחילים לחפש אויב. מזהים אויב? משדרים פקודה ברשת הקשר לכל הפלוגה. מתחילים לחלק את הטנקים של האויב בין כולם. מודדים טווח. מעבירים את האינפורמציה הזאת בקשר. מתחילים לירות. אם פוגעים, מדווחים מה הטווח הסופי, המדויק. בקיצור, תורת לחימה שלמה. מסובכת, מסועפת, מסורבלת. ובכן, לא עוד.
הטנקיסטים של היום יודעים מה יש מולם מלכתחילה. לא רק יודעים, יש להם מספרים סידוריים של המטרות. הם לא צריכים להגיד בקשר שטנק 2א’ יורה לטנק שנמצא משמאל לעץ הגדול בשיפולי הדיונה הלבנה. הם לא צריכים להגיד כלום, בעצם. וגם לא צריכים להרים משקפת. וגם לא צריכים להוציא ראש מהטנק. הם רואים הכל על הצג, הם נוגעים בצג וכל השאר קורה לבד. פחות או יותר.
“האפקטיביות של המערכת הזו מדהימה”, אומר אל”ם צור, “שינינו לגמרי את השפה, את התורה. והכי חשוב, זה המודיעין. יש לנו בחמ”ל החטיבתי לפחות שני נציגים של 8200. הם מחוברים לחומרים שלהם. המודיעין מולבש על מערכת השליטה והבקרה שלנו בחמ”ל ומתעדכן כל הזמן. אנחנו יודעים על כל מה שזז בגזרה שלנו, כשהוא זז. המעגלים של הירי נסגרים במהירות. הכל מחובר להכל. רמ”ט החטיבה יושב בחמ”ל ומארגן את הכל. בעצם, מי שפוגע במטרות זה בעצם החמ”ל, שמחלק אותן לטנקים בשטח.
“הדור הצעיר של הטנקיסטים היום לא יודעים מה זה מפה. אני מכריח את המפקדים שלי ללכת עם מפות כיס, כדי שלא יתנוונו. היום הכל בקצות האצבעות. הכל קורה על הצג, במסכי המחשבים, בתוך הטנק. אני גם מנסה להרגיל את הטנקיסטים להוציא מדי פעם ראש החוצה, כדי להסתנכרן עם הסביבה. כי אין באמת צורך להוציא ראש. לנהג יש מצלמות פרונט והוא יודע לאן לנסוע, יש גם מצלמות רוורס. המפקד וכל השאר רואים את כל הגזרה לפניהם על המחשב.
“אני הולך להגיד לך משהו מרחיק לכת, אבל אני עומד מאחוריו: מערכות העקיבה שלנו במרכבה טובות יותר מהמערכות של האף-16. אתה נוגע במטרה, התותח ננעל עליה, הוא יודע מה המהירות שלה אם היא בתנועה, הוא מודד אליה טווח מדויק בלייזר, הוא נעול אליה גם אם אתה בתנועה ואתה מסתובב ועולה ויורד”.
מצוין גם בהנדסה
ועוד לא דיברנו על סוגי התחמושת. אז בואו לא נדבר על זה, כדי לא לאתגר את הצנזורה. יחסית למה שאנחנו ירינו, הסימן יורה היום פגזי איינשטיין. יש אפילו פגזים מיוחדים נגד חי”ר שהתותחן קובע באיזו זווית בדיוק יתפזר הרסס שלהם. ועוד משהו קטן: הטען קשר הוא זה שצריך לחלץ את הפגז מבטן הטנק, פגז זה משהו ששוקל עשרות קילוגרמים, ולטעון אותו אל תוך הסדן של התותח, כל זה בתנועה, בלחץ, תחת אש. ובכן, גם זה כבר לא באמת נחוץ. המפקד נותן פקודה, התותחן לוחץ על המתג של סוג הפגז, שנשלף אוטומטית ממחסנית מיוחדת, ישר לידיים של הטען. בקיצור, הם בטלנים, הטנקיסטים החדשים. אבל בטלנים מצוינים.
לפני סיום, אל”ם צור חייב להגיד משהו על ההנדסה הקרבית. “שמע, יש לי כאן גדוד הנדסה ואני מוריד את הכובע. זו הייתה המלחמה שלהם, לפחות כמו שלנו. עבודת קודש, תחת אש, בתנאי סיכון קיצוניים. הם נכנסים קודם, לפני החי”ר, מנקים את השטח באמצעים שלהם, מביאים את הדחפורים, עושים את הכל במקצועיות ובאומץ. גם למפעילי הציוד הכבד מגיעה מילה טובה. ירו עליהם בטירוף, בלי סוף. הם עבדו עם המון אומץ. העיקר, היה לשמור על החיילים”.
תגיד, שאלתי את אל”ם צור לקראת הסוף, המבצע נגמר, אבל הפרשה עוד לא. הדרג המדיני אומר שעוד אפשר לחזור פנימה. המילואימניקים שלך כבר שוחררו. אתם בחוץ. נראה לך שעוד אפשר להתחיל את כל זה מההתחלה?
“ברור”, הוא אמר, “תן לי התראה קצרה ואנחנו בפנים. המילואימניקים? שמע, אין כאלה מילואימניקים בעולם. המילואים בחטיבה שלי זה צוותים שנמצאים שמונה שנים ביחד, סופר מקצועיים, בני 30-28, אין יותר טובים ומגובשים מהם. אתה שואל אותי מה יקרה אם אני שוב אקרא להם עכשיו? אני עונה לך, מידיעה, שהם לא יבואו, הם יעופו. הם מציקים לי כל יום עם זה. רוצים לעשות את העבודה”.
