לצפייה בסרט, ראו כאן:
“בהיותנו ילדים היה לנו משחק אהוב שנהגנו לשחק בו בכל שבוע. היינו מדמיינים שהמיטות שלנו הן סירות, כל אחד היה מסדר את מיטתו כמו הסירה הדמיונית בראשו. והיינו מחכים שאבא יבוא לשטוף את הרצפה בחדר, כשאבא סיים נפרש לפנינו אוקיינוס גדול.
“אמרתי ‘דימי, הרצפה היא אוקיינוס ואסור לדרוך עליה, מי שדורך טובע’. והוא היה מביט בי עם חיוך רחב ומוכן לצאת להרפתקה השבועית שלנו. כך היינו שטים בסירות שלנו לילות וימים, דגים את דגי האוקיינוס ברשת גדולה שהיינו זורקים למים, מדליקים מדורה ומטגנים את הדגים. אהבתי את תחושת הסכנה שטמונה בהיותנו ילדים קטנים, בסירה קטנה בתוך אוקיינוס גדול.
“אך יותר מכל אהבתי את הידיעה שבכל פעם שאחי ייפול למים מהסירה הקטנה שלו, אני אוכל להציל אותו. הייתי זורקת לו שמיכה ומושכת בכל הכוח, הוא היה עולה לסירה שלי, ועכשיו היינו שנינו בסירה אחת, הוא היה אורח שלי והיינו עושים הכל יחד: דגים יחד ומדליקים מדורה, מנקים את הסירה ומכוונים את המפרשים. המשחק שלנו נמשך עד שהיינו מבחינים ביבשה מרוחקת. ואני, כילדה שהגבולות בין דמיון למציאות היו מטושטשים בתוכה, הייתי בטוחה שיש בכוחי להצילו גם בחיים האמיתיים”.
סרן דימה לויטס ז”ל, מ”פ בגדוד 82 שנהרג מאש צלף במבצע ‘צוק איתן’.
אנה לויטס לא הצליחה להציל את אחיה, סרן דימה לויטס ז”ל. לא הייתה לה אפילו אפשרות. ביום ה־15 למבצע “צוק איתן” הוא נהרג בטנק שבו שירת כמפקד פלוגה. עכשיו היא צופה בפעם הראשונה בסרטון שהכינה האנימטורית לי דרור על בסיס התסריט שהיא עצמה כתבה עליה ועל אחיה, ולא מצליחה לעצור את הדמעות.
שבועות ארוכים קודם לכן נפגשו השתיים לראשונה, במסגרת “יצירת חיי”, פרויקט ההנצחה של “ידיעות אחרונות” ו־ynet שיתפרסם ביום הזיכרון ובמסגרתו אמנים מז’אנרים שונים נפגשים עם משפחות שכולות ומנציחים את החללים בדרכם. לי גויסה על ידי בית אבי חי, כחלק ממיזם ההנצחה השנתי “פנים.יום.זיכרון”. הן דיברו על הקשר המיוחד בין האחים, על דימה, על האובדן. והנה היא מול הסרטון שהכינה דרור, שאי־אפשר להישאר אדישים כלפיו.
“את לא מבינה מה עשית”, אומרת לויטס (31). “זו מתנה מאוד גדולה לא רק עבורי, אלא גם עבור הילדים שיהיו לי. רק עכשיו אני מבינה את המשמעות של הדבר הגדול הזה, שאת חלק ממנו. תודה”.
דרור (27), דווקא השברירית בין השתיים, לא מוצאת מילים. ההתרגשות ניכרת עליה. “ברגע ששמנו את התמונה של דימה בסוף הסרט, חוויתי התפרקות רגשית רצינית”, היא מודה. “פתאום נפלה עליי ההבנה מה עשיתי במשך חצי שנה. במשך שעה לא הפסקתי לבכות, הייתי צריכה להירגע”.
דימה בשירותו כמפקד טנק צעיר בחטיבה 460
לשבור את הגלים
דימה (דמיטרי), בן 25 במותו, גדל בקיבוץ גשור עם הוריו מרינה ואלכסנדר, אחותו הגדולה אנה ואחיו הקטן דניאל. “דימה היה קטן ממני בשלוש שנים, ובילדותנו הייתי הופכת רהיטים או מקומות בבית לאתרים שונים בעולם”, סיפרה אנה ללי במפגש הראשון ביניהן. “סיטואציות של אקסטרים, כמו הסיפור שכתבתי על ההפלגה”.
איך זה נראה בפועל?
“היינו במיטת קומותיים שהפכה לאונייה, והיינו מפליגים עד שהגענו ליבשה והמשחק נגמר. המטרה הייתה בעצם תהליך ההפלגה. תמיד הייתה שם איזו סכנה, ואני הייתי מצילה אותו. למשל, הוא נופל למים ואני זורקת לו את הסדין כרשת דייגים ומצילה אותו. זאת הייתה כאילו פנטזיה שאני יכולה באמת להציל אותו. נתתי לו לחיות בסרט, באשליה, והוא האמין לי”.
עד מתי זה נמשך, מתעניינת דרור. “זה נגמר כי כבר לא היינו ילדים קטנים, אבל לא רק בגלל זה”, ממשיכה אנה. “אני חושבת שבשלב מסוים הוא הבין שאני לא יכולה להציל אותו ומשהו נשבר”.
המיטה הפכה לאונייה(איור: לי דרור)
לרגעים נדמה שאנה, האחות הגדולה, החדה, המחושבת, נותנת לזיכרונות פרשנות של בדיעבד, אחרי מותו של אחיה. “יכול להיות שאני עושה לזה אינטרפרטציה ומנתחת את זה ככה”, היא מודה. “אבל אני מסתכלת על זה מהעיניים שלו, של מישהו שאחותו הגדולה סיפרה לו סיפורים שלא קיימים במציאות”.
אבל זה לא שיכולת לעשות משהו כדי להציל אותו.
“ברור שלא, ובכל זאת תמיד יש את הפנטזיה שיכולתי להוציא אותו בכוח מהטנק, למרות שאין בזה שום היגיון. דימה הרי התייעץ גם איתי אם לחתום קבע בפעם השנייה, כי הוא רצה כבר להקים משפחה, והצעתי שיעשה מה שגורם לו אושר. ואם צה”ל, והעשייה שם, זה הדבר הכי מאושר שהיה לו בחיים – שיחתום”.
בדיעבד את מתחרטת?
“לא. גם היום הייתי מציעה לו לעשות אותו דבר. אלה היו השנים הכי מאושרות בחיים שלו. אף פעם לא חשבתי מה היה קורה אם הוא לא היה מתגייס לצה”ל, כי בעיניי זה לא משנה. אין דבר כזה אח שלי בלי טנק. לא קיים. זה חלק ממנו וחלק מאיתנו, וזה לעד יישאר ככה. אח שלי הוא קצין קבע”.
וספציפית לגבי המלחמה? ביקשת לדעת את הפרטים?
“הסיבה שהם נכנסו לשם זה מחדל אחד גדול. כולם ידעו ולא עשו כלום. היה שם גיהינום והם נכנסו לתוכו. המג”ד נריה (ישורון, שזכור מההוראה לירות לזכרו “מטח כבוד” – י”ש) הגיע אלינו והסביר מה היה, למרות שכבר באותו לילה ידענו. הוציאו את החיילים שלו מתוך הטנק, ככה עם המדים והעפר, והביאו אותם אלינו. לא אשכח את זה בחיים. הם ישבו מולנו וסיפרו לנו הכל”.
סיפרו סיפור על אחים ועל אובדן. אנה לויטס ולי דרור(צילום: אביגיל עוזי)
זה לא דימה
בפגישה הראשונה, בשלב הסקרנות, דיברו השתיים ארוכות על אנימציה, על החיבור של כל אחת מהן למדיום, ואנה הראתה הציורים הנפלאים של אביה, מאייר מהאסכולה הרוסית. “כשראיתי את הפרויקט של בית אבי־חי בשנה שעברה, ניסיתי להסביר לעצמי למה זה כל כך נכון. הרי ברגע שהכל מצויר, זה עובר מדיום. אלה כבר לא הפנים שלו, זה לא הוא, ולא וידיאו שלו. מצד שני התרגשתי ובכיתי במשך כל הסרט”.
אולי בגלל הקונטקסט, ומשום שהמעבר ממדיום למדיום מחבר גם אנשים אחרים שלא הכירו את דימה לזיכרון. האנימציה מתרגמת את השכול שלך לשפה אחרת, ומנגישה אותו לכולם. במידה מסוימת, זה מחיה את אותם אנשים, והם פשוט נשארים שם לחיות בעולם הבטוח שעליו את מדברת.
“זה הצער הכי גדול. אין לי תחושה שהוא כאן. אני לא מרגישה אותו. אני לא יודעת איפה הוא. יש אנשים שאומרים שהם מרגישים שהקרובים שלהם שנפלו עדיין כאן, זה שיח כזה במשפחות שכולות. אבל אנחנו משפחה שכולה חילונית מאוד, אתאיסטית. אנחנו לא מאמינים, ואין אצלנו את השיח הזה וגם לא את התחושה”.
לי מתכווצת, אחוזת צמרמורת. “כואב לי מאוד, אין לי מה להגיד”, היא מודה, ומנסה להכניס גם את עצמה לסיטואציה כאחות גדולה ששיחקה עם אחיה במשחקי דמיון כאלה והבטיחה לו שלעולם לא תעזוב אותו, שתמיד תושיט יד ותציל אותו כשיזדקק לעזרה.
“גם אני ואחי היינו הופכים את הבית לאוהל גדול, מתחפשים לדמויות, משתמשים במיטות”, היא מספרת לאנה. “כשהיינו אצל סבתא שלי, תמיד היינו לוקחים בגדים, מתחפשים ומדמיינים שאנחנו בעולם אחר, בג’ונגלים, במדבר. אלה החלומות והפנטזיות של כל ילד – הבריחה מבית קטן למשהו שונה. יש בזה מין חופש, ללכת ביחד למקום שהוא רק שלי ושל אחי, והמבוגרים לא יבינו. המקום הזה מאוד ריגש אותי. אנחנו חיים בעולם מסוכן, אבל אני האחות הגדולה שיכולה לשמור על אחיה הקטן”.
אנה: “אני זוכרת שהייתה לי על המיטה מין מדבקה של כדור פורח, שבתוכו ילדים. הייתי מסתכלת על זה שעות ונדהמת מהרעיון הזה, שבתוך סביבה כל כך לא בטוחה יש פינה אחת קטנה שהיא בטוחה. יש שמיים אינסופיים ולילה, אבל בתוך הכדור הפורח הילדים מוגנים. זה היה גם הרעיון של האונייה, ובכלל בתור ילדה זה היה מוטיב חוזר אצלי: יש שם בחוץ מקום אחד בטוח”.
והיום?
“כשדימה נהרג התבדיתי. כאילו בתור ילדה זה היה לי כל הזמן בראש. לפעמים דמיינתי שאנחנו עוזבים את הבית, אני לוקחת אותו על הגב ואת דניאל על הידיים ויחד אנחנו הולכים. אני בעצם הייתי סוג של אי כזה עבורם”.
האי הזה בא לידי ביטוי באופן מוחשי בסרטון של לי, שגם בו המקום הבטוח מתפוגג בבת אחת כשאנה מתעוררת בבוקר ואחיה איננו. “במידה רבה העולם הזה שבראת הוא בדיוק מה שהיה”, היא אומרת ללי. “מאוד אהבתי שעשית אותו שותק כי הוא באמת היה כזה. אני דיברתי והוא לרוב שתק והלך איתי לאן שאמרתי לו”.
זו תזכורת עבורך?
“התזכורת היא ברגע שהילדה מתעוררת והוא לא שם. זה באמת היה ככה. ישנתי כשהם הודיעו לי שהוא נהרג, ובסרטון היא מתעוררת והעולם פתאום בלעדיו. הדמות בסרטון גם מאוד מזכירה אותו, עם התסרוקת שגם נראית כמו קסדה”.
אנה מספרת ללי שלילדיה היא מתכוונת לספר הכל על דימה, ולא להסתפק בגלוריפיקציה. “אבל גם אם אספר להם כל יום לפני השינה”, היא נתקפת צער, “הם לא יידעו איך זה לחבק אותו, איך זה לדבר איתו, איך זה לשמוע את הצחוק שלו”.
לי מפנימה כל מילה, וכשהיא חוזרת עם הסרטון המוכן (סייעו לה גל אפודי, ירין קפלן, אייל כירורג ולירון נרונסקי. עיצוב פסקול: אלעד בן־הרוש), היא אומרת: “בעיניי, הסיפור הוא שני אחים שאהבו אחד את השני, והאובדן. היה מאוד חשוב לי לשמר את זה. היו הרבה רגעים שניסיתי לדמיין איך את היית מרגישה”.
אנה: “אני מוצאת נחמה באיך שזה קרה לו ומאוד גאה בדרך שלו. הוא באמת מת כמו גיבור, ואני יודעת בשביל מה ולמען מי הוא עשה את זה. אלה הערכים שעליהם גדלנו מרגע שהגענו למדינה. גם העובדה שהוא מת מיד, בלי סבל, מנחמת. מצד שני, למשפחות אחרות יש לפעמים זמן להיפרד, גם אם הילד שלהם מחוסר הכרה לחלוטין. הפרידה היא תהליך פסיכולוגי חשוב. עבורי, זה היה הכי נורא. כאילו נחטף ממך ואתה לא יכול לעשות כלום”.
לכתבה מ-וואלה על נסיבות נפילתו של דימה וראיון עם אמו ועם המג”ד סא”ל נריה ישורון.
http://news.walla.co.il/item/2848085
