גרשון הכהן*
לאזרח מן השורה, מלחמות נראות כפורצות אל שגרת חייו בהפתעה, כמו אסונות טבע, כצונאמי שאין בידי אדם למונעו. כך חווינו את מלחמת ששת הימים כמלחמת אין ברירה.
בשנת הארבעים למלחמת ששת הימים, טען חבר הכנסת יוסי שריד כי לוי אשכול ראש ממשלת ישראל לא רצה מלחמה, גם נאצר נשיא מצרים לא רצה מלחמה. להבנתו, מלחמה זו הייתה ניתנת למניעה ואלופי צה”ל הם שדחפו לקראתה. (לדיון עומק מומלץ מחקרו של אל”ם במיל’ עמנואל גלוסקא, בספרו “אשכול תן פקודה”). מומלץ למקד את הדיון לשתי תקופות: התקופה האחת ממוקדת בהתפתחות מגמת תקריות הגבול בשלוש השנים שקדמו למלחמה וחוללו את ההסלמה, והתקופה השנייה, שבעיקר אליה התייחס יוסי שריד בביקורתו, היא התקופה שהחלה עם כניסת צבא מצרים לסיני ביום העצמאות 15 במאי 67. מרגע זה, בניגוד לדברי יוסי שריד, ההתדרדרות למלחמה הייתה ככל הנראה בלתי נמנעת ונכתב על כך רבות. הדיון הפורה ואף המעניין יותר כבעל לקח לימינו מצוי להבנתי דווקא בהתבוננות מחודשת במה שהתרחש בתקופה הראשונה, בשנים שלפני המלחמה, בתקריות הגבול כתהליך דינמי שהתנהל כמערכה בפני עצמה. תהליך זה מכונה במושגי המטכ”ל של ימינו “המערכה שבין המלחמות”. בתכליתה היא מיועדת – כפי שהוצגה במסמך אסטרטגיית צה”ל של הרמטכ”ל רא”ל אייזנקוט שפורסם לציבור – להחליש גורמים שליליים, להשיג הרתעה, על מנת להרחיק את המלחמה הבאה. בהיבט זה, בשלוש השנים שקדמו לפרוץ המלחמה, החל משנת 1964, צה”ל ניהל מערכה שבין המלחמות במיקוד לשלושה מאמצים: סיכול תכנית ההטיה של מקורות הירדן, מימוש ריבונות בשטחים המפורזים בגבול סוריה, ומאבק נגד הטרור שהלך והתעצם עם הקמת הפת”ח. אלופי המטכ”ל בהנהגת רא”ל רבין ביקשו למצות את פוטנציאל תקריות הגבול עד כדי ציפייה להביא להתנגשות צבאית רחבה עם סוריה, בכל זאת פעלו מתוך תודעת האילוץ המדיני שחפץ להימנע מהתדרדרות למלחמה כוללת בהשתתפות סוריה ומצרים, שחתמו בנובמבר 1966 על ברית הגנה הדדית.
בחזית התמונה, מימין לשמאל: האלוף ישעיהו גביש, האלוף ישראל טל, השר יגאל אלון, ראש הממשלה לוי אשכול, בסיור בנגב בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, 25 במאי 1967
במארס 1967, בהצגת הערכת המודיעין לתכנית הרב שנתית של צה”ל, העריך אמ”ן כי מלחמה כוללת אינה צפויה לפחות עד 1970, כל עוד מצרים שקועה בלחימתה בתימן. עם זאת, הותיר ראש מחלקת המחקר, פתח להתדרדרות אפשרית בלתי צפויה. לנוכח הערכה כזו, וניהול תקריות הגבול כמערכה שבין המלחמות, היה מתבקש בירור בשאלה כיצד מכוונים ומסייגים את פעולות צה”ל, בעיקר בצפון, באופן שלא יאיץ לקראת התדרדרות בלתי צפויה.
ב-7 באפריל 1967, התפתחה תקרית גבול, מתוך עבודה חקלאית יזומה, באזור המפורז ממזרח לכנרת. בתוך התלקחות האש, נפלו פגזים על בתי קיבוץ תל קציר. ראש הממשלה ושר הביטחון אשכול, אישר הפעלת מטוסי חיל האוויר לשיתוק מקורות הירי. חיל האוויר הפעיל באותו יום 171 גיחות, לתקיפה ולפטרול, הופלו שישה מטוסי מיג סוריים.
תקרית זו היתה ללא ספק נקודת תפנית בהתדרדרות שהתחוללה בהאצת ברית המועצות ומצרים לקראת מלחמת ששת הימים. מנקודת מבט זו, במבחן התכלית למערכה שבין המלחמות, המבקשת להרחיק את המלחמה, יום קרב זה, על מלוא הישגיו הטקטיים, היה כישלון מערכתי.
דינמיקת ההסלמה אל מלחמת ששת הימים היא שיעור חיוני ללמידת התהליך בו מערכה מוגבלת עלולה, בניגוד לציפיות, לצאת משליטה. לפנינו הזדמנות להפוך את אמות המידה המקובלות להערכת רמטכ”ל כמצביא. לפני כשבוע ציינו בשיח התקשורתי סיכום ביניים לכהונת הרמטכ”ל איזנקוט במלוא שנתיים לכהונתו. כולם שיבחו את התנהלותו תוך הדגשה כי עדיין לא עמד במבחנו העיקרי של רמטכ”ל: מבחן המלחמה, כאילו היה מאמן כדורגל שקבוצתו עדין לא נבחנה במשחק חשוב. אכן המלחמה הגדולה רבת סבל ועתירת תהילה. אולם רמטכ”ל נבחן לא פחות, אם לא יותר מבחינת תבונתו ואחריותו הלאומית, בזמן שבין המלחמות, בניהול מערכה מחושבת ומדודה, חשאית בחלק ניכר ממרכיביה, אך גם גלויה במידה הראויה. מערכה זו תובענית בכישוריי המצביאות לא פחות מאלה הנדרשים למלחמה הגדולה. בניהולה הנכון טמונה התקווה להרחיק עד כדי לייתר, את מופע המלחמה הגדולה. בהיבט זה המערכה שבין המלחמות חשובה לא פחות מן המלחמה הגדולה, ובהנהגה הלאומית ראוי להקדיש לה את מלוא משאביי הקשב ותשומת הלב.
* האלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה”ל, כמפקד המכללות הצבאיות ומפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014 לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
הכתבה פורסמה לראשונה בגיליון כתב העת “ליברל” בחודש מארס 2017.
המערכת:
על הספר “אשכול, תן פקודה!”
(מאתר סימניה)
מדינת ישראל פתחה במלחמת ששת הימים ביוזמתה, אך כמי שכפאה שד. לא הרמטכ”ל ולא ראש הממשלה רצו בה, והרמטכ”ל יצחק רבין אף חש אשם בכך שהמדינה נקלעה למשבר שהפתרון לו היה יציאה למלחמה. כיצד הגיעו ממשלת ישראל והמטה הכללי של צה”ל למצב הזה? נותן מענה לשאלה הזאת. המחבר עמי גלוסקא פורם את מארגי קבלת ההחלטות בתחום הביטחון בישראל, מ-1963 ועד המלחמה, ומתמקד במערכת היחסים המורכבת ששררה באותה עת בין הדרג המדיני והדרג הצבאי. הספר מתאר בצורה מרתקת את האירועים של התקופה הסוערת הזאת ורושם, בצבעים עזים את דמויות המפתח שעיצבו אותה. הספר מבוסס על מחקר. שיזמה המחלקה להיסטוריה של צה”ל ונסמך על מסמכים ותעודות חשובים שלא פורסמו עד כה. ימצאו בו עניין רב כל המתעניינים בהיסטוריה הצבאית; והמדינית של ישראל ובתחום יחסי ממשל – צבא וכן סטודנטים, מורים וחוקרים בנושאים האלה. המחבר ד”ר עמי גלוסקא, אלוף – משנה במילואים, הוא מרצה להיסטוריה ולמדעי, המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכללה האקדמית באשקלון. הוא, מילא תפקידים בכירים בלשכת נשיא המדינה, במשרד ראש הממשלה, במשרד , לביטחון הפנים, במשרד החוץ ובצוותי המשא – ומתן עם הפלסטינים.
בקרו דרך קבע בדף הפייסבוק של יד לשריון
