” מפאת ריבוי וגודש האזכרות החלטתי כעבור 10 שנים למותו להפסיק את מנהג ההתכנסות מדי שנה בבית העלמין.
אבל אולי משום כך גם גרמתי להשכחתו. המנהג מטריח את העושים במלאכה לשהות לעתים קרובות מדי בבתי הקברות”, אומרת הגברת מגן.
דברים נוספים שכתבה גב’ מגן:
היה איש – – –
לפני 43 שנים חי בקרבנו איש מופת צנוע וישר דרך,
לא יהיר, לא מתנשא, לא נהנתן, מנהיג שקט וחכם המסור לעבודתו ולחייליו.
ספורטאי מעולה, איש שדה אשר שרת במדבר סיני,
שם נפצע ולימים שם גם מצא את מותו אשר הפתיע והלם!
בדמי ליל שושן פורים, ב-10.3.74, נדם לפתע לבו של מפקד האוגדה בן ה-44 האלוף קלמן מגן.
בכאב על פרק חיים קצר כל-כך ובגעגוע תמידי
– רינה מגן
אלוף קלמן מגן ז”ל – ספר לזכרו ופרטיכל הממשלה על דבר פטירתו (כתבה מ-5 בינואר 2012)
אלוף קלמן מגן היה מפקד אוגדת סיני בעת שליבו נדם ב-10 במארס 1974, חודשים ספורים לאחר שקיבל את הפיקוד על האוגדה במהלך מלחמת יום הכיפורים, לאחר שמפקדה הקודם אלוף אברהם (אלברט) מנדלר נפל בקרב.
אל”ם (במיל’) שאול נגר
הספר “קלמן מגן” מוקדש לזכרו ומכיל כתבות רבות של מפקדיו, חבריו לנשק ופיקודיו, המספרות על חייו ופעילותו הצבאית. תקצר היריעה מלמנות את הכותבים, ולא נציין את שמם. מן הספר עולה דמות של מפקד נדיר הסוחף את אנשיו באימונים ובימי לחימה, המשלב עוצמה עם שקט, מנהיגות עם ענווה, אלוף החסר גינוני כבוד, טנקיסט מעולה אך קודם כול אדם וישראלי, דוגמה של מנהיגות, איש שבטחו בו תמיד ומפקד ששאבו ממנו כוחות, איש שכבש את כול הלבבות, מפקד שחי עם האנשים והסתכן יחד איתם, מפקד מובחר ללא מסיכות. “הוא היה אגדה, הוא היה סמל” כתב עליו אחד מפיקודיו. הבאנו שתיים מן הכתבות הכלולות בספר, זו של שר הביטחון דאז שמעון פרס וזו של חיים גורי.
הכריכה של הספר עוצבה בצבע חאקי לציון צבע בגדי העבודה שלבש בחייו ובעת פטירתו. הכריכה הקשה מובנת מדוע.
הספר הופץ בשעתו למכיריו ומוקיריו בצה”ל ומחוצה לו ועותק מצוי גם בספרייה ביד לשריון.
אלוף קלמן מגן ז”ל (בצילום בהיותו מפקד אוגדת סיני)
דברי העורכים
בספר זה התכוונו להאיר את זכרו של האלוף קלמן מגן ז”ל, אחד המפקדים המעולים של צה”ל. קלמן נפטר בסיני אחרי מלחמת יום הכיפורים, ביום 10 במארס 1974. הוא הלך מאתנו בדמי ימיו, בגיל 44, כשעוד נכון לו עתיד רב-פעלים בצה”ל. אין זה ספר המתאר את תולדות חייו של קלמן. ידידים וחברים לשירות הצבאי שהתכנסו בביתו העלו זיכרונות מהעבר הקשורים באישיותו ודמותו של קלמן. חלק מהדברים הללו כונסו בספר זה. אין הם מסכת כרונולוגית סדורה, ולעיתים חופפים הזיכרונות. יש תקופות שהדוברים התייחסו אליהן בפרוטרוט ויש פרקים שלא הועלו, כמו שירותו באצ”ל והתקופה של מלחמת העצמאות. זהו קלמן בחאקי, החיל, הלוחם והמפקד. קלמן בין חייליו וחבריו לצבא. עורכי הספר הם האחראיים לקטעים שנבחרו. קטעי קישור נכתבו ע”י זאב שיף. אנו מקווים כי הספר יאיר, ולו במעט, את דרכו של מפקד ולוחם שהקדיש חייו לביטחון ישראל. תודתנו נתונה ל”קרן אור לחיילי צה”ל” על הסיוע בהוצאת הספר.
המערכת: אלי לנדאו, זאב שיף, ישעיהו תדמור
מפקד מזהיר ואוהב אדם (מתוך הספר)
שר הביטחון שמעון פרס
קלמן ז”ל נפצע פעמיים בקרב. בפעם הראשונה הוא נפצע בהיותו בן 26, סרן צעיר שהסתער בראש יחידתו על מוצבי א-סבתה וזכה בצל”ש מהרמטכ”ל, שבו נאמר:
“בקרב על מוצבי א-סבחה ונחל סיראם שבאזור ניצנה הישראלי. שימש סרן מגן דוגמא לפיקודיו וחבריו בגילוי מנהיגות ודביקות למשימה בכך שהמשיך לפקד על יחידתו במשך שלוש שעות לאחר שנפצע בירכו, ופונה רק לאחר פינוי אחרון פיקודיו”.
בפעם השנייה הוא נפצע בהיותו כבן ארבעים, מפקד חטיבה במלחמת ההתשה. הוא נפצע באורח רציני ושר הביטחון דאז פנה לרינה בשאלה: “מה לדעתך היה קלמן רוצה לעשות לאחר שיחלים ?” רינה השיבה ללא היסוס, “מה שקלמן היה רוצה, הוא לחזור מה שיותר מהר לחטיבתו ולפקד על חייליו בקרב”.
מפקד שדה מזהיר היה קלמן. מפקד בלתי רגיל לחייליו, שאהבוהו אהבת נפש. אילו המפקדים בצה”ל לא היו מתמנים על-ידי הפיקוד העליון, אלא היו נבחרים בהצבעה חשאית על-ידי חייליהם, אין לי ספק, שקלמן היה זוכה בהצבעת פה אחד. פרט לכושר מנהיגותו ואומץ-ליבו, הייתה בו, בקלמן, אישיות מושכת ומגוונת נושאת תכונות שנבעו ממעמקים והתמזגו מגזע איתן של אדם שהפיק שלווה עמוקה, נוסכת-בטחון ומעוררת-אמון. הוא לא היה רק איש יוצא דופן, הוא היה אדם משכמך ומעלה.
בתוך מבנה אתלטי, שעשה אותו לאחד הספורטאים המעולים שבארץ, הסתתרו רגשות מעודנים, מאוד ורגישויות אנושיות חובקות זרועות עולם. הוא צמח בבית פועלים, וחי את בעיות המאבק הלאומי והצטרף לשורות אצ”ל; הוא נצמד למקלע במלחמתה של ישראל לעצמאותה ונודע בשם “שפנדאו” – אולם תחושתו החברתית, נאמנותו הלאומית ועוז רוחו הצה”לי – רק הוסיפו נופך לעובדת היותו אוהב-אדם. האנשים גמלו לו. הם אהבו אותו. אלה שמתחתיו ואלה שמעליו. אלה שלידו ואלה שמאחוריו. בשיחות איתו אפשר היה לחוש שאינו לוחם באויבים – אלא הוא לוחם באיבה, שאין הוא מחניף לידידים – הוא מטפח ידידות. האדם חי
במוצב, וכשפוגעים בו יש להשיב באש. האדם צומח בשדה וכשמאמינים לו הוא מפיק אור.
היה לו ניסיון קרבי ופיקודי רב. מראשוני הלוחמים ב”גבעתי”, מחלוצי הצנחנים, מותיקי השריונאים, תמיד כמצטיין, נקי מכול רבב, מחוץ לכול מחלוקת, מעל לכול ספק. היו לו כישרונות של מפקד מעולה. הבנה עמוקה של נפש החייל, ידיעה מפורטת על פני השטח, תפיסה צלולה של מבנה הכוח, הערכה מאוזנת של מהלכי האויב,
ומכנוע עמוק ויציב בטעם המערכה, בפניה, בהתפתחותה ההיסטורית.
האיתנות, העמקות, הידענות והאיזון שהשתלבו בו בכושר הכרעה, והתברכו אצלו בקסם אישי כובש-לבבות – אלה, יחד עם מרץ אדיר ואומץ-לב בלתי רגיל העמידו אוחג בכבדה שבמלחמות ישראל, בראש “כוח קלמן” בצפון התעלה ולאחר שנפל אלברט, הוא עמד בראש אוגדתו לרגלי הר-עתקה בגבעות ג’ניפה. שם, בחפ”ק האפריקאי, כשהמקלעים עדיין חמים מאש הנ”מ שלהם, כששרשראות הטנקים עדיין שרוטות מחציית התעלה, מכיבוש העמדות ההרריות והנמל החולמני של עדבייה, הביא קלמן לסיומה החיובי של המלחמה, כשהוא עוד מתרוצץ, אדיב, נלהב ושופע אופטימיות בין הק”מ ה-ופו לבין משהו הקרבי.
הוא התחיל במלחמה בראש “כוח קלמן” וסיים אותה כראש תקוות הדרום בצה”ל. כולם דיברו בו וכבדות, לא בשעורת הספד, אלא בימי מפקד.
תולדותיו של קלמן הם תולדות מדינת ישראל. תולדות קרבותיה, ספירת מערכותיה, מותר אנשיה. את נעוריו הוא עשה בשדה-הקרב, כאשר סכנותיה של ישראל נראו גדולות מסיכוייה – כמה מאות אלפי יהודים. כנגד כמה עשרות מיליוני ערבים. גם אז אפשר היה להעריך, שהזמן אינו פועל לטובתנו. אבל מתי פעל הזמן לטובתו של העם היהודי? היהדות היא התמודדות של עם-מעט מול מסה של זמן – כנגד פתויי הזמן. נגד הרעיון שהזמן הוא הזק מהעם. בהתמודדות הזו העם הקטן הוא שגבר על הזמן. במאבק ההיסטורי הזה של מעט ונצחי מול רב וחולף. יכולנו לעמוד רק מפני שהיה היו לנו אישים – אינני מהסס לומר גיבורים – כמו קלמן מגן. איש שהאמונה, האצילות והברק רוממוהו מעל לכול סטנדרט ועשו אותו לא רק לכוח מגן, ולא רק לכוח מפעיל כוחות, אלא לכוח יוצר כוח. לבו הנדיב, לא היה נדיב דיו כלפי קלמן עצמו והוא הוכרע ממארב פנימי, שקיומו לא היה ידוע, שהיה ממוקם, באופן אכזרי במרכזו הרגיש של אדם עז, בפנימיותו של מוצב אנושי מופלא.
עם הסתלקותו של קלמן נכרתה תקווה גדולה לכולנו. אבד מנהיג, שגבר על אויבים, שניצה על קרבות, שהדביר זמנים – אך דמות האדם שלו שוב אינה דהה עם חלוף העיתים. היא נהיית לגשר אמיתי בין החוף לבין הנצחי. ומה שנסתלק עם הסתלקותו – התווסף למורשת, המעניקה קיום ותוכן וסיכוי לעם כולו.
קלמן מגן (מימין) ואלברט מנדלר
הוא היה כסלע איתן (מתוך הספר)
מאת חיים גורי
את קלמן מגן הכרתי במשך תקופה קצרה יחסית. כאשר אני שומע את החברים המספרים על אודותיו סביב השולחן הזה ולאור ניסיוני האישי, אני מתחיל להבין מדוע אהבתי אותו.
הגעתי במקרה לאוגדה הזאת, בנסיבות מוזרות. מלחמת יום הכיפורים. אני זוכר את הרגע ההוא, כאשר נודע על נפילתו של אלברט ז”ל. כעבור שעה או שעתיים בא קלמן, קיבל את הפיקוד. הוא נכנס לחמ”ל והתיישב מול המפות. לאתר הלם בן כמה שניות התחילו כול קציני המטה לדווח לו מה נשמע. תוך רבע שעה הוא כבר מתמצא. המשפחה הזאת פעלה. הוא שפע אמונה וכוח סמכות. הוא דיבר קצר ולעניין. קיים ניגוד בין תרבות המליצה לבין תרבות הלוחמים. שפתם של הלוחמים היא שפת ה”אנדרסטייטמנט” המרוסן. כזאת הייתה לשונו של קלמן מגן.
נפל בחלקי הכבוד הרב לשבת עם אדם כזה בנגמ”ש אחד. הייתה בו ראיה אכזרית של המציאות. איש צבא קבע. אדם שהיה חייל כול ימיו, לא גרם אחד של “מיליטריזם”. פעם ניסה מישהו לספר לו בדיחה גסה – קלמן הסמיק. הייתי עמו בהפגזות ובסכנה. הוא היה איתן כסלע. הוא ראה את המציאות הישראלית ללא רחם.
היו לו תחזיות קודרות. היה בו איזה חשד עמוק, חשד גורלי, אופייני לאדם מישראל כלפי העולם שבו הוא חי.
קלמן לא פינק את אנשיו אך היה מסור להם בכול ליבו. אני זוכר אותו משוטט בין היחידות, מדבר עם האנשים. איפה קלמן? הוא מסתובב.
היינו חבורה מאולתרת ודי מוזרה של “אנשי חינוך” שפעלו באוגדה הזאת. “סופרים ופרופסורים”. הוא קבע מראש את מערכת היחסים. וקבע אותה בצורה הוגנת.
בלילה, לאחד “קבוצת הפקודות”, היה מזמין אותנו אליו לקרון וטורח לדווח לנו בדיוק מה מתרחש. הוא חשב שחשוב שנדע בדיוק את פרטי המודיעין על מנת שנוכל לבוא לחיילים לא כאנשים זרים אלא כאנשים שיודעים מה קורה. הוא רצה שכול לוחם ידע את התמונה הנכונה ויבין מה צפוי לו. אני זוכר את התנועות המהירות שלו. אני זוכר את רגע מתן הפקודות, כאשר האוגדה החלה לנוע, אני זוכר את המשפט האופייני מאד לקלמן: “תוך תנועה הכול יסתדר”.
כאשר התחלנו לנוע לעבר צליחת התעלה התגלה לי במלוא שיעור קומתו. הפקודות שלו עבדו בלי שיראו כפקודות. אינני זוכר אותו מרים את קולו אי פעם. אבל אני חושב ואנשים שעבדו איתו הבינו חצאי משפטים ורמזים לפי “קוד” מסוים, חבורה מתודרכת מאוד, מורגלת לשיתוף פעולה. הוא היה קרוב לאש. תמיד קרוב לאש, ושולט בדברים בעיצבי ברזל.
האוגדה עברה את הגשר לפנות בוקר. קלמן עמד על הגשר וכיוון את התנועה. היה שם פקק תנועה נוראי. על גשר אחד עברו שתי אוגדות, הוא דחף את הכוח, וברגע שעברנו את התעלה חשתי שצה”ל חוזר להיות צה”ל. התחילה מלחמת תנועה שהסתיימה בעדבייה. התחילה תנופת התקפה. אני זוכר תנועה מתמדת. אני זוכר מקרה אחד. הייתה התקפה אווירית של “מיגים” או של “סוחויים” וקלמן עמד עם הקלצ’ניקוב שלו וירה אז בהם אישית. הוא קבע בכך רמה שאין יורדים ממנה.
קלמן היה איש אמיץ לב.
בלילה בין 23 לאוקטובר ל-24 הוכרז על הפסקת האש. אולי היה זה בלילה שבין 22 ל-23, אני לא זוכר בדיוק. האש הייתה צריכה לחדול בשעה 9 והוא הסתובב בין החיילים ואמר משפט שלא אשכח אותו: “כול כך הרבה קרבנות הקרבנו במלחמה הזאת. עכשיו אנחנו על סף ניצחון והם מונעים זאת מאיתנו”. הניצחון נבלם כאשר החלה להישמע חריקת הצבא המצרי. בגזרת הארמיה השנייה חדלה האש. בגזרת הארמיה השלישית נמשכו הפעולות ואז הגיע המסע אל שיאו וקלמן מגן הוליך את אנשיו לעתקה ועדבייה וזכה בניצחון הגדול.
כאשר החלה ההתקפה אני זוכר, הוא היה שקט לגמרי. הוא הפתיע אותי, לא זכור לי מקרה חריגה מן המשמעת הפנימית העצומה שאפיינה אותו. כאשר נגמר הקרב הוא אמר: “עכשיו שום דבר לא מפריע לנו ללכת לשדה מורגן או לנסוע לקהיר”, בעת מצוקה לא גילה סימני חרדה ובשעת ניצחון לא ידע שיכרון.
אני מודה ומתוודה, נעם לנו שהוא מחשיב את העבודה שלנו. ולנו הייתה פגישה עם ארץ ישראל של מעשים. אני חושב שהקלמנים האלה, שישנם בצה”ל, השונים אחד מהשני, מקיימים את עם ישראל. חייו .היו חיי לוחם.
מעולם לא שמעתי מפיו מילת רכילות השייכת ל”מלחמת היהודים”.
הוא נועד לגדולה. עתידו היה לפניו. כול צה”ל ליווה את ארונו. כאשר התפזרנו בפתח בית העלמין הצבאי שמעתי את דני מט אומר: “היום מת אדם ללא אויבים”.
קורות חייו של קלמן מגן
קלמן, בן הינדה ודוד, נולד ביום ג’ במרחשוון תר”ץ (6 בנובמבר 1929) בווינה שבאוסטריה. המשפחה עלתה ארצה והשתקעה בחיפה, שםהתייתם מאמו בילדותו. למד בבית-הספר המקצועי שליד הטכניון בחיפה. כבר אז הצטיין בספורט. נסחף למאבק בשלטון הבריטי והצטרף לאצ”ל. עבר קורס מ”כים באצ”ל, נטל חלק במבצעי הארגון וישב במחנה המעצר בלטרון. קלמן גויס לצה”ל ביוני 1948 ולחם בשורות “גבעתי”. בתום המלחמה עבר קורס קציני קשר וקורס קצינים. הצניחה שבתה לבו ועבר לצנחנים. בגדוד שימש קצין קשר, מ”פ מפקדה וקצין ספורט. הצטרף לפעולות שונות מעבר לגבול. מן הצנחנים עבר לגולני. נתגלה כמפקד נמרץ, אך אהוב על פקודיו בזכות דוגמתו האישית, דאגתו לחייליו ועזרתו בפיתרון בעיותיהם המשפחתיות והאישיות. בתקופה זו נשא אישה ונולדו לו בן ובת. בשנת 1955 הוענק לו ציון לשבח מטעם הרמטכ”ל משה דיין (עטור העוז) בשל חלקו בקרב ניצנה נגד גדוד מצרי, שחדר לשטח ישראל. בתיאור הרשמי של המעשה נאמר: “בקרב על מוצבי הסבחה ונחל סירם שימש סרן מגן דוגמא לפקודיו ולחבריו בגילוי מנהיגות ודבקות במשימה, בכך שהמשיך לפקד על יחידתו במשך כשלוש שעות לאחר שנפצע בירכו, ופונה רק לאחר פינוי אחרון פקודיו”. עקב פציעתו זכה לממש את רצונו העז להמשיך לימודיו לבחינות הבגרות. מבצע “קדש” חל בסוף תקופת לימודיו ומשום כך שירת כקצין סיוע אוויר במוצב הפיקוד העליון. אחר מבצע “קדש” בחר בדרך חדשה והצטרףלגייסות השריון. כאן החל דרכו מחדש: שוב היה מפקד פלוגה, אחרי כן מונה קצין ההדרכה של גייסות השריון. לימים שימש סמג”ד ומג”ד בגדוד 82, הוא גדוד השריון הראשון בצה”ל. בתפקידיו אלה הצטיין כאיש ביצוע, היודע להלהיב את זולתו ולדבוק במשימות ללא ליאות. במשך כולדרכו בצה”ל לא הפסיק לעסוק ולהעסיק את חייליו ואת חבריו בספורט, בטיפוח הכושר הגופני ובאיסוף מדליות וגביעים. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר לפיקוד ולמטה בשנת 1961 מונה למפקד קורס קציני שריון. אחרי כן מונה כקצין אג”ם במפקדת גייסות השריון. בתפקיד זה יצא שמו לפניו גם במטכ”ל כקצין ה”מצליח לפתור בעיות”. במלחמת ששת הימים שימש קלמן בתפקיד קצין אג”ם של מפקדת גייסות השריון ושל “אוגדת הפלדה”. ביולי 1968 מונה למפקד חטיבת השריון עוצבת “המחץ”, שאחת ממשימותיה הייתה החזקת קו התעלה. חצי האי סיני היה לביתו השני. הוא התפרסם כבולדוזר של סיני, כמארגן מעולה, שאינו נח ואינו מתיר לאנשיו להרפות מהמלאכה. במשך כול תקופת מלחמת ההתשה היה עם חייליו בקו הקדמי. במאי 1969 נפצע שנית מפגיעת פגז נ”ט בפריצת הדרך למוצבי “טמפו”. כוח הרצון סייע להחלמתו. עוד בטרם נרפאו והגלידו פצעיו שב לחטיבה שלו, שעמדה בקו האש.
בינואר 1970 מונה לסגן מפקד אוגדה בסיני והועלה לדרגת תת-אלוף. לאחר הפסקת האש בסיני שקע במלאכת ההתבצרות מחדש.
ביולי 1971 יצא ללימודים אקדמיים לאחר ששירת 3 שנים רצופות בסיני. כעבור שנה מינה אותו הרמטכ”ל למפקד המכללה הבין זרועית לפיקוד ולמטה. בערב יום הכיפורים 1973 עמד קלמן להתמנות למפקד הכוחות המשוריינים בסיני. מלחמת יום הכיפורים שבשה את המינוי. בתחילה פקד על הגזרה הצפונית. לאחר שהאלוף מנדלר נהרג, מונה קלמן למפקד האוגדה ביום 13 באוקטובר והועלה לדרגת אלוף בעת המלחמה. עם אוגדתו פרץ ביום 18 באוקטובר אל מעבר לתעלה וסייע לכיתור הארמייה השלישית. הוא הגיע עם כוחותיו לנמל עדבייה ולקילומטר ה-101. לאחר המלחמה הוצע לו לשמש כמפקד גייסות השריון, אך קלמן סירב להיפרד מאוגדתו. התמנה למפקד האחראי על כול הגזרה המצרית ועל ארגון הקו החדש. אך לא זכה לסיים מלאכתו. ביום ט”ז באדר תשל”ד (10 במארס 1974) נדם לבו לפתע בהיותו בסיני.
הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית שאול.
שר הביטחון ספד ליד קברו: “אנו מביאים למנוחת-עולמים את אחד הדגולים מבין מפקדינו”.
קטע מפרטיכל ממשלת ישראל על קלמן מגן ז”ל, 10 במארס 1974
השר מ. דיין: אינני בטוח אם כולכם הכרתם את האלוף קלמן מגן. הוא נפטר הלילה מהתקף-לב בקרון שלו. הוא היה אחראי לקו החדש. קודם היה האחראי לקו הקודם. עכשיו, למרות עבודתו, הוחלט על דעת הרמטכ”ל ועל דעתי שהוא יהיה היחיד האחראי לכל הקו, מים התיכון עד החלק שלמטה, עד מרחב שלמה. הוא לא רצה לקבל על עצמו את כל הקו. הוא אמר שצריך לחלק אותו לשתי גזרות. אבל ראינו אותו בתור האיש המתאים. קיווינו שירכז את הכל – גם את המלחמה אם תהיה שם, וגם את בניית קו הביצורים, העבודות הטכניות, הטיפול בכל בעיות המילואים. הוא אמר שזה כבד מאוד.
הטלנו זאת עליו כי ראינו בו את אחד האנשים המוכשרים ביותר. בקרון הלילה בקו הזה הוא קיבל התקף לב ומת.
רה”מ הגב’ ג. מאיר: בן כמה היה?
היועה”מ לממשלה מ. שמגר: כבן 44.
השר מ. דיין: אוכל עוד לומר עליו את הדבר הבא: הוא נפצע קשה בזמן מלחמת ההתשה. שכב בבית החולים והיה במצב קשה מאוד. באתי לבקר אותו. הייתה שם גם אשתו. כשיצאנו, שאלתי: האם יש איזה דברים שאפשר לעזור להם? ביקשה ללוות אותי. אמרה: יש לי בקשה והיא, בשום אופן לא למנות מישהו אחר במקומו לחטיבה שם, כי כל חייו היה התפקיד הזה. אם יידע שאין ממנים אותו כי הוא אינווליד ולא יחזור לשם, ישפיע הדבר עליו לרעה. אם יידע שמחכים לו, הוא יבריא ויחזור לשם. שאלתי אותה: את רוצה שיחזור לשם? ענתה: זה כל חייו, והוא כל חיי. לא מנינו בתפקיד קבע מישהו במקומו. הוא הבריא וחזר למלחמה, לגמרי לא מעורער.
רה”מ הגב’ ג. מאיר: מסור למשפחתו את השתתפותנו העמוקה בצערה.
קטע מפרטיכל ממשלת ישראל על קלמן מגן ז”ל, 10 במארס 1974
לפני שנים ארוכות ורבות היה איש…
