יונתן כהן, מפקד טנק ולוחם שריון בפלוגה ל’, גדוד 9, חטיבה 401, שאיבד 3 חברים במלחמת לבנון השנייה – מתעד את הטראומה ביומן מלחמה שהוא מוציא. על האירוע הוא מספר: “שכבתי על ההר וחיכיתי לרגע שאמות”
ליקט: אל”ם (במיל’) שאול נגר
עיצוב עטיפה: יורם נאמן, יעל רשף
מקורות:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/674/281.html
http://www.text.org.il/index.php?book=0706122
את השורות הראשונות ביומן האישי שלו כתב יהונתן כהן, מפקד טנק ולוחם שריון בפלוגה ל’, גדוד 9, חטיבה 401, ביום שבו שוחרר מבית החולים, לאחר שנפצע קשה בקרב האחרון במלחמת לבנון השנייה.
הקרב בו איבד שלושה מחבריו הטובים. מה שהחל כתהליך תרפויטי של עיבוד חוויות קשות מהמלחמה, הפך ליצירה שלמה, יוצאת דופן – שקשה להתעלם ממנה: יומן מלחמה אישי, כואב ואותנטי ממלחמת לבנון השנייה.
“לא הגעתי לליטאני” הוא יומן מלחמה מרגש בו מתואר בדיוק מצמרר יום קרב אחד, היום האחרון של המלחמה, שהחל באופוריה והסתיים בשבר נוראי כשהלוחמים מגלים שהם חשופים בשטח ומטווחים על ידי טילי הנ”ט של החיזבאללה, המחוררים בזה אחר זה את הטנקים שלהם. הגיהינום של רנדוריה מפורט ביומנו של יהונתן – שעה אחר שעה, פצוע אחר פצוע, הרוג אחר הרוג.
עצרנו הכול ורק הסתכלנו האחד על השני. לקחתי את יד ימין שלי שהייתה פחות שרופה, שמתי אותה על הכתף של קציר והוא שם את שלו על הכתף שלי. הבטנו האחד לשני בעיניים. הנהנו בראשים, נשכנו את השפתיים ושנינו ידענו מה השני חושב. אולי נמות פה, על הסלוקי, אבל לפחות נמות ביחד…”
לא הגעתי לליטאני הוא סיפור אמיתי על אחוות לוחמים תחת אש; על פציעה והישרדות; על הכאב והשכול ועל המשפחות שבעורף החוששות מפני הנורא מכול.
יהונתן כהן, בן 20, נפצע קשה ביום 12 באוגוסט 2006 כשטיל נ”ט פגע בטנק שבו לחם. באותו קרב נהרגו מפקד הפלוגה שלו, שי ברנשטיין, וחבריו לצוות, עידו גרבובסקי ועמי משולמי. ספרו מוקדש להם.
ואז זה הגיע. טיל קורנט שוגר על הטנק שלי מאחור. מהיער שעל ההרים מאחורינו. מארב מושלם. הטיל חדר לטנק דרך מתגי המפקד, עבר סנטימטר מקציר, המשיך לעוף, חדר לתוך הקפלס”ט שלי שהיה תלוי ליד קציר, עבר סנטימטר מברקי הטען ופגע בתוך הצריח, במקום של נעילת הצריח הידנית, סנטימטרים ספורים מאחורי הראש שלי. כל ההדף פגע בי ובברקי, וברקי גם חטף את הנתזים של הפגיעה. הפנים והידיים שלו נשרפו לגמרי.
“משנה גאות, משנה גאות, כאן קודקוד ליסבון, 3 שלי חוטף, 3 שלי בוער,” שמענו את שי צורח כמו משוגע בתדר הגדודי. אף פעם לא שמענו אותו צורח ככה. הוא היה טרוד כל הזמן בקרב עם החיזבאללה שירו עליו ועל חיים מתוך הבתים, ואז, ברגע אחד שמע את הפיצוץ וראה את הטנק שלנו עולה באש ועשן שחור מיתמר מעליו. הוא הבין מיד שזה רק עניין של זמן עד שכל הטנקים יחטפו מאחור. אחד אחרי השני.
אני זוכר רק פיצוץ אדיר. הטנק כולו רעד מצד לצד, ואחר כך דממה. שקט מוחלט. “מה קרה? מי ירה? באישור של מי?” פתאום נבהלתי. חשבתי לרגע שמישהו שחרר פגז לעבר הכפר בלי פקודת אש. הסתכלתי גם שמאלה בפריסקופים. אולי זה היה דווקא הטנק שלידנו ששחרר את הפגז, ואנחנו חטפנו את ההדף שלו. לרגע לא העליתי על דעתי שזה לא פגז שלנו. זה טיל נ”ט. קורנטאכזרי משחר לטרף שמצא את המטרה שלו. עד ששמעתי את ברקי צורח בקשר פנים: “הפנים שלי! כל הפנים שלי שרופות!” זעקה קורעת לב שלא תעזוב אותי לעולם. ולא רק הוא. כל הצוות צועק ונחנק. ואז עשן התחיל לחדור לתא שלי. הסתובבתי אחורה וראיתי שהצריח כולו מלא עשן שחור וסמיך. לא יכולתי לראות דבר, רק לשמוע את צרחות הכאב של הצוות.
באותו רגע לא ידעתי מה בדיוק קרה. לא הצלחתי לעכל את העובדה שחטפנו נ”ט. ולא סתם חטפנו. הוא חדר פנימה. איך זה יכול להיות? הרי זה הטנק הכי טוב בעולם. הטנק שהכי סמכתי עליו. הטנק שידעתי שיגן עלינו. איך זה פתאום הטיל נכנס ככה לטנק שלי?
“בטח זה היה קורנט…” תיקנתי את עצמי. זכרתי את כל התדרוכים המוקדמים, גם הרבה לפני המלחמה ואת האזהרות שיש רק טיל נ”ט אחד שיכול לחדור את הטנק הזה וגם זה רק אם הוא פוגע במקומות מסוימים.
“הפנים שלי! אני שרוף כולי! זה שורף! הצילו! תעזרו לי!” ברקי לא הפסיק לצרוח. צרחות שקשה לתאר במילים את עוצמתן.
לא חשבתי פעמיים. הורדתי את משענת הכיסא שלי ועברתי לצריח. באותו רגע אפילו לא חשבתי לפתוח את מדף הנהג ולחלץ את עצמי מבלי להיפגע. לא חשבתי לקחת את הנשק שלי איתי או לבדוק אם ירון הוריד את הכוח כדי שאני לא אצטדד ברגע שאכנס לצריח. באותו רגע גם לא ידעתי שהטיל שחדר לטנק הפיל את המצברים וכל הכוח נפל יחד איתו. כל מה שחשבתי עליו באותו רגע היה להגיע לצוות שלי ולראות מה קרה להם. רק להגיע לצריח ולראות מה קרה לצוות.
עברתי לצריח והתקדמתי לכיוונם, עד שנתקלתי בעשן השחור ובפיח. כל הגזים הרעילים שנפלטו מהספקטרוניקס (מערכת כיבוי אש) תקפו אותי. ניסיתי לנשום ולשאוף אוויר, אבל בצריח לא היה אוויר, ולא היה חמצן. רק עשן וגזים רעילים. הרגשתי איך אני נחנק, לקחתי נשימות גדולות ובכל נשימה כזו רק הרגשתי שהריאות מתפוצצות. החמצן לא הגיע אליהן.
העשן הסמיך היה בכל מקום. לא ראיתי כלום בצריח. פתאום הרגשתי שאני בועט במשהו. הסתכלתי למטה וראיתי את ברקי שוכב על הרצפה בעמדה של הטען. בקושי יכולתי לזהות את הפנים שלו. כל הפרצוף היה שחור ואדום לגמרי. גם הידיים.
“הפנים שלי. הפנים שלי. הן שרופות. והידיים שלי…” ברקי עבר מצרחות כאב לבכי. שמעתי את הבכי והצטמררתי, לא יכולתי להביט עליו. הוא היה כל כך שרוף שלא יכולתי לזהות אותו מלמעלה. זה היה נורא.
ניתקתי את פלאג הקשר והחלטתי להמשיך להתקדם לכיוון תא המפקד. לא שמעתי הגה מהכיוון של קציר, ולא ידעתי מה קרה לו. אולי הוא שוכב שרוף כולו? אולי מת? אולי במזל הצליח לברוח מהטנק מיד אחרי הפגיעה. ומה עם ירון התותחן? למה גם אותו אני לא שומע? אולי שניהם כבר מתים, או שברחו והשאירו פה את ברקי הפצוע. המשכתי להתקדם כמו עיוור שלא רואה כלום. הבנתי שכדי להמשיך לכיוון תא המפקד אני צריך לגשש באפלה ולזהות אביזרים מוכרים. רק ככה אוכל להגיע לקציר.
הנחתי את יד שמאל על הסדן של התותח ומיד פרצתי בצווחת כאב. הסדן להט כולו מהטיל שפגע בנו. היד כמעט נדבקה לברזל הלוהט. מיהרתי להרים את היד. העור היה חרוך לגמרי ומאחוריו בשר שרוף. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו באותו רגע היה שהצלקת הזו תישאר לי לכל החיים והיד אף פעם לא תהיה אותו דבר.
המשכתי להתקדם בחושך, רק שעכשיו נזהרתי לא לגעת בכלום.
הצלחתי לזהות מולי את קציר. הוא עמד בתא שלו עם הפנים לכיוון המכלול (הקשר הראשי בטנק), אחז בידו ידית שבקושי הצלחתי לזהות וסובב אותה למעלה ולמטה כמו מטורף בכל הכוח שהיה לו. הסתכלתי למעלה וראיתי חרך קטן שנפתח במדף המפקד. באותו רגע הבנתי שהכוח בטנק נפל. לא ידעתי איפה בדיוק פגע הטיל, איפה הוא התפוצץ ומה בדיוק קרה, אבל הבנתי שהפיצוץ הפיל לנו את הכוח ואת המצברים בטנק.
עליתי על מעלית המפקד, הרמתי את הראש לכיוון פתח מדף המפקד כדי לנסות לנשום כמה שיותר אוויר. לא הצלחתי. העשן הכבד עלה כלפי מעלה וחנק אותנו. גם אותי וגם את קציר. הפתח היה קטן מדי ולא הצלחנו להוציא את הראשים החוצה.
“תפתח את המדף הזה כבר,” צעקתי עליו. רציתי לדרבן אותו לעוד מאמץ. שיעשה הכל לחלץ אותנו משם. לא האמנתי שאוכל לשרוד עוד הרבה זמן בגזים האלה.
קציר המשיך לסובב את הידית כמו מטורף. הסתכלתי על המדף. הוא זז לאט לאט. בקושי כמה מילימטרים. אנחנו נמות כאן, חשבתי לעצמי. עד שהמדף ייפתח כבר לא נהיה בחיים. “קציר, תפתח את המדף הזה כבר! תפתח אותו כבר! אנחנו נמות פה,” צעקתי עליו והרגשתי איך ההפרשות מתחילות לצאת לי מהגוף. כמות גדולה של נזלת יצאה לי מהאף. רוק וקצף לבן שלא הכרתי קודם יצאו מהפה. דמעות של כאב זלגו מהעיניים הכואבות והשורפות. שלא לדבר על כאבי התופת מהכווייה ביד שמאל.
התחננתי אליו שיפתח את המדף. כבר לא יכולתי לנשום יותר. הרגשתי שכל נשימה מקרבת את הסוף. המדף נפתח בעוד סנטימטר. הרמתי את הראש למעלה וראיתי שאריות של הטיל שנתקעו ליד המדף, בחלק החיצוני של הצריח. חשבתי שהשאריות האלה יכולות להתפוצץ בכל רגע, הוצאתי את היד הלא שרופה, תפסתי את שאריות הטיל החם והשלכתי אותן רחוק מהטנק ומהצריח. אולי זה מה שהפריע למדף להיפתח. אחר כך ניסיתי להוציא את הראש כמה שיותר החוצה והתחלתי לצרוח בכל הכוח שמישהו יבוא ויעזור לחלץ אותנו. צרחתי עד שכמעט נגמר לי הקול, אבל אף אחד לא בא. ידעתי שהמילואימניקים שהיו איתנובטנק כבר הצליחו לברוח ממנו. הטיל פגע בצריח, וכל המסדרון האחורי, שם הם ישבו, לא נפגע. אולי הם שמעו אותי אבל לא עשו כלום. הרגשתי שהם נטשו אותנו. אולי הם מסתתרים בחוץ ומפחדים להתקרב לטנק. מפחדים שעוד שנייה יגיע עוד טיל. הם בטח מסתתרים עכשיו מאחורי הטנק או מאחורי סלע גדול ומשאירים אותנו למות בתוך הצריח. אולי הם לא אשמים. הפחד מהטיל הבא כל כך חזק שאין להם כבר שליטה על הפעולות שלהם, וחלקם בטח בהלם מהפגיעה, אבל באותו רגע לא ראיתי את כל התמונה. ידעתי רק שאנחנו הולכים למות בתוך הטנק ואף אחד לא בא לעזור לנו.
הורדתי שוב את הראש למטה והסתכלתי על קציר. התחננתי בפניו שינסה לעשות הכול כדי לפתוח את המדף. הכול התערבב. צרחתי והתחננתי ובקשתי ובכיתי. רק שיצליח איכשהו לפתוח את המדף ושנעוף מפה כבר.
“יונתן, אני לא מצליח. תנסה עכשיו אתה. אין לי כבר כוח.” ראיתי שקציר עומד לוותר על הכול. שכבר אין לו כוח להמשיך להילחם, והייאוש עבר ממנו אלי. אני לא זוכר כמה זמן עמדנו שם ליד המדף התקוע. אולי זה היה דקה, אולי חמש דקות, אולי עשרים דקות, אבל בבת אחת נעלמו כל המרץ והמוטיבציה שהיו לי להיחלץ מהטנק. עצרתי והסתכלתי עליו. רק הסתכלתי. לא אמרתי כלום לקציר, אבל דיברתי לעצמי. בלב: עזוב את זה, יונתן. אתה בכלל לא רואה איפה הידית הארורה הזאת. הידיים שלך שרופות לגמרי, ולא תצליח להפעיל כל כך הרבה כוח לפתוח את המדף. אם קציר לא הצליח עד עכשיו, איך אתה תעשה את זה כשכל הכוחות כבר נגמרו? אין לך כבר כוח. אתה לא מצליח לנשום…
חשבתי שאולי עדיף לנסות לחזור לתא שלי, לפתוח את מדף הנהג ולהוציא משם את האנשים. אבל למי יש כוח עכשיו לחזור את כל הדרך הזאת ולנסות לפתוח את המדף ההוא. לפחות כאן אני יכול לנשום טיפה אוויר כמה שרק אפשר מחריץ מדף המפקד שהצלחנו לפתוח. בתא שלי הכול סגור וחנוק מעשן ומגזים ואולי הצריח מצודד כך שאי אפשר לפתוח את מדף הנהג בכלל. יצר ההישרדות שלך משתלט עליך וגורם לך להיצמד למקום היחידי שעוד יש בו אוויר.
אין לי מספיק כוח לעשות שום דבר עכשיו, אמרתי לעצמי.
הסתכלתי על קציר ופתאום הבנתי. בפעם הראשונה בחיי השלמתי עם העובדה שאני עומד למות – ולא מזקנה. השלמתי עם העובדה שאני עומד למות עכשיו, ברגע זה. הבנתי שפה הכל ייגמר. אנחנו נמות פה. בתוך הצריח המחורבן הזה. בלי אוויר. עם כל הגזים. וירון וברקי.
מהצריח הזה אנחנו לא נצא בחיים.
אני הולך למות בתוך צריח בוער ומלא עשן. נכנסתי ללבנון חי, ומי יודע איך אצא מכאן. אני עומד למות על הר הסלוקי בלבנון בתוך צריח, אמרתי לעצמי והפחד מפני המוות הכה בי פתאום. כל הספרים שקראתי עד היום על מלחמות, על טנקים שעלו באש ואנשי הצוות שנתקעו בתוכו ולא יכלו לצאת, פתאום הכול הפך להיות כל כך אמיתי. כל כך מציאותי. הרגשתי שאני יכול לגעת במוות בידיים מרוב שזה היה מוחשי. פחדתי. כל כך פחדתי.
הסתכלתי על קציר. גם העיניים שלו היו אדומות. כמו שלי. גם לו היו דמעות. דמעות של התרגשות, דמעות של צריבה בעיניים, ודמעות של כאב. בדיוק כמו אצלי. עצרנו הכל ורק הסתכלנו אחד על השני. לקחתי את יד ימין שלי, שהייתה פחות שרופה, שמתי אותה על הכתף של קציר והוא שם את שלו על הכתף שלי. הסתכלנו אחד לשני בעיניים. הנהנו בראשים, נשכנו את השפתיים ושנינו ידענו מה השני חושב.
הסתכלתי עליו והרגשתי גאווה. אולי נמות פה, אבל לפחות נמות ביחד. לא היינו צוות אורגני שלחם יחד כל המלחמה, אבל היינו הצוות של המבצע הגדול לכיבוש הליטאני. יומיים אנחנו נלחמים ביחד בלבנון חוטפים נ”טים וממשיכים להתקדם קדימה. כל הזמן חיזקנו אחד את השני ועברנו ביחד את כל המכשולים ועכשיו, כשאנחנו תקועים בצרה הזו בתוך צריח בלי יכולת לנשום, לפחות ידענו שברגע שזה ייגמר, אנחנו נהיה ביחד. לחיים ולמוות. לטוב ולרע.
כל המושג הזה של רעות שריונאים קיבל אצלי פתאום משמעות עמוקה כל כך. חברות אמת ואהבת אמת של לוחמים נקבעים במצבי אמת, כשהצוות נמצא במצבים קיצוניים של חיים ומוות, וזה בדיוק היה המצב שלנו ברגע הזה. אבל אנחנו נשארנו ביחד לתמוך זה בזה, והתמיכה הזו הפכה את המצב לפחות קשה ממה שהוא היה.
© כל הזכויות שמורות לספרית מעריב הוצאה לאור
עדות מהתופת בלבנון: “ראיתי פנים שרופות”
בספרו ‘לא הגעתי לליטאני’ מתאר יהונתן כהן את רגעי המשבר שעבר בקרב בו איבד שלושה חברים לפלוגה במלחמה האחרונה. nrg נותן טעימה מהפרק הראשון
nrg מעריב, 22 בדצמבר 2007
הדי מלחמת לבנון השנייה אולי כבר שוככים בקרב הציבור הישראלי, אך עבור אלו שלחמו בה ואיבדו חברים קרובים, המלחמה עדיין מהווה פצע פעור שממאן מלהגליד. יהונתן כהן, מפקד טנק שנפצע קשה באותה מלחמה ואיבד שלושה מחבריו, החליט לנסות להתמודד עם סיוטי המלחמה באמצעות כתיבת חוויותיו הקשות. מה שהחל כתהליך תרפויטי הפך ליצירה ספרותית שלמה וליומן מלחמה אישי, כואב ואותנטי. nrg מעריב מביא בפניכם את הפרק הראשון מתוך הספר “לא הגעתי לליטאני”, הרואה אור בימים אלה בהוצאת “ספריית מעריב”, וכן תיעוד מצמרר של הימים האחרונים בחייהם של שלושת החברים שנהרגו.
“בום!”. עוד פיצוץ אדיר לידנו. הטנק של עמית, ג’-1, שעמד לפני הטנק שלנו, חטף קורנט שחדר ופגע ישירות במצלמת התותחן, בעינית ובכל המתגים ששייכים לתותחן. כל הדף הפגיעה עף ישירות לפניו של תותחן ג’-1, גרניצא.
הטיל פגע ממש סנטימטר מהפנים שלו והוא חטף את כל הנתזים של הפגיעה. הפנים נשרפו כמעט לגמרי והריאות שלו התפוצצו מההדף. הוא איבד מיד את ההכרה. אחד הרסיסים חדר לתוך הצלע וריסק אותה, ורסיס נוסף שבר לו את הכתף. עוד רסיס חדר לריאה, ניקב אותה ושבר לו חוליה בגב.
זו היתה פגיעה ממש קשה. רסיסי הטיל המשיכו לעוף לעברו של עמית, מפקד הטנק, שנפגע גם הוא קשה. כוויות בכל הגוף ובפנים. הוא היה שחור כמו פחם. רסיס אחד ממצלמת התותחן ניקב לו את הריאה.
“ידעתי שיהיו פה עוד פצועים והרוגים”
כל הטנק היה מלא בדם ועשן. הספקטרוניקס (מערכת כיבוי אש) פָּרַק והגזים הרעילים של מערכת הכיבוי נכנסו להם לריאות. “חטפתי נ”ט! הטנק בוער! גרניצא מת! צריך חילוץ”, צרח עמית בקשר חוץ ולא חיכה לתשובה. “תפרקו! תפרקו החוצה”, הוא הורה מיד לכל אנשי הצוות.
“מה עם גרניצא? גרניצא מת”, צעק הטען.
“נוציא אותו אחרי זה, בינתיים תפרוק”, פקד עמית. הם פרקו מהטנק בתוך שניות. ראיתי פטריית עשן עצומה עולה ממנו. הטנק הזדעזע והתנדנד מצד לצד מההדף. תפסתי את הראש. ידעתי שפה יהיו עוד פצועים והרוגים. ראיתי שהטנק של אבשה, שעמד לפני הטנק של עמית, משחרר פגז לכיוון הכפר. אבשה ידע שהוא הולך להיות הבא בתור שיחטוף.
“גרניצא נשאר בטנק! גרניצא מת! צריך לחלץ אותו”. אלה היו הקולות של הטען והתותחן, שצעקו לאבשה שצריך לחלץ אתגרניצא. אבשה מיהר להורות לדימה, חייל מהחוליה הטכנית שנסע איתו בטנק, במסדרון האחורי, שיצא וינסה לחלץ את גרניצא. בינתיים הוא, אבשה, ימשיך לייצר אש לעבר הכפר.
“לא נשאר ממנו כלום”
דימה יצא כמו פנתר. הטנק של עמית היה ממש צמוד לטנק של אבשה. מטר מאחור. הוא עלה למעלה ודרך תא הנהג ראה שחננאל הנהג מנסה לחלץ את גרניצא. גרניצא איבד את ההכרה, אבל דימה הבחין שהוא עוד נושם.
אחרי כמה דקות הצוות של טנק ג’-1 רץ החוצה. הטען של הטנק נשכב לידי והתנשף בכבדות. “יונתן, גרניצא מת! הוא נשאר בטנק. אני אומר לך. לא נשאר ממנו כלום”. הוא בקושי הצליח לנשום. השתעל כמו מטורף ונאבק בנשימות שלו.
“בוא איתי, אנחנו הולכים לחלץ את גרניצא”, אמרתי לירון. פתאום שכחתי שאני לא יכול לנשום. שכחתי שהיד שלי שרופה לגמרי. מאיפה יש לי את הזכות לרחם ככה על עצמי? אני הרי חי. נושם. נשען על הבוגים וחושב שאני במצב הכי קשה בעולם. אין עוד אחד שסובל כמוני. ופתאום אני שומע שגרניצא מת.
פתאום הבנתי שיש אנשים שהיו מתים להיות במצב שלי. אני לפחות הייתי עם צוות שניסה להיחלץ ביחד מהטנק. אף אחד לא עזב את הטנק ושכח מישהו מאחור. אני לפחות נושם, בקושי, אבל נושם, יש כאלה שגם את זה לא יכולים לעשות יותר. אז מה אני בוכה? המצב שלי מצוין!
בן אדם שרוף רץ
התחלתי לרוץ עם ירון לכיוון הטנק של גרניצא. בדרך ראיתי חייל במצב איום. הפנים והידיים, הכול היה שרוף. שחור. הוא רץ לכיוון שלנו עם הידיים פתוחות לצדדים. לא הצלחתי לזהות מי זה. ראיתי רק פנים שרופות ושחורות. הוא עמד ממש מולי. גם ממרחק של מטר לא הצלחתי לזהות אותו.
“מי זה?”, שאלתי אותו.
“אני עמית”, השיב. ראיתי שהוא בהלם מוחלט.
“עמית? המפקד של ג-1?”, שאלתי. לא האמנתי שזה האיש שעומד מולי.
הסתכלתי עליו, והתמונה לא תצא לי מהראש. בן אדם שרוף לגמרי רץ בין טנקים. הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. “מה קרה לגרניצא?”, שאלתי אחרי שנרגעתי מהמראה הקשה. “הוא נשאר בטנק. אני חושב שהוא לא בחיים יותר”.
“לא יכול להיות שהוא מת”.
“זה לא מסתדר לי. אני מכיר אותו מאז שהגעתי לפלוגה המבצעית לפני תשעה חודשים. איך מת?”. לא יכול להיות שהוא מת עכשיו, אמרתי לעצמי ולא הצלחתי לעכל את מה ששמעתי.
“ירון, אנחנו חייבים להגיע לטנק שלהם ולחלץ אותו”, צעקתי והתחלתי שוב לרוץ. לא יודע מאיפה היה לי כוח לזה. הייתי כל כך נחוש להגיע לטנק ולחלץ אותו משם.
המשכנו לרוץ. כשהתקרבנו לטנק, ראינו שדימה, יחד עם הנהג חננאל, מנסים להוציא את גרניצא דרך תא הנהג. דימה ראה שבאנו לעזור וצעק לנו שהכול בסדר עכשיו. “הצלחנו לחלץ אותו. אני חושב שהוא איבד את ההכרה. אתם יכולים לחזור לטנק שלכם”.
הקלה. הסתובבנו לאחור והתחלנו לחזור לטנק. דימה וחננאל סחבו את גרניצא לכיוון הטנק של אבשה. הכול בריצה, וכבר בהתחלה, כשירדו מהטנק, הוא נשמט להם מהידיים ונפל על הקרקע. שמעתי אותם צועקים זה לזה, מרימים אותו וממשיכים לרוץ עד לטנק.
“משנה גאות, כאן משנה ליסבון!”
“מה המצב שלו?”, שאל אבשה, כשהכניסו אותו לטנק.
דימה ניסה להסביר. “הוא מחוסר הכרה. אני לא יודע בדיוק מה הפציעות שלו, אבל נראה שהוא מאבד המון דם. חייבים לקחת אותו מהר לרופא”. דימה השכיב את גרניצא במסדרון האחורי. אבשה המשיך לירות לעבר בתי הכפר, מחפה על שי וחיים.
“ג’-1 חטף! ג’-1 נפגע!”, שמענו את שי צועק בקשר חוץ, מיד כשראה את העשן שעולה מהטנק של עמית. לא היה לו מושג מאיפה אנחנו חוטפים את הטילים האלה. גם לנו לא היה. גם הוא וגם אבשה ניסו ללא הצלחה לאתר יציאות מהבתים שבכפר. לא תיארנו לעצמנו שהירי מגיע מכיוון אחר לגמרי. מהצמחייה הסבוכה שמאחורינו, על ההרים. דווקא מהאזור שהיינו בטוחים שטוהר עוד לפני שהגענו לשם.
אבשה נכנס ללחץ מזה שהוא לא מקבל אישור לירות לכל הכיוונים ולכל הבתים בכפר. “משנה גאות, כאן משנה ליסבון! לא מעניין אותי שום דבר עכשיו! אני פותח באש לכל הכיוונים! אנחנו מותקפים באש טילים, אני הבא בתור לחטוף! אני פותח באש”, הוא צעק בקשר והחל לירות פגז אחר פגז.
מארב מושלם
כל פגז פירק שם בית. צריך היה הרבה אומץ לעשות את זה. אבשה ידע שאנחנו מטווחים. רק לא ידע מאיפה בדיוק, אבל היה ברור שאחרי שאנחנו חטפנו, ועמית חטף – הוא הבא בתור, וזה לא הפריע לו להמשיך לעמוד שם חשוף ולירות.
“תותחן, מזהה את הבית ממול?”, הוא שאל את התותחן בקשר.
“מזהה”.
“תירה! אש!”, הורה אבשה, ועוד פגז יצא מהקנה.
הבעיה הייתה שהאויב האמיתי לא היה שם. לא בבתים האלה. החיזבאללה הכין לנו מארב מושלם. שני טנקים כבר עולים בלהבות. אבשה תקוע על ההר, לא יכול לנוע קדימה כי הציר קרס ולא יכול לנוע אחורה כי הטנק שלי ושל עמית חוסמים לו את הדרך.
מה שנשאר לו זה רק לייצר אש. חיים תקוע כמה מטרים מהציר עם פריסה פנימית ותותח שבור, ושי כבר כמה שעות בחוד, לבד, בין הבתים, מנותק משאר הטנקים ולא כל כך יודע מה קורה עם הלוחמים שלו.
פשוט – זה ממש לא
עכשיו זה רק עניין של זמן עד שגם הטנק הבא יחטוף. יורים עלינו מכל המקומות שחשבנו שיהיו מטוהרים עוד לפני שהגענו אליהם. לפני שנכנסנו ללבנון אמרו לנו שהכפר רנדוריה לא יעסיק אותנו בכלל. “אתם צריכים רק לעבור שם”. הכל שם מטוהר. הכפר, ההרים, היערות שמסביב.
“אתם רק עוברים את הכפר ומגיעים לליטאני”, אמרו לנו. ככה. כל כך פשוט. אף אחד לא ניסה אפילו לדמיין מצב שאחרי כמה שעות מפלוגה שלמה יישארו רק שני טנקים שלמים.
שהמג”ד נפגע קשה, שהציר חסום לתנועה, שהמ”פ מנותק מהכוח שלו. שחיילים שוכבים במצב קשה על צלע ההר, תחת אש כבדה, ושום כוח חילוץ לא יכול להגיע, ואין בשטח רופא שיכול לעשות החייאה ולהציל חיים.
אמרו לנו שזה יהיה פשוט. פשוט זה ממש לא.
כדור אש משתולל
ואז קרה הנורא מכל.
“אני ממשיך קדימה,” דיווח שי לחיים, והחל להתקדם לאורך הציר, במקביל לבתי הכפר. התותח מכוון לעבר הבתים, בשעה 11:00, בשפת השריון, מצב שבו הנהג, אדם, לא יכול לפתוח את מדף הנהג שלו וגם לא יכול לעבור מהתא שלו לצריח.
“בום!”. פגיעה ישירה של שני טילים. רעש עצום ופטריית עשן ענקית. קורנט ראשון פגע בטנק של שי וחדר דרך הפריסקופים של הנהג. לאדם היה מזל מטורף. הטיל עבר לו ממש מול הפנים, מימין לשמאל, שרף לגמרי את אוזן שמאל שלו, ויצא מחוץ לטנק מצדו השמאלי.
הקורנט השני חדר ממש מתחת לרגליים של עידו התותחן. הטיל פגע במארזים של הפגזים שהיו ממוקמים מאחורי עמי ופוצץ אותם. חלק מ-34 הפגזים שהיו בטנק. פיצוץ כזה לא משאיר הרבה סיכוי לצוות.
כדור האש שהשתולל בצריח פגע ישר בעמי הטען, ואחריו עבר מיד לעידו התותחן. שניהם חטפו חזק. שניהם נכוו ברמה כזאת שעורם הפך לפחם. אפילו אי אפשר היה להגדיר את זה ככוויות. זה היה כל כך שרוף עד שלא נשאר כלום מהעור שלהם.
“קודקוד חטף!”
הפיצוץ האדיר העיף את שי מהטנק. שי, שנלחם כל היום עם מדף פתוח, ועמד בצריח כשהחלק העליון של הגוף בחוץ, התרומם באוויר מעוצמת ההדף, ונחת בתוך מטע הזיתים, כ-15 מטרים לפני הטנק. הראש נכנס בעוצמה באדמה והמפרקת נשברה. לשי לא היה כל סיכוי לשרוד את הפגיעה. הוא מת במקום.
“קודקוד חטף! אני רואה את הטנק של שי בוער!”, צעק נתי לחיים, בקשר פנים. הטנק של חיים עמד בשיפוע מטורף, כך שרק הנהג היה בקשר עין עם הטנק של שי. חיים לא יכול היה לראות אותו. נתי היה הראשון שראה את הפיצוץ בטנק.
“אתה בטוח?”, שאל חיים.
“כן, כן. הוא נשרף! הוא נשרף! הטנק שלו בוער!”, נתי צעק וניכר היה שהוא מתקשה להאמין למראה עיניו.
“לא יכול להיות. תסתכל עוד פעם.”
“כן, כן, חיים. הטנק של שי הלך,” חזר נתי על הדברים. “קודם איבדנו את המג”ד ועכשיו את המ”פ. אנחנו תקועים פה ולא יכולים לזוז. אלוהים, איך זה ייגמר?” ניסה חיים לעכל את הבשורה הקשה.
