ליקט וערך אל”ם (במיל’) שאול נגר
לצפייה בצילומים מהאירוע ראו כאן:
(צלמים: סמל רועי חיון, רב”ט שחף שחר – יד לשריון)
האלוף מוסה פלד הוא שם דבר בשריון מאז מלחמת יום הכיפורים, שבה הוביל את אוגדתו, אוגדת המילואים 146, למתקפת-נגד ברמת הגולן, באחת השעות הקשות ביותר בחזית זו. לאחר המלחמה מונה למפקד גייסות השריון ושיקם את החיל שנפגע קשה במפקדים, בלוחמים ובטנקים והעצים אותו איכותית וכמותית לשיאים שלא היו בעבר. בשנת 1986, לאחר שכבר פרש מצה”ל וגישש את דרכו האזרחית, התמנה ליו”ר עמותת יד לשריון, ויחד עם צוות מצוין הקים את אתר יד לשריון שהפך לשם דבר בארץ ובעולם, והנהיג אותו עד מותו באפריל 2000.
סא”ל (במיל’) דודו הלוי, עיתונאי עתיר מוניטין, היה איש מילואים שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים. לאחר המלחמה גייס אותו מוסה לקבע במסגרת המאמץ לשיקום שלד הפיקוד של השריון, ומאז הם נותרו ידידים. 19 שנים לאחר פטירתו של מוסה יצא לאור הספר “כנגד כל הסיכויים” שכתב דודו הלוי, בסיוע פעילותם של ד”ר קובי וורטמן, תא”ל (במיל’) שמעון חפץ ואל”ם (במיל’) בני מיכלסון.
ביום 30 במאי 2019 התקיים ביד לשריון ערב השקה מכובד ומרשים של הספר, בהשתתפות בני משפחתו של מוסה פלד ז”ל, סגן הרמטכ”ל והשריונר האלוף אייל זמיר, קצין השריון הראשי תא”ל גיא חסון, יו”ר עמותת יד לשריון האלוף (במיל’) אודי שני, פקודיו של מוסה לאורך השנים, חברי עמותת יד לשריון ואורחים. הנחה את הערב בחן רב תנ”צ (בדימוס) אליהוא בן-און. צוות הוויי זרוע היבשה הנעים את הערב בקטעי שירה ובהן: “הוא פשוט שריונר”.
הערב התקיים בארגון צוות עמותת יד לשריון בלטרון ובשילוב בני משפחת האלוף מוסה פלד ז”ל. הבאנו מהדברים שנאמרו בערב ההשקה.
כריכת הספר כנגד כל הסיכויים, מודן הוצאה לאור, 2019, 326 עמודים, כרוכה קשה
מדברי האלוף אייל זמיר, סגן הרמטכ”ל
לשאת בפניכם דברים על האלוף מוסה פלד זו תחושה של “הנני העני ממעש” המדבר על אחד מענקי דור התקומה והמערכה על הגנת המדינה, והרי אנחנו, דור המפקדים כיום, גדלנו עליכם, על מעשיכם ועל סיפור גבורתכם, ובתוך כך דמותו של מוסה.
הספקתי לקרוא כמה פרקים בספר, ומתוך שקראתי ולמדתי אני מבקש לציין שבעיניי מוסה היה בראש וראשונה “איש מעשי” ומעל לכול “איש מעשה”.
אחת לשנים רבות מזדמן לעם דור של גיבורים שמופיע ברגע ההיסטורי הנכון, הייחודי והגורלי – זה בוודאי נכון לדורות לוחמי תש”ח ועד מלחמת יום הכיפורים, וזה בוודאי נכון למוסה – אחד מהלוחמים והמצביאים הבולטים של הדור הזה. מוסה החל את שירותו בגיל 14 ב”הגנה”, שימש מפקד מחלקה במלחמת העצמאות – “מחלקת נהלל” ובקרב בסג’רה, שם החל לבלוט ביכולתו להבין ולקרוא את תמונת מצב הקרב, ושם בלטו אופיו ההתקפי, מנהיגותו ואומץ ליבו, ואף כושר עמידתו מול רמות ממונות, דרך כישלון הקרב על “משמר הירדן” שבו כבר היה מ”פ, בקרב שנחרת אצלו היטב והשפיע על אופיו כמצביא.
כאן ביד לשריון, “הבית של השריון”, האתר הכול כך חשוב הזה שהוקם על ידי מוסה, נכון להציג דרך סיפורו של מוסה את הלקח לדורות הלוחמים והמפקדים של צה”ל כיום ובעתיד – שהרי סוד כוחו של צה”ל הוא לוחמיו, ובראש וראשונה מפקדיו – כי שלד פיקוד חזק הוא הערובה לצה”ל חזק ומנצח, ורוח צה”ל טמונה במפקדיו.
מבחן-העל של מפקד, של אישיותו, מנהיגותו ומצביאותו – “במעשה מלחמה”, ובוודאי ברגעיה הקשים והמדממים, במצבים קשים שבהם לכאורה אבדו כול הסיכויים, ברגעי המשבר של המלחמה. ברגעים מזוקקים אלה מזדקפים כ”עמוד האש” מעל כולם “יחידי הסגולה” – עומדים על רגליהם, מישירים מבט את המציאות ובעיניהם דחף ואש לוהטת – לא להיכנע לה אלא לשנותה, לשנות את הגורל שלרגע קשה נראה כמוכתב לכיוון אחד, ויכולתם להטותה לכיוון השני נראה “כנגד כל הסיכויים”.
סגן הרמטכ”ל האלוף אייל זמיר נושא דבריו
במלחמת יום הכיפורים, ברגעים הכי קשים של צה”ל, ברגעי המשבר המנהיגותי, בעת שפרצו לרמת הגולן מאות טנקים סורים במהלך פתע, כשהמצב נראה אבוד וכשנראה היה שנותרה רק דרך אחת והיא “להיערך לקו הגנה שני על הירדן”, ואלה היו גם הכוונות בפיקוד, או אז הופיעה אוגדה 146, הופיע מוסה והיטה את הגורל. בוויכוח התמידי האם ההיסטוריה מוכתבת מראש או ניתנת להשפעה על ידי אישים ומנהיגים, האירוע הייחודי של מלחמת יום הכיפורים, בוודאי ובוודאי בעיניי, מוסה באישיותו, במנהיגותו ובהחלטותיו, השפיע על העיצוב ההיסטורי של מהלך האירועים בהטיית הכף ב-8 באוקטובר, ובכך נכנס להיסטוריה כאחד מגדולי המצביאים של צה”ל והעולם. דבר שזכה להכרה ולהוקרה על ידי צבא ארצות הברית.
מוסה איש האדמה, שגדל בנערותו בבית משפחת זרחי בנהלל, איש אדמה שמחובר לקרקע, שמבין היטב את חשיבותה האסטרטגית של רמת הגולן לביטחונה של ישראל, כחלק מקיר המגן הקרקעי ומזרחי על ארץ ישראל – ואולי גם בעקבות הלקח הצורב של “משמר הירדן” בתש”ח, הבין היטב מהי המשמעות של טנקים סורים בפקק אל-על ובמצר אפיק בצומת המפלים ומעל עין גב. התקפת-הנגד האגפית דרך המעלות התלולים והמפותלים של צירי דרום רמת הגולן, נהגתה ונדחפה ביוזמתו של מוסה.
דומה שתחושת “כנגד כל הסיכויים” בסיטואציה ההיא רק גרמה למוסה אז ליתר דרבון, ולפני שאוזלים כול הסיכויים, לנצל הזדמנות אחרונה למהפך צבאי – אחד מהנדירים ומהגדולים בהיסטוריה של קרבות המופת הצבאיים.
מוסה לא היה הרפתקן, בעיניי היה איש מעשי ואיש מעשה, מפקד אמיץ, ממוקד מטרה שהמציאות רק מדרבנת ומאתגרת אותו, ובמקום שבו כולם מתפרקים הוא בשיאו, איש שכולו יוזמה ותנועה, סמל לתושייה, לדבקות במטרה ולניצחון בכול מחיר! נסיגה היא לא אופציה מבחינתנו, ומוסה מפקד קשוח אך לתחושתי מפקד של אנשים שחייליו הלכו אחריו באמונה – הוא דוגמה למנהיגות קרבית. מוסה היה איש שמשלב חזון ומעשה. חזונו בא לידי ביטוי במקום הזה – בלטרון, באתר השריון, אתר ההנצחה, בשיקום חיל השריון לאחר מלחמת יום הכיפורים, בהשפעתו על בניין הכוח של צבא ארצות הברית, וברפא”ל. מוסה הוא אדם שיודע להשתנות.
זוהי הזדמנות לזכור ולהזכיר את לוחמי השריון שנפלו במערכות ישראל ושמותיהם חקוקים כאן ובליבנו לעד, ואת חשיבות מורשת הקרב וערכי חיל השריון.
נציין גם את חשיבות מערך המילואים ברגעי מלחמה ככוח התקפי מתמרן, את אחריותנו להמשיך לספק ביטחון ולנצח בכול מערכה, את התמרון שהינו קריטי להכרעה, ועלינו להמשיך לטפח את העוצמה היבשתית שלנו. כושר התמרון – הניידות המהירה, האש הקטלנית שהיא המפתח למימוש עקרונות התחבולה – זו הייתה אמנות המערכה כפי שהביא אותה לידי ביטוי מוסה פלד. לשריון תפקיד מרכזי בכך, החיל מצטייד בטנקים חדישים, מטמיע מערכות מתקדמות ובעיקר ממשיך לשקוד על הקרב המשולב, על רוח הלחימה ורעות השריונאים, כול זאת כדי שברגע האמת נהיה מוכנים לכול משימה ונמשיך להוות את חומת המגן למדינה.
זהו ערב חשוב וזהו ספר חשוב מאין כמוהו. הוא כתוב בכישרון רב ונקרא כספר מתח צבאי, למרות שהעלילה ידועה מראש.
דודו, זוהי ההזדמנות להודות לך על הספר שכתבת ובו ניכר השילוב של ניסיונך כלוחם, מפקד וחוקר. ספר זה יאפשר לחנך את לוחמי צה”ל על המורשת והערכים שאותם מייצג מוסה פלד, ויאפשר להשאיר את זכרו של מוסה לא רק בלב מכריו אלא במקום הכבוד השמור לו בדפי ההיסטורי של מדינת ישראל וצה”ל. אני מתרשם שמוסה האדם והמפקד היה אדם עם ביטחון שהישרה ביטחון על סביבתו, ועם זאת אדם צנוע, בשילוב תכונות נדיר. ייתכן שספר זה עליו, שהוא במרכזו, יכול להיכתב רק אחרי מותו.
ולסיום אי אפשר שלא להזכיר בערב זה את בני המשפחה – אתכם דינקה, דורית, תדהר ותמר, הנכדים וכול המשפחה. פגשתי אתכם לראשונה בארצות הברית בעת שנשלחתי על ידי אודי שני לכנס שריון בפורט נוקס, שבמהלכו טקס צבאי אמריקני לזכרו של מוסה. שם נחשפתי לכבוד הרב של צבא ארצות הברית למוסה ולתרומתו, בעת שהציבו את תמונתו לצד עוד ארבעת מצביאי השריון הגדולים בהיסטוריה. היה זה ללא ספק אירוע מרגש.
זכרו של מוסה יישאר חקוק כאחד מגדולי המצביעים של צה”ל. אנחנו מצדיעים לך, המפקד. וזו הזדמנות להודות לכול האנשים שעמלו לארגן ערב זה, ולהוצאת הספר שראוי שייקרא ויהיה במקום של כבוד על מדף הספרים של כול מפקד בצה”ל.
מדברי האלוף (במיל’) יוסי בן חנן
האלוף משה (מוסה) פלד ז”ל, היה מפקדי הישיר, מאז היותי חניך בבית הספר לפיקוד ולמטה של צה”ל בשנת 1971-1970. מאז ועד יום מותו, ב-16 באפריל 2000 הייתי קרוב אליו – כפקוד שלו וכידיד ורע שלו ושל בני משפחתו. אני נרגש מכך שהוזמנתי לומר דברים לדמותו. לך, דינקה, תודה מיוחדת על שהזמנת אותי להיות בין הדוברים.
כאן באולם המרכבה ביד לשריון, המקום ההולם ביותר לקיים ערב זה, שהרי כאן בלטרון מוסה הטביע חותם בל יימחה, מהרגע שקיבל על עצמו את תפקיד ראש עמותת השריון, בקיץ 1986.
מוסה היה אדם מיוחד, חכם וחדור בלהט ציוני, באהבת הזולת וברוח התנדבות. הוא היה מפקד נערץ בעל מנהיגות כובשת וכריזמה מעוררת השראה. יפה תואר כפי שאני מדמיין לעצמי את גיבורי התנ”ך, בעל לב טוב, בעיקר אוהב את חייליו ושומר על קרבה אליהם – ממש חרד לגורלם, אך גם תובע מהם משמעת ברזל, כך לאורך כול שירותו, ובוודאי עוד נשמע על כך הערב.
אני מבקש להתמקד בשתי תקופות בחייו של מוסה בהן זכיתי להיות ממש לצידו ולספר מעט על כול תקופה.
התקופה הראשונה, תקופת היותו מפקד גייסות השריון 1979-1974, תקופה בה הנהיג את החיל שלנו ושיקם אותו לאחר שנפגענו באופן קשה מאוד במלחמת יום הכיפורים.
התקופה השנייה, תקופת היותו יו”ר עמותת השריון, משנת 1986, מועד בו הכרזנו על הקמת “יד לשריון” בטקס שהתקיים כאן בפינת מבנה המשטרה ועד יום מותו ב-16 באפריל 2000.
בחודש ינואר 1974 מונה מוסה למפקד גייסות השריון והחליף את האלוף אברהם אדן “ברן”.
בקיץ 1974, לאחר שיצאתי מאשפוז ממושך בבית החולים רמב”ם על קביים, מוסה הודיע לי שהחליט לשלוח אותי להשתלמות בבית הספר לשריון בקורס הבכיר של חיל השריון האמריקני בפורט נוקס במדינת קנטקי. במקביל רצה שאצור קשר עם המרכז לתורת הלחימה של צבא היבשה האמריקני המפיק לקחים ממלחמת יום הכיפורים. נסענו לארצות הברית באוגוסט, ומוסה קיים מעקב צמוד אחר מעשיי, במכתבים ובשיחות טלפון. הוא ממש דאג לכך שתקופת הלימודים שלי בצבא האמריקני תהיה נהדרת!
מוסה הגיע פעמיים לבקר אותנו בפורט נוקס. בעת בה הגיע לביקור עומק בצבא היבשה האמריקני צירף אותי לצוות הקטן שהביא עמו, וראיתי אותו במיטב יכולתו ליצור קשר עמוק עם גנרל סטארי, גנרל אוטיס וגנרל דה-פיו, קברניטי המערך היבשתי, שמיד העריצו אותו. לא אשכח את השיחה ששוחח איתי בניו-אורלינס, כשלפתע הרצין ואמר לי: “יוסי, מה אתה רוצה לעשות כשתשוב בקיץ למולדת?”
עניתי לו שהכול תלוי בהחלטה שלו! הוא הרצין ואמר לי: “אני רוצה שתשוב בקיץ ותצטרף למפקדת גייסות השריון כראש תחש, וגם תהיה מפקד חטיבה משוריינת חדשה 656.
הופתעתי מהדאגה האישית והאבהית הזו. בסך הכול הייתי אז סגן אלוף שביצע תפקיד אחד כמג”ד 53 בחטיבה 188, לחמתי 4 ימים ונפצעתי. אתם יכולים לשער בנפשכם מה מרגיש סגן אלוף צעיר, כאשר מפקד גייסות השריון, מוסה פלד, מייעד אותו לראש תורת חיל השריון ולמפקד חטיבת טנקים במילואים?
עד היום אני חש ברטט את השיחה ההיא. חזרתי בהתלהבות למולדת ועברנו לגור ברחובות, מרחק קטן מקסטינה – מפקדת גייסות השריון. ברחובות נולד בננו ברק!
האלוף (במיל’) יוסי בן-חנן נושא דבריו
התקופה שבה פיקד מוסה על גייסות השריון, הייתה לדעתי תקופה מכוננת שבה חיל השריון השתקם, גדל, התעצם והשתפר בכול תחום שמוסה ציין שחייבים להשתפר בו.
כאן יושבים עדים רבים לעשייה שמוסה יזם, ולרוח הצוות הנפלאה שהפיח במטה וב”עצמות היבשות”, מתלאות מלחמת יום הדין. נמצאים כאן חלק מאנשי תח”ש, ואזכיר ארבעה מהם: שאול נגר סגני שעד היום אי אפשר בלעדיו, עמוס לוריא הבקיא בטנקאות, אברהם מדליה שהודות לו התבצעה ה”נחיתה” במלחמת של”ג, ויעקב שילֹה ה”שרמניסט”, שהיה הרוח החיה בעיצוב ירחון תח”ש “בשריון”.
מוסה היה מדרבן את כולנו – ועבדנו במרץ רב כדי ליצור את תוכנית השיקום של החיל השריון תחת הכותרת “שיפורים בצי הטנקים בראייה רב-שנתית”.
אני חייב להעביר לכם את תחושתי באותה תקופה – שאם לא נפעל מהר ונשיג גם משאבים במאבק הבין-זרועי בצה”ל על התקציבים, נגיע למצב שבו “צי הטנקים” שלנו יטבע ב”מצולות” החיכוך הבין-זרועי.
אני רואה במוסה את הקברניט שהציל את מערך הטנקים שלנו מלהיות אוסף גרוטאות, והזרז שקידם את קליטת טנקי המרכבה ביחד עם טליק, וזכה לראות את המרכבות נקלטו בחטיבה 7 – אחרי ניסוי רציני – ברמת הגולן, ועליו אני חייב להצדיע לאמנון שרון, השבוי שכתב ספר “השפוי בדמשק”, שהיה מפקד יחידת הניסויים שמוסה כול כך העריך ואהב.
מוסה נלחם על קליטת ציוד ראיית לילה שלא היה לנו כלל במלחמה, ומכשירי ניווט חדשים. חשנו “רנסנס” של חיל השריון תחת פיקודו. קלטנו מערכות נשק חדשות, קיימנו עשרות תרגילים גדודיים, חטיבתיים ואוגדתיים, ומוסה היה נוכח בשטח – מפקד של קו ראשון. קפדן אך גם רֵע, קצין וג’נטלמן. הביא איתו גם את ניחוח הכפר – ללא הפרזה – ממש “מלח הארץ”.
בתקופה ההיא מצאתי את עצמי “מתנחל” בבית משפחת פלד בנהלל. חווה את הצער והאבל התהומי, כאשר הטייס צחי פלד, בנם הבכור של דינקה ומוסה, נעלם בים בחוף השנהב – ואין נחמה!
התקופה השנייה, תקופת עמותת השריון והקמת המקום המיוחד הזה, שבו יושבים כרגע – באולם המרכבה.
עברו שנים ובשנת 1986 כמעט השתחררתי מהשירות בצה”ל ושכנעו אותי להישאר ולהתמנות לקצין השריון הראשי. ביום הראשון לתפקידי החדש, בדרכי ללשכת ראש העיר תל-אביב האלוף שלמה להט, צ’יצ’, לקבל את ברכתו ולהיפרד מתא”ל עמוס כץ קודמי בתפקיד הקשנ”ר, החלטתי לעצור אצל מוסה במשרדו בחברת “כור”.
מוסה קיבל אותי בחביבות כרגיל ובירך אותי על המינוי החדש.
אמרתי למוסה “אני הולך לצ’יצ’ ואני מתכוון בתום הדיבורים המנומסים להישאר אצלו ולבקש ממנו שיוותר על התואר “ראש עמותת השריון” שבו הוא מחזיק משנת 1978 ועד עתה 1986, ושום דבר לא קרה בלטרון ובכלל, לכן אני אבקש ממנו שיציע לך, מוסה, את ראשות העמותה ואתה בוודאי תסכים, ותפעל להניע מבצע בזק להקמת “יד לשריון” בלטרון, ובמרכז העשייה קודם לכול – אתר זיכרון לחללי השריון במערכות ישראל, אז מעל 4000 חללים! אם לא נפעל מיד, מישהו כבר ימצא “פרויקט” אחר להקמה בלטרון.
מוסה חשב כמה דקות וענה לי, יוסי, אני אסכים אם צ’יצ’ יבקש זאת ממני. רווח לי ויצאתי לפגישה. לאחר פגישת הנימוסין והברכות לעמוס ולי, נשארתי ואמרתי לצ’יצ’, יש לי בקשה חשובה מאוד ממך: אתר יד לשריון מתוכנן בלטרון, ופרט להצבת טנק שרמן אם-3 על מגדל המים אין לנו שם שום דבר. כול שנה מאז שהאלוף משה בר-כוכבא (בריל) יזם אזכרה שנתית לחללי השריון על המורד הדרומי של גבעת לטרון – ביום השריון באוקטובר – בינתיים הנזירים שתלו על המקום שבו קיימנו את הטקס עצי זית! אנא, תן לנו את ברכתך להתחלת בניית אתר השריון בשם “יד לשריון” לאלתר, ותודיע למוסה פלד שאתה מבקש ממנו שיקבל על עצמו את תפקיד יו”ר עמותת השריון, כי אתה עסוק בניהול העיר הגדולה במדינה.
אנחנו נצא לדרך – זהו מאמץ רב שנתי וצריך להתחיל! היעד שלי הוא לקיים באוקטובר 1986 עצרת זיכרון לחללי השריון במורד המערבי של הגבעה, אחרי שחיל ההנדסה ינקה את כול המוקשים ויכשיר את הקרקע בשיפוע, שעליו יקום האמפיתאטרון תוך שנתיים.
צ’יצ’ לא אהב כול כך את מה שביקשתי, אך התעשת ואמר, אתה יודע מה? אני מסכים. אמרתי לו הבה ניצור עכשיו שיחה טלפונית עם מוסה פלד ואתה תגיד לו מה שתרצה.
צ’יצ’ הסכים. הרמתי את הטלפון שלו וצלצלתי למוסה. “מוסה, מדבר יוסי, אני אצל צ’יצ’ והוא רוצה לדבר איתך!”.
צ’יצ’ ומוסה שוחחו כמה דקות. חיכיתי בסבלנות. כשצ’יצ’ סגר את הטלפון הוא ניגש אליי וחיבק אותי ואמר לי – יוסי תודה, צאו לדרך!
מוסה לקח את המינוי שלו כראש עמותת השריון ברצינות תהומית ובמרץ רב. מאותו יום בקיץ 1986 ועד יום מותו הוא ראה במשימת הקמת והנהגת העמותה ו”יד לשריון” – שבמרכזה הנצחת אלפי רעינו חללי חיל השריון שנפלו במערכות ישראל – כמשימה קדושה.
יושבים כאן רוב האנשים שליוו את העשייה וביצעו כול שניתן כדי שנוכל לקיים את “יד לשריון” כפי שאנו רוצים שיהיה. לא בכדי הקמנו בכניסה לרחבת הטנקים במעלה המדרגות את הגלעד לציון חלקו של האלוף משה “מוסה” פלד בהקמת “יד לשריון”.
האלוף חיים ארז שהחליף את מוסה בשנת 2000 המשיך בתנופה ובתבונה עוד 15 שנה עד 2015, והעביר את ההגה לאלוף אודי שני בשנת 2015, ולכן אנחנו רגועים, כי אודי בוודאי ימשיך עד 2030.
אני מציין שלצידם של שלושת ראשי העמותה שלנו פעלו גם המנכ”לים ישקה בר, אריה קרן, מנשה ענבר וחנן ברנשטיין. אני מביע בזאת את הערכתי והוקרתי וארשה לעצמי להיות סנטימנטלי, את אהבתי, לאנשים הנפלאים הללו. כאן הגענו למה שהגענו.
אני אומר זאת בסיום דבריי, כי אני חושב שעוד ארוכה הדרך ועלינו להמשיך ולבנות, וצרכים חדשים כאן, וגם ובעיקר, לדאוג שיהיו לנו גם בני הדור הצעיר שימשיכו את שהתחלנו. זו ללא ספק צוואתו של מוסה פלד – המפקד הנהדר והאהוב שלנו, שקידם הלכה למעשה את הסיסמה שלנו – “האדם שבטנק ינצח”.
מדברי האלוף (במיל’) אודי שני, יו”ר עמותת יד לשריון
אך טבעי הוא להשיק את הספר על מוסה כאן ביד לשריון בלטרון. הרעיון, החזון והמקום הזה – עוצבו בידי מצביא! האדם שאנו בערב זה משיקים את הספר עליו – האמין בכול מאודו שראוי ונכון להבליט את ההישגים המכריעים במלחמות ישראל ולהנציח – באתר בולט, משמעותי ומרשים – את מורשת הגבורה ואת הדם שניגר במהלכם.
אי אפשר שיהיה מצביא, אם אינו מאמין שנכון וטוב לאומה ללמוד, לרכוש ידע, ולשמר את ערכי הנחישות והאמונה המובילים לגבורה ולניצחון; אי אפשר שיהיה מצביא, אם אינו דבק וחותר להנחיל לדורות הבאים צדק, אחריות, יוזמה ומהות; אי אפשר שיהיה מצביא, אם אינו מורה להפוך את החלומות למציאות.
קהל נכבד – האלוף מוסה פלד ז”ל הוא המצביא אותו אני מתאר כאן.
על אף שמעולם לא שירתי תחת פיקודו, על אף שהכרתיו יותר כאבא של תדהר, על אף שהתייעצתי איתו רק פעם אחת, בעת שהיה מנכ”ל רפא”ל ואני עמדתי לצאת לשליחות ב-טריידוק (מוסד האימונים ותורת הלחימה של צבא ארצות הברית), ועל אף שלא דיברתי איתו מעולם על המקום זה – על אף זאת אני חי ונושם, חש ומרגיש, נפעם ומתרגש ממנו כול דקה וכול שעה כשאני מתהלך בבית הזה!
השפע הרעיוני, היסודות העמוקים והרוח הנטועה כאן בכול אבן – מובילים, מנחים, מתווים ומורים לנו, דור ההמשך, את הכיוון הנכון לאתר יד לשריון/פארק לטרון ולעמותת השריונאים.
הספר מספר אך מעט על יד לשריון בלטרון. ראוי לציין כי מפקדים בכירים רבים ומפקדים אחרים הובילו את המלחמות לאורך השנים, ורבים מהם יושבים כאן בקהל, אך את עמותת יד לשריון ואת אתר לטרון הוביל באמת רק אלוף אחד והוא יישאר ככזה לעד בדפי ההיסטוריה.
ערב טוב ומהנה לכולנו.
האלוף (במיל’) אודי שני, יו”ר עמותת יד לשריון, נושא דבריו
מדברי האלוף (במיל’) יוסי פלד
האלוף (במיל’) יוסי פלד היה מפקד חטיבת המילואים 205 באוגדה של מוסה פלד במלחמת יום הכיפורים, עם טנקי שוט מטאור (בעלי מנוע בנזין). האלוף יוסי פלד קיים שיחה וירטואלית מרגשת עם מוסה פלד וסיפר על ההיכרות ביניהם ועל השיחות שהתקיימו ביניהם בצמתים שונים במהלך השירות הצבאי. דבריו יצורפו לכתבה במועד מאוחר יותר.
האלוף (במיל’) יוסי פלד נושא דבריו
מדברי פרופ’ אסא כשר
פרופ’ אסא כשר, חבר ועדת ההנצחה ויו”ר ועדת מרכז המידע של יד לשריון בלטרון, סיפר על היכרותו עם מוסה פלד.
ראשיתה של ההיכרות הייתה לאחר שנספה בנו הבכור של אסא, רס”ן יהורז כשר ז”ל, מ”פ מצטיין בגדוד קמ”ט 198, תלמיד מצטיין מטעם צה”ל בפקולטה להנדסת חשמל בטכניון, שנפל בעת שירותו באוקטובר 1991.
באותה עת מוסה כיהן בתפקיד יו”ר עמותת יד לשריון, הזמין את אסא ליטול חלק מרכזי בעיצוב מכלול ההנצחה, ובעיקר להגדיר כיתובים להנצחה.
הרעיון הכללי שהגדיר אסא, בגיבוי המלא של מוסה, היה לא לדקלם. טקסט צריך להפעים ולא להישמע מוכר, נדוש וחסר משמעות. מתוך כך נבחרו טקסטים של כמה משוררים בולטים, המופיעים במכלול ההנצחה. טקסטים אלה מהווים גישה חדשה ובעלת תוכן מפעים:
“אָנָּא, גַּם אֵלֶּה שֶׁלֹּא הִכִּירוּ אוֹתוֹ,
אֶהֱבוּ אוֹתוֹ גַּם לְאַחַר מוֹתוֹ,
אֶהֱבוּ אוֹתוֹ: עַכְשָׁו חָלָל,
מָקוֹם רֵיק שֶׁצּוּרָתוֹ-צוּרָתוֹ, וּשְׁמוֹ-שְׁמוֹ”
יהודה עמיחי, חיילים אלמונים 1968
“הֵם מְחַיְּכִים,
הֵם יְחַיְּכוּ כָּךְ תָּמִיד,
אֵלֶּה פְּנֵיהֶם,
וְזֶהוּ חִיּוּךְ שִׂפְתֵיהֶם הַנִּצְחִי,
לְאַחַר אַנְחָתָם הָאַרְצִית וְהָאַחֲרוֹנָה שֶׁלָּהֶם”
אברהם חלפי, הם יחייכו כך תמיד, 1979
“הֵידָד אָחִי, אֲחִי הַגִּבּוֹר,
הֵנָּה מָצָאתִי אוֹתוֹתֶיךָ,
הֵידָד אָחִי, אֲחִי הַגִּבּוֹר
אָשִׁיר גַּאֲוָה לְשִׁמְךָ!
וְאָחִי שׁוֹתֵק וַאֲחִי שׁוֹתֵק,
וְדָמוֹ מִן הָאֲדָמָה זוֹעֵק”
אמיר גלבוע, ואחי שותק 1950
המשמעות העמוקה בדברי אמיר גלבוע נעוצה באמירה “ודמו מן האדמה זועק!” המזכירה פסוק מן התורה, לאחר רצח הבל בידי קין. נפילה בקרב או במהלך השירות בצבא היא לא כמו נפילה ברצח, אבל היא גרועה באותה מידה. חובה להילחם, ולעתים להסתכן, אבל לא “טוב למות בעד ארצנו!” מוסה הזדהה מאוד עם שיר זה והזדהותו הייתה חשובה ויקרה.
שנים ארוכות, סיפר אסא, התבוננתי במוסה ובאחרים, “מן הצד”, כדי “להבין את הראש שלהם”, הראש השריונאי, הראש של יהורז, בני. בין השאר למדתי על יחס המפקדים לחיילים שלהם, בחייהם ובמותם, ואת היחס שלהם אל המלחמה.
פרופ’ אסא כשר נושא דבריו
לא מזמן צפיתי בתוכנית Ted על הלחימה באפגניסטן, בה סופר על החיילים האמריקאים החוזרים מאפגניסטן. הם לא רוצים לחזור אל התופת של הלחימה, אבל יש היבט אחד שהם מביעים געגועים אליו: הרעות שהייתה ביניהם. הרעות המיוחדת מתבטאת בעצם העיסוק המסור בהנצחה בלטרון ובשאיפה המובלעת שכול מה שנעשה בלטרון ייעשה ברמה הגבוהה ביותר האפשרית.
יחסו של מוסה למלחמה כלל גם את יחסו אל השלום. מוסה רצה לבטא בלטרון את הכמיהה לשלום וקיבל את ההצעה של אסא לראות אותה מתבטאת ביד לשריון במכ”ם ששימש שנים רבות למעקב אחר נדידת הציפורים מעל הארץ, מעל לטרון, בדרך מאירופה לאפריקה ובחזרה.
מוסה ודינה פלד הם הורים לחמישה ילדים: צחי, דורית, תדהר, תמר וסמדר. צחי היה טייס בחיל האוויר. בחופשת השחרור הוא נענה לבקשה להטיס מטוס מנהלים סילוני, מניגריה ללונדון. אתו היו אפרים בר-ארז ושמעון חרוזי. ביום 25 ביולי 1977, במהלך ניסיון חנייה בשדה התעופה של אביג’אן בירת חוף השנהב, המטוס טבע על נוסעיו. שתי גופות התגלו. גופתו של צחי פלד לא התגלתה. מוסה נסע לחפש את צחי, לא את הגופה. חיפושים כאלה הם לכבוד האדם שנספה, לא לצורך המשפחה והטקסים.
הצוללנים מצאו את המקום, את תא הטייס, גלגלים, אבל לא את צחי. במהלך החיפושים נוצר מצב שבו נשקפה סכנה לחיי הצוללנים שהיו מוכנים להמשיך. מוסה עצר את החיפושים. חישבו על הרגע הזה, על הדילמה הזאת: למצוא את הבן או לשמור על חיי הצוללנים? ההכרעה הייתה להפסיק, אבל זה לא כול הסיפור: הצד השני של הדילמה נותר ללא מענה. צחי לא נמצא, לא יימצא. נותר כאב מתמיד, מתמשך, לא יתואר.
בבית, בנהלל, בבית העלמין הצבאי, נוספה מצבה, מעל הקבר הריק. בגינה שמאחורי הבית ניטעו חמישה תמרים. מוסה אמר לי לא פעם שהוא לא מאמין בהישארות הנפש. ואני אמרתי לו שאנחנו מאמינים בנוכחות המתמדת של הנספים, בתוך חיינו. הנוכחות העיקרית היא בלבבות האוהבים, אבל אי אפשר להסתפק בזה. אסור להניח לנספים למות פעמיים – פעם בתום חייהם ועוד פעם כשנדמו הלבבות של אוהביהם. זו המשמעות של המצבה של צחי בנהלל. וזו המשמעות של “יד לשריון בלטרון”, בתפיסתו של מוסה, בתפיסת כול מי שהיה אתו, בתפיסת כול מי שהמשיך וכול מי שממשיך להיות פה.
מוסה פלד היה איש האומץ, איש האמת, איש האחריות, איש הלחימה, ואיש השלום. כזה נשאר בלבבנו.
זכרו ברוך, חי, יקר ואהוב.
מדברי דוד (דודו) הלוי, מחבר הספר
לא הכרתי את מוסה כלל עד שנקראתי ללשכתו אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1974. מוסה כבר היה מפקד גייסות השריון ועסק, בין היתר, בגיוס לוחמי מילואים לשירות קבע, כדי למלא את שורות הפיקוד בשריון, שכול כך התדללו במלחמה. מאותו רגע שהתנדבתי לשירות בסיני ולפיקוד על גדוד, מוסה ודינקה דאגו להזמין את מיקי (רעייתי) ואותי לנהלל ומשם ההמשך היה טבעי וברור – הפכנו לחברים.
החברות הזו שרדה את שחרורו של מוסה מצה”ל ואת המעבר שלנו לוושינגטון. שם ככתב הפנטגון של ה-טיים ראיתי את ההערכה והיחס המיוחד שהצבא האמריקאי, או יותר נכון צמרת השריון והצבא, הרעיפו על מוסה. הם שם ראו בקרב של מוסה בגולן מודל ללימוד ולחיקוי. הרבה לפני שאני הגעתי לאותם תובנות, בזכות החיפוש והנבירה של חומרים לספר, הם הגיעו למסקנות שלא היו כנראה מקובלות בארץ.
לא קל היה לאתר אחרי ארבעים וחמש שנים סיפור מופלא של אוגדת מילואים מוקטנת, מכורח הנסיבות, המצוידת בטנקים מיושנים שכמעט אבד עליהם הכלח, העולה בתנועה ישירה ממחסני החירום שלה וללא עצירה, מלבד לצרכי תדלוק ומילוי בטנים וחימוש, לקרב על קיומה והישרדותה של מדינת ישראל, קרב שכמעט לא נחשף ושנקבר תחת ערמות של סיפורים, סרטים ועלילות גבורה.
סא”ל (במיל’) דודו הלוי, מחבר הספר, נושא דבריו
אוגדה המקרטעת בדרכים המובילות לצמח, למורד הצוק של הרמה, ומשילה בדרכה יחידות וכלים; היוצאת לקרב עם 170-150 טנקים, מחצית מתקן אוגדת שריון צה”לית בשנת 1973, ומשמידה בדרכה שתים וחצי אוגדות סוריות מלאות, המשאירות אחריהן כ-650 פגרים של טנקים ורק”ם (רכב קרבי משוריין) ומנפנפת מכול רמת הגולן את השריון הסורי, שכבר ראה את הכנרת ואת עצמו מנצח, כפי שניבאו והבטיחו לו מדריכיו הסובייטיים.
אין תקדים בהיסטוריה הצבאית העולמית לאוגדת שריון היוצאת ממחסני הקבע שלה, נעה של זחלים לחזית ותוך כדי תנועה מנהלתית, עולה בהר ויוצאת ישירות להתקפה. אולי המצעד של דיוויזיות המזרח הרחוק המגיעות מסיביר, צועדות במצעד ב-7 בנובמבר 1941 בכיכר האדומה במוסקבה ומשם יוצאות ישירות להתקפה על העמדות של הנאצים במרחק 70 קילומטר ממרכז הבירה הרוסית – דומה.
סיפור של אוגדה אבל בעיקר סיפור של פיקוד, של מפקד, של מצביא יוצא דופן בנחישותו היודע מה הוא עושה ויודע להנחיל את ביטחונו בניצחון לכול אחד מחייליו-לוחמיו. מוסה, בעיניי, הוא דמות היסטורית שהצילה את מדינת ישראל.
מה היא בעצם היסטוריה וכיצד היא נקבעת?
ויקטור הוגו – מגדולי סופרי צרפת – קבע כי היסטוריה היא “הד מהעבר המופיע בשולי העתיד, בבואה חולפת של עתיד – בזמן עבר.” ופרידריך אנגלס, שותפו של קרל מרקס בייצור האידיאולוגיה המרקסיסטית נאלץ שנה לפני מותו להודות כי רק “אנשים עושים את ההיסטוריה.”
הוגו ואנגלס ודאי לא “חזו” את הופעתו של מוסה פלד ואוגדתו באוקטובר 1973 כשהם כותבים פרק מפואר בתולדות ישראל, תולדות צה”ל ודברי הימים של ההיסטוריה הצבאית העולמית. אבל מוסה באותם ימים – עשה היסטוריה. שר ההיסטוריה עצמו הכשיר את מוסה פלד לאורך כול דרכו הצבאית לתפקיד חייו: פיקוד על אוגדה 146 והובלתה להתקפת הנגד בגולן. לא מבין מובילי התקפת הנגד בגולן, אלא מוביל התקפת-הנגד, ב-ה’ הידיעה, של צה”ל בגולן.
למרות נחיתות אוגדתו במספר הטנקים שלה – והקרב בגולן הוא כולו קרב שריון בשריון – למרות נחיתותם הטכנית של טנקי האוגדה ועליונות הטנק הרוסי-סורי המצויד גם בראיית לילה, ולמרות שכול חייליו-לוחמיו הם אזרחים אנשי שריון במילואים, מוסה מוביל מסע קרב מפואר, ואגב כך כותב גם תוך כדי קרב את תורת חש”ן החדשה ומבצע את דוקטרינת מלחמת הבזק, ה”בליץ-קריג”. מלחמת הבזק המודרנית, פרי מוחם של שארל דה-גול והיינץ גודריאן, בשלימות מלאה כפי שלא בוצעה עד אז.
מעטים שלא היו אנשי שריון אז, יודעים גם כיום מה היה מצבו האמיתי של חיל השריון ומה היה מצבה של ישראל בתום מלחמת יום הכפורים, למרות התייצבות השריון הישראלי בעיר נמל התעלה סואץ ו-100 קילומטר מקהיר; ועשרים וחמישה קילומטר מדרום לדמשק. שׂדרת הפיקוד המסתערת של השריון, המט”ק, המ”מ, המ”פ והמג”ד, כמעט ונעלמה. כמעט כול מי שלא נהרג – נפצע, אם מבין הסדיר והקבע, ואם מבין לוחמי המילואים.
מוסה קיבל את הפיקוד על הגייס, על גייסות שריון, בשעתם הקשה ביותר. תוך מעט יותר משנה הצליח לשקם את גייסות שריון, כשהוא מכשיר דור חדש של מפקדים, ולמרות הביקורת המוטחת מבין השורות מחזיר לוחמי מילואים לשירות קבע מוגבל בזמן כדי למלא פערים בכוח אדם. תוך ארבע שנים מוסה מכפיל את עוצמתו של השריון, כשהוא מקים שש אוגדות חדשות, בנוסף לחמש ותיקות מלחמת יום הכיפורים, ומקים שלושה גייסות – קורפוסים. ותוך כדי בנייה והכשרה של הגייסות נכתבת גם תורת הקרב של הגייס.
מוסה, על בסיס לקחיו מהמלחמה כותב מחדש את תורת התותחנות של השריון. סדרת הירי המהירה, על בסיס התיקון העצמי של התותחן והשמדת המטרה בזמן קצוב ומהיר.
חמש שנים שירת מוסה כמפקד הגייס כשהוא מניח יסודות איתנים לשיתוף פעולה מלא ויוצא דופן בין הצבא (ה-Army) והשריון (Armor) האמריקניים לבין צה”ל וחיל השריון. אחרי חמש שנים בפיקוד על גייסות שריון ופיקוד על הגייס המטכ”לי ולאחר עשרים ואחת שנים בקבע, פשט מוסה את מדיו בשנית וחזר לביתו בנהלל. סיפור מופלא של אדם יוצא דופן שמשנה היסטוריה!
אני חייב תודה גדולה לד”ר קובי וורטמן ולעו”ד דוד חודק שאפשרו את הוצאת הספר. למשפחת פלד שהעבירו לי חומרים הקשורים למפעלותיו של מוסה; להוצאת מערכות ולעדי לרנר שהביאו את הספר לדפוס; לשמעון חפץ שטרח ודחף; ותודה מיוחדת לאיריס סרדיס ולארכיון צה”ל שאפשרו גישה לרשתות הקשר ולמסמכי האוגדה.
תודה לכולם ותודה לכול אלה שטרחו ובאו להשקה! תודה רבה!
לכתבה – היכל התהילה: חבריו של האלוף מוסה פלד בקרב על הנצחתו – ראו כאן:
על הספר “כנגד כל הסיכויים”
כנגד כל הסיכויים הוא סיפור חייו של אלוף מוסה פלד. עם אוגדת מילואים מצוידת בטנקים עתיקים ומקרטעים הוא השמיד שתי אוגדות סוריות במלחמת יום הכיפורים והסיג את הסורים אל מעבר לקו הסגול שממנו פרצו. אחרי מלחמה קשה ועקובה מדם שיקם את חיל השריון – הכפיל את עוצמתו ושדרג את איכותו הקרבית. פלד עמד בראש תהליך הבראת רפא”ל, והפך אותה לחוד החנית הטכנולוגי של ישראל. פלד הקים את “יד לשריון” – מוזאון ייחודי לנופלים ולקרבות השריון מאז קום המדינה.
סא”ל (במיל’) דודו הלוי, קצין ועיתונאי, שירת במלחמת ההתשה, נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים וחזר להילחם מעבר לתעלה כמפקד גדוד הסיור האוגדתי באוגדת הגיס. כתב הטיים בארץ, בוושינגטון ובאזורי עימות בין-לאומיים. ב-1990 פרסם, יחד עם ד”ר גיל ליווינגסטון את Inside the PLO.
“בראש האוגדה שֶׁמַּטָּה את הכף ברמת הגולן, בראש גייסות השריון ובראש רפא”ל, תמיד נמצא את מוסה פלד, חדור בשליחות ובמודעות למעשה ההיסטורי שעליו מטביע חותם אישי. חותם שייוותר עמנו לתמיד.”
רא”ל (במיל’) אהוד ברק, לשעבר הרמטכ”ל, ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון
“כול אדם ראוי שיכיר את דמותו המופתית של מוסה פלד, שהיה ליד ההגה גם כשהזרקורים לא היו שם. הכול עשה במסירות ובנאמנות מתמדת לערכי הציונות ולעקרונות האחריות האישית.”
פרופ’ אסא כשר, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ממחברי “רוח צה”ל”
“לוחם, משקם השריון, מצביא ומנהיג. מבחנו של מנהיג הוא בהמשך ביצוע מפעלו ובקיום רוח חזונו גם אחרי לכתו.”
אלוף (במיל’) אודי שני, יו”ר עמותת “יד לשריון”
