עופר אדרת, הארץ – 28.6.2017
בשנה בה נולד יצחק פונדק, וילסון נבחר לנשיא ארה”ב, יוסף ג’וגאשווילי אימץ את השם “סטאלין”, קרל יונג וזיגמונד פרויד נפגשו בפעם האחרונה וכאן, בארץ ישראל, נחת המטוס הראשון. מלחמת העולם הראשונה – רק נזכיר – עוד אפילו לא החלה.
אבל בשעה שכל המוזכרים בפסקה האחרונה כבר מזמן אינם בחיים, וגם המלחמה הגדולה הסתיימה – ואפילו לזו שפרצה אחריה מלאו כבר כמעט 80 שנה – יצחק פונדק עדיין כאן.
החודש הוא חגג את יום הולדתו ה-104. נחסוך את הבדיחה השחוקה שתוהה אם בגיל כזה עוד נהוג לאחל “עד 120”, וניגש ישר לעניין.
איך אתה מרגיש?
“אני אגיד לכם איך אני מרגיש. פעם שאל אותי הרב, למה אני עובד בשבת. אמרתי לו שאני לא אעבוד בשבת אם הוא יגיד לי איפה היה אלוהים בשואה, כשמיליון וחצי ילדים יהודים נרצחו. הוא אמר לי שאין לו תשובה טובה. חברים אומרים לי, שהגעתי לגיל 104, כי גם אלוהים חושש להתעמת איתי בנושא הזה, שם למעלה, ומעדיף להשאיר אותי כאן”.
ביקור בבית של פונדק בכפר יונה הוא כמו שיעור היסטוריה. כל זיכרון שנשלף מהראש, שעוד עובד היטב, חרף הגיל, כל תמונה שתלויה על הקיר, כל פריט שמונח על הארון – מספרים סיפורים. הראשון שבהם מלפני 1913, השנה בה נולד בעיירה קטנה בפולין, לא רחוק מביאליסטוק. האחרון – מיוני 2017, יום הולדתו ה-104, אותו חגג בביתו בכפר יונה בישראל.
“אתם רואים את המקל הזה? אני הרגתי ערבי”, הוא אומר לפתע, ומצביע על פריט היסטורי מאמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת, שמונח בסלון הבית, ומסתיר מאחוריו היסטוריה מדממת.
אחרי שעלה לארץ מפולין בגפו, ב-1933, החל פונדק לעבוד בפרדסים במושבה מגדיאל (היום בהוד השרון). באחד הימים, לפי סיפורו, בשעה שנכנס לפרדס, הפתיע אותו ערבי מג’לג’וליה הסמוכה, שביקש לפגוע בו. פונדק, בתגובה, התנפל עליו והיכה אותו למוות. אחר כך שאל את הממונה עליו מה לעשות כעת. “תהרוג עוד ערבי”, הוא אמר לו, לדבריו.
פונדק “הרג עוד ערבים” בהמשך, הפעם בשדה הקרב, כשהוא לובש מדים. את מלחמת העצמאות, בה שירת תחילה כמפקד גדוד 53 של “גבעתי” ובהמשך כמפקד חטיבה 9 (מבצע יואב, מבצע חירם), סיים עם שני פצעים שטרם הגלידו .
הפצע האחד הוא היחס לו זכו מגני קיבוץ ניצנים, שנכנעו למצרים, בגזרה עליה פיקד. “היישוב הושמץ ללא הצדקה. לא היתה שום סיבה שהקיבוץ ייפול בקרב, אבל גם אני אשם בכך”, אמר בעבר. “כמג”ד צעיר וחסר ניסיון, לא פעלתי מספיק בתוקף מול מפקד החטיבה, כדי שיתגבר ויחזק את ניצנים”,אמר, בצוואתו הורה פונדק לקבור אותו לצד 30 מגני הקיבוץ, שקבורים שם. הפצע השני שטרם הגליד הוא ירי על כוחותינו, שבו גדוד 53 בפיקודו הרג בשוגג שבעה חיילים ופצע 12 נוספים, במרץ 1948, חודשיים לפני קום המדינה.
בפגישה הוא מספר, כי משפחתו נהגה לכנות אותו “גוי”, משום שהעדיף לשחק בחברת חבריו הפולנים, ביערות, ולא עם הילדים היהודים. לימים אף הצטרף ל”מכבי האש” הפולנים. אבל אחר כך, כשהציונות בערה בו והאנטישמיות גברה, הצטרף ל”החלוץ”, הקים קיבוצים והכשרות בפולין, ולבסוף עלה על רכבת מוורשה לאיטליה, ומשם באונייה לארץ ישראל, באפריל 1933. ב-28 השנים הבאות לבש את מדי איש הביטחון העברי.
השאר, באמת, היסטוריה. שתי כתבות מרתקות על קורותיו בצה”ל פורסמו ב”הארץ” בשנים האחרונות:
סיפורו של תת אלוף יצחק פונדק מאת ניר מן, ממנה לקוח הציטוט הבא:
“לי נהרגו במלחמת העצמאות 145 חיילים ואסון המשפחות רובץ על לבי עד היום הזה. כשאני שומע שכל המדינה עומדת על הראש בגלל חייל אחד שבשבי חמאס, אינני מבין את זה. אני מבין את משפחת שליט וברור שהיא רוצה את הבן גלעד בחזרה. אבל יש גם אפשרות שאם ישחררו את הרוצחים הפלסטינים מבית הסוהר, הם ירצחו עוד עשרות ישראלים, ומה יהיה על המשפחות שלהם?”
והכתבה “באתי לבקש מחילה”, מאת אביחי בקר, שם אמר, בין היתר: “אחרי אלפיים שנות גלות אי אפשר להקים מדינה בכפפות של משי”.
על אחד הקירות בביתו תלוי מסמך ממוסגר, שנושא את חתימתו של הרמטכ”ל לשעבר, בני גנץ:
הנדון: הבעת תודה והערכה
1. הנך מועלה לדרגת אלוף ייצוג (במיל’).
2. דרגת הייצוג היא ביטוי להערכה הרבה ולמסירות אותה הפגנת לאורך השנים למען ביטחון מדינת ישראל.
3. אנו גאים על זכות דורינו זה להשלים ולממש את הערכתו של דור עבר.
4. בהערכה רבה ובאיחולי בריאות.
מאחורי המסמך הזה מסתתר סיפור יוצא דופן. ב-2013, בגיל מאה, בתום מאבק ארוך ומייגע לתיקון עוול היסטורי שנגרם לו, קיבל פונדק את דרגת האלוף, שהבטיח לו משה דיין, הרמטכ”ל, ב-1954.
לסרטון על הענקת דרגת אלוף ליצחק פונדק, ע”י שר הביטחון משה בוגי יעלון, והרמטכ”ל רא”ל בני גנץ, צפו כאן:
לקריאת הכתבה במקור, ראו כאן:
