“צוק איתן” הפך את שמרית מאיר, לשעבר כתבת לענייני ערבים וכיום עורכת האתר “אלמסדר”, לשם החם בתקשורת הערבית בעולם, בזכות המידע “ללא צנזורה” שהיא מספקת על ישראל
דליה בן ארי (מאתר לאישה, 28 באוגוסט 2014)
“המזרח התיכון מחפש את דרכו, ובדרך התפרקו כמה אמיתות יסוד”. שמרית מאיר. צילום: טלי שני
שמרית מאיר. תזכרו את השם. הימור שלי: לא ירחק היום והצעירה הכריזמטית בת ה־35, שמשווקת את ישראל בעולם הערבי ומנסה לחולל שינוי אמיתי בדעת הקהל שם, תהיה ח”כית בולטת. מאיר, עיתונאית ופרשנית נמרצת ודעתנית, בעבר כתבת לענייני ערבים בגל”צ ובטלוויזיה, מוכיחה הלכה למעשה כי מה שלפעמים לא מצליח בגזרה הדיפלומטית המעונבת, יכול להצליח באתרי האינטרנט וברשתות החברתיות ולעשות קיצור דרך למען כולנו.
מי שמגדירה את מקצוע כ”שילוב בין עיתונות, ניתוח מידע והעולם הערבי” היא המנהלת והעורכת הראשית של האתר “אלמסדר, (בעברית: המקור) בשפה הערבית, המתאפיין בכתיבה צעירה, כל התוכן שלו מיוצר בישראל, והוא מהווה חלק מ”הפרויקט הישראלי” (ISRAEL PROJECT), ארגון הסברה פרו-ישראלי שהוקם בארצות הבית בשנת 2002.
בנוסף, היא עומדת מאחורי דף הפייסבוק “ישראל בלי צנזורה” המקושר ל”אלמסדר”. בעת כתיבת שורות אלה היא יכולה לטפוח לעצמה על השכם בזכות הישג מדהים: 1,426,000 (מליון ארבע מאות אלף ועשרים ושש!) כניסות, כמות עצומה שללייקים, והכי חשוב, ערבים בכל ארצות ערב לומדים בזכותה להכיר את ישראל כמו שלא הכירו מעולם.
ציפינו למאות חברים וקיבלנו מיליון
איפה התחלת?
“לפני חמש שנים עזבתי את גל”צ כי מיציתי והרגשתי שאני רוצה לעשות משהו חדש. בדיוק אז התקשרו אליי מ’הפרויקט הישראלי’, כי כבר הייתי מוכרת ככתבת לענייני ערבים, והציעו שנקים תשתית דומה למה שיש להם בארה”ב, אלא שהפעם היא תפנה לעולם הערבי. קיבלתי מהם מנדט כמעט בלתי מוגבל”.
למרות שבהתחלה ניסתה לעבוד באופן מסורתי – להתנהל מול התקשורת הערבית, לערוך מסיבות עיתונאים וכו’ – היא הבינה מהר מאוד שקשה לחצות את מחסום העוינות כלפי ישראל.
“החלטנו להתעלם מהמתווכים, ובמקום זה אמרנו שנתקשר ישירות עם עשרות מיליוני הערבים שסובבים את מדינת ישראל. באותו זמן פרץ ‘האביב הערבי’, והבנו שצריך להשקיע את רוב המשאבים במדיה החברתית ובעיקר בפייסבוק. התחלנו באופן צנוע ובלי הרבה ציפיות, והקמנו מערכת חדשות קטנה שיצרה בעיקר חומר מגזיני על ישראל, סיפורים פוליטיים, תיאורים של החברה הישראלית, ספורט וקולינריה, והכל בערבית, בשפה מלוטשת וברמה גבוהה מאוד.
“פתחנו דף פייסבוק בשם ‘ישראל ללא צנזורה’, ולמען האמת לא קיווינו ליותר מדי. אחרי כמה שבועות התברר שהדף תפס והתפשט כאש בשדה קוצים. ציפינו לכמה מאות חברים וקיבלנו יותר ממיליון.
“היקף ההצלחה אפשר לי לגייס משאבים לפרויקט הבא, הקמת אתר חדשות ישראלי בערבית, וכך למעשה נוסד ‘אלמסדר’, שכל קורא ערבי יכול למצוא בו חומרים מרתקים”.
מי בדיוק קהל היעד שלכם?
“הקוראים החשובים ביותר הם הפלשתינאים, ואחריהם הקוראים המצרים. יש לנו גם קוראים מסעודיה ומרוקו, ירדן ולבנון, בעצם כל המרחב דובר הערבית”.
ולכל הקוראים אכן ברור שמדובר במערכת ישראלית?
“המערכת תפקדה ברגישות בזמן ‘צוק איתן’. כך, למשל, המפיק שלנו, שהוא מוסלמי, התנדב לוותר על חופשת עיד אל פיטר כדי לעבוד במקום חבר אחר שגויס בצו 8. יש כוח במולטי-תרבותיות. כל אחד מביא את המטען שלו, שם אותו על השולחן, ונוצר משהו מעניין”.
“כן. המערכת יושבת בתל אביב ומשקפת במידה רבה את מה שאנחנו מאמינים בו: אנחנו חבורה מעורבת של ערבים ויהודים, כולנו צעירים יחסית, דוברים ערבית מצוינת ומכירים מקרוב את העולם הערבי ואת הנושאים שמעסיקים אותו. ומעל הכל, אנחנו חברים טובים שמחויבים אחד למשנהו ולרעיון שמניע אותנו.
“המערכת תפקדה באופן יוצא מן הכלל וברגישות בזמן מבצע ‘צוק איתן’. כך, למשל, המפיק שלנו, שהוא מוסלמי, התנדב לוותר על חופשת עיד אל פיטר כדי לעבוד במקום חבר אחר שגויס בצו 8. יש כוח במולטי-תרבותיות. כל אחד מביא את המטען שלו, שם אותו על השולחן, ונוצר משהו מעניין”.
עם שר הביטחון בוגי יעלון. צילום: טלי שני
לא חשבתי שאני תחרותית
היא גדלה בחולון, בכורה משלוש בנות להורים גרושים, בוגרת תיכון “קוגל” במגמת שפות, שזוכרת את עצמה כילדה דעתנית עם מודעות פוליטית משמעותית. ולמרות זאת, מעולם לא תכננה לעצמה קריירה של עיתונאית, לא כל שכן קריירה של עיתונאית ערביסטית.
“למדתי ערבית בתיכון, אבל המקצוע הזה היה עקב אכילס שלי. זו שפה מסורבלת, קיבלתי רק 80 בתעודה, וזה הוריד לי את הממוצע. לא דמיינתי אז שאתעסק בערבית ואשמע ערבית כל חיי. ובכלל, אני לא הסיפור הקלאסי של הילדה שעצרה בגיל צעיר ואמרה ‘אני רוצה להיות כך וכך’. למרות המודעות, לא הייתי אף פעם פושרית ולא מגה אמביציוזית. להפך, הייתי מהסוג הקורא והמתבודד. שנים לא חשבתי שאני תחרותית, כי זה מנוגד לאופי שלי. התחרותיות התפתחה בגיל מאוחר, כהשפעה של שנים ארוכות בתקשורת, שם אין דקה בלי תחרות”.
את השירות הצבאי עשתה ביחידה 8200 של חיל המודיעין. אחרי השחרור למדה פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בתוכנית משולבת שהועתקה מאוניברסיטת אוקספורד. תוך כדי לימודים שמעה שאהוד יערי, אז הפרשן לענייני ערבים בערוץ 1, מחפש מישהי שתעבוד איתו. היא נשאבה לתחום ועברה איתו לערוץ 2, ואף הגישה את תוכנית הבוקר ב”קשת” לצד גידי גוב. אחר כך קיבלה הצעה מאבי בניהו, אז מפקד גל”צ, והשתלבה בתחנה ככתבת וכפרשנית לענייני ערבים.
“הייתי אז רק בת 22, ממש ילדה”, היא אומרת. “זה היה חסר תקדים, וממרחק הזמן זה באמת נראה לי מופרך שאישה כל כך צעירה תשמש פרשנית בתחום כה אקוטי”.
אחרי שנים ארוכות בגל”צ החליטה להמשיך הלאה. “רציתי לצאת מהביצה הישראלית, בעיקר מתעשיית התקשורת הקטנה והצפופה. עוד לא הייתי סגורה מה אני הולכת והחלטתי לקחת חצי שנה חופש, אבל תיכף התחלתי לעבוד ב’פרויקט הישראלי’. בהגדרת התפקיד נכתב בהתחלה: מנהלת הפרויקט המזרח-תיכוני של הארגון. מאז אני נוסעת מדי כמה חודשים לוושינגטון”.
יצא לך לפגוש מנהיגים פלשתינאים?
“פגשתי את יאסר ערפאת, וקשה לומר שאני מתגעגעת. הוא קנה עם הכסף הרבה כוח. שלא כמו אשתו סוהא, שהתאהבה בחיים הטובים, אותו לא עניינו פינוקים אלא שליטה. כשבאתי אליו, היה חשוב לו להראות לי עד כמה הוא צנוע ונזירי ואיך הוא ישן על מיטת יחיד מברזל.
“לאבו מאזן לא צריך לדאוג, יש לו בתים ברמאללה ובעמאן, ולו ולשני בניו טארק ויאסר לא חסר כלום. הוא מנהיג לא כריזמטי, הוא לא בנוי להחלטות היסטוריות קשות, ובכל זאת הגדה המערבית נותרה רגועה בזמנו. הוא הצליח לשנות את השיח בקרב החברה הפלשתינאית בגדה המערבית. האנשים שם עסוקים בכלכלה שלהם, הם רוצים לעבוד, לקבל משכורת, לשמור על מקום העבודה, ויש הבדל של יום ולילה ביניהם לבין תושבי עזה”.
“חסרות לנו טיפת תעוזה, ממזריות וחשיבה מחוץ לקופסה”. שמרית מאיר במסיבת עיתונאים. צילום: טלי שני
קשה להאמין עד כמה האוכלוסייה בעזה ענייה מרודה בעוד מנהיגיה עשירים מופלגים.
“אחת הכתבות הכי נצפות באתר עסקה במצבם הכלכלי של ראשי החמאס. חאלד משעל הוא מיליארדר, גם מתרומות וגם מקופונים שגזר מהשקעות במפרץ. הבית שלו נמצא בדוחה, בירת קטאר, שם חיים אשתו הפלשתינאית והילדים. איסמעיל הנייה, שמתגורר בעזה, הוא סיפור אחר. אפשר לראות אותו משחק כדורגל עם השבאב”.
“אחת הכתבות הכי נצפות באתר הייתה כתבה שעסקה במצבם הכלכלי של ראשי החמאס. למשל, חאלד משעל הוא מיליארדר, גם מתרומות וגם מקופונים שגזר מהשקעות במפרץ. הבית שלו נמצא בדוחה, בירת קטאר, שם חיים אשתו הפלשתינאית והילדים. הנייה, שמתגורר בעזה, הוא סיפור אחר. אפשר לראות אותו משחק כדורגל עם השבאב. מוחמד דף הוא סיפור בפני עצמו. כולו מוכה וחבול, עיוור בעין אחת, לא עשיר במיוחד, אבל ההשפעה שלו אדירה כי בגופו הוא מסמל להם את ההקרבה”.
מה הלקח הגדול שלך מ”צוק איתן”?
“הבנתי שהמזרח התיכון השתנה באופן דרמטי. מי האמין שנשיא מצרים יעמוד כצוק איתן לצד ישראל? מי היה מאמין שסיסי בעדנו יותר מאשר אובמה? זה מטורף. מה שקורה במצרים זה מעניין, כי אם הנשיא מוביל באומץ קו אנטי חמאסי, גם חלק גדול מהציבור המצרי יפתח גישה כזו.
“המצרים, אגב, לא יחידים בכך. יותר ויותר מדינות ערביות ‘יוצאות מהארון’. למצרים ולסעודיה יש יחסים הדוקים איתנו, ומתבקש שבשלב הבא תינתן לכך פומביות. ישראל אומרת, בצדק: אי אפשר שנשתף פעולה ואתם תסתירו את הקשר ותתביישו בו.
“דברים התפרקו והם טרם הורכבו מחדש. המזרח התיכון מחפש את דרכו, ובדרך התפרקו כמה אמיתות יסוד: למשל, שישראל אשמה בכל, כמו שהיה נוח למכור במשך שנים”.
הפגיעה בחפים מפשע פוגעת בתדמית שלנו.
“היא עושה לנו נזק אדיר, אבל כך זה בכל מה שקשור בנו. עובדה, ג’ון קרי לא מסתובב אחוז קדחת מול הרג החפים מפשע בסוריה או מול טבח המיעוטים בעיראק. אנחנו מייצרים הרבה מאוד עניין”.
משתדלת לא לצפות בחדשות. שמרית מאיר. צילום: טלי שני
צריך לחשוב מחוץ לקופסה
היא נשואה זה שבע שנים לגדעון גלבוע, מנהל בכיר ב”סיסקו”, בנו של העיתונאי דודו גלבוע, לשעבר בערוץ 1 וכיום מנהל בית הספר “כותרת”.
“הוא הבליינד דייט הראשון והיחיד שהיה לי בחיי”, היא מספרת. “לפניו הייתה מאורסת פעמיים אבל קיבלתי רגליים קרות. כשהדבר הנכון מגיע, יודעים”.
במהלך המלחמה נסעו שניהם לחגוג את יום הולדתה בצפון איטליה, נסיעה שתוכננה עוד הרבה לפני כן. שלושה ימים אחרי שנסעו, כבר היו חזרה בארץ. “זה היה יום הולדת די גרוע”, היא מדווחת. “היה ברור לי שאני צריכה להיות פה, וממילא התנהגתי שם כאילו שאני פה, אז חזרנו”.
לפני שנה עברה עם בעלה מירושלים לתל אביב. “ירושלים הפכה לעיר חרדית מאוד. הבניין שבו גרנו ברחביה התחרד, וכשגילינו שנותרנו בין אחרוני החברים שנשארו בירושלים הבנו שאין ברירה ועזבנו”.
חולמת כבר על ילדים?
“אני נעה בין ממש לא, כי זו שטות להביא ילדים לעולם כזה, לבין אולי כן. באיזשהו שלב אצטרך לקבל החלטה”.
אחרי יום עבודה, את מקפידה לצפות במהדורות החדשות?
“אני משתדלת לא לראות חדשות. כמה אפשר? תני לי לבשל”.
את ימין או שמאל בהגדרה?
“צריך לצאת מהמשבצת הפוליטית של ימין ושמאל, כי היא פחות ופחות רלוונטית ככל שהאזור משתנה. גם אם אתה איש שמאל, אינך יכול לצאת נגד ההבנה שישראל פועלת נגד ארגון שרוצה בהשמדתה ובחיסולו של המחנה הפלשתינאי המתון. מפלס השנאה שוב עלה, אבל היום זה כבר לא ישראל נגד הפלשתינאים אלא ישראל נגד החמאס.
“צריך לראות את מדיניות החוץ והביטחון עם גמישות מחשבתית. חסרות לנו טיפת תעוזה, ממזריות וחשיבה מחוץ לקופסה. עוצמת אש לבד זה לא מספיק. היה צריך להפתיע יותר, לבלבל יותר, להוציא מאיזון את אנשי החמאס. לא אכפת להם מפגיעות באזרחים בעזה. כן אכפת להם שימור השלטון ומצבם הפרטי. ניתן היה לזעזע אותם יותר ולזעזע פחות את האוכלוסייה בעזה”.
יש בכלל תקווה?
“ההבדל התהומי בין ישראלים לערבים הוא שהישראלים הם קצרי רוח מאוד. לערבים, מנגד, יש אורך רוח וסבלנות ארוכת דורות. תשאלי ילד פלשתינאי בן חמש מאין הוא, והוא יאמר ‘מחיפה’, כי הוא חונך לתפיסה היסטורית של המציאות. אם יש משהו שאנחנו צריכים לקחת מהסביבה זה את אורך הרוח, את ההבנה שאי אפשר לעשות דברים בשיטת ה’זבנג וגמרנו’. המזרח התיכון הוא השכונה הכי בעייתית בעולם, וזה לא הולך להסתיים אבל ילבש צורות אחרות”.
אז מה זה אומר מבחינתנו?
“זה אומר חבירה למדינות ערביות מתונות כמו מצרים וסעודיה ואולי גם לכוחות מתונים בצד הפלשתינאי. זוהי הפעם הראשונה שישראל היא חלק מבריתות ולא מחוץ למשחק המזרח תיכוני, וזה אומר הזדמנויות חדשות”.
תגידי, לא חשבת אף פעם על פוליטיקה?
“כן, זה יכול להיות הכיוון. פוליטיקה ארצית. כנסת. אולי יום אחד”.
