“העובדה שהייתי הטנקיסט והחייל הכי צעיר שנלחם אז בצה”ל לא פגעה בכישורים שלי כלוחם. להפך – הייתי יותר נלהב מאחרים, המוטיבציה שלי הייתה בשמיים”. דני קריאף (67), תושב כפר הס, נטל חלק בדיוק לפני 50 שנה במלחמת ששת הימים. הוא היה אז רק בן 17, אבל זוכר הכול: “עשיתי היסטוריה שאף אחד לא זכה לה: החייל והטנקיסט הכי צעיר בקרבות הקשים ביותר”. באופן טבעי, כולם קראו לו אז “הילד”.
קריאף, שסיפורו מתפרסם כאן במלואו לראשונה, נולד ב-1949 וכל חייו לא יצא מתחומי המושב. בשלב מסוים הוא הסתכסך עם אביו ובסוף כיתה י”א החליט לעזוב את בית הספר. ב-15 בנובמבר 1966, כשהיה בן 16 ו-11 חודשים, הוא התגייס לצבא – בדיוק ביום שבו עשה זאת גם הרמטכ”ל לשעבר רב-אלוף במיל’ דן חלוץ. המספרים שלהם עוקבים.
הוא נשלח לטירונות במחנה חסה – בסיס הטירונות של חטיבה 7 בחיל השריון, ולאחר מכן עבר לגדוד 79 – גדוד הפטונים הראשון של צה”ל. אחרי שעבר הכשרת טנקיסטים ללא אימונים, קיבלו שתי הפלוגות של מגמת המקצועות “אפטר”, שאותו בילו בגלידה מונטנה ובמסעדת מוריס בבאר שבע. ואז פתאום הגיע הרס”ג של הגדוד עם משאיות והודיע כי התחילה כוננות ושצריך להגיע מיד לבסיס.
מבלי לעבור את שלב ההכשרה המעשית של הטנקיסטים, החיילים קיבלו הוראה לעלות על הטנקים וב-17 במאי 1967 יצאו לכיוון כרם שלום. שם הם נותרו בהמתנה עד לפרוץ המלחמה ביום שני, 5 ביוני. “בשעה 8:00 בבוקר חלפו מעלינו מטוסי פוגה ואז נשמע ברשת הקשר הפקודה ‘סדין אדום”, שחזר קריאף. “התחלנו לשעוט עם הטנקים לכיוון חאן יונס, בני סוהילה ואל עריש. המ”פ שלי, רס”ן בנצי כרמלי, נפצע בפאתי בני סוהילה – ואת הפיקוד קיבל סגן עובד מעוז שלימים היה המג”ד שלי במלחמת יום הכיפורים”.
“נשארנו בטנק שלושה אנשי צוות”
על המשך הלחימה סיפר קריאף: “אני הייתי נהג הטנק. היות שהייתי מושבניק והייתה לי הכשרה בנהיגה בכל סוגי הטרקטורים, היה לי קל מאוד לתפקד כנהג טנק וזה עזר לי. לקראת ערב נקלענו למארב בג’יראדי, בפאתי אל עריש, לאחר שעקפנו את עזה. המג”ד רס”ן אהוד אלעד נהרג, המ”פ אביגדור קהלני נפצע קשה, והסמ”פ שלו דניאל צפוני נהרג. תוך כדי ההסתערות, מפקד הטנק שלנו אפרים חוצ’ה נפצע ואז נשארנו בטנק שלושה אנשי צוות בלי שום הכשרה כטנקיסטים”.
למחרת, יום שלישי 6 ביוני, יצאו שלושת אנשי הצוות שנותרו לבדם בטנק לכיוון ביר לחפן. “אחר כך המ”מ שלנו יוסי משולם נהרג מפגיעת צלף בראשו ליד שדה התעופה באל עריש. המשכנו גם ללא מפקד מחלקה. בשלב מסוים הצטרף אלינו אחד מאנשי הטנק של יוסי משולם, שמואל זילברשטיין. את הפיקוד על הטנק קיבל התותחן יוסי בושקניץ’. המשכנו בקרבות לכיוון ביר לחפן והגענו עד לפאתי שדה התעופה בג’אבל ליבני”.
על המשך הקרבות סיפר קריאף כי “היו לנו קרבות קשים מאוד טנק מול טנק , טנק מול חי”ר מצרי. עד שבפאתי שדה התעופה נגמר לנו הבנזין בטנק. ואז עמדנו בצד כי הטנק לא הצליח להניע ואז הגיעה חוליה טכנית חטיבתית – על מנת לעזור לנו להניע את הטנק. לא הייתה היסטריה בטנק, שלווה מוחלטת. המ”מ משולם עוד הספיק לצעוק לנו בקשר לפני שנהרג ‘ילדים, כל הכבוד, קדימה’. אי אפשר להאמין איך עשינו את זה”.
לאחר שהצליחו להתגבר על התקלה בטנק – הגיע לפקד על הטנק סגן אילן מעוז שהיה השליש של הגדוד והוא שחילץ בלילה הקודם את אביגדור קהלני מהמתחם בג’יראדי. אנשי הצוות חזרו להילחם עם מפקד מנוסה והצליחו להגיע עד למבואות טסה – 20 ק”מ מתעלת סואץ. ואז נגמרה המלחמה. “אני זוכר התרוממות רוח בלתי רגילה”, נזכר קריאף. “יצאנו מהטנק וקפצנו, התחבקנו אחד עם השני עם מי שנשאר. אני זוכר את הרגע שהודיעו בקשר שירושלים בידינו. לא כל כך הבנו את המשמעות של זה כי לא ידענו שגם בגזרה הירדנית יש מלחמה.
“המצרים נלחמו ביום הראשון בצורה מאוד עזה בשיתוף עם צבא השחרור הפלסטיני שהיה בחאן יונס ובבני סוהילה. אבל החל מהיום השני למלחמה הם נשברו, הורידו נעליים והתחילו לברוח. למרות שיכולנו לחסל אותם בלי שום בעיות אנחנו נתנו להם להמשיך לרוץ ולא פגענו בהם. רק מי שניסה להילחם בנו – פגענו בו.
קריאף סיפר עוד כי “מה שאני זוכר מהמלחמה הזאת – היינו בקרב הכי קשה בצומת רפיח. אני זוכר שעברנו ליד מחנה האו”ם וומשאיות של האו”ם נוסעות בינינו. לאחר מכן התלבשנו על משאיות אספקה של המצרים שהיו מלאות בפחיות של מיץ מנגו, פחיות פול ובוטנים מסוכרים כמו חטיפים כאלה. אני זוכר אותו עד היום. בסוף המלחמה כל הצוות שלי קיבל הוקרה – קיבלנו טר”ש כי היינו כולנו טוראים. זה היה הישג עצום לקבל טר”ש”.
אחרי מלחמת ששת הימים המשיך קריאף להילחם כשריונר במלחמת ההתשה ובשנת 1969 קיבל את צל”ש הרמטכ”ל. במלחמת יום הכיפורים הוא היה מפקד מחלקת טנקים לא קצין בחטיבות 600 ואוגדה 143 של אריאל שרון, והשתתף במבצע ” אבירי לב”, צליחת התעלה ובקרבות על החווה הסינית.
“נלחמתי בשלוש מלחמות בתוך טנק מול אותו אויב מצרי ובאותה גזרה. התקדמתי בשירות מילואים עד דרגת סגן-אלוף וללא בה”ד 1. התחלתי כילד וסיימתי כסא”ל”.
“התחלתי כילד וסיימתי כסגן-אלוף”. קריאף היום (באדיבות דני קריאף)
עוד על דני קריאף…..
הצל”ש שהוענק לדני קריאף ע”י הרמטכ”ל:
הנני לציין לשבח את 2012954 סמ”ר דניאל קריאף להלן תיאור המעשה (נוסח לא רשמי): סמ”ר דני קריאף שירת כמפקד טנק בגדוד 184 חטיבה 14. ביום 21 באפריל 1969 התמקם קת”ק מצרי על האנטנה מערבית לתעלה ממערב למעוז “קוברה” וטיווח את הצומת ולא אפשר תנועה ומעבר לכלי רכב מנהלתיים של כוחותינו. לאחר שכשלו כל הניסיונות להפלת האנטנה, הן באמצעות מטוסים, ארטילריה וטנקים, נשלח למשימה סמ”ר דני קריאף ובירי חריג ומקצועי השמיד את המגדל והאנטנה . במעשיו אלה הוא הוכיח מקצועיות , נחישות , יצירתיות ואומץ לב למופת ועל כך קיבל סמ”ר קריאף את צל”ש הרמטכ”ל. חיים בר- לב, רב- אלוף ראש המטה הכללי 25 ביולי 1969
הסיפור המדהים על הפלת האנטנה המצרית במלחמת ההתשה
זהו סיפור על ירי חריג בטנק, שהביא להפלת אנטנת קשר בצד המצרי של תעלת סואץ במלחמת ההתשה, ואיתה “לצניחה חופשית” של הקת”ק הרוסי שהיה עליה ומרר לנו את החיים בטיווח ארטילרי.
לאחר התקרית הקשה שהתחוללה בשבת 26 באוקטובר 1968, שבה נהרגו 15 מחיילי צה”ל, הוחלט על הקמת “קו בר-לב”. באותה תקרית הייתי סמל מחלקה 3 בפיקוד המ”מ איתמר ישראלי בפלוגה ז’ של צוק בוסתן, בגדוד 184 בחטיבה 14. במלחמת יום הכיפורים היה צוק סמג”ד 9 ולימים הגיע לדרגת אל”ם.
לאחר אותה תקרית החליט המטכ”ל להגיב, וביום 31 באוקטובר 1968 בוצע מבצע “הלם” שבו סיירת הצנחנים פגעה בקו המתח הגבוה בנאג’ חמדי שבעומק עמק הנילוס. ההפוגה שנוצרה כתוצאה מפעולת התגמול של צה”ל אִפשרה לצה”ל לבנות את המעוזים.
מן הצד השני, המצרים לא שקטו על שמריהם ובנו בשטחם מגדל תצפית ענק ועליו אנטנת קשר, ממערב למעוז “קוברה” (ששם הקוד שלו במפת “סיריוס” של מלחמת יום הכיפורים היה מפצח). על פי הידיעות והשמועות שקיבלנו, מיד לאחר סיום העבודות היה עולה קת”ק רוסי, שהיה מטווח את הצומת שבמפגש כביש התעלה עם הכביש היורד מהמיתלה לכיוון התעלה, וכך לא התאפשר למשאיות האספקה להגיע למעוזי הכפר, המזח ועין מוסא בדרום, זהבה וכברית בצפון. זה היה מצב בלתי נסבל בלשון המעטה. כול ניסיונות צה”ל לנסות “ולהוריד” את האנטנה באמצעות מטוסים ותותחי ארטילריה כשלו.
ביום ראשון 20 באפריל 1969 הגיעו כול הקודקודים למתחם “המדונה”, שכונה ברשת הקשר “תסס”, לאחר שקיבלו פקודה ממפקד הכוחות המשוריינים בסיני אלוף שלמה להט (צ’יץ) לנסות ולהפיל את האנטנה. למשימה נבחרה פלוגה ז’ (“זברה”)מגדוד 184 של חטיבה 14, בפיקוד סגן צוק בוסתן.
ראשון נשלח למשימה סמ”ר ראובן ברר הי”ד, שנהרג במלחמת יום הכיפורים במסגרת חטיבה 274 בקרב על “חמוטל”. ראובן ירה 9 כדורי תותח מהטנק, לא זיהה דבר ונסוג לאחור. אחריו נשלח 1 ב’, איתן חכמוב הי”ד, שנהרג גם הוא במלחמת יום הכיפורים. איתן היה בן מחזור שלי מגיוס 15 בנובמבר 1966 (באותו יום התגייס גם הרמטכ”ל לעתיד דן חלוץ). איתן ירה 6 כדורי תותח, לא פגע ונסוג לאחור. בשלב הזה התפרץ לרשת הקשר הפלוגתית הסמג”ד יואב וספי הי”ד, שנהרג במלחמת יום הכיפורים בפריצה למובלעת ברמת הגולן כמג”ד 39 בחטיבה 188, וצעק: “זברה כאן 11 תשלח את קריאף, את קריאף, סוף”.
אני שמעתי וקיבלתי פיק ברכיים, לא פחדתי אלא מעצם העובדה שכול הקודקודים נמצאים מאחור ומחשש שגם אני לא אפגע. בניגוד לברר וחכמוב שהחליטו לתפוס עמדות בצד הצפוני של הכפר, מיקום שהקשה עליהם בזיהוי עקב האבק, החלטתי לעמוד על הכביש. ניסיתי למדוד טווח, אך נמצא שהוא הרבה מעבר לטווח המרבי של מד-הטווח שבטנק הפטון שהיה 4,400 מטרים.
נתתי פקודת אש: “תותח מעיך, אנטנה, אש!” התותחן, משה נעים, דיווח “יורה”, ואני לא ראיתי דבר, לא פגיעה ולא מעבר נותב. נתתי פקודת “שנה!”, ושוב לא ראיתי דבר. מי שמתמצא יודע שאם לא מזהים פגיעה או מעבר נותב – אי אפשר לבצע תיקון.
ואז יצאה לי הברקה, שגם כיום כעבור עשרות שנים, אין לי מושג איך זה יצא לי, ופקדתי על התותחן “הוסף 12 אש!” היה זה בניגוד לכול תורת תותחנות, משום שהתיקון הסטנדרטי לכדור מעיך הוא הוסף או הורד 4.
נעים הסתכל לאחור, בטוח “שירדתי מהפסים”, אני נותן לו בעיטה בגב ואומר לו:” תעשה את מה שאני אומר לך”. כדור שלישי נורה כשהתותח נראה לי “בזוית של תומ”ת”, ואז זיהיתי את הנותב עובר מימין לאנטנה. פקדתי שמאל חצי, והכדור השלישי פגע במטרה. צהלות הקודקודים היו דבר שלא יתואר. עוד פקודת “שנה” והאנטנה התפרקה, והקת”ק הרוסי המסכן עושה צניחה חופשית.
חזרתי לחניון המדונה, עשיתי סיבוב ניצחון עם הצריח, ומיד לאחר מכן הורה קלמן מגן מח”ט 14 לסמג”ד 184, וספי – מהרגע הזה דני קריאף מקבל מינוי מ”מ. ואכן היה זה התפקיד שאותו מלאתי עד שחרורי מצה”ל, למרות שהייתי סמ”ר ולא קצין.
