סא”ל (במיל’) דוד כספי
כדי לממש ערכים אלה, יש לנהוג אפוא, לפי נורמות וכללי התנהגות מעשיים. כל חברה אנושית מחוקקת לעצמה מערכת חוקים, ברוח ערכיה ואמונותיה, כדי לשמור ולהגן על הסדר החברתי. מימושם של הערכים והנורמות נע ברצף שבין ענישה ותגמול שלילי לבין, קבלת חיזוקים חיוביים, הערכה ותודה. הרף המוסרי העליון הוא כאשר הפרט ינהג לפי הערכים והנורמות של החברה, מתוך אמונה ומוסר עצמי גבוה, ללא קשר עם התגמול שהוא עלול או עשוי לקבל. לדוגמה, כאשר חייל לא ייגע ולא ייקח חפץ יקר מבית שאליו נקלע תוך כדי סריקה מבצעית, או לא יפתח באש כלפי חף מפשע, או ידווח אמת באמינות גבוהה – וכל אלה כאשר הוא לבד וביכולתו להסתיר את הדברים, וגם כאשר מפקדו אינו משגיח עליו. כך הוא יפעל כי יָדַע להפנים אמות מידה ערכיות להתנהגותו.
דילמות ערכיות והתנגשות בין ערכים, אלה מצבים שחייל עשוי להיתקל בהם ולעיתים גם יכול להיות בחירה בין יצר ההישרדות וההצלה לבין ערך מסוים. מצבים כאלה היו בעת הלחימה של צוות קרב חטיבתי (צק”ח) של חטיבה 401, כאשר חיילים ניסו להגיש עזרה ראשונה לפצוע עזתי והוא שלף רימונים, או מג”ד 52 שדאג לשלוח אוכל ומים לזקנה נטושה, או בהפסקות האש שבהן ניתן לתושבים זמן להצטיידות במזון ומים ובאותה עת חלפו מול קני התותחים אמבולנסים עזתיים, שכמעט בוודאות היה ידוע שהם מעבירים תגבורות או אמצעי לחימה. גם כשחיילים צפו בטילים עפים מעל ראשיהם לעבר יישובינו – לא נקט מי מהם ב”פעולת נקם” לעבר המטרות שלפניו, ויש עוד דוגמאות.
למנהיגות ולמודעות של המפקדים תפקיד חשוב בעיצוב עולמם הערכי של חייליהם, כדי להבטיח שינהגו בהתאם לנורמות הרצויות. אכן, היו כמה מקרים בודדים שחיילים כשלו בכך, אבל במהלך השהייה הארוכה במגננים השקיעו המפקדים זמן רב בהסברה ובתדרוך, לחיזוק המוטיבציה הערכית.
בכל הראיונות שקיימתי עם מפקדים של חטיבה 401, בכל הרמות, הייתה מודעות גבוהה לקיומו של מסמך “רוח צה”ל” וכולם עשו כדי להטמיעו בקרב חייליהם ולנהוג על פיו, בפרט בעת הלחימה. מפקדים לא השלימו עם חריגות, במקום שהיו, ועשו מיד כדי למנוע התפשטות התופעה. ניכרה אפילו גאווה מוסתרת שיחידתם אכן מקפידה לפעול לפי “רוח צה”ל”. השיחות והתדרוכים לחיילים, נסובו לרוב סביב הערכים והנורמות הכתובים בו.
דבקות במשימה, חתירה למגע ולניצחון ורוח לחימה
ערכים אלה מופיעים בראש רשימת הערכים של מסמך “רוח צה”ל”. ערכים אלה צריך שיהיו מושרשים בנפשו ובתודעתו של כל חייל ולא רק אצל המפקדים. הגורם האנושי, דהיינו, תחושת הביטחון של החייל הבודד בחבריו, במפקדיו וביחידתו קובעים את “רוח הלחימה” שבו, והם שיקבעו את מצבו הנפשי ונכונותו להילחם בחירוף נפש, ולאו דווקא יחסי הכוחות מול האויב.
במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, צה”ל היה בנחיתות מספרית ובמצב פתיחה גרוע. נחישות הלחימה של החייל הבודד, במצבי מצוקה וכמעט מפלה, הם שהביאו את הניצחון המזהיר לצה”ל וזה נבע מ”רוח לחימה” יוצא דופן שנגלתה אצל החיילים. בעת הלחימה אין חייל שנותן דעתו ועושה חשבון של יחסי הכוחות שמולו, אלא צופה בחבריו ובמפקדיו ושומע אותם. מידת האמון והביטחון שחש כלפיהם הם שמחזקים את רוחו. גם בספרו המרגש של בראיין פֶּרֶט (Bryan Perret) “עד הסוף המר”, ניתן ביטוי חזק לעניין רוח הלחימה.
בספר מתוארים, קרבות בהיסטוריה שבהם לחמו חיילים “עד הסוף המר”, או הביאו הניצחון כנגד כל הסיכויים, וזאת בגלל שחבריהם היו לידם. להחלטות אסטרטגיות או טקטיות של מצביאי המלחמה אין ערך ללא רוח הלחימה של פקודיהם.
“רוח הלחימה” של החייל הבודד והיחידה היא, הדלק שמניע ומוביל לדבקות במשימה וחתירה לניצחון, תוך סיכון וחירוף נפש – ובלעדיה זה לא קורה. רוח זו מטפחים על ידי מורשת קרב (מור”ק) של היחידה ועל ידי חינוך והדגשת ערכים בקרב חייליה. מופת אישי, מנהיגות מעצבת והזדהות עם מעשי מופת מחזקים זאת.
מן הראיונות שערכנו, התרשמנו שקיימת הערכה רבה של החיילים כלפי המפקדים בחטיבה, וכי המפקדים מרגישים אמפתיה, גאווה וחיבה כלפי חייליהם.
חטיבה 401, מן הרגע שחצתה את הגבול בשתי הגזרות, הצפונית והמרכזית, פעלה במהירות תוך שימוש באש מסיבית אל משימותיה, ללא כל השתהות, היסוס או עיכובים. המח”ט היה מודע היטב לעוצמה שבידיו ומיצה אותה כדי למלא בדייקנות את משימות החטיבה.
מטרת הפעולה של החטיבה, המשימות הנגזרות ממנה ותכליתן היו בהירות ומובנות לכולם, ובזאת נוכחתי לדעת בהצלבה של שאלות למפקדים בדרגים השונים. אי ודאות, בלבול והבנה מעורפלת של פקודות מהווים אבן נגב בפני הפעילות היעילה של החטיבה ומכאן גם שרוח הלחימה והנחישות עלולים להיפגע.
כוחות החטיבה על מרכיביה המגוונים כצוות קרב חטיבתי (צק”ח) משולב, היו כל הזמן בפעילות של אש וסריקות שטח – אם בחלקם ואם כולם ביחד. כולם היו עם רוח לחימה של להתקדם, לסרוק, לאתר אויב, לעורר השטח, ליצור מגע, לטפל במנהרות, בבניינים ממולכדים מטענים ועוד.
אמנם הוקמו מגננים, אבל הם היו בסיס ליציאה לפעילות יזומה בפשיטות של יום ולילה, תוך מתן מרחב של יוזמה ועצמאות למפקדים, כך שביממה בוצעו כ-10-8 פשיטות על ידי כל היחידות.
ב”חתירה למגע”, עלול להיווצר מצב של פיזור האחריות, דהיינו, אמנם שואפים למגע אבל יתכן שיהיה מישהו שישתהה בהמתנה לחברו שיעשה זאת ראשון (מתוך חשש, הימנעות מסיכון יתר וכדומה). אצל לוחמי החטיבה לא ניכרו תופעות כאלה, שכן כולם “ששו אלי קרב”, תוך שהיו מודעים לאיומים הגלויים והסמויים. במהלך הלחימה החטיבה פגעה והשמידה כ-10 חוליות מחבלים ונ”ט מידי יום. כמו כן בגזרת הלחימה העיקרית, באזור בית חנון, וג’בלייה, פעלה החטיבה כצק”ח אורגני, כאשר היא כובשת שטחים, משתלטת על האזור ובעיקר פוגעת קשה בגדוד החמאס שהיה ערוך מולם, שבחלקו הושמד ובחלקו נסוג מן האזור. הפעילות היעילה של החטיבה הביאה לידי כך שבכל עת הלחימה לא ירו מאזור זה לכיוון ישראל, אף כי אזור בית חנון היה אחד האזוריים העיקריים של החמאס לשיגור רקטות, בגלל קרבתו ליישובים שלנו.
הטיפול במנהרות דרש מן החטיבה התמדה רבה ודבקות במשימה, למרות הקשיים הרבים. על אף המידע המודיעיני הרב היה צורך לאתר, לחפש ולזהות את פתחי המנהרות והסתעפותן, ולעיתים תחת אש פצ”מרים ונק”ל, ואז להרוס ולהשמיד המנהרות באמצעים שונים.
אנשי ההנדסה שנלוו לצק”ח פעלו במקצועיות ובעקשנות כדי להשלים את המלאכה.
רוח לחימה ואיתנות מורלית-מקצועית נתגלתה אצל האנשים בכל עת הלחימה. למח”ט הייתה ההרגשה והביטחון שעם אנשים אלה יוכל לבצע כל משימה שתוטל עליו ו”לעבור מצד לצד” ברצועת עזה, תוך זמן קצר. ההתרופפות המבצעית הייתה אצל הלוחמים דווקא בשעת רגיעה, וכאשר נאלצו להתכנס במתחם, ורבים הביעו אכזבתם מזה ש”עוצרים אותם”. הנכונות והמוטיבציה שלהם שאפה להשיג עוד ועוד תוצאות.
החטיבה אמנם נערכה במגננים להגנה על כוחותיה, אבל כל רוח הלחימה והאווירה הייתה התקפית – “חפש והשמד”, וזאת באמצעות פשיטות יום ולילה על מערכי האויב. כדוגמה אחת לכך יש לציין את סרן טל רבינוביץ, שמנע חטיפת חייל צה”ל באמצעות חתירה למגע, התקפיות ומסירות למשימה, מן הרגע שגילה את פעילות המחבלים ולאו דווקא, ממש בגזרתו.
מקצועיות, אחריות ואמינות
ערכים אלה בלטו ביישומם בחטיבה 401. שני האחרונים מצוינים בפירוש במסמך “רוח צה”ל”. מקצועיות היחידה נשענת, בין היתר, על אחריות ואמינות, ומהווה מכפיל כוח משמעותי. הכוונה לנורמות ההתנהגות המבצעית הנגזרות מערכים אלה הקובעים את איכותה המקצועי של היחידה. המח”ט מקרין ומדגיש, בכל עת, את ערך המקצועיות בכל תחום מביצועי החטיבה.
העוצמה שבידיו מורכבת מכלים מתקדמים ביותר ומטכנולוגיות משופרות שבסביבת העבודה של החטיבה. אופיו של הטנקיסט כיום שונה מבעבר, עליו להיות מחובר לטכנולוגיות החדשות ולחשוב אחרת “לדבר בשפה טכנולוגית שהיא שפה שו”בית (שליטה ובקרה)” – מדברי המח”ט. זרימת המידע המודיעיני, איתור מטרות, ירי מדויק, מידע משתנה כל הזמן – כל אלה דורשים מן המפקד חשיבה מהירה, ניתוח נכון של השטח והאויב ומתן פקודה רלבנטית, וכל זה באמצעות צג המחשב שלפניו. אפקטיביות הפעולה של הכוח מותנית במקצועיות זו. אכן דברים אלה באו לידי ביטוי בקרבות החטיבה לאחר שבאימונים שקדמו למבצע הודגשו ערכים אלה.
יכולת ההתארגנות המהירה והיעילה של החטיבה גם מעידים על המקצועיות של היחידה.
מתוך תחושת האחריות של מפקדיה, נערך כל אחד מהם בתחומו (לוגיסטיקה, חימוש, שלישות, אג”ם, מודיעין ואחרים) בהכנות הנדרשות, שכן התחושה הייתה שמשהו עומד לקרות וזאת בטרם פקודה. יחידות של החטיבה היו מפוזרות במקומות שונים בתעסוקה מבצעית והיה צורך להחליפם בכוחות אחרים ולרכזם במהירות על הכלים שלהם. דבר זה נעשה בצורה יעילה והחטיבה הייתה מוכנה וערוכה במועד שנדרשה לכך.
צק”ח 401 היה שילוב של כוחות שונים ומגוונים – חי”ר, טנקים, הנדסה, יחידות מיוחדות, יחידות סיוע של חיל האוויר וחיל הים ועוד. יצירת שפה משותפת, הבנה ותיאום בין מפקדים והגדרה מדויקת של חלוקת תפקידים בין הכוחות הבטיחו שיתוף פעולה פורה, ויצרו אִגְבּוּר (סינרגיה) של הכוח החטיבתי בקרב משולב. לחטיבה לא היה בעבר ניסיון רב במורכבות כזו של כוחות, אך הייתה הסתגלות הדדית ואמינות בין מפקדים שהביאו לתוצאות יעילות בשטח “ללא אגו”, כפי שהתבטאו מפקדים רבים. שיתוף זה בא לידי ביטוי לא רק בלחימה אלא גם בנושא החיוני של פינוי נפגעים, וכמה מקרי חירום שהיו לחטיבה טופלו בשיתוף מלא של חיל האוויר במהירות וללא עצירת הלחימה בגזרת הנפגעים.
המפקדה הקדמית בפיקוד הרמ”ט (ראש מטה החטיבה) הייתה חידוש במבצע זה. המפקדה תיאמה, שילבה וריכזה את כל המידע והמשאבים של החטיבה. הפעילות בתוכה הייתה מקצועית מאוד ואִפשרה למח”ט להתרכז בלחימה של הקו הקדמי ולהתעדכן באופן שוטף בנדרש. מפקדה זו אף הפעילה ביוזמתה אש נגד מטרות מידיות מבלי להטריח את המח”ט. נראה שמודל כזה הוא המודל העתידי של מבנה החטיבה ופעילותה המבצעית.
תפקוד החיילים ברמת הפרט, הן הטנקיסטים והן לוחמי החי”ר, היה מקצועי, תוך שליטה בידע הטכני והמבצעי. זאת יש לזקוף, כנראה, לזכותם של האימונים שקדמו למבצע.
כדוגמה מובהקת למקצועיות שבאה לידי ביטוי תחת אש ובקשיים קרקעיים רבים, יש לציין את רב-נגד יגאל לוי, מגדוד ההנדסה, שהפעיל את כלי הצמ”ה שברשותו ביעילות מרבית, בנחישות, בהתמדה ובעקשנות ראויה כדי לחפש, לאתר ולהשמיד מנהרות. ההתרשמות הכוללת מו השיחות עם מפקדים הייתה תחושה של אחריות עצומה כלפי ביצוע המשימה וחיי החיילים, ורצון חזק שליחידה תהיה אמינות כזו שאפשר לסמוך עליה בכל עת.
חיי אדם ומשמעת מבצעית
שמירה על חיי אדם ומודעות עליונה למניעת סיכונים לא הכרחיים, הרפתקניים, או בלתי הגיוניים הינם ערך בפני עצמו במסמך “רוח צה”ל”. המפקד חייב לשקול ולהעריך בתבונה לאיזה סיכון הוא מכניס את חייליו ומה התועלת המבצעית שבכך. שיקול זה אינו צריך להרתיע או לעכב או לגרום להססנות בביצוע המשימה הקרבית, שהרי סיכון גדול לחיי אדם קיים בכל פעילות של לחימה, אלא שעל המפקד לנהוג ולעשות כך שהסכנות לו ולחייליו, תהיינה “במידה הנדרשת לביצוע המשימה”.
במבצע “צוק איתן”, אכן נעשו שיקולים אלה והדבר בלט כבר בשלב הכניסה של החטיבה למגע ובהמשך פעילותה, באמצעות שימוש מוגבר באש מכל הסוגים, ואף הייתה עצמאות רבה למפקדים זוטרים להפעיל אש בכמות שנראתה אפילו לא חסכונית. מסת האש הצפופה אכן אילצה המחבלים לסגת מעמדותיהם והקשתה עליהם בתקיפת כוחותינו. הקושי היה בזיהוי ואיתור מטרות, שכן האויב לא חשף עצמו הרבה לתצפית רגילה, ולכן מקומות שגורמי מודיעין או אמצעים אחרים סימנו כחשודים, כוסו באש רבה. אין ספק שזה מנע וצמצם פגיעות בחיילינו.
ראוי להביא כאן קטע מרשמים שתיעד בזמנו הרמטכ”ל לשעבר משה דיין, כאשר נילווה אל הכוחות האמריקאים שנלחמו בווייטנאם, נגד לוחמי הווייטקונג (בקיץ 1966):
“אמרתי לג’נרל ג’ונסון ומיג’ור ג’נרל נורטון שאני מתפעל מכוח האש שלהם, מכוח ההרג, אבל פחות מהטקטיקה שלהם ‘חפש והרוג’ …הם רוצים דבר והיפוכו: ללכוד את הווייטקונג ולא להסתכן יותר מדי…הרצון לחסוך באבדות הופך את המתקפה למגננה. ג’והנסון הודה: אין לנו מספיק מודיעין, אנו פועלים בברוטליות כמכבש, מפציצים את כל השטח…”
היעילות של האמריקאים ועוצמת האש שלהם הדהימה אותו, כשמארב מחלקתי היה מסתבך בכפר קטן שמולו, יכול היה הסרג’נט להזמין ולקבל כמעט מידית רביעית מטוסים או זוג או מסוקי קרב, שהיו מעלים באש את כל הכפר…
אתרי המגננים שהוקמו במבצע “צוק איתן” נועדו לאבטח ככל האפשר את כוחותינו מפני צליפות ונשק נ”ט, והאיסור להכניס רכבים רכים של לוגיסטיקה ואחרים אל תוך הרצועה, נועד למנוע נפגעים ולסכן כוחות ללא צורך, על אף החסרונות שהיו בגישות אלה. לכל המפקדים הייתה מודעות גבוהה לשמירה על חיי חייליהם והם עשו הכול בהקפדה יתירה על משמעת מבצעית ועל הימנעות מסיכונים מיותרים. כדוגמה לכך יש לציין את האירוע שבו פלוגת ההנדסה של שוקר הייתה בתנועה לקראת הפעלת “צפע שריון” (צפ”ש) באזור מאיום באש מחבלים. והנה הצפ”ש ניתק מן הרק”ם הגורר ונפל. המ”פ ומ”מ נוסף בפלוגתו ירדו מרכבם כשהם חשופים בשטח ותיקנו את התקלה. באירוע זה יש כמובן גם דוגמה אישית של אומץ ומופת לאחרים.
פשיטות היום והלילה שבוצעו ביחידות השונות נעשו בהרכבי כוחות מותאמים ובצירים בטוחים, תוך זהירות יתר מפני מלכודים, מטענים ומארבי פתע שצצו מתוך המנהרות החוצה.
בפעילות המבצעית שלקחו בו חלק החיילים, הייתה משמעת נאותה, מוטיבציה חיובית ותחושה שפועלים למען העם והמדינה. החיילים בדרך כלל גילו איתנות מורלית גם כשנעשה יותר ויותר קשה מבחינה פיזית עקב השהיה הארוכה בתוך הטנק. ההתכנסות במגננים שחקה את המשמעת המבצעית, ודווקא חוסר המעש גרם אצל החיילים להתרופפות בהתנהגות המצופה מהם בעת קרב. לכן המפקדים נדרשו למאמץ רב כדי להקפיד על שגרת חיילוּת, על הסברה ותדרוך, כדי להסיר אי וודאות ולהתייחס לשאלות מטרידות של החיילים.
התרופפות במשמעת של היחידה עלולה להיות מדבקת ולסחוף גם אחרים, ולכן לצד גילויי ההבנה וההתחשבות במצוקת החיילים, יש לשמור בקפדנות וללא פשרות על כללי המשמעת הצבאית הנדרשת מהם. כאן מבחנו הלא פשוט והמורכב של המפקד ומנהיגותו. מצב זה חוו כמעט כל המ”פים והמג”דים וכולם השקיעו מאמצים נפשיים רבים להתמודד עם התופעה.
היו גם מקרים בודדים של חיילים שכשלו ולא היה בהם הכוח הנפשי והאומץ להמשיך עם חבריהם בלחימה וביקשו לפרוש ממנה, כל אחד וסיבותיו עמו. חיילים אלה הועברו בשלב ראשון לעורף החטיבה, נשפטו לאחר מכן והודחו מן היחידה. אין ספק שהתגובה המידית והשקולה של המפקדים מנעה סחף והתפשטות התופעה. מעשה כזה של כמה חיילים יש בו שבירה חמורה של קוד הרעות, אחוות הלוחמים והכבוד האישי, ולעתיד לבוא עמידה מול עיני החברים שנשארו בלחימה. התנהגות כזו סותרת כמובן את “רוח צה”ל” ומפקדים שהדגישו דברים אלה, הצליחו לשכנע חלק מהחיילים לחזור בהם.
טוהר הנשק
מושג זה המופיע במסמך “רוח צה”ל” הינו מן הבעייתיים שבו, שכן הוא מציב בפני החייל אתגר לא פשוט של פרשנות ודילמות הכרעה ערכית, ולא פעם במצבים של מתח ולחץ של לחימה. כוונתו של ערך זה להנחות את החייל לשימוש ההכרחי הנדרש למילוי משימתו בנשק שבידיו. לא ייעשה בו שימוש למטרות שאינן מסכנות את הלוחם, או לפגיעה חסרת סיבה בחפים מפשע, כמו אזרחים בלתי מעורבים, שבויים, פצועי אויב, נשים, ילדים, זקנים וכו’. כמו כן אסור שהנשק ישמש להכניע אויב, תוך התעללות בו או פגיעה בכבודו או רכושו, אם אין בזה תכלית של מניעת סיכון ושמירה על חיי חיילים.
טוהר הנשק משמעותו היא שמירה על צלם אנוש והומניות, גם בתנאי לחימה, שהרי מי שפורץ גבולות אלה כלפי אויב, עלול לנהוג כך כלפי חבריו.
אין ספק, שלעיתים ההחלטה היא קשה, במצבים “אפורים”, גבוליים ושקשה לפרשם האם השימוש בנשק יהיה מוצדק או יהיה חריגה מערך טוהר הנשק. מכאן שחינוכו של הפרט, הפנמת הערכים שלו, המידע וההסברה שקיבל ביחידתו – הם שיובילו אותו לקבל את ההחלטה הנכונה.
למפקד יש כאן תפקיד מכריע – במידה שהוא מתריע, משריש, מזהיר ומפקח על חייליו בעניין זה, יש להניח גם שהחייל יצפה לקבל הנחיה ופקודה מתאימה ממפקדו כאשר יעמוד מול דילמה ערכית. ערך זה אכן עמד במרכז תשומת הלב של המפקדים שאיתם שוחחתי במבצע “צוק איתן”.
מודעים לאופיו של אזור הלחימה – שטח בנוי המיושב באזרחים רבים בצורה צפופה, עם מוסדות אזרחיים פזורים בכל מקום, כמו בתי ספר, גני ילדים, בתי חולים, משרדי או”ם וכו’ – כל אלה עלולים להיפגע בעת לחימה, גם אם לא התכוונו לכך. לכן כל המפקדים חזרו והתריעו והזכירו לחייליהם את הזהירות הנדרשת מכך, ופקדו לעיתים לנצור אש, ולירות רק לפי פקודת המפקד. גם לא פגעו ברכוש או במבני מגורים “סתם” וללא צורך, אלא אם היו חשודים שיש בהם מלכודים ומטענים סמויים – דבר שהיה נפוץ מאד במלחמה זו. דוגמה אחת מרבות אחרות, ניתן להביא במקרה שבו חיילים בגזרה הצפונית, מגדוד הנח”ל גרנית, נתקלו בקשיש שוכב ופצוע, כאשר לידו רימון. ללא היסוס התארגנו להגיש לו מיד טיפול ועזרה רפואית וזאת, כאשר ברור לכולם שהוא לוחם חמאס. אבל, למצער הקשיש בחר לשלוף רימונים מוסתרים כדי להשליכם על חיילים ואז כמובן נגזר גורלו.
ראיה לכך שבחטיבה זו לא דווח כמעט על אירועים חריגים בתחום זה וגם לא על חקירות מצ”ח בתום המבצע. להתרשמותי, ערך זה מופנם בצה”ל בצורה די טובה, על אף החריגות שנבדקות ונחקרות מדי פעם. זאת כנראה בגלל העובדה שצה”ל נמצא שנים רבות בשטחים, בחיכוך מתמיד עם אוכלוסיית אזרחים, ודילמות השימוש בנשק צצות לא מעט בפני החיילים.
יש להיזהר מלהיסחף ומהגזמה במושג זה, שלא יהפוך לגורם בולם, מגביל או מונע פעילות אגרסיבית ככל שנדרש, כדי למלא המשימה, תוך כדי שמירה על חיי החיילים.
אווירה של חקירות, בדיקה משפטית והאשמות פליליות בגין פעילות מבצעית, חייב שייעשו במידה הנכונה ובזהירת המרבית, שמא עלולים צעדים אלה לרפות ידי לוחמים ולפגוע ביוזמה, להביא להימנעות מפעילות נדרשת או להביא להססנות בביצוע המשימה. נראה שמבין כל הערכים, ערך זה הוטמע והופנם חזק בתודעת החיילים והמפקדים.
דוגמה אישית
הדוגמה האישית נדרשת מכל חייל בכל פעילויותיו, ומצווה שינהג בהתנהגות ראויה בכל עת, ובכך להוות דוגמה לכל לחבריו ולסביבתו. הדברים אמורים קודם כל במילוי פקודות מפקדיו כלשונן ובשמירה על המשמעת המבצעית הנדרשת ממנו, ואם כל פרט ינהג כך, יחידתו תצא מחוזקת ומגובשת יותר. יחידה שבה לחייליה לא אכפת כיצד ינהגו וכיצד ייראו בפני אחרים, עלולה מהר מאד להיחלש כאשר התופעות השליליות הולכות ומתפשטות.
באופן מודגש הדוגמה האישית נדרשת מן המפקדים בכל מצב. הם מהווים מודל חיקוי ובעלי השפעה על חייליהם. התגלמות עליונה של הדוגמה האישית, של המפקד, היא במלחמה. קולו, מיקומו, פקודותיו והאווירה שהוא מקרין משפיעים על הביטחון העצמי, על אמונתו של החייל בעוצמת היחידה וביכולותיה ועל המורל האישי שלו.
בלחימה במבצע “צוק איתן”, בחטיבה 401, מיקום כל המפקדים היה כל העת קדומני, בתוך שורות הטנקים וחיילי החי”ר. נראה שהנושא של פיקוד מלפנים טבוע היטב בסגנון המנהיגות והפיקוד של כל המפקדים. לא ניהול הקרב ושליטה באמצעות מחשבי פלזמה בקו אחורי מהכוחות, כפי שהיה במלחמת לבנון השנייה, אלא פיקוד מקו החזית והאש, במקום שמרבית הכוח נמצא. המח”ט היה דוגמה מספר 1 לכך, כאשר רב הזמן היה בתוך הטנק שלו בחפ”ק קדמי.
האמצעים הטכנולוגיים המתקדמים שבטנקים גם מקלים ומאפשרים למפקד להיות צמוד לכוחותיו, שכן המפקדה העיקרית בראשות הרמ”ט מילאה תפקיד חשוב ומכריע בניהול החטיבה בקרב, ופטרה את המח”ט מלעסוק בדברים שאינם קשורים ישירות ללחימה. גם אמצעים נוספים שבידי הטנקיסטים, כדוגמת מערכת מענ”ק (מערכת ניהול קרב) ודומיה אצל החי”ר, מאפשרים למפקד שליטה ופיקוד יעילים על כוחותיו, כשהוא מעודכן בלחימה של הגזרה בכל עת.
החייל הבודד הצופה במפקדו ורואה אותו לידו ועמו נלחם כתף אל כתף, יודע לפרש מסר זה של שותפות ודוגמה אישית, המחזק את נפשו, וכך היה בפעילות המלחמתית של צק”ח 401.
שתי דוגמאות נוספות בנושא זה ראויות לציון. בשיחותי עם קצין הלוגיסטיקה החטיבתי (קל”ח) רס”ן אמיר חסן וקצין החימוש החטיבתי (קח”ש) משה רפיזדה, ציינו שניהם את העובדה שאנשי הלוגיסטיקה והחימוש הינם לוחמים לכל דבר, לעיתים הם גם רוכבים על נגמ”ש “נמר”, שזה כלי לחימה ממש. התפיסה שאנשים כאלה אינם נכנסים לשטח הלחימה, אינה קיימת עוד ובכך הם מבטאים את הדוגמה האישית והאומץ במערכה. כן גם ראוי לציין דוגמה אישית יוצאת דופן של מ”פ ג’ עידן ספיר מגדוד 46, כאשר מ”מ בפלוגתו, נתן כהן ז”ל, נפגע ונהרג מכדור צלף ונפל אל תוך הצריח. כמובן, שהדבר השפיע לרעה על אנשי צוות הטנק והפלוגה כולה. עידן לא היסס, החליף את הטנק המקורי שלו בטנק של המ”מ, לאחר שגופתו חולצה, והמשיך ממנו לפקד על הפלוגה. גם כאשר קורה שפלוגה נתקעת בשטחים קשים של חול ודיונות בגזרת אל עטטרה, כמו שקרה לפלוגה ל’ מול אויב, אופיר מג”ד 9, נרתם ותפס פיקוד על הפלוגה עד שהתאוששה והתארגנה מחדש.
בהתנהגות של דוגמה אישית, יש מרכיב אישיותי-מוסרי חזק, ומידה רבה של וויתור וסיכון של משהו מעצמך! גם החיילות, הפרמדיקיות, המחישו זאת בהיכנסן אל תוך שטח הלחימה. לשבת בתוך הטנק כאיש צוות חמישי, כשאינך רואה או יודע בדיוק מה קורה – לזה דרושה הרבה נכונות, מסירות ואומץ. ואז כשהזעיקו אותן לטפל בפצועים הן עשו זאת במיומנות רבה ובידיעה שהחיילים רואים זאת ומבינים שאם ייפגעו תהיה לידם העזרה הטובה ביותר.
סיכום – ערכים ונורמות – “רוח צה”ל”
הבאנו כמה דוגמאות נבחרות בלבד, כדי להראות את מימושם של ערכים ונורמות לפי רוח צה”ל, במהלך הלחימה של חיילי חטיבה 401. אין ספק שעקרונות אלה נטמעו חזק בקרב החיילים וקיימת מודעות גבוהה לקיימם ולנהוג לפיהם. מי שיקרא בעיון את הפרק “עדויות לוחמים” בתחקיר זה, יימצא בו הקשרים רבים לאמירה זו.
מבצע “צוק איתן” תם ולא נשלם.
