לדברי ראש המינהל לפיתוח אמצעי לחימה, בתוך כמה שנים יישלחו לקו הקדמי כלי רכב לא מאוישים. עם זאת, הוא מבהיר: היום בו רובוט יחליף לוחם עדיין רחוק
עמוס הראל (מאתר הארץ, 12 באפריל 2013)
כשאופיר שהם, הטכנולוג הראשי של מערכת הביטחון, מתבקש לשרטט את האופן שבו ישתלבו בעתיד מערכות לא מאוישות בלחימת היבשה של צה”ל, הוא מציג תיאור שעלול להישמע מעט דמיוני: “אנחנו משקיעים הרבה מאוד זמן ומאמץ בפיתוח רובוטיקה למשימות יבשתיות”, אומר שהם. “תוך כמה שנים יהיו כמה משימות מבצעיות בעלות אופי ידוע, שנוכל לבצע עם מספר קטן של כלים לא מאוישים. הרובוטים עוד לא יחליפו לוחמים, זה קצת רחוק מדי. אבל נפעיל על הקרקע כלי רכב לא מאוישים מול מטרות עתירות סיכון, שאפשר לשלוח אליהן מרחוק, לתוך שטח האויב, מעין משמר קדמי – כלי רכב שגם צופה וגם יורה. זה יקרה בעתיד הנראה לעין”.
כלי רכב בלתי מאויש של צה”ל. צילום: רומן פורצקי / במחנה
שהם, תת-אלוף בן 50 שבתום קריירה צבאית עשירה עבר למשרד הביטחון ועומד בשלוש השנים האחרונות בראש “המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית” (מפא”ת), אומר שהעתיד הזה אינו רחוק כל כך. “אנחנו מדברים על 2020 לערך. האתגר של הרובוטיקה ביבשה קשה יותר מאשר האתגר באוויר. באוויר הגענו לרמה הזו כבר לפני שנים, עם מערך המל”טים (מטוסים ללא טייס) הנרחב שמפעילים חיל האוויר וכוחות היבשה. ביבשה התקשורת עם הכלי קשה יותר בגלל תנאי השטח ומשום שקשה יותר לבסס קו ראייה ישיר. כרגע יש לנו כלי רכב בלתי מאויש שמשמש לסיורים בגבול רצועת עזה, אבל היכולת שלו מוגבלת ותלויה בתכנון מראש של נתיב הנסיעה. ב-2020 כבר יהיו ברשות צה”ל כלים לוגיסטיים מופעלים מרחוק, כלי פורץ מכשולים וכלי סיור. לא תהיה לנו פלוגה של טנקים לא מאוישים, אבל למשימה מוגדרת, כמו פריצה לשטח מאוים, איסוף מודיעין, עזרה לוגיסטית – לכל זה אפשר להגיע. אנחנו בין המובילים בעולם בתחום, בזכות הניסיון שנרכש בפיתוח המל”טים”.
שהם, הממעט מאוד להתראיין, מציג בשיחה עם “הארץ” לקראת יום העצמאות שורה ארוכה של פרויקטים טכנולוגיים שעליהם מפקח מפא”ת. רובם ממומנים מתקציב שנתי לא גדול במיוחד, כ-760 מיליון שקל, ויש תקציבים נוספים למערכות מסוימות, בהן כיפת ברזל. שר הביטחון הנכנס, משה (בוגי) יעלון, אמנם הצהיר שהמו”פ יישאר בעדיפות עליונה, אבל שהם מנוסה מספיק כדי לדעת שעד לגיבושו הסופי של תקציב המדינה, שום דבר לא סגור.
גולת הכותרת, התקשורתית לפחות, של הפעילות הטכנולוגית בשנים האחרונות נוגעת למערכות היירוט. שהם מודה ש”התחום הזה התפתח מעבר למה שיכולנו לשער”. בניסוח זהיר הוא אומר ש”בראשית ימיה היו לכיפת ברזל פחות תומכים. היום יש לא מעט בכירים במערכת הביטחון שמודים ששינו את דעתם באשר ליירוט. אבל אני נזהר לא להפוך את זה לחזות הכול. זה אמצעי שמאפשר מרחב תמרון לקברניטים ומאפשר למדינה התמודדות עם טרור הרקטות, שנוקטים אויבים שנואשו מהסיכוי לפגוע בנו במערכה שבה צבא נלחם מול צבא. בל נטעה לחשוב שיכולת היירוט תחליף את הצורך בתקיפה, בדיכוי איום הרקטות ובהגעה להכרעה בעימות קונבנציונלי. ועדיין, יש היום רמת ביטחון גבוהה מאוד של מקבלי ההחלטות ביכולת היירוט שפיתחה התעשייה הביטחונית”.
בחודש שעבר פרסם פרופ’ טד פוסטול, מומחה אמריקאי מהמכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס (MIT), מאמר שבו טען שנתוני ההצלחה שמפרסמת ישראל באשר ליירוטים של כיפת ברזל שגויים. הוא אף רמז, על סמך ניתוח סרטונים שצילמו אזרחים בדרום הארץ בזמן מבצע “עמוד ענן”, כי הנתונים פוברקו במתכוון תוך הטעיית הממשל האמריקאי, והעריך ששיעור היירוטים אינו עולה על 10-5 אחוזים מסך ניסיונות היירוט. אף שהטענות, שאינן מבוססות על מחקר בפועל, מזכירות בעיקר את תיאוריית הקונספירציה שלפיה זייפה נאס”א את נחיתת החללית “אפולו 11” על הירח ב-1969, הן זכו לתהודה גדולה.
“רבים יתנגדו לכיפת ברזל ולא משנה מה יקרה, גם כשהוכח בוודאות שזה עובד”, אומר שהם. לדבריו, “אלה טענות חסרות בסיס. הצלחות היירוט מתועדות ומצולמות בניסויים ובשימוש המבצעי במערכת. הפרויקט כולו מנוהל תחת בקרה צמודה של הממשל. כשהאמריקאים משלמים על משהו – וארה”ב מסייעת במימון חלק משמעותי בפרויקט – הם רוצים לדעת שהכסף הולך למקום הנכון”.
במערכת הביטחון שוקלים כעת כנראה להציג מידע נוסף למומחה חיצוני, אבל מסרבים לפרסם עוד נתונים וסרטונים בפומבי, בנימוק שהדבר עלול לסייע ליריבים. “לא הפרזנו בהצגת נתוני ההצלחה בעמוד ענן. לא ידענו אם נגיע לאחוזים שאליהם הגענו בניסויים, אבל אנחנו בפירוש שבעי רצון מ-84% ההצלחה שנרשמו בזמן המבצע”, אומר שהם.
ההסלמה האחרונה מול החמאס בחודש נובמבר תפסה את ישראל בעיצומה של ההצטיידות במערכות כיפת ברזל, כשהסוללה החמישית נפרסה באופן מאולתר להגנת גוש דן, תוך כדי ירי הרקטות. שהם אינו מכה על חטא בשל המערכות החסרות, אך מסכים שצריך להאיץ את קצב ייצורן ברפאל. פס ייצור נוסף לטילים כמעט הושלם באחרונה במפעל רפאל בגליל וייכנס לפעולה בקרוב. חרף הטלטלה העוברת כעת על תקציב הביטחון האמריקאי, אומר שהם, “כל הגורמים הרלוונטיים תומכים בשמירה על הסיוע התקציבי לישראל להגנה אקטיבית, לכיפת ברזל ולשכבות היירוט האחרות. הם עושים כל מאמץ כדי לשמור עליו וזה די מצליח”.
ביניים: עצמאים בחלל
מל”ט “איתן” של חיל האוויר. צילום: אוליבייה פיטוסי
שהם צופה שניתן יהיה להעביר לצה”ל עוד חמש סוללות של הכיפה תוך שנתיים, ומעריך שמערכת היירוט לטווח בינוני, “שרביט קסמים”, תוכרז כמבצעית בסוף 2014 או בתחילת 2015. “ערכנו ניסוי יירוט מוצלח בנובמבר, סמוך למבצע בעזה”, הוא אומר, “כשהמערכות יושלמו, הכוונה היא ששתי השכבות יישלטו בידי חיל האוויר ממרכז יירוטים אחד, שיידע לסנכרן בין שתיהן”.
בתוך ארבע שנים, תושלם גם השכבה העליונה, ליירוט טילים ארוכי טווח, הגרסה המתקדמת של טיל החץ, חץ 3. לדברי שהם, “בפברואר השלמנו ניסוי טיסה מוצלח של חץ 3, אך עוד לא התקדמנו שם לניסויי יירוט. צריך לזכור שהגנה אווירית אינה הרמטית, ישנם תמיד אחוזי כישלון. אבל אם אתה מרחיק את טווח היירוט הראשון ומגביה אותו, אתה מאפשר הזדמנות נוספת מאוחרת יותר ליירוט טיל שנורה מרחוק ומגדיל את סיכויי היירוט. אם יש לך די זמן לעוד ניסיון, צמצמת את הסיכוי לכישלון ביירוט”. האבחנה רלוונטית במיוחד לאיום מאיראן, שטווח טילי השיהאב שברשותה כולל את כל שטח ישראל.
ההתקדמות בתחום היירוט היא במידה רבה מהלך משלים לפיתוחים הטכנולוגיים הקודמים של ישראל, בתחום המל”טים והלוויינים. שהם מתגאה ב”הבשלה מבצעית יוצאת מגדר הרגיל” של כלי הטיס שאינם מאוישים. “בשנים האחרונות יש יותר גיחות מל”טים בחיל האוויר מאשר גיחות מאוישות. ה’איתן’, המל”ט הגדול ביותר שלנו שהוא בעל טווח הטיסה הארוך ביותר, עבר התרסקות לפני שנה. חיל האוויר חקר את התאונה בצורה מעמיקה וגילה בעיית ייצור מסוימת בכנף אבל מאז האיתן חזר לטוס וכיום פועלת טייסת מבצעית ראשונה של המל”טים מהסוג הזה, שכבר משתתפת במבצעים. אמיר אשל, מפקד חיל האוויר, לא מוותר עליהם באף מבצע. אחרי התאונה הייתה תחושה של ‘מה קרה פה?’ אבל מרגע שגילינו מה קרה וחיל האוויר חזר לטוס אתו מבצעית, אנחנו בריצה קדימה. המל”ט יכול לקחת הרבה סוגים של מטען ייעודי במשקל כבד (כמו ציוד מודיעיני, ע”ה), לטוס הרבה זמן ובגובה רב. יש לכך פוטנציאל אדיר”, רומז שהם שוב לזירות רחוקות.
לדברי שהם, “רק ארצות הברית ואנחנו נמצאים כרגע בחזית הפיתוח, אם כי האמריקאים עקפו אותנו מזמן במגרש הזה, בגלל השימוש במל”טים במלחמה באפגניסטאן ובעיראק”. לפי דיווח ב”ניו יורק טיימס” השבוע, השימוש הזה כלל הרג של יותר מ-3,000 בני אדם במבצעי התנקשות שיזמו האמריקאים באמצעות מל”טים נגד פעילי טרור. לשאלה האם יש לישראל יכולת כזו של מל”טים מחסלים, כפי שנטען בדיווחים רבים בתקשורת הזרה, מערכת הביטחון מסרבת להתייחס.
פיתוח המל”טים היה אחת ההשקעות הטובות ביותר של ישראל, אומר שהם. “זה הוביל לפיתוח תשתית טכנולוגית אדירה במדינה. חשוב לנו לשמור על מקומנו בחזית הטכנולוגיה העולמית. זה המפתח לפיתוח גם בדורות הבאים”. ישראל משקיעה מאמץ שיווקי גדול לייצוא של מל”טים או לייצור משותף שלהם עם מדינות זרות. עד היום דווח על עסקאות עם מדינות רבות, בהן ארה”ב, גרמניה, צרפת, אוסטרליה, טורקיה, הודו, קנדה, בריטניה, ספרד וסינגפור. בתחום הלוויינים, ישראל הייתה המדינה השמינית בעולם ששיגרה לוויין לחלל, עוד ב-1988. כפי שמעיר שהם, חלפו עוד 21 שנים עד שהצטרפה מדינה נוספת לרשימה – איראן, ב-2009.
אופיר שהם. צילום: דניאל צ’צ’יק
“יש חשיבות מבצעית לנוכחות בחלל. יש לנו עצמאות מוחלטת בתחום וזה סופר חשוב. גיבשנו יכולת כיסוי ביום ובלילה במגוון סנסורים בכל אזורי העניין החשובים לנו. בשנה החולפת נחתמה עסקה עם איטליה, שתרכוש מישראל לוויין מודיעין. זו זריקת מרץ שתאפשר לנו לעסוק בדורות הבאים, בין השאר בננו-לוויינים. בדגמים הבאים נתקדם בשיפור הרזולוציה של הצילומים, בהרחבת הכיסוי, השטח והזמן, ובשיפור יכולת העבודה בלילה ובתנאי מזג אוויר קשים”.
כמו כל גוף ביטחוני שמכבד את עצמו, גם מפא”ת עסוק באחרונה בתחום הגנת הסייבר. בחודש שעבר הודיע מנכ”ל משרד הביטחון, האלוף (במיל’) אודי שני, על הקמת מינהלת סייבר חדשה במשרד, שלדברי שהם, תהיה כנראה חטיבה במפא”ת. “הרעיון הוא הידוק הקשר עם התעשיות בישראל לפיתוח אמצעי הגנה שישרתו את הגופים הביטחוניים, כמו צה”ל, השב”כ והמוסד. הבנו שלתעשייה יש הרבה מה לתרום לנו וכבר כעת ישנה עלייה דרמטית בשיתוף הפעולה אתם, שמתבטאת בתשואה משמעותית. זו אבן שואבת לפיתוחים והמצאות. מה שקרה בדיאלוג בין יחידה 8200 לתעשיית ההיי-טק, לפני כ-20 שנה, כשיוצאי היחידה סייעו לפריחת הסטארט-אפים, יקרה בשנים הבאות בסייבר”.
שהם הוא בוגר המחזור השני של פרויקט “תלפיות”, שבאמצעותו קולט הצבא צעירים מבריקים בתפקידי מחקר ופיתוח אחרי ששיגר אותם ללימודים אקדמיים במדעים המדויקים. אבל בקריירה שלו, לצד תפקידי פיתוח בחיל הים ותפקידים בכירים באגף התכנון במטכ”ל, גם הספיק להוריד את הדרגות ולעבור קורס חובלים כחניך מן המניין ואף לשרת כמפקד ספינת טילים, שדגם של ההגה שלה מונח במקום של כבוד בלשכתו בכל תפקיד שבו שירת מאז.
אולי זו הסיבה שבגללה היה חשוב לו להבהיר כי חרף הגאווה על הישגי הפיתוח מהלוויין ועד הרובוט ביבשה, הוא אינו גוזר גזירה שווה בין אנשי הטכנולוגיה ומומחי הסייבר של צה”ל לבין הלוחמים בשטח, שמסכנים את חייהם. “צריך לתת לטכנולוגיה עדיפות מסוימת בגיוס ובמיון של החיילים המעטים שיש להם נתונים מתאימים, אבל חשוב לשמור על העדיפות ללוחמים בכל ההיבטים האחרים”, הוא אומר
