nrg אלכס נירנבורג | 30/4/2017
לכתו של גיבור: בגיל 91 הלך בסוף השבוע לעולמו בביתו בגבעתיים יון (יונה) דגן, גיבור מלחמת העולם השנייה שנחשב לאחד מאנשי חיל השריון הטובים ביותר בברית המועצות. דגן, שנולד בעיר מוגילוב פודולסקיי, במחוז ויניצה באוקראינה, התנדב לצבא האדום עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 ונפצע באחד הקרבות.
פרופסור יון דגן , צילום: מוזיאון הלוחם היהודי
ב-1942 לאחר החלים מפצעיו, נשלח להכשרה ללוחמי שריון והפך לקצין. ב-1944 השתתף במתקפה של הצבא האדום על הכוחות הגרמנים באזור ביילורוס שכונתה “מבצע בוגטריון”. במהלך הקרבות השמיד צוותו של דגן 12 טנקים גרמנים וגרם נזק לתותחים ומרגמות של האויב. בתחילת 45 נפצע קשה מרסיסים שחדרו לטנק שלו, חייו ניצלו אך הוא לא יכול היה להמשיך להילחם והוא שוחרר מהצבא הסובייטי בדרגת סרן.
דגן היה מועמד פעמיים לקבלת אות “גיבור ברית המועצות”, תואר הכבוד הגבוה ביותר במדינה, אך לא זכה לקבלו, כפי הנראה משום שהיה יהודי.
לאחר המלחמה למד רפואה ועבד כאורטופד. ב-1977 עלה לישראל והמשיך לעסוק ברפואה. לימים אמר כי “כשראיתי בחזית את הרופאים מצילים את חייהם של החיילים הפצועים, גם אני החלטתי שאני רוצה להיות כזה”.
במקביל היה דגן משורר שחיבר שירים שעסקו ברעות בזמן מלחמה.
הארץ – עופר אדרת 4.5.2017
היהודי שהשמיד לנאצים 16 טנקים
יון דגֶן, טנקיסט, משורר ורופא, התגייס לצבא האדום בגיל 16, חצה את אירופה עם הטנק, ופילס את הדרך לכוחות הלוחמים בנאצים. הכל, כדי ש”לא יגידו יהודי פחדן”.
ב-1941, כשגרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות, היה יון דגן, יליד העיר מוהיליב-פודילסקי באוקראינה, בן 16. “הייתי בחור צעיר ובריא ולא יכולתי לשבת בבית, כאילו המלחמה אינה נוגעת לי”, אמר.
כך החל מסע בן ארבע שנים, במהלכו חצה את אירופה עם הצבא האדום, משחרר כפר אחרי כפר, עיר אחרי עיר, נפצע, מתאושש וממשיך להילחם. “תפקידה העיקרי של החטיבה שלנו היה פריצת קווי הגנה של האויב בכל מקום, כדי לאפשר את התקדמות הכוחות”, סיפר.
יון דגן (באמצע) בשירותו בצבא האדום. “אצלנו היה בדיוק מה שהיה בעמק הבכא, אבל בלי טנקים ישראלים”. צילום: המשפחה
הטנק עליו פיקד השמיד 16 טנקים ומשחיתי טנקים גרמנים. לימים סיפר ל”ידיעות אחרונות”: “פעם פגשתי את אביגדור קהלני. אמרתי לו: ‘אצלנו היה בדיוק מה שהיה אצלך בעמק הבכא, אבל אתה היית בן 29 ואני הייתי בן 19. אצלך היו טנקיסטים ישראלים יהודים, אצלי היו מכל מיני עמים, וכשנתתי פקודה ‘קדימה’, אף אחד לא זז. אז צעקתי ‘תעשו כמוני’ ונסעתי'”.
נכדתו, ליחן, כתבה עליו: “תמיד בחוד החנית, חלוץ וחשוף לאש, מתנדב להיות בטנק המוביל בחזית ולספוג כדי לפלס את הדרך לכל השאר, כדי שלא יגידו שיהודי הוא פחדן”.
לימים סיפר דגן: “הייתי אתיאיסט והייתי קומוניסט, בדיוק כמו שצריך להיות בברית המועצות, ולכן לא הבנתי איזה ניסים קרו לי בקרב האחרון”. הנס הראשון, לדבריו, אירע כשהצליח להשמיד טנק גרמני שאיים עליו, אף שהיה מחוץ לשדה הראייה שלו. הנס השני קרה כשהיה היחיד מהצוות בטנק ששרד את פיצוץ הפגז שירה לעברו הטנק בטרם הושמד. הנס השלישי קרה כששרד, בניגוד להערכת הרופאים, את הפציעה הקשה בגינה אושפז בבית חולים צבאי. את הרופאה הוא שמע אומרת לעמיתה הפרופסור, “למה לשפוך עליו אנטיביוטיקה? עוד שבוע הוא כבר מת”.
לימים כשניגש אותו פרופסור לברך את דגן עם קבלת תואר שלישי ברפואה, הודה לו דגן על הצלת חייו. “אתה הטנקיסט? קומה שניה, חדר קצינים, מיטה שלישית מהדלת? אלוהים, אתה חי? לא יכול להיות”, אמר לו. “אז למה התעקשת לתת לי את הפניצילין?” שאל דגן. “אינני יודע” ענה הפרופסור. “אולי אלוהים ציווה עלי”.
דגן לוחץ את היד לנתניהו. את חלומו, לבקר במוזיאון הלוחם היהודי, לא זכה להגשים. צילום: המשפחה
דגן, שלמד רפואה באוקראינה, הוסמך כרופא והתמחה באורתופדיה ובטראומטולוגיה. “כשראיתי את המעשים האציליים של הרופאים שהצילו את חייהם של החיילים הפצועים, החלטתי להיות רופא בעצמי”, אמר. עד 1977 עבד כרופא באוקראינה ואז עלה עם אשתו ובנו לישראל, והתיישב בגבעתיים, שם עבד 20 שנה, עד גיל 73, כרופא בקופת חולים לאומית וכמנתח בבתי החולים “מאיר” ו”שיבא”.
על שירותו במלחמת העולם השנייה הוא קיבל עשרות עיטורים ואותות. פעמיים אמור היה לקבל גם עיטור “גיבור ברית המועצות”, אך זה נמנע ממנו בשל יהדותו.
דגן היה גאה מאוד להשתייך לכמיליון וחצי לוחמים יהודים שהשתתפו בקרבות נגד הנאצים במסגרת צבאות שונים. לדבריו, בשנות המלחמה נפוצו שמועות כי היהודים מתחמקים מלהתגייס לצבא. ואולם, לדבריו, 26 מתוך 30 היהודים שלמדו עמו בכיתה בבית הספר, נפלו בלחימה והארבעה הנותרים היו נכי מלחמה.
דגן עם משפחתו בישראל. עלה ב-1977 והמשיך לעבוד כרופא עד גיל 73. צילום: המשפחה
את חלומו האחרון – לראות את פתיחת מוזיאון הלוחם היהודי, שהוקם בלטרון – לא זכה להגשים.( קשיים תקציביים מונעים את השלמתו של המוזיאון,) אשר מתעד את סיפורו של דגן ושל עוד כמיליון וחצי יהודים שלחמו בנאצים.
לצד היותו לוחם ורופא היה גם משורר וסופר. בספרו “ספוג מלחמה” קובצה חלק מיצירתו בתרגום לעברית, כולל שירו “חברי”, מ-1944 (בתרגום של ולדימיר גלוזמן): “חברי – אל תסגוד לגסיסה שלך, אל תקרא לחבריך לשווא בדמך – בוא תועיל לי במשהו אחמם את ידי באדיו. על תבכה, אל תצעק – לא תינוק אתה, לא פצוע – הרוג, די לבכות… בוא אוריד מגפיך – לזכור אותך בדרכי מלחמה ארוכות”.
עוד על פרופסור יון דגן, ראו כאן:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%9F_%D7%93%D7%92%D7%9F
הערת המערכת: פרופסור יון דגן היה פעיל בעמותת יד לשריון כטנקיסט לשעבר, ובמאמץ להקמת מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה. חיוכו הכובש, חוש ההומור וכן חוכמתו הצרופה, הקנתה לו חברים רבים בקרב חברי עמותת יד לשריון במהלך ביקוריו הרבים בלטרון.
יהי זיכרו ברוך !
