40 שנה אחרי שאביו נפצע במלחמת יום כיפור, ישב סמ”ר רועי ברקאי בתא התותחן של הטנק הראשון שנכנס לרצועת עזה בקיץ האחרון. “ידעתי שהסיכוי שהוא נמצא מוגן על הטנק שלו הוא קטן”, מספר האב
יוחאי עופר (מאתר מעריב, 23 באפריל 2015)
ארבעה עשורים ושני עימותים צבאיים מפרידים בין אבירם ברקאי ובין בנו רועי, ורק דבר אחד נשאר זהה – הטנק. האב לחם במלחמת יום הכיפורים בקרבות ברמת הגולן ובסיני, והבן במבצע ‘צוק איתן’ ברצועת עזה. מחר [ביום העצמאות] יקבל רועי את אות מצטיין נשיא המדינה בעקבות פעילותו במבצע, ויוסיף חלק נוסף לפאזל של מסלול החיים הדומה שלו ושל אביו.
“אני מאוד מתרגש”, אמר רועי, והוסיף שהוא עדיין לא לגמרי מעכל את המעמד. “אני מרגיש אסיר תודה שנתנו לי דבר כזה”. האב אבירם סיפר בגאווה שבמשפחה לא היו מופתעים. “אצלנו לשרת את המדינה זה כבוד וגאווה גדולה, והיה לנו ברור שהוא ייתן את המרב בצבא. כבר מגיל צעיר, למרות שהיה ביישן, ראינו אצלנו קווים מנחים של עקשנות, חתירה למצוינות וידיעה לא להרים ידיים מול מכשולים. הוא נסיך החלומות של אבא ואימא.”
“מרגיש אסיר תודה”. רועי ברקאי. צילום: חן גלילי
סמ”ר רועי, הבכור מבין שני אחים, משרת בתפקיד נַגד הדרכה בגדוד 196 בבית הספר למקצועות השריון, ואחראי על התכנים המועברים בקורס מפקדי טנקים. במבצע ‘צוק איתן’ הוקפץ רועי לקרבות ברצועת עזה, ונכנס בתא התותחן של הטנק הראשון שהוביל את הגדוד לאזור ח’אן-יונס. באזור זה סייע צוות הטנק בכמה היתקלויות של כוחות צנחנים עם מחבלי חמאס.
אביו, אבירם ברקאי, הוא חוקר של מלחמות צה”ל, ומכיר היטב את הנעשה בזירות הקרב. בראשית שנות השבעים התגייס לחטיבה שבע בחיל השריון, ונלחם במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. הוא נפגע בראשית הלחימה, ולאחר מכן עבר לגזרה המצרית. מאוחר יותר העלה את סיפורו על הכתב בספר ‘על בלימה’, שבו תיאר את סיפורי הקרבות של חטיבה 188. הבן רועי מספר בחיוך שכאשר היו בשטחי הכינוס לקראת תחילת הלחימה ברצועה, הציעו חבריו שאביו יכתוב ספר תחת הכותרת ‘על כינוס’.
בינתיים בבית, ציין האב, עברו ימי המבצע במתיחות ודריכות מחשש לשלומו של רועי. “זו תחושה חדשה לנו”, הסביר אבירם, “זה לפעמים בהחלט מלווה בחששות או בפחדים. אתה לא יודע מה קורה או מה עובר על החיילים, וחושב אם הילד מתמודד כמו שצריך עם האתגר ובאיזה רף סיכון הוא נמצא. אחזנו את עצמנו טוב מאוד, ומטפורית חשבתי לעצמי שאם הייתי יכול להגיע לשם ולשלוף אותו מהטנק, הייתי עושה את זה”.
“אם הייתי יכול להגיע לשם ולשלוף אותו מהטנק, הייתי עושה את זה”. אבירם ברקאי. צילום: חן גלילי
לדברי אבירם, כיום בניגוד לעבר, הקשר עם החיילים נותר בדרך כלל רצוף, ופתאום לא לדעת במשך 13 ימים מה קורה עם הילד שלך, זו תחושה מאוד לא פשוטה. “ידעתי באופן פרטני, מכיוון שיש לי קשר כזה או אחר לצבא, שהסיכוי שהוא נמצא מוגן על הטנק שלו הוא קטן”, הודה אבירם, וסיפר שכדי לא להדאיג את אמו ואחיו של רועי העמיד פנים במשך כל ימי המבצע שהוא בטוח שהכול בסדר. “אני מכיר את משמעות החיכוך באזור עירוני רווי בטילים נגד טנקים ומודע לסכנות, ולכן בניגוד לאחרים שלא תמיד יודעים ולכן הם לא חוששים, אתה חושש יותר.”
במהלך המבצע שתו בבית ברקאי במרכז הארץ הרבה קפה וצפו בטלוויזיה, ובמקביל ניסו להמשיך לחיות ולעבוד כרגיל, למרות החששות. “כשחזרתי משם הבנתי מה זו לחימה”, אמר רועי, שהיה בטנק המפקד וראה מקרוב איך מנהלים קרבות. “למדתי איך להביא את הכלי הזה לקצה גבול היכולת. ראיתי מה אלו חתירה למגע ולניצחון, ועמידה במשימה בכל מחיר. למרות שהיו כמה דברים שהשתבשו בדרך, היה יפה לראות את המפקד ממשיך, והעיקר לעמוד במשימה. זה הדבר שהכי לקחתי משם, ובייחוד כשזה מה שאנחנו אומרים למפקדים – ‘המשימה זה המצפן’. העיקר לבצע את המשימה”.
לחימה עירונית צפופה
במבט לאחור משווים האב ובנו את הלחימה של קיץ 2014 לזו של שנת 1973 ברמת הגולן ובמצרים. “מלחמת יום הכיפורים הייתה קשה מאוד”, אמר אבירם, וציין כי ב-48 השעות הראשונות של הלחימה הרגישו אז שמדינת ישראל מגיעה לקיצה, בניגוד לקיץ האחרון, שבו הבינו גם האזרחים שהעימות מול חמאס מוגבל יותר.
הלחימה עצמה בעזה הייתה מסובכת יותר, לדבריו, בייחוד בכל הקשור בשריון. “אנו עבדנו באופן גס בשטחים פתוחים, וכאן הלחימה מתרכזת באזור עירוני צפוף מאוד, מלא בטילים נגד טנקים ובכוחות חיל רגלים שיש להם יתרונות. בניגוד לטנק, קשה להבחין בחייל שמתחבא. בהיבט הזה, ב’צוק איתן’ היה קשה יותר. אני מעדיף להתמודד עם טנקים מאשר עם חיל רגלים. עיקר החששות שלי היו מהאזור הצפוף הזה, על כל ההפתעות שהיה יכול להביא”. הבן, רועי, הסכים עם הניתוח של אביו, ואמר כי ביום כיפור הייתה לחימה יותר קשה, וב’צוק איתן’ היא הייתה יותר מסובכת.
“הגורל מושך אותי למקומות שאבא עסק בהם”. רועי ואבירם ברקאי. צילום: חן גלילי
לקראת העתיד חושבים השניים על המסלול המשותף שיעשו ב’שביל ישראל’ אחרי שחרורו של רועי מצה”ל והפסיכומטרי. כמו אביו, מדריך טיולים ביומיום, רועי העביר את שנת השירות לפני גיוסו לצבא כמדריך טיולים במסגרת מיזם לנערים בסיכון.
ברקאי הצעיר הדריך בעמותת ‘דרך לוטן’ שהוקמה במושב חצבה שבערבה לזכר סגן לוטן סלוין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה. לפני הצבא כבר טיילו השניים במשך שלושה ימים, ושם התגלתה לדבריהם יכולת הניווט של הבן, שעתיד להוביל את הטיול גם לאחר שיפשוט את המדים. “בלי לשים לב אני פתאום מרגיש שהגורל מושך אותי למקומות שאבא שלי עסק בהם”, אמר ברקאי הצעיר.
אל השירות בשריון הגיע סמ”ר רועי כמעט במקרה. בשל בעיה רפואית ברגלו המליצה אמו, רופאה במקצועה, לוותר על שירות בתפקיד קרבי כמו שתמיד חלם. למרות שרועי היה אמור להתחיל לעבור גיבושים לסיירת מטכ”ל (אבירם: “הוא גם היה עובר אותם”), הוא בחר בעצה אחת עם הוריו להעדיף את הטנק והצריח על פני שירות ביחידה מיוחדת.
“הוא לא הפתיע אותי כשאמר לי שהוא בוחר בשריון. נתתי לו את ברכת הדרך, ובאיזשהו מקום הייתה לי גם הרגשה של העברת הלפיד”, הצהיר אבירם. “האם הייתה בי פחות שמחה אם הוא היה הולך לסיירת מטכ”ל? ממש לא. אין ספק שבקטע הספרותי הייתה כאן המשכיות, כי הנה אני עשיתי והבן ממשיך הלאה, אבל לא מעבר לזה. רק אם הוא היה מחליט שלא ילך לקרבי הייתה לו בעיה איתי”.
