1 באפריל 2014: בין “קיר הברזל” ובין “כיפת ברזל” – מטאפורה מיושנת או מדיניות דה-פקטו?

ככול שמעמיקים בסוגית שילוב אתגריה הביטחוניים והחברתיים של מדינת ישראל, בעת הזו ובעתיד הנראה לעין, משמרים את חשיבותו ונחיצותו של “צבא העם”. בהינתן המציאות הגאו-אסטרטגית המזרח-תיכונית, מדינת ישראל בהחלט ראויה לדימוי “וילה בג’ונגל”, הנדרשת ל”קיר הברזל” ול”תקרת ברזל”. לפיכך נכון יהיה, לעת עתה, לגנוז את רעיון המעבר לצבא מקצועי, ולעסוק בחיזוק “צבא העם”, בדרך זו תשמר החברה גם את האיזון הלאומי-ליברלי

 אל”ם רונן איציק*

מערכת כיפת ברזל. צילום: צה”ל

תפיסת הביטחון של מדינת ישראל מעולם לא נכתבה כמשנה סדורה, אלא כאסופה של אידאות, שמקורן עוד מתקופת כהונתו של בן-גוריון כראש הממשלה, סמוך לקום המדינה. השילוב “הרתעה-התרעה-הכרעה” נבע מן ההבנה כי ישראל לא תוכל להפיל מכה ניצחת על אויביה הערבים, בצירוף לעובדה שלא ניתן היה להחזיק צבא סדיר גדול, בעיקר מטעמים דמוגרפיים וכלכליים, הובילו למסקנה כי ישראל תידרש להביא לידי ביטוי את עוצמתה “מסיבוב לסיבוב”.

נדרשה, אם כן, הקמתו של צבא המונים (“צבא העם”), המתבסס בעיקר על אנשי מילואים, והמחייב בניית מנגנון אשר יאפשר מתן זמן אופרטיבי לגיוסם בעת חירום (התרעה). בהינתן סיום תהליך הגיוס, נדרשה מכה ניצחת בשדה הקרב, בתוך שטח האויב (מפאת העדר עומק טריטוריאלי), ובאופן מוחץ, אשר תגדיל את תקופת המרווח בין ה”סיבובים”, בהסתמך על ההרתעה שכל ניצחון יביא.

הפלטפורמה הצבאית שימשה את המדינה הצעירה בהיבט נוסף – “צבא העם” הוגדר כמנגנון אשר יבנה את העם, קרי, לצה”ל יועד תפקיד חברתי מן המעלה הראשונה, והוא יצירת כור היתוך תרבותי, על בסיסו יתבצע תהליך הסוציאליזציה לתוך החברה הישראלית, שהייתה אז שברירית:

“…בעיית ביטחוננו שונה מבעיות של כול עם אחר בעולם… לא רק מפני שאנו מועטים מול מרובים, אלא מפני שאנו עדיין לא מהווים עם ועדיין אין לנו ארץ. אוכלוסין שאינם יודעים איש את שפת רעהו, אין הם מעורים בתרבות האומה ובידיעת הארץ, ואינם צמודים ודבוקים בחישוקי תרבות משותפת וחזון לאומי – אינם עם המסוגל לעמוד ביום צרה בפני אויביו…”¹

דוד בן גוריון

אולם מאז ועד היום התרחשו מספר תהליכים משמעותיים בצבא ובחברה: חל שינוי דרמטי במאפייני שדה הקרב, הנשען כיום יותר על טכנולוגיה ופחות על לוחמים. גם עוצמתה הכלכלית של ישראל גדלה לאין שיעור ביחס למה שהייתה בתקופת ההקמה, ובנוסף לכך הופיעה תופעת הפוסט-מודרניזם המאפיינת חברות מערביות, בהן כורסם מעמד הלאומיות², ונפגעו סמליה, שאחד מהם הוא הצבא.

גם המציאות הביטחונית שבה מתקיימת מדינת ישראל כיום, שׂמה בספק את תפיסת הביטחון שאותה הגה בן-גוריון: אמנם חלק ממדינות ערב השכנות לנו כרתו עמנו הסכמים, אך גם בהן היציבות המדינית רעועה. שכנותיה של ישראל מצפון נמצאות עמה במצב מלחמה, ונוסף לאלו האיום הנשקף מאיראן, אשר בונה יכולת גרעינית, ומצהירה כי יש למחוק את ישראל מעל המפה.

ובאשר ל”צבא העם”, שיש אשר מכנים אותו “צבא חצי עם” או “צבא בע”מ” – צה”ל נקלע לסתירה מהותית מול העקרונות שבגינן הוגדר ככזה. רק מיעוט של אזרחים נושא בנטל המילואים, חלק ניכר מהנוער אינו מתגייס, ויש אומרים שהשירות בצה”ל במתכונת הקיימת מהווה קרקע פורייה לתסכול חברתי ולקונפליקטים עמוקים בחברה, שאחד מהם מתעצם בימים אלו, מול המגזר החרדי.

האם תפיסת הביטחון של בן-גוריון התערערה, ויש לעדכנה בהתאם למצב שהתהווה?

הסתכלות על גבולות ישראל כיום, לרבות הדרך שבה בונה ומפעילה ישראל את כוחה הצבאי, מזכירה תפיסה אחרת, שנהגתה דווקא בכתביו של זאב ז’בוטינסקי בר-הפלוגתא של בן-גוריון: דה-פאקטו, אל מול איום הטרור, הטילים והרקטות, שהפך לאיום העיקרי, יצרה מדינת ישראל מציאות פיזית, והיא מוקפת בקירות בטון וברזל, ומעליהן תקרת הגנה בליסטית, המכונה “כיפת ברזל”.

יש שיאמרו כי מדובר בפתרון טכנו-טקטי, אך ניתוח מעמיק יוביל למסקנה כי ההגנה הישראלית המבוצרת היא תולדה של הבנה, כי רוב שכנינו הערבים טרם השלימו עם המדינה היהודית: חוסר היציבות במזרח התיכון, לרבות אי-ההגעה להסדר עם הפלסטינים, הוביל להקמת מעטפת בטון וברזל הנובעת מכורח ההפרדה, ואשר תאפשר את הקיום והשגשוג של המדינה היהודית בעתיד הנראה לעין. יש אפילו המשתמשים במטאפורה “וילה בג’ונגל” בהקשר זה.

“קירות הברזל” בגבולות ישראל

את משנתו על “קיר הברזל” כתב זאב ז’בוטינסקי בשנת 1923, שנים ספורות לאחר שפורסמה הצהרת בלפור, שהכירה בזכות העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. במסמכו של ז’בוטינסקי מתוארת תפיסתו בהקשר לקונפליקט המובנה בין מהגרים ובין ילידים בתקופת העלייה. מסקנתו היא, שכשם שהתרחש מאבק באמריקה בין אדומי העור, האינדיאנים, ובין אלו שייסדו את ארצות הברית, העם היהודי צפוי להתנגדות מצד כלל האומה הערבית להתיישבותו:

“כל עם, שהוא מיושבי הארץ, בין שהוא עם תרבותי ובין שהוא פראי, רואה בארצו את ביתו הלאומי בו הוא רוצה להישאר לעולמי עד בעל בית גמור. לא רק לבעלי בית חדשים, אלא גם למשתתפים או לשותפים חדשים בהנהלת משק הבית, הוא לא ייתן רשות כניסה מרצונו הטוב”.

זאב ז’בוטינסקי

את החשש שזיהה ז’בוטינסקי מצד הערבים בהקשר להתיישבות היהודית, הוא הסביר בהתנגדות הנובעת גם מן הפערים התרבותיים והרוחניים, לכן לא ראה דרך שבה יתקיים באותה תקופה חיבור בין יהודים לערבים, ואף מצא לנכון להדגיש, שגם המחשבה כאילו הקִדמה הכלכלית היהודית תסייע גם לערבים היא משוללת מיסודה, כיוון ששום תמריץ חומרי לא יהווה עבורם תירוץ כדי לוותר על אדמתם.

כיוון שלא ראה כול דרך לגשר בין הפערים, הן הלאומיים, והן התרבותיים-רוחניים, בין היהודים לערבים בכול הקשור להתיישבות בארץ ישראל, זאת מול הצורך בחיזוק ההתיישבות היהודית – קבע ז’בוטינסקי שהתפתחות חייבת להתבצע בהסתמך על כוח מגן המהווה “קיר ברזל”.

הרעיון מאחורי מטאפורה זו הינו הסתמכות על יכולת צבאית, אשר לא תאפשר הכרעת הישוב היהודי בידי הערבים, ובאופן רציף ומוחץ. התיאור מגיע גם מן המקום של הבנה כי הערבים באותה תקופה לא חפצו בהסכמים, ולכן רק דרך הגנה קשיחה ניתן היה להמשיך ולבסס את הישוב.

קשיחותו של ה”קיר”, לפי דברי ז’בוטינסקי, היא שאמורה ליצור בקרב הערבים את ההבנה, כי לא ניתן להכריע את היהודים באמצעות כוח, וברבות הימים, כאשר הם יפנו מדרך האלימות אל דרך המשא-והמתן, ואזי, לפי דבריו, ניתן יהיה להגיע למצב של יחסי הגינות בין העמים.

בן-גוריון וז’בוטנסקי היו ידועים כברי-פלוגתא, אולם כאשר בוחנים את תהליך הקמת המדינה, ייסודו של צה”ל, ובהמשך, קביעתה של תפיסת הביטחון (הרתעה-התרעה-הכרעה), ניתן למצוא ממשקים עם תפיסת “קיר הברזל”. יתרה מכך, יש הטוענים כי בן-גוריון, מאז התמנותו כראש הסוכנות היהודית בשנות השלושים, היה המיישם העיקרי של תורת “קיר הברזל”, ושקד על פיתוח המיליטריזם היהודי³.

כאשר מונים את תוצאותיהן המדיניות-אסטרטגיות של מערכות ישראל מאז 48′ ניתן לזהות כיצד באה לידי ביטוי אותה תפיסה, שבשׂיאה הוכחה כרלוונטית הן לאחר מלחמת “קדש”, והן לאחר מלחמת ששת-הימים, שבעקבותיה פרסמו הערבים את הצהרת “שלושת הלאווים” בחרטום: לא להכרה בישראל, לא לתהליך שלום עם ישראל, ולא למשא ומתן עם ישראל.

יוזמה מדינית כלפי ישראל מצד הערבים החלה להיראות רק לאחר מלחמת יום הכיפורים, זאת לאחר שהם הבינו כי גם במצב הקשה ביותר, הכולל הפתעה אסטרטגית, וביום הרגיש ביותר לחברה הישראלית, לא עמדו צבאותיהם מול כוחו של צה”ל⁴, אשר כ”צבא העם”, הביא למעשה לידי ביטוי את רוח החברה הישראלית. יש הטוענים כי לכך הייתה השפעה מהותית על ההחלטה של נשיא מצרים, אנוואר סאדאת, לפתוח בתהליך מדיני⁵.

תהליך השלום שהחל בשנת 1977 היווה שינוי כיוון אסטרטגי מצד מצרים, שמאז שנות ה-50 הובילה את הפאן-לאומיות הערבית. הוצאת מצרים ממעגל המלחמה הייתה קריטית, שכן היא נתפסה כגדול אויביה של ישראל, ובעלת העוצמה הצבאית הגדולה ביותר במדינות ערב.

אין זה מפתיע, לכן, שאת “דילול קיר הברזל” בסיני, כתוצאה מהובלת תהליך פיוס הראשון עם הערבים, ביצע מנחם בגין, תלמידו הנאמן של ז’בוטינסקי, שכן נסיבות הסכם השלום עם מצרים היוו כאמור התגלמותה של תפיסת “קיר הברזל”.

הסתכלות בפרספקטיבה על 40 השנים האחרונות, מאז מלחמת יום הכיפורים, מראה כי מדינות ערב לא ניסו לתקוף באמצעות צבאותיהן את מדינת ישראל, שכן מאז שנת 1973, עיקר ההתנגשויות האלימות שבהן עסק צה”ל, ושהגיעו לכדי מלחמה, התרחשו מול ארגונים תת-מדינתיים: “אש”ף” ופלגיו, “אמ”ל” ולאחריו “חיזבאללה”, וארגון “חמאס”.

מאז הסכם השלום שנחתם עם מצרים קשה להצביע על תפנית אסטרטגית מהותית שחלה בקרב הערבים כלפי מדינת ישראל, למעט ממלכת ירדן, שלא הצטרפה לצד הערבי במלחמת יום הכיפורים, ואִתה נחתם הסכם השלום בשנת 1994. אולם יחסיה של ירדן עם ישראל היו מיוחדים עוד טרם קום המדינה⁶, ולכן בהקשר זה, מדובר ביוצא מן הכלל אשר אינו מעיד על הכלל.

לפיכך, אם מאמצים את הנחת היסוד של “קיר הברזל”, לפיה רק בהינתן יוזמה ערבית (שמהותה שינוי אסטרטגי) קיים הגיון בשינוי המדיניות מצד ישראל, אזי ברור מדוע הניסיונות להוביל לפיוס עם הפלסטינים במסגרת תהליך אוסלו לא צלחו, שכן יוזמה זו לא הגיעה מן הצד הפלסטיני, והיא לא נבעה משינוי תפיסתי עמוק בקרבם.

אין זה פלא, אם-כן, שבשנת 2000 פרצה מלחמה בין ישראל ובין הפלסטינים, שכן התהליך המדיני יצר אשליה בצד הישראלי, שבגינה הוחלט על שינוי מדיניות (“דילול הקיר”). התפנית האסטרטגית הישראלית הובילה את מדינת ישראל למצב שה”בטן הרכה” שלה, העורף, נחשף למתקפות טרור אכזריות, שהורידו את רמת הביטחון בקרב אזרחי ישראל למצב כמעט חסר תקדים.

על פי תובנות אלו, ברור מדוע נדרשה ישראל לצאת למבצע “חומת מגן”, כדי להשיב לידיה את השליטה המבצעית על הערים הפלסטיניות. ברורה גם ההחלטה על הקמת “קיר הברזל” (או “קיר הבטון”) סביב שטחי יהודה ושומרון, שהקמתו החזירה את הביטחון לחברה הישראלית, אשר מאז שגשגה גם כלכלית.

התבוננות בגבול הצפוני של ישראל כיום, מראה תמונה דומה, שהרי גם שם יש לגדר הביטחון, שהיא “קיר הברזל” הצפוני, תפקיד במתן הביטחון מול מדינות שלא חל בהן שינוי אסטרטגי ביחס כלפי ישראל: לבנון נשלטת בידי ארגון תת-מדינתי, ובסוריה מתרחשת כבר שלוש שנים מלחמת אזרחים עקובה מדם, שהשלכותיה מסכנות באופן יומיומי את גבולה הצפוני של ישראל.

בדומה לכך, התעצב גם הגבול עם סיני, הממשיך את הגבול עם עזה, ואשר תפיסת הגנה שלֵמָה מושתתת על בסיסו. מעשית, רוב גבולותיה של מדינת ישראל מתבססים כיום על מתווה זה, שנובע מכך שבצדו השני של ה”קיר” לא חל שינוי מהותי בדרך בה נתפסת מדינת ישראל במזרח התיכון, ומכאן כורח ההפרדה.

יש שיאמרו כי גדר הביטחון שהוקמה בגבול עם מצרים סותרת תזה זו, שכן הסכם השלום עם מצרים, למרות הזעזועים שחלו מאז חתימתו, הינו יציב, ומצרים לא ביצעה מאז תפנית מדינית. אולם התבוננות בהתרחשויות בצד המצרי, מאז הדחתו של הנשיא מובארק בפברואר 2011, מסבירה מאין הגיע הצורך – השליטה במצרים מעורערת (מאז חלה הפיכה נוספת), וחצי-האי סיני הפך לשטח הפקר, המהווה בסיס יציאה לפעולות חבלה מצד ארגונים תת-מדינתיים.

קיימת טענה כי העובדה ששליטי מצרים הכירו בישראל, ואף כרתו אִתה הסכם, אינה מייצגת את עמדותיו האמיתיות של השלטון המצרי, ושל הציבור המצרי, שרבים בתוכו קוראים לסיום הסכם השלום⁷. הציבור המצרי הוביל לכך שתחת הנשיא מובארק, שהודח ונכלא, נבחר נשיא מפלג “האחים המוסלמים”, ארגון שאינו מכיר במדינת ישראל. אמנם משטר זה הופל בהפיכה נוספת, אך אין לדעת מה צופן העתיד בהקשר זה, ולכן מוטב, על פי טענה זו, להישען על “קיר הברזל”.

בפועל, המציאות המדינית-ביטחונית של מדינת ישראל כיום, מזכירה מאוד את המציאות אשר תוארה על ידי בן-גוריון עצמו בשנת 1948:

“אנו חיים באחת התקופות המעורערות ביותר בהיסטוריה… אף מדינה עדיין לא הכירה בגבולותינו, אשר לפי החלטת האו”ם הינם הרבה יותר צרים משהם עכשיו למעשה. חוסר היציבות אינו חל על הגבולות בלבד – בתחומי המדינות השכנות אין שלטון יציב… הכול מעורער ומזועזע…”⁸.

גדר הביטחון – “קיר הברזל”

מ”קיר הברזל” ל”תקרת ברזל”

מאז שנות ה-70 ועד עצם יום זה התמקדו מלחמות צה”ל בעיקר עם טרור פלסטיני, שהציב שלושה אתגרים ביטחוניים: פיגועי תופת בתוך מדינת ישראל, חדירה של מחבלים בגבולות ישראל, ושיגור רקטות מעומק שטח מדינות ערב (על ידי ארגוני טרור תת-מדינתיים) אל עורף מדינת ישראל.

איום החדירה הקרקעית טופל כאמור ב”קירות ברזל” ממשיים, ואיום הפלישה מצד צבאות ערב הצטמצם בשל הישגי צה”ל בשדה הקרב, אשר הוציאו חלק ממדינות ערב ממעגל המלחמה. לכן האיום השלישי, הבליסטי, הפך למרכזי שבאיומי הביטחון.

ההתעצמות באמצעי לחימה בליסטיים בצד הערבי החלה בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה (1991), במסגרתה נורו מעל כ-40 טילי קרקע-קרקע מעיראק לישראל, וללא מענה. טילים אלה, על אף נזקם המזערי, יצרו פניקה ושיתוק בעורף הישראלי, אפקט שנקלט היטב בצד הערבי, והוביל למירוץ החימוש בטילים וברקטות במזרח התיכון.

מאז 1991 שקדו תעשיות הביטחון הישראליות במציאת פתרון לאיום הבליסטי. הראשון בהם היה טיל ה”חץ”, שתכליתו התמודדות עם טילי קרקע-קרקע. לאחר נסיגת צה”ל מרצועת עזה, ובעקבות מאורעות מלחמת לבנון השנייה, התקבלה החלטה לבנות מענה לרקטות קצרות-טווח בצורת סוללות “כיפת ברזל”.

ההגנה האקטיבית מהווה כיום נדבך מרכזי במענה לניסיונות השיגור של טילים ורקטות מצד ארגונים תת-מדינתיים. זוהי בפועל “תקרת הברזל” אשר מצמצמת את האיום הבליסטי, והיא מהווה חלק המשלים את “קיר הברזל” בגבולות. משמעותה של תקרה זו הובילה לכך, שבמבצע הצבאי “עמוד ענן” (נובמבר 2012), האחרון שאליו יצא צה”ל, לא הצליח ארגון “חמאס” ליצור נזק ממשי בעורף המדינה.

הישגי “כיפת ברזל”, לענייננו “תקרת הברזל”, הובילו לכך ששנת 2013 הייתה השנה השקטה ביותר בגבול עזה מאז שנת 2000, ובין השקטות ביותר מאז ומתמיד. בשנה האחרונה לא היו כמעט ניסיונות פיגוע מן הצד העזתי, וגם מה שנוסה לא הצליח. זהו הישג דרמטי שלא הושג מאז תקופת פעולות התגמול נגד ה”פדאיון” בשנות ה-50. הדבר המדהים כאן, הוא שזהו מבצע שבו צה”ל לא תמרן קרקעית, ולא כבש שטח בצד האויב. ההישענות על ה”קיר” ועל ה”תקרה” הייתה כמעט טוטאלית.

ארגוני הטרור בעזה מצויים כיום במבוכה – הם מוקפים בגבול קשיח, וגם יכולת החדירה הרגלית דרך גבול סיני, שהיה פרוץ במשך שנים, כמעט שאינה אפשרית, כיוון שגם גבול סיני הינו חומה בצורה. כול שנותר להם הינו לנסות ולחדור באופן תת-קרקעי באמצעות יחידים, ולהשיג הישג אסטרטגי, כדוגמת חטיפתו של החייל גלעד שליט. אין לזלזל באיום זה, אולם אין הוא משפיע מהותית על ביטחונה הלאומי של מדינת ישראל.

הבידוד סביב רצועת עזה הוביל לכך, שארגון “חמאס”, שבשנת 2006 נבחר בקרב הפלסטינים כשליט עזה, נוקט כיום במדיניות מרסנת מול הפלגים האחרים. גם מן הצד המצרי זוכה ארגון ה”חמאס”, מאז ההפיכה השנייה במצרים (יולי 2013), למדיניות של “יד ברזל”. ניתן לשער כי מציאות זו לאורך זמן תוביל את הארגון למהלך מדיני, גם אם יקדם לכך סיבוב אלים נוסף.

אולם השינוי המהותי הינו בכך, שבפעם הראשונה מזה שנים רבות, מדינת ישראל לא מנסה לנטרל את הטרור העזתי באמצעות הכרעה צבאית או מדינית, אלא באמצעות חציצה פיזית אשר אט-אט מובילה לתובנה בצד השני שאין בידיו ברירה וגם אין בידיו יכולת.

מ”צבא העם” ועד “שוויון בנטל”

ניתן אם כן לומר שתפיסת הביטחון הישראלית התיישרה, ואף יישמה, בפועל את “קיר הברזל”, ואף הוסיפה לו “תקרה”. כעת נשאלת השאלה לגבי הצורך ב”צבא העם”, שכן בהינתן יכולת התמודדות ביטחונית, המאפשרת המשך הקיום והשגשוג ללא צבא המונים, מדוע אנו נדרשים לצבא המתבסס על משרתי חובה? האם לא הגיעה העת לשינוי המודל? האם זהו הזמן לעבור לצבא של מתנדבים בשכר (“צבא מקצועי”)?

אחד הטיעונים כנגד מודל “צבא העם” גורס כי תפיסת “כור ההיתוך” הבן-גוריוניסטית, שתכליתה הייתה יצירת מקשה תרבותית אחת, אינה רלוונטית בתקופתנו, שכן העובדה שרבים אינם מתגייסים לצה”ל לא משרתת תפיסה זו, וכול אשר מתרחש כיום בצבא הינו לכל היותר “שיח זהויות”⁹.

כזכור, בן-גוריון ביסס את מודל “צבא העם” על שני שיקולים, הראשון ביטחוני, והשני לאומי:

“…צה”ל הוא אחד הכוחות המרכזיים המעצבים את דמות המדינה, והמלכדים את העם… צבא בונה עם. הצבא הופך אנשים שהיו מושפלים ומדוכאים לאנשים בעלי הכרה עצמית ואמונה בכוחם”¹⁰.

ההתבססות על הגאווה הלאומית בבניין הכוח הצבאי, בראייה שצבא בונה אומה, לא הייתה רק נחלתו של בן-גוריון, היא נכחה גם בבסיס תפיסתו של ז’בוטינסקי, שקיבל השראה לכך מתפקידו הלאומי של צבא ההמונים שאותו הוביל גריבלדי למען איחוד איטליה¹¹.

ז’בוטינסקי ייחס ערך רב לחינוך הצעירים לצבאיות, או “מיליטריזם” בלשונו. הוא חשב כי חיי הצבא, על הסדר ועל המשמעת שלהם, מסייעים ליצירת אדם בעל חינוך, בעל גאווה ובעל רצון חזק:

“בשביל הדור הגדל לנגד עינינו ואשר על כתפיו תוטל, כנראה, האחריות למפנה הגדול ביותר בתולדותינו, יש לאלף-בית צלצול פשוט ביותר: ‘צעירים, לִמדו לירות'”.

כיום, יש הטוענים כי תפקידו הלאומי של צה”ל הסתיים. רוב האזרחים אינם משרתים במילואים כיוון שהם לא נדרשים לכך, ואף נוצר ניכור בשל אי-השוויון בחלוקת הנטל, עד כדי מצב שהעניין הפך לדגל הבחירות לכנסת בשנת 2013, ולנושא המאיים בעמקת הפלגנות בחברה הישראלית.

האם “צבא העם” סיים את תפקידו הלאומי?

יש הטוענים כי המוטיבציה להתגייס לצבא משתנה בהתאם לשלבי התפתחותה של מדינה¹².

1. השלב המודרני – קבלת העצמאות, שבו השירות הצבאי נובע מהיות הצבא סמל העצמאות.
2. השלב המודרני-מאוחר – שלב ההתבססות, שבו השירות הצבאי נובע מנורמה וממסורות.
3. השלב ה”פוסט-מודרני” – השלב בו השירות נובע מרצון למיצוי עצמי וממניעים אינדיווידואליסטים.

האם מדינת ישראל מצויה בשלב הפוסט-מודרני?

יש הטוענים כי למרות היות מדינת ישראל מערבית-מפותחת, היא עדיין אינה מצויה ב”תווך” הפוסט-מודרני, כיוון שבחברה הישראלית התחושה הרווחת היא ש”נלחמים על הבית, ומהבית”¹³. מחקרים שבוצעו בעשור האחרון על המוטיבציה לשירות בצה”ל, מצאו כי לתחושת האיום הביטחוני יש השפעה רבה על המוטיבציה להמשיך ולשרת בצה”ל¹⁴.

ממצאי אותם מחקרים מעידים על כך שצה”ל נותר סמל לאומי מלכד. ראָיה לכך הינה העובדה שבעשור האחרון רמת האמון שזוכה לה צה”ל מכלל הציבור הלכה והתעצמה¹⁵ (לרבות האזרחים הערבים). יתרה מכך, כאשר בוחנים לעומק את רמת המוטיבציה לשרת במילואים ביחידות הקרביות, מזהים שגם היא עלתה וכי אחד המניעים המרכזיים לכך הינו תחושת המחויבות הלאומית¹⁶.

מחקר שבדק את מניעי המוטיבציה של אנשי המילואים להמשיך ולשרת, מצא כי מרביתם (לרבות בנות זוגם) רואים בשירות כערכי ממדרגה ראשונה¹⁷. אנשי המילואים שהשתתפו במחקר ציינו כי מדובר ב”מהות הישראליות” וב”חינוך אמיתי (לילדים) לאהבת המולדת”. הפיצוי הכספי בהקשר זה נתפס בעיניהם כמשני במשקלו בהשפעה על המוטיבציה.

כאשר נדרשו משתתפי אותו מחקר לעניין תופעת ההשתמטות משירות צבאי, הם ציינו כי אינם מצפים שכלל האזרחים יהיו שותפים למשימה זו, שבעינם מהווה “נבחרת של מצוינים”. עוד ציינו המשתתפים במחקר כי בעיניהם “גאוות המילואימניק היא על כך שהוא בין היחידים שנותרו עם ערכים. אין אפילו כעס על אלה שלא משרתים”.

במסגרת אותו מחקר, כאשר נשאלו בנות-הזוג של משרתי המילואים על דעתן בקשר לרלוונטיות השירות, רובן ציינו כי אין לשנות את מתכונתו, ולעבור לשיטת שירות “צבא מקצועי”, כיוון שבסופו של עניין, בראייתן, תרומתו של השירות, הן לאזרח הן למשפחתו והן למדינה הינה מהותית, לכן בעיניהן יש לשַמֵר מתכונת זו.

השפעתו של השירות הצבאי על המשפחה הישראלית ועל החברה, משמעותית גם כיום, עד כדי כך שהיא מייצרת “אמונת ביטחון”¹⁸, הגורמת לאנשים תחושת נחיצות וחיוניות בכל הקשור לגיוס. יש המציינים את עוצמתה של המשפחה בישראל בהשוואה לעולם המערבי¹⁹ שבו ירדה חשיבותה, כיוון שהשירות הצבאי מחזק את המשפחה והופך אותה לחוליה מקשרת בין הקולקטיב לבין הפרט המגויס. בשל חשיבותו הלאומית של השירות יש כאלה בארצות-הברית שקוראים להחזיר את שירות החובה²⁰.

משמעות הדברים הינה שלכול הפחות לא ניתן לקבוע כי החברה הישראלית היא פוסט-מודרניסטית, כלומר, ללאומיות בחברה הישראלית יש עדיין משמעות רבה, שהשירות הצבאי מעצים אותה, נותן לה ערך, משריש אותה בתהליך החיברות²¹ (הנוצר בשירות החובה), ואף מחזק את הביטחון העצמי הקולקטיבי, לצד ואולי למרות התהליכים הליברליים הפוקדים את החברה.

לכן ולא בכדי סֵמֶל “אי השוויון בנטל” הינו השירות בצה”ל, ולא ההקשר הכלכלי למשל, שבו הפערים אפילו דרמטיים יותר. השירות הצבאי נושא בתוכו הזדמנות להרחיב את המכנה המשותף בתוך חברה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחברה משוסעת על רקע דתי, עדתי, מגדרי, מעמדי, ואף לאומי.

הקריאה לגיוס החרדים הגיעה מן הצד הליברלי-כלכלי, אולם יש לה חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה, כיוון שהיא מהווה הזדמנות לחבר את המגזר החרדי לחברה הישראלית תחת המטריה הלאומית, דבר אשר בן-גוריון לא הצליח לעשות. יתרה מכך, יש כיום רבנים מרכזיים המצדדים בגיוס המגזר החרדי, בנימוק כי “גיוס לצה”ל היא מצווה מן התורה”²², שכן מלחמה מאיימת על חיי יהודים.

ניתן לומר שגם בעת הזו קיים ל”צבא העם” תפקיד מהותי בחיזוק הקולקטיב הישראלי: בהרחבת המכנה המשותף הלאומי, בחינוך הדור הבא, ובחיבור המגזר החרדי. לא בכדִי פתח השר לפיד את נאומו על חוק השירות החדש במשפט: “החזרנו את הציונות“²³, והמשפט המשלים ניתן מפי השר יעקב פרי: “אנחנו למעשה מעבירים את הבחירה לצה”ל ונותנים לו את האפשרות לבחור”²⁴

מעבר של צה”ל למתכונת צבא מתנדבים מקצועי, המתבסס על משרתים בשכר, לא יכול להוות פלטפורמה של אינטגרציה חברתית תחת מטרייה תרבותית-לאומית. למושג “צבא העם”, גם כיום, יש תפקיד משמעותי לא רק במשמעות הפיזית של יכולת הגנה, שכיום ניתנת להשגה בחלק מן הגבולות באמצעות מכשול וטכנולוגיה, אלא גם בשימור לכידותו של הקולקטיב. במדינה משוסעת יש לדבר משמעות קרדינלית בבניין הביטחון הלאומי.

ובאשר לתפיסה שלפיה נדרש צבא גדול, ושבשדה הקרב גם כמות מהווה איכות – תפיסה זו איננה פופולרית בימים אלה, בעיקר עקב השינוי העמוק במאפייני הלחימה. שדה הקרב הפך לרווי בטכנולוגיה ובאש, ויש אומרים כי “תם עידן המלחמות הגדולות”, לכן הצורך בגייסות ירד. ואכן גם עימותיה הצבאיים של מדינת ישראל בשנים האחרונות לא דרשו אפילו לא מחצית מעוצמתו היבשתית של צה”ל, וכאמור “קיר הברזל” ו”כיפת הברזל” מספקים את המענה למרב האיומים שעל הפרק.

לצד זאת מתחייבת ההבנה כי מדובר במצב זמני שלא ברור כמה זמן הוא יימשך, וביום מן הימים הוא עשוי להשתנות, וכי גם לאחר ש”הארץ שקטה 40 שנה”, אנו עשויים למצוא עצמנו במרכזו של עימות אלים. כאשר המדינה מוקפת 300 מיליון ערבים, שרובם המוחלט אינו חפץ בעובדת היותנו כאן, מוטב שיהיו לנו הגייסות הנדרשים בכדי להתמודד עם איום של פלישה, הגם שכרגע הוא פחות סביר.

ביטול מתכונת “צבא העם”, תוך צמצום משמעותי בגייסות עשוי להיות מסוכן, שכן הוא בגדר “דילול” נוסף של ה”קיר”. חזרה מצבא מקצועי למודל הנוכחי, קרי, “השָבָת המצב לקדמותו” עשויה להיות בלתי אפשרית, ולכול הפחות תגבה מחיר עצום – ביטחונית, חברתית וכלכלית.

“צבא העם” והאיזון הלאומי-ליברלי

מדינת ישראל בנתה מענה ביטחוני לאיומים המרכזיים שעומדים לפתחה, ובמרכזם כאמור כורח ההפרדה. יצירת גבולות קשיחים ברי-הגנה ברמה מתאימה, לצד המשך יציבותו של כוח ההכרעה, יסייע לישראל לשמר את ההרתעה לשנים הקרובות, ובהינתן שהערבים עוסקים בעת הזו בבעיות פנים תתאפשר לחברה הישראלית תקופה של המשך בנייה ושגשוג.

עתידו של המשבר מול החרדים על רקע הגיוס לצה”ל אמנם לוט בערפל בשלב זה, אך ניכר כי החברה הפנימה שני היבטים מרכזיים: הקריאה לשוויון בנטל הצבאי אינה ניתנת באמת ליישום, ולצד זאת ניכר כי בקרב החרדים ברורה התמונה כי הם ידרשו למכסה מינימלית של שותפות. תובנות אלו עשויות להוביל לסיום המשבר, וכך צה”ל ימשיך להתבסס גם בעתיד הנראה לעין על “צבא העם”.

ואולם יש הטוענים כי החרדים לעולם לא יתנו ידם לגיוס לצה”ל, ובשל כך נכון כבר כעת “להוציא את הערמונים מהאש” ולכונן שיטת שירות התנדבותית, כלומר, להפוך את צה”ל לצבא מקצועי. בדרך זו יתחזק הממד הליברלי בחברה, ושוויון הזכויות לא יהיה תלוי בשירות בצבא²⁵.

במדינות המערב שאשר חוו תהליך של ירידה בהיקף הסכסוכים בגבולות בצד התחזקות ערכים ליברליים, שונתה מתכונת השירות ל”צבא מקצועי”. כתוצאה מכך הצבא הפך להיות פחות לאומי ויותר חברתי, ומכאן שהוא אִפשר שילוב בתוכו של אוכלוסיות שעד אז לא יכלו לשרת.

יש הטוענים כי הפיכת צה”ל ל”צבא מקצועי”, תאפשר למשל הסרת המחיצה עם ערביי-ישראל, שמסורתית לא שותפו בשירות הצבאי. ביטול חובת השירות תאפשר שיפור מעמדם ואף שילוב של חלקם, שכבר היום מעוניינים בשירות זה²⁶. צעד מאין זה ישחק את תפקידו הלאומי של צה”ל, ויקדם תהליך נוסף, והוא הפיכת מדינת ישראל ל”מדינת כול אזרחיה”²⁷, מדינה פחות לאומית ויותר ליברלית.

האם חיזוק האופי הליברלי של המדינה מחייב את ביטול הסמל הלאומי – “צבא העם”?

ההיסטוריה מעידה על כך, שחיזוק הפן הלאומי אינו בא בהכרח על חשבון הליברליות של החברה.

יש שטענו כי פריחה ליברלית מתהווה גם בהתחזקות הרגשות הלאומיים²⁸, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באירוע הליברלי המכונן של העת המודרנית – המהפכה הצרפתית. הדרישה לחופש, לחירות ולשוויון בצרפת של המאה ה-18, הייתה עטופה כזכור ברגשות לאומיים. לכן תחת צבא הזרים-שכירים, שהיווה סמל לעריצות, הוקם “צבא העם” – סמל החירות.

* * *

בסיכומם של דברים, ככול שמעמיקים בסוגיה, שילוב אתגריה הביטחוניים והחברתיים של מדינת ישראל, בעת הזו ובעתיד הנראה לעין, משמרים את חשיבותו ונחיצותו של “צבא העם”.

בהינתן המציאות הגאו-אסטרטגית המזרח-תיכונית, מדינת ישראל בהחלט ראויה לדימוי “וילה בג’ונגל”, הנדרשת ל”קיר הברזל” ול”תקרת ברזל”. לפיכך נכון יהיה, לעת עתה, לגנוז את רעיון המעבר לצבא מקצועי, ולעסוק בחיזוק “צבא העם”, בדרך זו תשמר החברה גם את האיזון הלאומי-ליברלי.

* אל”ם רונן איציק הוא כיום עמית מחקר במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים

הערות

1. הרצאה של בן-גוריון בפני הפיקוד הגבוה של צה”ל, 6.4.1950, בתוך “יחוד ויעוד” (1971), הוצאת משרד הביטחון.
2. David, M. (1995), On Nationality, Clarendon press, Oxford, p. 155-182.
3. אבי שליים (2005), קיר הברזל – ישראל והעולם הערבי, הוצאת “עליית גג”, עמודים 45-10.
4. דן שיפטן (1999), ייחודה של המלחמה בפרספקטיבה ערבית, בתוך מלחמת יום-הכיפורים, מבט מחודש, בעריכת חיים אופז ויעקב בר-סימן-טוב, ירושלים, מכון דיוויס.
5. שם.
6. החל מקשריו של האמיר פייסל עם ההסתדרות הציונית בשנות ה-20, דרך הפגישות של גולדה מאיר עם המלך עבדאללה בשנות ה-40, ועד הפגישה המפורסמת, לפני מלחמת יום-הכיפורים, בה המלך חוסיין חושף בפני גולדה מאיר את כוונות המלחמה של סוריה ומצרים.
7. ברק רביד, 26.12.2006, מעריב nrg, “שטייניץ: מצרים עוינת, שר החוץ לא רצוי כאן”.
8. שיחה של בן-גוריון עם סגל הפיקוד הכללי, 18.10.1951, בתוך “יחוד ויעוד” (1971), הוצאת משרד הביטחון.
9. יגיל לוי (2008). צבא אחר לישראל – מיליטריזם חומרני בישראל, הוצאת “ידיעות אחרונות”, עמודים 433-371.
10. “יחוד ויעוד” (1971), ציטוט דברי בן-גוריון מתוך ישיבת הכנסת השנייה, 18.8.1952.
11. אריה נאור (2013), “זאב ז’בוטינסקי – לאומיות ליברלית”, כרך א’, מכון ז’בוטינסקי בישראל.
12. Moskos, C. Williams, J. Segal, D. (Eds.), (2000). The Postmodern Military, Oxford University Press. P. 1-20.
13. זיגדון יעקב (2008), עיונים בתורת בניין הכוח, הוצאת “מערכות”, עמודים 267-259.
14. צה”ל / אכ”א (2011-12). עמדות מפקדים ומשרתי המילואים בדרג א’, מרכז הסיקור הצה”לי. הכנסת, ועדת חוץ וביטחון.
15. בן-דור גבריאל, לוין אייל, קנטי דפנה, (2009-2013), המרכיב החברתי של החוסן הלאומי, אוניברסיטת חיפה.
16. איציק רונן, (2013), “שירות המילואים בישראל בצל אינדיבידואליזם”, אוניברסיטת חיפה, 2013.
17. שם.
18. זפרן ענת, בר-טל דניאל זיכרון השואה והשלכותיו על תהליך השלום, בתוך בן-אליעזר ואלחאג’ מ’, (עורכים), (2006).בשם הביטחון, הוצאת “פרדס”, אוניברסיטת חיפה, עמודים 368-329.
19. שם, הרצוג חנה (2006), המשפחה הלוחמת, עמודים 420-401.
20. Dana, M., Save America: Restore The Draft, The Washington Post 30.11.2013
21. יום-טוב סמיה (2008), מיחידים ליחידה, הוצאת “מערכות”.
22. לדוגמה, דברי הרב חיים דרוקמן בראיון לאתר ערוץ 7, ב-7.2.2013.
23. בתוך “יחוד ויעוד” (1971), מסיבת עיתונאים ב-20.2.2014.
24. מורן אזולאי, 19.2.2014, ynet – “פרי: לא מתרגש מהחרדים. צה”ל יבחר, לא הם”.
25. חיים גריידינגר, 16.5.2012, מעריב nrg, “מאבק החרדים נגד שירות צבאי: חוק לביטול גיוס החובה”.
26. דניאל סיריוטי, 29.6.2013, ישראל היום, “הערבים הנוצרים דורשים שוויון בנטל – להתגייס ולתרום”.
27. פלד יואב, (2001). האם מדינת ישראל תהיה מדינת כול אזרחיה בשנת המאה שלה? מחקרי משפט י”ז, אוניברסיטת בר-אילן.
28. יחזקאל קאופמן (1936), בחבלי הזמן, הוצאת “דביר”, עמודים 36-33.