הארץ- עופר אדרת 30 במארס 2017
במלחמת יום הכיפורים תיקן קצין החימוש אמנון לב עשרות טנקים פגומים. הוא וחייליו עשו זאת ללא כלי עבודה מתאימים, בתנאים לא תנאים ותחת אש כבדה. תוך כדי עבודתו גם חילץ פצועים, פינה גופות מטנקים בוערים, ונפצע בעצמו. אחרי המלחמה הוענק לו עיטור העוז. החודש מת בגיל 87.
לב נולד ב-1930 ליהודית ויצחק בביתניה ליד הכנרת. בגיל 17, הצטרף לפלמ”ח ושירת בפלי”ם בנמל חיפה. להתמחות בחימוש הגיע במקרה: במלחמת העצמאות הצטרף לגדוד 899 שהקים משה דיין. “בשער המחנה עמד אדם ושאל אותי אם אני יודע לתקן טרקטור. אמרתי שלא. יש לי פירדה בבית”, סיפר לימים. “לא חשוב, אתה בחימוש”, השיב לו.
ב-1956, במבצע קדש, שירת כסמל חימוש בצוות של טנקים שפעל לאורך רצועת עזה. במלחמת ששת הימים היה קצין חימוש גדודי בחטיבה של ישכה שדמי בסיני. ב-1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כשהוא בן 43, התנדב לשרת כקצין חימוש בגדוד 61 בחטיבת השיריון “אגרוף הברזל” של יוסי פלד, שלחמה ברמת הגולן.
לב במלחמת סיני. “את מעשי הגבורה של אנשי החימוש לא מזכירים, אך הם ניצחו את המלחמה. הם מגש הכסף”. צילום: המשפחה.
סיפור הגבורה שלו מתואר באתר “הגבורה” שמנהל עפר דרורי. “היינו בית חרושת לטנקים”, סיפר. את המשימה הראשונה – להחליף קנים לשני טנקים שנפגעו – הטיל עליו המג”ד, משה מלר, זמן קצר לאחר תחילת הלחימה. “לא היה לי מושג איך אעשה זאת. לא היו קנים ולא היו אמצעים להחלפה”, סיפר לב. התוכנית שאילתר הצליחה לבסוף: הוא ליפף חבל עבה על הקנה של הטנק וקשר את צדו השני למנוף. “הרמנו את המנוף ואז הסתובב הקנה והשתחרר מן ההברגה”, תיאר.
חוליית החימוש עליה פיקד נעה אחרי המג”ד וטיפלה בכל טנק שנזקק לטיפול. “הסורים הפציצו כל הזמן, והאנשים שלי תיקנו”, סיפר. באחת ההפגזות נפצע בעצמו בעודו מחלץ פצועים. “התהפכתי ונפלתי. חוליות השרשרת של הטנק פגעו בי. שברתי שתי חוליות, יד ושתי רגליים”, סיפר. אלא שמבית החולים אליו פונה נמלט חזרה לחזית “ברגע שהאחיות הסתלקו לרגע”, כדבריו.
במהלך הלחימה נפצע גם המג”ד מלר, ולב נקרא להחליף אותו לכמה שעות, חרף העובדה שלא היתה לו הכשרה מתאימה ובעודו פצוע בעצמו. “עד לרגע זה דאגתי בעיקר לטנקים, ופתאום, כמג”ד, היה עלי לדאוג גם לחיילים”, סיפר. בהמשך ירד לדרום ושירת בחזית מצרים עד סוף המלחמה. “את מעשי הגבורה של אנשי החימוש לא מזכירים, אך הם ניצחו את המלחמה ברמת הגולן. אנשי החימוש הם מגש הכסף”, אמר.
לב, תושב מושב כפר ויתקין, היה חקלאי בחייו האזרחיים. הוא הותיר את אשתו אביבה, בנו עופר (בתו דפנה מתה בטרם עת), שבעה נכדים ושלושה נינים.
לכתבה ולראיון עם אמנון לב באתר “הארץ”, ראו כאן:
http://www.haaretz.co.il/magazine/obit/1.3960440
(דברי פרידה ע”י אלדד אורן, קצין החינוך והנפגעים החטיבתי במילואים, של חטיבת ‘אגרוף הברזל’
לכל לוחמי החטיבה בעבר ובהווה
בצער רב ליוינו בדרכו האחרונה את רענו לנשק רס”ן (מיל’) אמנון לב, שנפטר לבית עולמו ביום רביעי האחרון.
אמנון לב, קצין החימוש המיתולוגי של גדוד 61, קצין החימוש היחידי שפיקד על גדוד שריון במהלך המלחמה וקצין החימוש היחידי שעל פועלו הוענק לו עיטור העוז. הבעיה היא שאם היה ניתן לתאר את כל פועלו של אמנון במלחמה, הרי לא היה מספיק מקום על גבי הנייר וכנראה עיטור אחד לא היה מספיק…
למרות פציעתו הקשה, מיום פציעתו ועד יום פטירתו, אמנון לא הפסיק לפעול לטובת הגדוד, החטיבה וחיל השריון. אמנון פעל רבות כמתנדב בעמותת “יד לשריון” בלטרון, השיג תרומות מחד ועבד ובנה ושיפץ במו ידיו מאידך.
אמנון היה הרוח החיה בבניית האנדרטה החדשה של החטיבה ב”פארק העוצבות” שבלטרון, ו”על הדרך” גם הקים למוסה פלד את אנדרטת אוגדה 146.
זכיתי לקחת עימי וללוות את אמנון לטקס היחידות המצטיינות בשנת 2015, כאשר גדוד 9206 – הוא גדוד 61, גדודו של אמנון – זכה בפרס היחידה המצטיינת. לא היה מאושר ממנו באותו המעמד.
אמנון היקר, ידיד ורע.
תחסר לנו מאד.
אלדד אורן
דברי פרידה של מח”ט “אגרוף הברזל” מאמנון לב
הוקרא בשם המח”ט בטקס האשכבה על-ידי אלדד אורן, קצין החינוך החטיבתי במילואים
באנו היום להיפרד מרס”ן אמנון לב, חלוץ ולוחם בדרכו שלו.
כאשר קיבלתי את הפיקוד על החטיבה, קיבלתי ציוד כגון טנקים, כלי רכב ומתקנים, קיבלתי אנשים, קיבלתי מורשת קרב.
את הנשק הסודי של החטיבה גילו לי רק מאוחר יותר:
אמנון לב
אמנון – הלב הפועם של החטיבה.
משקיען בלתי נלאה בהחזרת הרק”מ לכשירות, בשיפור הציוד, בהנחלת הידע על מורשת הקרב של הגדוד והחטיבה ובעיקר בהשקעה בקשר עם משפחות שכולות.
התגאיתי ללמוד שאמנון, בשתי ידיו, הפעיל את אחד הכלים המשוריינים הראשונים של חיל השריון וצה”ל – “הנמר הנוראי”.
התגאיתי ללמוד שאמנון, בשתי ידיו ובכושר הפיקוד שלו, היה זה שהחזיר במהלך מלחמת יום הכיפורים יום-יום ושעה-שעה את גדוד 61 לכשירות מבצעית, נפצע וחזר ופעל ללא לאות, ועל כך הוענק לו עיטור העוז.
התגאיתי ללמוד שאמנון, בשתי ידיו אך בעיקר בכושר השכנוע שלו, בנה את אתר ההנצחה של החטיבה בלטרון. הפעיל קשרים, הפעיל לחצים, הפעיל שכנועים ובנה את האתר.
אמנון, אני מצדיע לך בשם החטיבה, בשם חיל השריון ובשם צה”ל כולו!
